עוד אפשר לתקן

ערב ראש השנה תש"ף

‏18 ספטמבר 2020

"התיקון הכללי הוא תיקון אשר גילה לעולם צדיק האמת רבי נחמן בן פייגה מברסלב. בזכות אמירת התיקון הכללי זוכה כל אדם לישועה גדולה. ואמר הצדיק כי האומר תיקון הכללי על הציון הקדוש שלו באומן הוא מתחייב לפעול למענו ישועות גדולות. אמירת תיקון הכללי מסוגלת לפעול תיקונים גדולים וצדיקים וחסידים רבים מקפידים לומר כל יום את תיקון הכללי. בערב ראש השנה עת מתקבצים עשרות אלפי חסידי ברסלב נאמר תיקון הכללי ברוב עם ובוקע שערי שמים. באותה השעה נאמר תיקון הכללי גם על קברו של רבי שמעון בר יוחאי, תיקון הכללי הנאמר באומן מתחבר עם תיקון הכללי הנאמר בקברו של רבי שמעון ופועל ישועות גדולות ונשגבות.

יש לומר לפני קריאת תיקון הכללי:

הֲרֵינִי מְזַמֵּן אֶת פִּי לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל וּלְשַׁבֵּחַ אֶת בּוֹרְאִי. לְשֵׁם יִחוּד קוּדְשָׁא-בְּרִיךְ-הוּא ושׁכִינְתֵּיה, בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ, עַל יְדֵי הַהוּא טָמִיר וְנֶעֶלָם, בְּשֵּׁם כָּל יִשְׂרָאֵל".

עוד אפשר לתקן

"הַכּוֹכָב הָרְבִיעִי הָיָה שֶׁל אִישׁ-עֲסָקִים. הָאִישׁ הַזֵּה הָיָה כָּל-כָּךְ עָסוּק, שֶׁאֲפִילוּ לֹא הֵרִים אֶת רֹאשׁוֹ כְּשֶׁבָּא הַנָּסִיךְ הַקָּטָן.

"שָׁלוֹם," אָמַר לוֹ הַנָּסִיךְ הַקָּטָן "הַסִּגָרִיָּה שֶׁלְךָ כָּבְתָה."

"שְׁלשָׁה וְעוֹד שְׁנַיִם הֵם חֲמִשָּׁה. חֲמִשָּׁה וְעוֹד שִׁבְעָה  – שִׁנֵים-עָשָׂר. שִׁנֵים-עָשָׂר וְעוֹד שְׁלשָׁה – חֲמִשָּׁה-עָשָׂר. שָׁלוֹם. חֲמִשָּׁה-עָשָׂר וְעוֹד שִׁבְעָה  – עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם. עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם וְעוֹד שִׁשָּׁה – עֶשְׂרִים וּשְׁמוֹנָה. אֵין זְמַן לְהַדְלִיק אוֹתָהּ שׁוּב. עֶשְׂרִים וְשִׁשָּׁה וְעוֹד חֲמִשָּׁה – שְׁלשִׁים וְאֶחָד. אוּף! וּבְכֵן, בְּסַךְ-הַכֹּל חֲמֵשׁ מֵאוֹת וְאֶחָד מִילְיוֹן, שֵׁשׁ מֵאוֹת עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם אֶלֶף, שְׁלשִׁים וְאֶחָד."

"חֲמֵשׁ מֵאוֹת מִילְיוֹן מָה?"

"מָה? אַתָּה עוֹד פֹּה? חֲמֵשׁ מֵאוֹת וְאֶחָד מִילְיוֹן… אֲנִי כְּבָר לֹא זוֹכֵר מָה… כַּמָּה עֲבוֹדָה יֵשׁ לִי! אֲנִי אָדָם רְצִינִי, אֲנִי לֹא מִתְעַסֵּק בִּשְׁטֻיּוֹת! שְׁנַיִם וְעוֹד חֲמִשָּׁה – שִׁבְעָה…

"חֲמֵשׁ מֵאוֹת וְאֶחָד מִילְיוֹן מָה?" שָׁב וְשָׁאַל הַנָּסִיךְ הַקָּטָן שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא וִתֵּר עַל שׁוּם שְׁאֵלָה שֶׁשָּׁאַל.

אִישׁ-הָעֲסָקִים הֵרִים אֶת רֹאשׁוֹ:

"כְּבָר חֲמִשִּׁים וְאַרְבַּע שָׁנִים אֲנִי גָּר עַל כּוֹכָב הַזֶה וְהִפְרִיעוּ לִי רַק שָׁלשׁ פְּעָמִים. בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה, לִפְנֵי עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנִים, הִתְגַּלְגְּלָה לְכָאן אֵיזוֹ חִפּוּשִׁית, הַשֵּׁד יוֹדֵעַ מִנַּיִן. הִיא הֵקִימָה רַעַשׁ אָיֹם וּבְחֶשְׁבּוֹנִי נָפְלוּ אַרְבַּע שְׁגִיאוֹת. בַּפַּעַם הַשְּׁנִיָּה, לִפְנֵי אַחַת-עֶשְׂרֶה שָׁנִים, הָיָה לִי הֶתְקֵף שִּׁגָּרוֹן. אֲנִי מְמַעֵט מִדַּי בִּפְעִילוּת גּוּפָנִית. אֵין לִי זְמַן לְטִיּוּלִים, אֲנִי אָדָם רְצִינִי. בַּפַּעַם הַשְּׁלִישִׁית… עַכְשָׁו זוֹ הַפַּעַם הַשְּׁלִישִׁית. וּבְכֵן, אָמַרְתִּי: חֲמֵשׁ מֵאוֹת וְאֶחָד מִילְיוֹן…"

"מִילְיוֹן מָה?"

אִישׁ-הָעֲסָקִים הֵבִין שֶׁאֵין לוֹ כָּל סִכּוּי שֶׁיַּנִּיחוּ לוֹ:

"מִילְיוֹן הַדְּבָרִים הַקְּטַנִּים הָאֵלֶּה שֶׁרוֹאִים לִפְעָמִים בַּשָּׁמַיִם".

"זְבוּבִים?"

"לֹא, לֹא. הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה שֶׁזּוֹרְחִים.

"דְּבוֹרִים?"

"לֹא, לֹא. הַדְּבָרִים הַקְּטַנִּים הָאֵלֶּה שֶׁנּוֹצְצִים כְּמוֹ זָּהָב וְהוֹלְכֵי-בָּטֵל נַעֲשִׂים חוֹלְמָנִיִּים בִּגְלָלָם. אֲבָל אֲנִי אִישׁ רְצִינִי! אֵין לִי זְמַן לַחֲלוֹמוֹת!

" אָה! כּוֹכָבִים."

"כֵּן, נָכוֹן. כּוֹכָבִים."

"וּמָה אַתָּה עוֹשֶׂה בַּחֲמֵש מֵאוֹת מִילְיוֹן כּוֹכָבִים?"

– חֲמֵשׁ מֵאוֹת וְאֶחָד מִילְיוֹן, שֵׁשׁ מֵאוֹת עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם אֶלֶף שְׁלשִׁים וְאֶחָד. אֲנִי אִישׁ רְצִינִי, אֲנִי מְדַיֵּק."

"וּמָה אַתָּה עוֹשֶׂה בַּכּוֹכָבִים הָאֵלֶּה?"

"מָה אֲנִי עוֹשֶׂה בָּהֶם?"

"כֵּן?"

"לֹא כְלוּם. הֵם שַׁיָּכִים לִי."

"הַכּוֹכָבִים שַׁיָּכִים לְךָ?"

"כֵּן."

"אֲבָל כְּבָר רָאִיתִי מֶלֶךְ, שֶׁ…"

"לְמְלָכִים לֹא שַׁיָּךְ שׁוּם דָּבָר. מְלָכִים "מוֹלְכִים", זֶה הֶבְדֵּל גָּדוֹל.

"וּמַה יּוֹצֵא לְךָ מִזֵּה שֶׁהַכּוֹכָבִים שַׁיָּכִים לְךָ?

"אֲנִי עָשִיר."
"וּמַה יּוֹצֵא לְךָ מִזֵּה שֶׁאַתָּה עָשִיר?"

"אֲנִי יָכוֹל לִקְנוֹת לִי עוֹד כּוֹכָבִים, כְּשֶׁמִּתְגַּלִּים כּוֹכָבִים חֲדָשִׁים.

"הָאִישׁ הַזֶה," אָמַר הַנָּסִיךְ הַקָּטָן בְּלִבּוֹ, " יֵשׁ לוֹ הִגָּיוֹן שֶׁדּוֹמֶה קְצָת לַהִגָּיוֹן שֶׁל הַשִׁכּוֹר הַהוּא שֶׁרָאִיתִי."

וְבְכָל-זֹאת הוֹסִיף וְשָׁאַל:

"אֵיךְ הַכּוֹכָבִים יְכוֹלִים לִהְיוֹת שֶׁלְּךָ?

"שֶׁל מִי הֵם?" קָרָא אִישׁ-הָעֲסָקִים הַסּוֹחֵר בְּזַעַף.

"אֲנִי לֹא יוֹדֵעַ… שֶׁל אַף אֶחָד.

"אִם כָּךְ הֵם שֶׁלִּי, כִּי אֲנִי חָשַׁבְתִּי עַל זֶה רִאשׁוֹן."

"וְזֶה מַסְפִּיק?"

"בְּוַדַּאי! כְּשֵׁאַתָּה מוֹצֵא יַהֲלוֹם שֶׁאֵינוֹ שַׁיָךְ לְאִישׁ, הוּא שֶלְּךָ. כְּשֵׁאַתָּה מוֹצֵא אִי שֶׁאֵינוֹ שַׁיָךְ לְאִישׁ, הוּא שֶלְּךָ. כְּשֶׁאַתָּה הוֹגֶה רַעְיוֹן שֶׁאִישׁ לֹא הָגָה לְפָנֶיךָ, אַתָּה רוֹשֵׁם אוֹתוֹ בְּסֵפֶר הַפָּטֶנְטִים וְהוּא שֶלְּךָ. וְלִי שַׁיָּכִים הַכּוֹכָבִים, כִּי אִישׁ לְפָנַי לֹא הָגָה אֶת הָרַעְיוֹן לְהַחֲזִיק בָּהֶם."

" בָּזֶה אַתָּה צוֹדֵק," אָמַר הַנָּסִיךְ הַקָּטָן. "וּמָה אַתָּה עוֹשֶה בְּהֶם?"

"אֲנִי מְנַהֵל אוֹתָם. אֲנִי סוֹפֵר אוֹתָם, וְשׁוּב סוֹפֵר אוֹתָם," אָמַר אִישׁ-הָעֲסָקִים " זֶה קָשֶׁה, אֲבָל אֲנִי אִישׁ רְצִינִי!"

הַנָּסִיךְ הַקָּטָן עֲדַיִן לֹא הָיָה מְרֻצֶּה:

" אֲנִי, אִם יֵשׁ לִי צָעִיף, אֲנִי יָכוֹל לִכְרֹךְ לִי אוֹתוֹ עַל הַצַּוָּאר וְלָקַחַת אוֹתוֹ אִתִּי. וְאִם יֵשׁ לִי שׁוֹשַׁנָּה, אֲנִי יָכוֹל לִקְטֹף אֶת הַשּׁוֹשַׁנָּה שֶׁלִּי וְלָקַחַת אוֹתָהּ אִתִּי. אֲבָל אֶת הַכּוֹכָבִים אַתָּה לֹא יָכוֹל לִקְטֹף!"

"לֹא, אֲבָל אֲנִי יָכוֹל לְהַשְׁקִיעַ אוֹתָם בַּבַּנְק.

"מָה זֹּאת אוֹמֶרֶת?"

"זֹּאת אוֹמֶרֶת שֶׁאֲנִי רוֹשֵם עַל פֶּתֶק אֶת מִסְפַּר הַכּוֹכָבִים שֶׁיֵּשׁ לִי, וְאַחַר כָּךְ אֲנִי נוֹעֵל אֶת הַפֶּתֶק בַּמְּגֵרָה."

"וְזֶה הַכֹּל?"

"זֶה מַסְפִּיק."

"עִנְיָן מְשַעֲשֵׁעַ," חָשַׁב לוֹ הַנָּסִיךְ הַקָּטָן. "פיוטי דוקא, אֲבָל לֹא רְצִינִי בִּמְיֻחָד."

בְּעִנְיָנִים הָרְצִינִיִים הָיוּ לוֹ לַנָּסִיךְ הַקָּטָן דֵּעוֹת שׁוֹנוֹת מִשֶּׁל הַמְבֻגָּרִים.

" לִי," הוֹסִיף וְאָמַר, "יֵשׁ שׁוֹשַׁנָּה שֶׁאֲנִי מַשְׁקֶה יוֹם-יוֹם. וְיֵשׁ לִי שְׁלשָׁה הָרֵי-גַעַשׁ, שֶׁאֲנִי גוֹרֵף פַּעַם בְּשָׁבוּעַ. כִּי אֲנִי גוֹרֵף גַּם אֶת הַר-הַגַּעַשׁ הַכָּבוּי. לְעוֹלָם אֵין לָדַעַת. זֶה מוֹעִיל לְהָרֵי-הַגַּעַשׁ שֶׁלִּי וּמוֹעִיל לַשּׁוֹשַׁנָּה שֶׁלִּי. אֲבָל אַתָּה אֵינְךָ מוֹעִיל לַכּוֹכָבִים."

אִישׁ-הָעֲסָקִים פָּעַר אֶת פִּיו, אֲבָל לֹא יָדַע מָה לַעֲנוֹת, וְהַנָּסִיךְ הַקָּטָן הָלַךְ לוֹ מִשָּׁם.

"הַמְּבֻגָּרִים הֵם בֶּאֱמֶת תִּמְהוֹנִיִּים גְּמוּרִים," אָמַר בִּקְצָרָה בֵּינוֹ לְבֵינוֹ כְּשֶׁעָשָׂה אֶת דַּרְכּוֹ.

(״הנסיך הקטן״)

בתאריך 27.2.1600, הוכרז ג'ורדונו ברונו ככופר והועלה על המוקד בקמפו דה פיורי אשר ברומא. האינקוויזיציה, כך נכתב, גילתה רחמים כלפיו, כאשר קשרה שקית אבק שריפה לצווארו בכדי להקל על ייסוריו, אבל לא ויתרה על מסמור לשונו ללסתו בכדי שיפסיק לדבר. ברונו טען, כבר במאה ה-16, כי הכוכבים הנראים בשמיים הם שמשות וכי היקום הוא אינסופי ומכיל עולמות רבים. בכך לא רק הגן על תורתו של קופרניקוס (1543-1437), אשר טען כי כוכבי הלכת סובבים סביב השמש, וקדם לגלילאו גליליי, אלא הביא לעולמנו מחשבות על גזעים תבוניים, על עולמות נוספים ובעיקר על מהותו של האל – שאיננו יכול להיות בשום פנים ואופן סופי וכזה המסתפק בכדור הארץ בלבד. ולכן, טען ברונו, האינסופיות היא התיאור הקרוב ביותר לאל, על אף שאינסוף איננו יכול להיות מוכל בשכלנו. ודאי וודאי, טען ברונו, אין להעלות על הדעת שניתן "לכמת" את האל במה שאנחנו רואים ו/או מצליחים להשיג בכושרו של שכלנו. על דברי "מינות" ו"כפירה" אלה נידון, כאמור, ברונו למוות. היום כבר ידוע, לכל המבקש לדעת, כי יש הגורסים מספר בלתי ניתן לכימות של יקומים, וכי איש איננו יכול לתת תשובה מה היה לפני הנקודה הסינגולרית, קרי תחילתו של הזמן בעת המפץ הגדול. אך הכל מסכימים כי בנקודה זו, הסינגולרית, צפיפות החומר הייתה אינסופית.

את צהלות ההמון ותרועותיו בקמפו די פיורי – הכיכר במרכז רומא – למראה עקידתו של ג'ורדונו ברונו, תיאר המשורר הפולני, צ'סלב מילוש, באלה המילים:

מדוע קורה כדבר הזה? שאיש נרצח על לא עוול בכפו, לנוכח צהלות הקהל, משום שהגה רעיון בדבר אינסופיותו של האל, הבא לידי ביטוי באינסופיותו של היקום? וכיצד יעלה על הדעת שאנשים נרצחים ומושמצים רק בשל גזעם, מוצאם, דתם?

ומדוע מתרחש מעין פלא כזה, שרעיונותיו של ספר (הנסיך הקטן), שאומות רבות כל כך תרגמוהו לשפתן, ביניהן אידיש ולדינו, ואין איש רציני שלא טען שלא קרא אותו והתבשם מעומקו, מיופיו, מפשטות הסבריו, ואף סיפר אותו לילדיו, שרעיונות אלה אינם באים לידי הגשמה מעשית בקמצוץ על ידי קוראיו? הן בספר זה באים לידי ביטוי רעיונות בריאים ופשוטים כל כך כמו חוסר ההיגיון שקיים בלספור שוב ושוב את הכוכבים (הכסף) מבלי לעשות כל דבר מועיל (לדוגמה: לכרוך צעיף על הצוואר ו/או ליהנות משושנה), כמו מדוע יש לנעול אותם, את הכוכבים, בבנק, לרשום אותם על פתק, להכניסו למגירה? "וזה הכול? זה מספיק"? ומדוע, מדוע זה לא יועילו הכוכבים האלה (הכסף) לאנשים, כפי שמועיל הנסיך הקטן לשושנה שלו, שאותה הוא משקה מדי יום, ולשלושת הרי הגעש שלו, שאותם הוא גורף פעם בשבוע? במה מועיל איש העסקים לכוכביו הנעולים במגירה? ולאור כל האמור נשאלת שוב השאלה: מדוע, לפיכך, אין מיישמים הקוראים את כל הרעיונות הללו בפועל?

על כל אלה עונה הנסיך הקטן, כי "המבוגרים הם באמת תמהוניים גמורים". אני כשלעצמי איני סבור כך כלל וכלל, אבל אין זה הזמן והמקום לעשות את חשבון עולמנו הזה כאן ועכשיו, אלא שדווקא עכשיו הזמן והמקום לשאול את עצמנו, מדוע זה אנחנו מוכנים לקבל עלינו את התפיסה המוזרה והבלתי מתקבלת על הדעת של "איש העסקים" מתוך ״הנסיך הקטן״? מדוע זה אנחנו מוכנים בנפש חפצה להסכים להסברים ולכללים שחלק גדול מן העולם נטש אותם, שלא לומר בעט בהם לכל עבר לנוכח התפשטותה של מגפת הקורונה? מדוע אנחנו מוכנים לקבל את העובדות שבחלק גדול מאוד ממדינות העולם, ובעיקר בזה המערבי הקפיטליסטי, אין שומרים יותר את הכסף בבנקים כדי לא להשתמש בו, אלא מדפיסים עוד ועוד כסף ומגדילים עוד ועוד את הגירעון? ובעשותם זאת מסבירים באותן המדינות שוב ושוב, שאין כל דרך אחרת להציל את בני האדם, את העולם ואת האנושות, מבלי לעשות את הצעדים המתחייבים הללו.

זאת ועוד, כל הכלכלנים השמרניים ביותר, האדוקים שבאדוקים, חוזרים ומסבירים שאין כל צורך לחשוש מגירעון ו/או מיחס החוב-תוצר ו/או מחוב חיצוני. הם יודעים בעצמם שהדבר היחיד, אבל היחיד, שיש לחשוש ממנו – ובצדק – הוא היפר-אינפלציה, שאותה אפשר למנוע בדרכים שונות, למרות ואף על פי שיודפס הרבה כסף בכדי להזרים חמצן לאיברי החברה – איברים ההולכים, מתנוונים ומתים. אלא שרק כאן בישראל הס מלהזכיר שאין זה רצוי לשמור את הכסף במרתפי הבנקים, משום שדבר זה איננו מועיל לאיש – אלא רק לכמה אנשים.

עד כדי כך תימהוניים המבוגרים, כדברי הנסיך הקטן, שהם מנסים להסתיר את דבשת הגמל באופן כל כך גמלוני, עד שהדבר מעורר גיחוך. בכתבתו של חגי עמית ב"דה מרקר", שפורסמה ב-31.8.2020, נכתב כי ראש אגף התקציבים לשעבר אמר לשר האוצר: "ודאי שאינך יכול לעשות זאת תוך רמיסת כללים, התעלמות מנתוני מאקרו וניסיונות לשנות אומדנים תקציביים כדי ליצור מקורות פיקטיביים לצורך חלוקת תקציבים נוספים" (הדגשה שלי – פ.ה). ועוד באותה הכתבה: "בעוד שבכל הנוגע למדיניות השליפות שבה מתנהלת הממשלה נכתבו תילי תילים של מלים, ויכוח בנוגע לאומדנים של ההוצאה הממשלתית אינו אמור להיערך בין שר אוצר לפקידיו. זהו מדד אובייקטיבי, המתבסס על מודלים מתמטיים – שלא אמורים להיות לגביו חילוקי דעות. אם קיים ויכוח כזה, הדבר עשוי להעיד על רשלנות של פקידי האוצר השוגים בחישוביהם בטעות או במכוון" (הדגשה שלי – פ.ה).

ומה אם המודלים המתמטיים אינם תואמים למציאות שנוצרה? ומה אם חובה כעת לשנות ובמהירות גדולה מאוד, בטרם יהיה מאוחר מדי, את כללי הדת שהעלו על המוקד את ג'ורדונו ברונו, לפני שיעלו את כולנו על מוקד העוני, האבטלה והניוון? האם לא ברור שבתוך הכללים שאינם תואמים עוד את המציאות, מנסים גורמים שונים לפרוץ את הכללים שאינם מתאימים עוד, ושגורסים שהעולם – קרי הכסף – הוא סופי ועליו להתנהל בסד שהומצא על ידי מילטון פרידמן? על אף שסד זה איננו קשור יותר לשום דבר מעבר לאנשי הדת החשוכים האוחזים בדת זו. האם ייפלא, אם כך, שיש כאלה הסופרים את הכסף פעמיים, שלוש וארבע בכדי להמציא עוד כסף, וכל זאת בכדי להציל אנשים?

המציאות שאותה אנו חווים בימים אלה אינה שונה בדבר, לאסוננו, מאותה מציאות שבגינה נעקד ג'ורדונו ברונו. בשעה שבכל העולם פוליטיקאים מנסים להציל את עמיהם ומדינותיהם מנפילה לתהום, באמצעות שינוי דרמטי של צורות ואופני החשיבה והפעולה וחריגה רבתי מהכללים של מילטון פרידמן ודומיו, אזי אצלנו הס מלהזכיר כי חיי האדם ורווחתו חשובים יותר, הרבה יותר, מרישום של כמות הכסף הנצבר על פתקית. מדוע זה רק אצלנו סותמים את פיהם הכלכלנים הבכירים ומיישרים קו עם הכנסייה, כנגד ההיגיון הבריא ההולך וקונה שביתה במוחותיהם של כלכלנים ופוליטיקאים רבים כל כך ברחבי העולם? מדוע רק אצלנו כשמוצע להעביר כסף באופן אוניברסאלי בכדי להציל, פשוטו כמשמעו, בני אדם, קמה מחאה המעכבת את ההעברה עד לזרא? האם לא עלה בדעתם של אלה שזעקו מרה כנגד ההעברה האוניברסאלית שבמקום הכסף "ששוכב" אי שם בין "ערימות" האותות האלקטרוניים הספונים בין הביטים השונים במחשכי מחשבי בנק ישראל, אפשר לייצר עוד ביטים אלקטרוניים ועוד אותות אלקטרוניים שכאלה, ובכך להציל עוד כמה וכמה אנשים, בני אדם, מבלי לגרור את כולנו לתהום רבה?

האם עמנו, אשר היה ראשון בין העמים שבעט בכל אלילות, בכל כוכביזם, כדברי מקורותינו, הוא זה שכרע והשתחווה לכוכבים?

במגילת אסתר מתואר מרדכי היהודי כ"איש ימיני" משבט בנימין וכן כ"איש יהודי":

"יהודי זה מה פירושו? הרי אין הוא משבט יהודה! וכאן אומר התלמוד (מגילה י"ג, צ"א) – "ולמה קראו לו יהודי? על שום שכפר בעבודה זרה. שכל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי". ומרדכי לא יכרע ולא ישתחווה, יהודי כביטוי לטיפוס רוחני מסויים ולא לשייכות לשבט, לכן נאמר: "חמורה עבודת כוכבים, שכל הכופר בה כמודה בכל התורה כולה" (קידושין מ', ע"ב).

(״בין פולחני אלילים לבין ערכי החיים״, יריב בן אהרון)

ובתפילת עלינו לשבח אנו מוצאים שכתוב כך:

"עַל כֵּן נְקַוֶּה לְךָ ה' אֱלֹהֵינוּ לִרְאוֹת מְהֵרָה בְּתִפְאֶרֶת עֻזֶּךָ לְהַעֲבִיר גִּלּוּלִים מִן הָאָרֶץ וְהָאֱלִילִים כָּרוֹת יִכָּרֵתוּן לְתַקֵּן עוֹלָם בְּמַלְכוּת שַׁדַּי וְכָל בְּנֵי בָשָׂר יִקְרְאוּ בִשְׁמֶךָ לְהַפְנוֹת אֵלֶיךָ כָּל רִשְׁעֵי אָרֶץ"

האם העם הזה ומנהיגיו שקעו עמוק כל כך לתוך העבודה הזרה הזו, עד כי הם משתחווים אפיים ארצה לכל כלכלן, לכל גלול ואליל ההופך פרדיגמה אנושית לדבר מה קדוש שאין להרהר בו ואין לערער עליו? אודה ואתוודה, אין בידיי תשובה למצב זה, כפי שאין בידיי כל הבנה מעמיקה מדוע עמד הקהל מנגד לנוכח עקידתו של ג'ורדונו ברונו ומדוע עמדו אנשים מן הצד לנוכח הרצח בגטו וארשה, כפי שאינני יודע מדוע מחנכים ומחנכות, אבות ואמהות, קוראים לילדים את "הנסיך הקטן" ובוחרים לעשות את ההפך הגמור כשהם נתקלים במצבים הדומים לאלה המתוארים ב"הנסיך הקטן". אבל דבר מה אחד אני כן מבקש לומר בשמו של המשורר:

״וְאֵלֶּה הָאוֹבְדִים, הַבּוֹדְדִים,
הַנִּשְׁכָּחִים כְּבָר מִלֵּב הָעוֹלָם,
שְׂפָתֵנוּ הָפְכְה זָרָה לָהֶם
כִּשְׂפַת כֹּוכַב לֶכֶת קַדְמוֹן,
עַד הָכָּל יִהְיֶה לְאַגָּדָה
וְאָז מִקֵּץ שָׁנִים רַבּוֹת
בְּקָמְפּוֹ דֶי פְיוֹרִי חָדָשׁ
מֶרֶד יַצִּית דְּבַר הַמְּשׁוֹרֵר״.

ומי יודע, אולי דבריו הנוכחים של הנסיך הקטן על כוכב הלכת הקדמון שלו, שבו עושים דברים בכדי להועיל לשושנה ולהרי הגעש, ואולי דבר המשורר, יציתו גם כאן, בקמפו דה פיורי החדש, מרד כנגד העבודה הזרה הזו?

ונזכה כולנו לקראת השנה החדשה, לא רק ב"תיקון הכללי" לנפש היחיד והיחידה של הרבי נחמן מברסלב, אלא בתיקון עולם במלכות שדי, תיקון של צדק חברתי, תיקון לכל הנבראים והנבראות בצלם, באשר הם, באשר הן שם.

פסח