היסוד הנפשי המוצפן בגנוזים

17 מרץ 2016‏

ז' אדר ב' תשע"ו

"לכאורה, הומאניות ומלחמה הן תרתי דסתרי. בכך יתקשה לכפור גם מי שהיה עד לגילויי אנוש עילאיים בשדות-הקרב, ואפילו כלפי האויב, וגם מי שנוהג להבחין – ומן הדין שיבחין – בין מלחמות צודקות ומלחמות בלתי-צודקות, לרבות אלו הנערכות למען הנעלה שבמטרות: הבטחת החיים והקיום נגד כוונות תוקפנות ושמד.

כל דף מספרי ספרות הבנים שלנו טעון מתח כפול זה: ההכרה בכורח להתגונן מכאן, ותחושת הטרגיות והזעזוע הכרוכים בקיפוח חיי אדם, מכאן. מיטב בנינו קיבלו על עצמם את המלחמה כקבל את הדין: "בלי חיבה או איבה לצאת אל הקרב", כלשון מכתבו של אור זמורה מאיל, שנתפרסם ב"שיח לוחמים". ואף בבוא הניצחון, הם לא הריעו לו, לכל היותר שמחו שהעניין נגמר, וכפי שנגמר. "אני חושב שאחד הדברים האופייניים לנו זו הטרגדיה של מנצחים. אנחנו פשוט לא רגילים לזה… יש לנו אוריינטציה של בנייה – מאז שהגיעו הנה החלוצים… וכאן זה הרס…" כדברי אבינועם, בן משמר-השרון, באותו ספר"

(מתוך: יגאל אלון, כלים שלובים, 'חינוך להומאניות בעיתות מלחמה', עמוד 334)

סיפור של נוסטלגיה, גאווה וזעם

עם סיום ההכרזה על הסרטים הזוכים בפרס האוסקר 2016, נזכרתי בכך שגם הסרט "שיח לוחמים: הסלילים הגנוזים", בו צפיתי בשנה שעברה, היה לרגע קט מועמד לפרס בקטגורית הסרט הדוקומנטרי. הזיכרון החזיר אותי לנעימת הקול שעלתה מ"הסלילים הגנוזים" – סרט המתאר את הקטעים ש"צונזרו" מהספר "שיח לוחמים" והוצג בבית ציוני אמריקה ביוני אשתקד – ועוררה בי געגוע עמוק למה שחשבתי שהיינו פעם. המילים המהוססות שבקעו באולם הקולנוע מפי מי שלימים יהיו גיבורי נערותי, חצבו עמוק ברגשותיי את הידיעה כי אני שומע את אוושת הרגש הפנימי ההוא של "טוהר הנשק" ששמעתי בפעולה בתנועה, לפני כשלושים וחמש שנים, כשמדריכתי קראה לראשונה באוזנינו את "מונולוג של גז מדמיע" (שדמות ס"ח, תשל"ח 1978):

"ואז, כשראינו את הילדים שכובים, הבנו פתאום מה עשינו, הבנו מה שקרה פה, והיה מי שאמר שבעצם לא עשו לנו כלום, שום דבר. פינינו את הילדים בעצמנו, לבית-חולים. עלינו לבית הספר למעלה ופתחנו את הדלתות, כדי שהגז יצא. הילדים נפלו לנו בידיים כמו פרפרים. כמה ממש התעלפו…הבעיה האישית שלי, כאדם, כמי שקיבל חינוך מסוים, ואין לו שום דבר נגד ערבים, איך אני הגעתי לזה שאני זורק את הרימון."

(מתוך: מונולוג של גז מדמיע, שדמות ס')

עוצמת הווידוי הלא-מוכר של הגברים הצעירים שחזרו משדה הקרב של מלחמת ששת הימים הייתה בעיניי עמוקה ומטלטלת באנושיותה, ברגישותה ובעמקנותה, הרבה יותר מאשר נחשב גם בימינו כלוז המבע של "שיח-לוחמים", אותו ספר שליקט את עדויותיהם של בני הקיבוצים לאחר מלחמת ששת הימים. התחושות הקשות והמחשבות המעיקות שתיארו הלוחמים, תיאורים שלא הופיעו בספר המקורי, הן בעיניי שיא של אנושיות וחשבון נפש של מנצחים, שאין כמותו באף אומה ולשון המוכרים לי על פני כדור הארץ.

במובנים אלה התגאיתי מאוד על היותי יהודי וישראלי, בן לניצולי שואה, המשתייך לאומה שאלה הם לוחמיה. אלא שהדבר שהפך את קרביי ועורר בי זעם היה תיאור פשעי המלחמה האיומים – רצח חפים מפשע רק בשל היותם ערבים מוסלמים. חלקם אף לא השתתפו במלחמה, וכל פשעם היה שנקלעו שלא בטובתם לשדה הקרב וקיפדו בו את חייהם על ידי פושעים שבאו מתוכנו, כך על פי גיבורי הסרט שהעידו ימים ספורים לאחר המלחמה.

עדים דוממים לפשע?

בתום הסרט פנתה הבמאית אל הקהל שנכח באולם ושאלה אותו לדעתו. הייתי משוכנע כי שְאלתי, "האם ידוע לה אם פשעי מלחמה אלה נחקרו וטופלו?", תיענה בחיוב, אלא שהבמאית מיהרה להסביר לי שזה לא העניין. גם הקהל בבית ציוני אמריקה לא היה סובלני במיוחד, "את פשעי 'צוק איתן' ישראל לא בודקת, אז אתה רוצה שיבדקו את זה?", סינן וסנט בכעס אחד הצופים לעברי. לא נלאיתי ופניתי ימים אחדים לאחר מכן לאחד מאנשי "שיח-לוחמים" שהיה בין המרואיינים בספר המקורי ובסרט, ושאלתיו, האם ייתכן כי פשעים אלה המוצגים כמה ימים לאחר שוך הקרבות לא נחקרו, או למצער דווחו ולא נחקרו? תשובתו – "אז זה לא היה כמו היום, אף אחד לא עסק בכך" – הדהימה אותי.

האמירה הזו רוצצה את תחושתי החבוטה גם כך. הייתכן כי הקול ההוא ששמענו בתנועה לא היה ולא נברא, אלא משל היה? הייתכן כי השאלות שהועלו בעוצמה ב"חרבת חזעה" (1949) וב"שיח לוחמים" (1967) היו כקצף על פני המים הסוערים של מעשי פשע שיטתיים שממשלות ישראל והפיקוד הבכיר של צה"ל לא רק עמדו מאחוריהן, אלא גם פקדו שיבוצעו? כי הרי מתוך התשובות שקיבלתי היו "שיח לוחמים" וכל הזעקות האחרונות מעין כיסוי על הגלוי לכל, שבוצעו פשעים בסדרי גודל גדולים, שאיש לא בדק ו/או התייחס אליהם.

המאמרים שפורסמו ב"הארץ": ב-5 ביוני 2015 "למה בכה חיים גורי", וב-6 ביוני 2015 "שיח לוחמים": מאחורי הניצחון הגדול של 67' הסתתרה שורה של פשעי מלחמה, חיזקו את התפיסה כי כולנו פושעי מלחמה, וכי פשעים כנגד האנושות היו לחם חוקנו משך כל שנות קיומנו כאן. סיפור חברי קיבוץ חצרים המובא ב"למה בכה חיים גורי?" מטלטל, מזעזע ומעורר קבס עמוק כלפי מי שהתיימרו להוות מצפן הומניסטי, צלם אלוהים באדם, גם בימי מלחמה על הבית. כך נכתב שם:

"יום אחד נמצאה גופתו של אחד החברים ועליה סימני אלימות. כל הקיבוץ התאסף נרעש בחצר, ושני בדואים, מבוגר וצעיר, עברו שם בשביל. הם נתפסו והושלכו לבור הגנרטור. השניים, לפי עדות [יעקב] שרת, לא הבינו מה רוצים מהם. לאחר שעונו, נגררו אל מחוץ לגדר, מעדרים ניתנו בידיהם, והם נצטוו לחפור את קבריהם. עומדים מעל לבורות, נורו ונטמנו. עד היום לא נשבר מנעול השתיקה, שאותו אנחנו משליכים לשלולית הדמעות".

מסתבר כי לא רק מנעול השתיקה של חברי חצרים לא נשבר אלא גם זה של כל מרואייני "שיח לוחמים" בסרט, ולכן השאלה מדוע לא דיווחו מרואייני "שיח לוחמים" בזמן אמת לרשויות, או מדוע אין הם מדווחים כיום (נכון, עבר זמן רב, אבל יש בימינו שיטות לחקור מקרי רצח שהתרחשו גם לפני מאות בשנים) לא הרפתה ממני וכרסמה בי כתולעת. מדוע התופעה שהגדיר אבינועם ברוג ב"שיח לוחמים" כ"סטריפטיז נפשי" ("שיח לוחמים", עמוד 70) לא התגלגלה למאבק חסר פשרות להבאת האשמים לדין?

והנה, אך לאחרונה פורסם (NRG, 12.1.2016) כי בבית דין מצרי הוגשה תביעה לפיצויים על סך 10 מיליון לירות מצריות (קצת יותר מ 5 מיליון ₪) כנגד ראש ממשלת ישראל בשל רצח של שבויי מלחמה מצרים שהתרחש, לפי התובעים, במהלך מלחמת ששת הימים. לא פורסם על קשר ישיר בין התביעה לבין הדברים שפורסמו בסרט, אך לא קשה לדמיין כיצד פרטים שפורסמו קבל עם ועדה על פשעים, כביכול, שבוצעו ולא נחקרו או טופלו מתגלגלים לכדי פגיעה של ממש במדינת ישראל וראשיה בערכאות בינלאומיות שונות, וזאת כמובן בנוסף ובראש ובראשונה למשמעות המוסרית החמורה מאוד של הדברים.

על כוונת המשורר (או: על הכוונת של הבימאית)

במהלכה של תקופה זו קראתי את ספרו של אורי רם "שובו של מרטין בובר", ובו נכתב:

"ברצוני להראות שהגותו של בובר עלולה להיות בבחינת מדרון חלקלק, שגם אם נכנסים אליו מתקני עולם רדיקליים מצד שמאל, הם עלולים לגלוש עד לקצוות הימין, המקדשים קהילות זהות אתניות ולאומיות מהותניות…" (עמוד 20)

"יש להתבונן באופן מפוכח בהצעה הדו-לאומית דאז [שבובר תמך בה כידוע. פ.ה], הצעה לחלק את הארץ ואת השלטון בה שווה בשווה. עצם הרעיון הזה נשמע לכאורה פייסני וידידותי (ובאותה הזדמנות מעביר את "הסרבנות" למגרש הערבי); אך יש לזכור שמדובר על חלוקה בין תושבים ערבים מקומיים המושרשים בארץ זה דורות רבים, ומהווים רוב עצום בשנות ה-20, לבין קבוצה של מהגרים מאירופה שזה מקרוב באו [ההדגשה שלי. פ.ה] והם מהווים מיעוט זעיר בקרב תושבי הארץ". (עמודים 100-99)

אותם "מהגרים" שניצלו משיניה של החיה הנאצית מה פשעם? שרצו לחיות בקהילה בעלת זהות יהודית? רם טוען שכל רצון לחיות בקהילה בעלת זהות יהודית או לאומית כלשהי הוא בבחינת "מדרון חלקלק", והמאבק היסודי צריך להיות כנגד קיומה של זהות לאומית (יהודית) שכזו. לכן להבנתי השאיפה לקיים זהות כזו על כל צורותיה היא רעה לטעמו. גם ההוספה של רם את המילה "מהותניות", הבאה לומר "גנטית", בשפה מכובסת, להבנתי, אינה יכולה להעלים את כוונת המכוון – מדינה יהודית? זהות יהודית? הרי זו גזענות.

הייתכן, שאלתי את עצמי, שמאחורי אופן עריכת הסרט ניצבת כוונת מכוון? כזו העוגנת על השקפתו של רם? והנה באה כתבתה של שלומית טנא "השיח על שיח לוחמים"  ("ידיעות הקיבוץ", 3.7.15), בה טוענת הכותבת, מחבורת המראיינים של "שיח לוחמים", על הסרט "הסלילים הגנוזים":

"הסרט מניפולטיבי מאוד ולוקה בהיעדר מידתיות… ההטעיה הבוטה קופצת לעין כבר בכתוביות הפתיחה של הסרט: 'כשבעים אחוזים (!) מההקלטות צונזרו'… ד"ר אלון גן … שמע את כל השיחות המוקלטות, קרא את כל התמלילים", מוסיפה טנא. "לפי הערכתו, הקטעים שנמחקו עקב צנזורה ביטחונית מהווים לא יותר מעשירית הטקסטים המוקלטים".

מה עומד אם כך מאחורי העובדה שאין איש דורש לבדוק את פשעי המלחמה המתוארים שם, מאחורי המאמרים ב"הארץ", שכל הקורא בהם משוכנע כי עם ישראל הוא עם של מבצעי פשעים נגד האנושות  הטובלים עד צווארם בדם קורבנות חפים מפשע, וכי ממשלות ישראל לדורותיהן ומפקדי צה"ל הפכו את הצבא  לארגון שמטרתו ביצוע פשעי מלחמה בפקודת המדינה?

היעלה על הדעת שכל המתקפה הזו לא באה להפוך אותנו להומניים יותר אלא פשוט להשתמש במקרים איומים אלה שחלקם אכן התרחשו, כמנוף לדבר גדול יותר, לקעקע את דמותה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית באמצעות דה-לגיטימציה לזהות היהודית ברוח השקפתו של רם? כי הרי אם יצלח המאמץ המרוכז הזה לשכנע אותנו כי כולנו פושעי מלחמה חסרי צלם אנוש, מה הטעם להמשיך להיות כאן? ו/או, קשה מכך – להמשיך ולהיות יהודים שזה צלמם וזה אופיים, קולקטיב אשר מנהיגיו פוקדים עליו לבצע פרעות שכאלה?

ולכן אני סבור כי הניסיון שנעשה בסרט להכליל באמירות כוללניות מבלי לרדת לפרטים, לבדוק ולחקור, הוא ניסיון מכוון להכתים את הכול בפשעים אלה. זה מעשה נואל החותר תחת אושיות המוסר הטבעי. רק בדיקת כל עניין לגופו על ידי הרשויות, וחקר האמת בלא משוא פנים יכולים להביא מזור להתפתחות חשובה זו בתולדות "שיח לוחמים". על "פושעי המלחמה" בעל כורחם שהופיעו בסרט לבוא בפני בית דין ישראלי ולמסור את גרסתם, ועל עדי הראייה לפנות לאלתר לגורמים האחראים לכך. אם לא ייעשה כן, היטב יובן כי מטרת הסרט אינה נקייה מסדר יום שכל מטרתו היא כרסום בלגיטימציה לעצם קיומנו, וכך יש לראותו.

אם אכן פנו אנשי "שיח לוחמים", אז או באחרונה, לרשויות לבדוק את המעשים שראו במו עיניהם, עליהם להודיע על כך ברבים, ויפה שעה אחת קודם. כמו-כן עליהם להודיע קבל עם ועדה על היקף מעשי הזוועה האלה, ועל זהותם של אלה אשר פקדו עליהם לעשות זאת. אם לא עשו זאת ואינם מתכוונים לעשות זאת, מוכרחים הם לרדת מטה מטה ממעמדם כאורים והתומים לשמירת צלם אנוש במלחמה. מוכרחים הם לאבד את הלגיטימציה שניתנה להם משך קרוב ליובל שנים, כמורי דרך רוחניים להומניזם.

חובה עלינו להעניש את אלה שביצעו פשעי מלחמה. הם חייבים לעמוד לדין, ועלינו מוטל לעקור משורש, למגר, ללא כל רתיעה, את הפשעים האלה מתוכנו. אין תפוגה לפשעים אלו. אין עליהם מחילה ואין כפרה, בעיקר אם היסוד הנפשי שהדריך מעשים אלה היה בכוונת מכוון פלילי-גזעני.

מוטל עלינו להיאבק ליישומן של המלצות דוח ועדת טירקל בדבר חקיקה בעניין פשעי מלחמה, המלצות הכוללות בין היתר השלמת החקיקה הפלילית בישראל כך שהחוק יכלול את כל סוגי העבירות העולות מדיני המלחמה, עיגון דיני המלחמה הבינלאומיים בדין הישראלי, אחריות פלילית על דרג ממונה (צבאי ואזרחי) במקרים של ביצוע פשעי מלחמה, כמו גם במקרים של  אי-מניעת פשעים כאלו ואי-הבאה לדין של מבצעיהם, וכן המלצות הנוגעות לאופן הבדיקה והחקירה במקרים של טענות לביצוע פשעי מלחמה, כגון הקמת צוות מומחים שיבדוק כל תלונה ויסייע לפצ"ר בהחלטה האם לפתוח בחקירה, קביעת מסגרת זמנים ונהלי שקיפות משופרים, פיקוח של היועמ"ש על הפרקליטות הצבאית והמלצות נוספות שנועדו לסייע בשירוש וביעור הרע הזה מתוכנו. לחרפתנו, דוח זה שממשלת ישראל סמכה ידיה עליו בנושא "המרמרה" לא בוצע עד היום. ההצהרות הוצהרו אבל את הלוז של הדוח, למיטב הבנתי, איש לא מימש. אך כל אלה, גם אם ייושמו, לא ימחקו את העבר שתואר בסרט.

ועוד, אין ספק כי המאבק בכיבוש והצורך של ישראל להיפרד מהשטחים נוגעים במהות של עצם קיומנו כאן. אלא שסרט זה לא רק שאינו תורם לכך, אלא ההפך הוא הנכון – הוא שומט את הבסיס למאבק זה בהיותו חלק ממסע עמוק ומתוכנן שכל כוונתו איבוד לדעת של זהותנו המשותפת באמצעות הכתמתה והפיכתה לבלתי לגיטימית.

לכן כל אלה שעינם נתונה על היסוד הנפשי המוצפן בסלילים הגנוזים יבינו לטעמי על נקלה כי בין סליליו של "הסלילים הגנוזים" גנוזה ומוצפנת מטרה הרת אסון זו.

לאומנות ואנטישמיות כתגובת נגד למתקפה על הזהות

לפני שנים שמעתי מאחת העיתונאיות המוערכות בישראל כי יש גרסה מחקרית הסוברת שהלחץ שהפעילו חלק מהאינטלקטואלים היהודים בגרמניה הוויימרית להפוך את הזהות היהודית והגרמנית לאוניברסליות – קרי לבטלן ולהקים תחתן זהות שלישית – הטריף חלק מהאינטלקטואלים הגרמנים של אותה תקופה. במקום שמופעל בו לחץ בלתי מידתי להחלפת זהות, להתבוללות זהותית, קרי לאוניברסליות, ובמקרה שלנו לאיבוד הזהות היהודית במסווה של "הומניזם" – יבוא אסון. ואולי פירושו של פרופ' אילן גור זאב ז"ל מדויק יותר:

"המאבק ב'ישראל' שאין מעצורים של ממש בינו לבין המאבק נגד 'היהודי' (לעיתים, מטעמי חמיקה מגזענות בוטה מדי הוא מתנהל כיום כנגד 'הציונים') הופך לעניין רוחני ומוסרי אוניברסאלי בעידן פוסט-קולוניאליסטי ואין לראות בו עניין פוליטי או רציונלי גרידא; הוא הרה-משמעויות אקזיסטנציאליות, פילוסופיות, פוליטיות וחינוכיות לתפישה העצמית של המערב כקולוניאליסט, הממרק את סיגי עוונותיו ונרתם לאג'נדה חינוכית דה-קולוניאליסטית, בדרך לישועת נפשו. המערב, כביכול במיטבו, נלחם כעת על ישועת נפשו. לא פחות מזה. לנואשות מאמץ החתירה הזאת לישועת הנפש בתנאים של אימה יש מחיר. המחיר הוא שנאה. שנאה עצמית בוערת, שהשתלהבותה מופנית דווקא כלפי הממד המהותי ביותר של נשמת אפה של המערביות, הנתפש כחטא שיש להתמרק מנוכחותו החודרת-כל: המהות היהודית.

בתהליך ההשלכה מוחצן היסוד המהותי הזה של המערב בתורת ה'אחר' שלו באופן חגיגי-נלהב, ובריטואל שיש לחזור עליו כל רגע מחדש הוא מועלה כאקט של כפרה. השנאה כאן היא שנאה-עצמית העוברת טרנספורמציה לכדי פעולת 'ביקורת' ו'התנגדות' כעבודת-קודש".

(מתוך מאמר לקראת כנס בנושא האנטישמיות החדשה)

דבריו אלה של פרופ' אילן גור זאב ז"ל יורדים לעומקה של התופעה שמעולם לא נעלמה מהעולם המערבי, תופעה אותה כינה פינסקר 'יודופוביה', קרי מחלת נפש קולקטיבית – פסיכוזה אנטישמית. ראו מחקר בנושא שנערך לרגל 71 שנים לשחרור אושוויץ באירופה האנטישמית. לא כל אזרחי ארצות המערב ואזרחיותיהן חולים במחלה זו אך היא קיימת. התעלמות ממנה והשלכת הביקורת המערבית רק על הכיבוש שהוא בתורו מחולל שמות ביכולתה של ישראל להיות חלק ממשפחת העמים וביכולתה לנוע לעבר יעדיה הציוניים, שבראשם מיגור האנטישמיות, היא התעלמות מכוונת מהמציאות, שלא לומר שיתוף פעולה עם תהליכי עומק הרסניים. אך אין לשכוח כי גם הצד השני אינו טומן ידו בצלחת כשהוא מתחפר בגישה כי הכול אנטישמים החולים ביודופוביה – גם גישה זו נגועה במחלה חשוכת מרפא אצל חלק מאתנו הנקראת 'עם לבדד ישכון, ובגויים לא יתחשב'.

כל אלה משחקים תפקידי מפתח בנשף המסכות שאנחנו קורבן לו, ואשר אינו מאפשר לברור את המוץ מן התבן ולהבין מה האינטרסים העמוקים והאמתיים של ישראל והעם היהודי. התעלמות מהצבעתו של גור זאב על התהליך שעברה האנטישמיות מאנטישמיות קדומה לאנטישמיות מודרנית ועד לשינוי צורה המביא חלק מהמערב לנקות עצמו מפשעיו הקולוניאליסטים על ידי מציאת הקורבן האולטימטיבי – ישראל (שהיא גם מדינתו של העם היהודי), התעלמות זו היא גם התעלמות מהתעצמות תופעת השנאה העצמית ההולכת ומתפתחת בתוכנו. על כך כתב בזמנו אהרון דוד גורדון ליוסף חיים ברנר את הדברים הבאים:

"את הדבר הזה – עד כמה אנחנו בטלים ומבוטלים בעיני עצמנו – אתה רואה קודם כל באותה השניות, המוזרה והמעליבה כאחת, שאתה מוצא בקרבנו בזמן הזה, ושאין דוגמתה בשום אומה ולשון, ושלא היתה דוגמתה בשום דור מדורותינו שלפני ההשכלה – שניות בצורת אדם ויהודי. הרוסי, הגרמני, הצרפתי די לו להיות רוסי, גרמני, צרפתי הגון, נאור, מוסרי – כל מה שהוא רוצה להיות, בשביל שיהיה אדם הגון, מוסרי וכו'. לא כן בקרבנו בזמן הזה. האדם והיהודי אינם דבר אחד, כי אם נבדלים הם שני אלה, וכאילו יש ניגוד ידוע ביניהם. היהודי הוא מין בריה, שאנחנו בעצמנו, בסתר נשמתנו, כמעט בזים לה או 'סובלים' אותה אולי לא הרבה פחות ממה שבזים לה או 'סובלים' אותה האחרים; והאדם הוא לגבי דידן מין עטרה עליונה, שאנחנו יכולים להשיגה רק או בראותנו את עצמנו עומדים למעלה מכל העמים או בראותנו עמידתנו דלים וריקים למטה מכל העמים, או הערצת עצמנו או ביטול עצמנו, רק לא 'עצמנו', לא אמונה בעצמנו, לא ביטחון בעצמנו, לא אדם חי, בן חורין, נאמן לעצמו ונאמן על עצמו, נאמן לחיות ולבקש חיים, נאמן לעלות ולבקש עליה, נאמן גם לחטוא וגם לשוב, אדם – צלם אלוהים ובשר ודם כאחד, אדם חי עם כל יתרונותיו וגבורותיו וגם עם כל פגימותיו וחולשותיו".

(א.ד גורדון, הערכת עצמנו (תגובה ל'הערכת עצמנו בשלשה כרכים' מאת י.ח ברנר)

האם אכן מדובר גם אצלנו באותה שנאה עצמית הנתפשת כחטא שיש להתמרק  ממנו, חטא שהוא הזהות היהודית באשר היא? האמנם חדר החיידק הזה גם לחברה הישראלית? ימים יגידו.

האחריות על הציונות ההומניסטית מחייבת חקר של פשעי מלחמה – ולא נפנוף עקר בהם

על רקע כל אלה ואירועי הזמן האחרון יש לומר באומץ הנדרש: פשעים אשר מבוצעים כלפי אוכלוסייה חפה מפשע יש לחקור, ועל האשמים לתת את הדין על פשעיהם ללא כחל וסרק, ללא מורא ופחד. בעניין זה אסור שתהיה כל התפשרות ויש לתת היטב את הדעת על כך שברקע מחלחלת תורת עוועים גזענית, 'תורת המלך', המגיעה ליחידים ונותנת להם לגיטימציה למעשים אלה. תורה זו יש לעקור משורש ויפה שעה אחת קודם.

אך הפיכת מעשי יחידים ופשעי יחידים לקרדום לחפור בו בכדי להכתים את צה"ל ומדינת ישראל, בכדי להחליש את זכות קיומנו כאן היא מעשה נואל שיש להיאבק בו בכל דרך. אל שני התהליכים הללו יש להתייחס באופן בו התייחס דוד בן גוריון למאבק בתקופת מלחמת העולם השנייה, להיאבק באחד מבלי להתחשב בשני וההיפך (אז, הכוונה הייתה למאבק בגזירות הספר הלבן של הבריטים, ובמקביל לשיתוף פעולה עם בריטניה במאבק בנאציזם).

שני צדדים אלה – המבקשים לאזרח את 'תורת המלך' והמבקשים לחתור תחת הצידוק לקיומנו כאן, כרתו 'ברית' שמטרתה החרבתה של ישראל. אך מעל ומעבר לכל אלה נותרים אותם פשעי מלחמה ואותם קורבנות בלתי מפוענחים, על גבם מתנהלת מלחמה שלאיש מהלוחמים בה לא אכפת מהקורבנות עצמם, מגילוי הפושעים ומהענשתם. כדברי המשורר:

כִּי צַדִּיק בְּדִינוּ הַשֶּׁלַח, –

אַךְ תָּמִיד, בְּעָבְרוֹ שׁוֹתֵת,

הוּא מַשְׁאִיר, כְּמוֹ טָעַם מֶלַח,

אֶת דִּמְעַת הַחַפִִּים מֵחֵטְא.

 (מתוך: שירי מכות מצרים, נתן אלתרמן)

אילו הייתה קמה תנועה למיגור פשעים אלה, ללא כל הקשר לשאלות פוליטיות רלוונטיות ונתונות במחלוקת ככל שיהיו, אילו הייתה מתייצבת תנועה כזו לצד האמת, והאמת בלבד, אולי היינו יודעים להילחם בפשעי מלחמה ללא כל הטיה של סדר יום פוליטי כזה או אחר, אולי היינו ולו במעט מתקרבים למיגורן של התופעות המנוולות, המחפירות, הבלתי אנושיות ובלתי יהודיות של פגיעה בחפים מפשע.

בתוך הסופה הזו קשה לראות את הדרך הנוספת. זו הציונות ההומניסטית שהיא דרכו של רוב הציבור הישראלי. מלחמת חורמה בפושעי מלחמה מצד אחד, וחתירה לקיומה של מדינה יהודית דמוקרטית מן הצד השני. אין ניגוד בין השתיים, ההיפך הוא הנכון.

 

פסח