כ"ט טבת תשע"ז
27 ינואר 2017
היום מציינת הקהילייה הבינלאומית, אומות העולם, את יום השואה הבינלאומי. יום זה הגיע לעולם בהחלטה 60/7 של האומות המאוחדות, שהתקבלה פה אחד ללא הצבעה בתאריך 1.11.2005. החלטה זו נועדה לציון רצח היהודים ומיעוטים נוספים בידי הנאצים. בין היתר מזכירה ההחלטה כי בשואה נרצחו שליש מבני העם היהודי. התאריך נבחר לציון יום שחרור מחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו, בו נרצחו כמיליון וחצי מבני עמנו ואשר שוחרר על ידי יחידה של הצבא האדום בפיקודו של מיור (רב סרן) אנטולי שפירו, יהודי בעצמו.
אין יום מתאים יותר בעיניי מיום זה לקיומו של חשבון נפש עמוק ונוקב בינינו לבין אומות העולם. כיום הזה, "יוֹם עֶבְרָה, הַיּוֹם הַהוּא: יוֹם צָרָה וּמְצוּקָה, יוֹם שֹׁאָה וּמְשׁוֹאָה, יוֹם חֹשֶׁךְ וַאֲפֵלָה, יוֹם עָנָן וַעֲרָפֶל". (צפניה א, טו) זהו היום בו עלינו לחזור ולשנן כהגדה את דבריהם של זאב ז'בוטינסקי ובנימין זאב הרצל. דבריו של ז'בוטינסקי, שנאמרו באורח מדהים כבר ב-1903, "אנו, העם העומד עתה, בפעם האחרונה, על עברי פי התהום, לאחר שעבר את הארוכה שבדרכי ההיסטוריה: העם שמחר, אם לא ימצָא מקלט, הוא צפוי להתנוונות ומחרתיים להשמדה…", ודבריו של הרצל בנאומו (שנכתב אך לא נישא) לרוטשילדים ב-1895:
"גם אני יודע לאן תגיע האבן המתגוללת על פני שטח משופע, כלומר, למטה. רק מטורפים מסיחים דעתם מחוקי הטבע. אנו מוכרחים, אפוא, להגיע למטה, להגיע למטה […] האם יגרשונו? האם ירצחונו? אני משער את כל הצורות האלה יחד ועוד אחרות. נמצא שמן מדינות אלו יגרשונו ובמדינות אחרות אשר אליהן נמלט- ירצחונו. האין הצלה? יש, רבותיי, יש אחת אשר כבר היתה לפנים. יש לחזור על הצלה ישנה מאד, מהוללת מאד, בדוקה ומנוסה מאד… העניין הישן והפשוט הוא יציאת מצרים".
זהו היום בו עלינו לזכור ולהזכיר לעצמנו את הלקח העמוק שעדיין לא למדנו (כפי שאמרה במבי שלג ז"ל) – עמי העולם, ובראשם אירופה "התרבותית", אמרו לנו באופן ברור, חד משמעי, בהיר ושאינו משתמע לשתי פנים: איננו רוצים אתכם ביננו באופן הזה "וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי גַּם אַתֶּם גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות יב, לא), ממש כשם שקרא פרעה כ-3,257 שנים קודם לכן לפי הסיפור התנ"כי. צאו מתוך עמנו; ואם לא תצאו נכחיד, נרצח ונאבד אתכם.
את הלקח העמוק הזה עדיין לא למדנו, ויש רבים מדי בינינו הממשיכים להשתעשע בחרב המתהפכת של "צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שפיזרן בין האומות" (פסחים, פז,ב). אלה העושים ככל אשר לאל ידם בכדי לחרב מכל כיוון אפשרי את הבית הלאומי של עם, שמיליון מילדיו נרצחו.
השיבה למשפחת העמים בדלת הנכונה הייתה גולת הכותרת של חזונו של חוזה מדינת היהודים, הרצל. השיבה המוציאה את העוקץ משנאת היהודים הקדומה והמשמידנית הייתה ועודנה סיכויו היחיד של עמנו העתיק להמשיך ולהתקיים – לא בתוך העמים, אלא לידם. כמדינה עצמאית המתנהגת למיעוטיה כאל אזרחים שווי זכויות, "כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (ויקרא יט, לד), כמדינת מופת, כמדינה צודקת, כמדינה היודעת להגן על עצמה, כחלק בלתי נפרד ממשפחת העמים.
לא בתוך העמים, אלא לידם! את הלקח הזה יש לחזור ולשנן ולהישבע לו בכל שנה ושנה ביום השואה הבינלאומי, החל ביום זה מדי שנה.
פסח
"מה יותר גדול מבית גדול? ספר קטן" 