17 מרס, 2015
כ"ו אדר, תשע"ה
אני מניח כי בימינו אלה, הלקח של "הממשלה הסוציאליסטית" הראשונה שהוקמה בעיריית פריז במרס 1871 ונקראה "הקומונה הפריזאית" – נשכח מלב. גם "קיר הקומונרדים" בבית הקברות "פֵּר לָשֵז" שאליו נרצחו אלפי קומונרים, או "שבוע הדמים", שבמהלכו טבח "צבא ורסאי" בראשות אדולף תייר בכשלושים אלף איש, רובם אזרחים חפים מפשע – נראה כי טבעו בתהום הנשייה. מה שהיה לדורות רבים של סוציאליסטים, ובהם קרל מרקס, דוגמה לביקורת מסוימת, או מופת להתגאות בו – כגון התוכנית למסיבות תנועה של תנועת "דרור" באלג'יר של שנת 1952, שם עסקו בין השאר בחנה סנש, במרד גטו וארשה ובקומונה הפריזאית – נגוז מהתודעה הקולקטיבית של שוחרי החירות, השוויון והאחווה.
איני סבור כי ניתן להקיש לימינו אלה ולהסיק מסקנות מרחיקות לכת מהחלטותיה של "הקומונה" – אותה "מועצה עירונית" בפריס בראשות לואי בלאנק, שימי קיומה היו קצרצרים (מרס-מאי 1871). עם החלטות אלה נמנו בין השאר הקפאת תשלומי שכר הדירה; הענקת זכות הצבעה לנשים; הקפאת החובות; צמצום שעות העבודה וביטול הריבית על החובות. יהיו שיאמרו כי החלטות "הקומונה" היו אות וסמל למדיניות מרחיבה כלכלית, ואולי הייתה זו הפעם הראשונה שמדיניות כזו ננקטה. אך אני סבור כי ממדיה של ההתנסות ההיסטורית הזו היו כה צרים ומקומיים שדווקא ניסיון זה אינו בעל משמעות כלקח של ממש לימינו אנו. עם זאת, לטעמי, יש להתבונן דווקא בפער הבלתי נסבל בין אופי מנהיגותם של מקבלי ההחלטות אז בהשוואה לימינו אנו. מנהיגי "הקומונה" קיבלו עליהם אחריות עצומה, בתנאים קשים ונוראים. הם העזו לגעת במאקרו, בפרדיגמה, ולנסות לשנותה.
דוגמה למעשים מהסוג הזה, הכרוכים באומץ ציבורי, אמנם ניתן למצוא גם בתולדות מדינת ישראל, אך בעיקר בצד המדיני-ביטחוני, דוגמת היציאה מלבנון בימי אהוד ברק כראש ממשלה, או פינוי חצי האי סיני על ידי מנחם בגין ז"ל במסגרת הסכם השלום עם מצרים. בתחום הכלכלי-חברתי לא נמצאו לנו עד כה מנהיגים פוליטיים שלבם ימלא און ותעוזה לעשות, לדוגמה, מה שמנהיג מפלגת סיריזה ביוון, ראש ממשלת יוון כיום, אלכסיס ציפראס, עושה. אמנם אין לדעת עדיין כיצד יסתיים מהלך זה, שמוביל ציפראס בשיתוף שר האוצר בממשלתו, יאניס ורופאקיס – שהוא עצמו מומחה לתורת המשחקים, ושאולי מומחיותו זו מספקת לו כלים להתמודד עם האיומים שמפעילי השווקים למיניהם, ובעיקר הקנצלרית מרקל, מפעילים על יוון – אך העובדה היא שמנהיג פוליטי פועל בתעוזה שכזו אל מול גרמניה, האדירה שבמעצמות הכלכליות באירופה, ומצליח בחוכמתו, כפי שזה נראה עד כה, להעז פנים כלפיה, ולתמרן ליצירת מערך כלכלי אחר, שאולי ימתן את חוקי המשחק הכלכליים הדרקוניים שקבעה גרמניה. עובדה זו אינה יכולה שלא להעמיד את מנהיגינו "הסוציאליסטים" במלוא עליבותם.
לכן, איני תולה תקוות רבות "ביום שאחרי" הבחירות. העמדה הספקנית שלי נובעת גם מהעובדה שבמידה רבה מאוד מפלגת 'משיח בא והוא גם מצלצל' תפסה את נפשם ורוחם של רבים כל כך בינינו; אלה הסבורים כי חזות הכול היא בבחירות ובעמדת ההשפעה שכל אחד מהנבחרים יאייש, וחוזר חלילה; אלה שקנה המידה ההיסטורי, היונק מיותר מ-200 שנות ניסיון סוציאליסטי, התפוגג ממוחם כלא היה. המאבק לצדק ולשוויון בין בני אדם החל כמעט משחר ההיסטוריה של המין האנושי. הוא לא פסק לרגע, היו בו מוקדי התעלות ושפל, מאות מיליונים שילמו עליו בחייהם, אך אש התקווה לברוא ולייסד ממלכת כוהנים וגוי קדוש מעולם לא עומעמה.
איני יודע מה יהיו תוצאות הבחירות מחר, אך אני מקווה שהשמאל-מרכז ירכיב את הממשלה כדי שייווצרו התנאים להפעלת לחץ ציבורי לשנות, ולו במעט, את הפרדיגמה הכלכלית המכלה כל חלקה טובה בישראל, ואולי גם להתקדם במעט לעבר חברה שאינה חיה על חרבהּ, אלא עושה כל אשר לאל ידה לקידום שלום בר-קיימא. ואולי ההישג הגדול ביותר שיוכל לצמוח מהנהגה כזו הוא בלימה. בלימת ההידרדרות בכל המעגלים, מתן אוויר לנשימה לצמיחה שורשית, מבוססת חינוך, עקב בצד אגודל, ויצירת גופי ביניים אזרחיים שיפעלו ליילד מציאות אחרת, טובה, צודקת ושוויונית יותר.
הנזילות הגדולה בקרב המצביעים (לפי הסקרים כ8-9 מנדטים שלא החליטו) יכולה להביא לתוצאות שונות ביניהן אפשרות טובה לקמת ממשלת שמאל מרכז. גם בנסיבות אלה איני מצפה ליותר מבלימה. רמיסת האחר במקרה שכזה תהיה טעות, ויפה יעשו כל החוגגים למיניהם אם יימנעו מהלבנת פנים מיותרת ומשמחה לאיד. אלא שמה שמאפשר לי להיות אופטימי מאוד זו העובדה שרוב עצום מקרב אזרחי ואזרחיות ישראל שלנו, כפי שעולה מהסקרים ומהרחוב הישראלי למעגליו, שואפים לצדק חברתי, לשוויון ולחלוקה צודקת יותר. עובדה זו עשויה להפיח בכולנו תקווה רבה להמשך חריש וזריעה, דישון וטיפוח הניר היקר הזה, המכונה החברה הישראלית, בכל תנאי מזג אוויר מפלגתיים שהם, כי בו ורק בו מצוי עתידנו.
פסח
"מה יותר גדול מבית גדול? ספר קטן" 
תמיד ידענו שמדובר בסיכוי קטן, שאולי, רק אולי, יהיה פה יותר טוב, בזמן הזה נראה לי שהכי כדאי לזכור את התקווה והידיעה שגם אם היה פה מהפך עדיין הבחירה שלו היא כינון חברה ברוח החברותא, ששיוויון ערך האדם במרכז.
גם אם למחרת נתעורר לעלייתו של גוש מרכז שמאל אל לנו לשכוח את עצמינו ואת עומק הבחירה שלנו.
לזכור שכולם רוצים לפרקאת עמוד השדרה של חברה סוציאליסטית, את העבודה המאורגנת.
אנחנו כרגע שוהים בתוך ערפל כבד ועדיין לא רואים את הסוף, שיתפזר הערפל, שידום הקרב, נוכל לקחת נשימה להתכונן למערכה הבאה.