כ"ד ניסן תשע"ז
20 אפריל 2017
מאמר זה מוקדש באהבה לחבריי, עופר ובני עיני, שעומדים בגבורה וללא חת בחזית היומיומית של ניסיון לרצח אופי מתמשך.
רַק חִזְקוּ וְאִמְצוּ מְאֹד!
על החיסול
בעבר היה נהוג לחסל יריבים פוליטיים באמצעות התזת ראשם, הרעלתם ובכל מיני שיטות שונות ומגוונות, שחלקן תוארו בהרחבה בסדרת הטלוויזיה "אני קלאודיוס" (1976). אלא שככל שהציביליזציה שבה אנו חיים הלכה ו"התעדנה", התעדנו גם הדרכים לחיסול פוליטי והחיסול הפיזי איבד את הבכורה (אם כי לא עבר מן העולם כנראה במשטרים פחות תקשורתיים ו"פתוחים", כפי שאפשר ללמוד מחיסול אחיו של מנהיג צפון קוריאה על ידי הזרקת רעל בפברואר 2017).
וכך, עם התעדנות זו של הציביליזציה, נולדו צרכים חדשים, ושיטות חיסול חדשות של יריבים פוליטיים עלו ממעמקי תאוות השלטון, שעליה כתב ביאליק: "ולא יאָמר עוד טוב ורע כי אם שלטון – ורדתה נפש בנפש, וצמאו ורעבו יחדיו, צמא ורעב לא יִשָּׁבֵרוּ, וְתַאֲוָה לא תמות תַּדְלִיקֵם – שלטון שלטון שלטון". רבות מהשיטות החדישות הללו עוגנות על התפתחות הרשתות החברתיות המאפשרות "סילוק" מרחוק וללא דם, כאשר מחוללי ה"רצח" רחוקים מרחק נוח מקרבנותיהם. שיטות "סטריליות" אלו תרמו לנטרול ההיבט המוסרי וההיסוס האנושי הקשורים בלקיחת חיים והעמיקו את תאוות החיסול ה"וירטואלי".
אחת מדרכי החיסול הפוליטי היעילות בימינו באה לידי ביטוי בתעמולה היוצרת קשר בתודעה הציבורית בין שמו או שם משפחתו של אדם לתופעות של שחיתות אישית וציבורית, ועל אחת כמה וכמה אם שם משפחה זה מזוהה עם עדה או קהילה, שהנחות המוצא הגזעניות הרווחות בציבור מסוים נוטות ליחס להן התנהגות פלילית ממילא. כך, מוצא עדתי "נחות", לטעמם הגזעני של המחסלים או קהלם, יכול להוות כלי אפקטיבי לחיסול יריבים פוליטיים גם מבלי צורך לבסס את ההאשמות בצורה עובדתית וממילא מבלי "ללכלך בדם את הידיים".
"רצח אופי" מסוג זה, שהפך לאחרונה, כאמור, ל"דרך המלך" של החיסול הפוליטי, מהווה סוג מתוחכם של לוחמה פסיכולוגית והוא פועל את פעולתו הן בשחיקת נפשו של הקרבן עד חיסולה ממש והן בעיוות הדימוי הציבורי שלו.
יש גבול?
בראשית הדברים ראוי להניח את השאלה האם ישנם כללי מוסר החלים על שיטות חיסול חדשות אלה, שעלו כפורחות עם כניסת הספירה הווירטואלית לחיינו. האם ישנם גבולות למלחמת חורמה זו – כשם ששימוש בנשק בלתי קונבנציונלי מוגבל על ידי אמנות שונות וחוקים בינלאומיים העוסקים בתחומי המלחמה השונים?
הכינוי "ברברים" הודבק ללוחמים נגד האימפריה הרומית בשל העובדה הלא צודקת והבלתי מוכחת שהתנהגותם הייתה אלימה יותר מכל קבוצה אחרת, ובעיקר כיוון שחסרה את "התרבות הנכונה", קרי את "כללי המשחק" הנכונים לדעת הרומאים. אבל המשגה "אובייקטיבית" זו תיארה גם סוג של קו גבול בין המותר והאסור. האם יש למחסלים אלימים אלה של ימינו קו גבול שכזה? האם יש דברים שלא עושים בשדה הקרב הזה, רווי הדם הנפשי, הגורם לכך שקרבנות שלא גרמו רע לאיש – בני משפחה ובתוכם ילדים קטנים ומתבגרים, חברים, קרובים ועוד – נופלים שדודים וחבולי נפשות בהמוניהם על לא עוול בכפם, רק מפני שאיתרע מזלם והם קשורים בדרך זו או אחרת לאיש שנבחר להיות הקרבן? האם יש גם כאן דברים שאסור לעשות?
אחת הסיבות שמקשה עלינו לענות על השאלה הזו, מה אסור לעשות במסגרת המאבק הפוליטי?, היא שאנו לא תמיד מבינים את פעולתם של אותם מחסלים, וכך אנו טועים לראות בה פעולה לגיטימית ונורמטיבית במסגרת ה"משחק" הפוליטי. אחת הפעולות הללו, הנסתרות לעתים מכושר השיפוט שלנו, לדוגמה, היא אותה חזרה רפטטיבית על האשמות נטולות בסיס.
תאודור אדורנו, חבר באסכולת פרנקפורט, חקר בזמנו תהליכים שבהם המונים מצויים תחת השפעת תעמולה אינטנסיבית. הוא קבע כי "הדפוסים […] של הדמגוגים הפשיסטים [חופפים את הטכניקות של] איש ההיפנוזה [ו]במהותן את המנגנון הפסיכולוגי המניע את היחידים…".[1]
מחקרו של אדורנו מסביר מדוע מחסלים אלה חוזרים שוב ושוב ובאופן מונוטוני על סיסמאותיהם באמצעי התקשורת השונים וברשתות החברתיות. מטרת המחסלים היא החדרת נרטיב שלילי על היעד לחיסול, ואין זה משנה אם הוא שקרי ומצוץ מהאצבע. לדוגמה: הנ"ל הוא מושחת, מאפיונר, כוחני, רומס את הדמוקרטיה ועוד ועוד. המילים האלו, שחיתות, כוחניות ועוד, הפכו בלשונם של ה"מחסלים הנפשיים" למקבילה לקללות הגזעניות המושמעות באצטדיוני הכדורגל לעתים, ממש כמו "מוות לערבים!". שוו בנפשכם שאתרי החדשות ו"קירות" הפייסבוק היו יכולים לצווח כאוהדי כדורגל – הרי זעקתם הייתה קורעת את עור התוף: "מוש-חת! מאפיונר!". כלי התקשורת השונים, זאת לדעת, הפכו בזמננו לרמקולים באצטדיונים המלאים המונים נלהבים ומשולהבים.
מרגע שהקרבנות שנבחרו לחיסול הם: "מושחתים", "מאפיונרים", "מחסלי הדמוקרטיה", "מנגנוניים" ועוד, ואמירות אלו הופכות למנטרה החוזרת על עצמה, אזי ה"תפילה" הזו משבשת כל כושר לבחון באופן שכלתני את המציאות. שיטה זו, של שתילת מסר במוחות האנשים על ידי חזרה של מאות פעמים על המנטרה "מושחתים", "מאפיונרים" – חזרה ריטואלית, כמו תפילה, על אותה המילה – ברדיו, בטלוויזיה, בעיתונות ובאתרי האינטרנט, בפייסבוק ובטוויטר, נועדה לקעקע את כושר החשיבה הרציונלי ולסחוף את הציבור לסוגסטיה מסוכנת שבה היכולת לשקול את הדברים, כאמור, פשוט נעלמת. כך יוצרת מציאות זו שחיקה ופגיעה מתמדת ביכולת האומדן הפנימי שלנו.
להשתמש בכוחו של הציבור, כנגדו: שקיפות ממארת
לאור היעילות הגדולה של שיטותיהם, ספק גדול אם המחסלים האלו יוותרו מטוב לבם על דרכיהם הנלוזות. אלא שגם לציבור יש מה לומר, לא? ההפגנות נגד טראמפ שהתקיימו לאחר בחירתו הועלו על נס בכלי התקשורת השונים כמחאה אזרחית אותנטית, עמוקה, יסודית וראויה. האם מחאה שכזו מצד הציבור, שתוקיע את אופני החיסול שאנו דנים בהם, תזכה לאותה אהדה מצד חלק מהתקשורת? אני מסופק, ולו רק משום שהמחסלים הנכלוליים דואגים לקעקע מראש את האפשרות של מחאה כזו, על ידי כך שהם מציגים את פעולתם ככזו המשרתת את האינטרס הציבורי. ומהו אם כן האינטרס הציבורי?
בספרה החשוב "מי מפחד משוויון" מקדישה שרת החינוך לשעבר, יולי תמיר, דברים חדים ומדויקים למה שהיא מכנה שקיפות ואחריותיות "ממארת" במערכת החינוך, ודבריה יפים, כנראה, לכלל המערכות הציבוריות. כך היא כותבת:
[…] נכון, קיים חשש שיש מי שיעשה שימוש לא ראוי בכוח הניתן לו, וייתכן כי משרתי ציבור מושחתים יצליחו לגבור על המערכות המגבילות אותם. אלא שלא ייתכן לעצב את החיים הפוליטיים והחברתיים על פי החוליה המושחתת ביותר. המערכת הפוליטית והמשפטית אמורה לארגן את פעילותו של האדם הסביר – זה שעלול להיכשל אבל אין לו כוונת זדון. בניית המערכות הציבוריות על פי מידתם של המושחתים יוצרת עיוותים המסרסים את המערכת הפוליטית ואינה מאפשרת משילות ראויה. (ע"מ 43)
[…] הנסיון לימד אותי כי ברמת המדיניות, השקיפות אמורה להיות מלאה ומוחלטת, אך בכל מערכת חייבים להיוותר "אזורים שמורים" המוגדרים ע"י הנזק שעלול להיגרם מחשיפתם […] כדרך להתמודד עם שתיים מהרעות החולות ששקיפות יתר מייצרת: הראשונה נוגעת לאופן בו חשיפת מידע משחיתה את המערכת שהיא מבקרת; השנייה נוגעת לדרך שבה שקיפות משחיתה את החיים הציבוריים שהיא אמורה לשפר. (ע"מ 47-48)
[…] הדרך להגדיר מתי הופכת אחריותיות לאחריותיות ממארת ולשרטט את תכולתם של "אזורים שמורים" של מידע היא לבחון מתי מוביל המידע להשבחת האינטרס הציבורי ומתי הוא פוגע באפשרות לקדם אינטרס זה; מתי הוא מעצים את החזקים ומחליש את החלשים, ומתי הוא פועל באורח הפוך, מעצים את החלשים ומחליש את החזקים.
המסקנה המתבקשת אינה בריחה מאחריותיות […] הפתרון קשה, יקר, ארוך ומתסכל ודורש את שיקום האמון במערכת החינוך ובמערכת הפוליטית, אבל בלעדיו הדמוקרטיה אינה משתפרת, השוויון אינו גדל, ההזדמנויות של בני השכבות החלשות אינן רבות יותר ומערכת החינוך מתרחקת מהיעדים שהחברה מציבה לה. (ע"מ 59)
תמיר מתארת תופעה רווחת, שלפיה הציבור מובל על ידי אומני אשליה מתוחכמים מקרב המחסלים הווירטואליים להיאבק לכאורה למען עקרונות נאצלים, אך בפועל לפגוע באינטרס הציבורי שלו עצמו. כמובן שמהלכים אלו, שבהם מעוות חוש המידה של הציבור והעשויים להביא כמו בדוגמה של תמיר לפגיעה דווקא בחלשים, עשויים לזכות בנקל בתמיכתם של בעלי הכוח והשררה אשר גם נהנים משמירת האינטרס של עצמם באצטלה של מאבק ציבורי ראוי. תופעת הלוואי, הרצויה מאוד בעיני המחסלים, היא שאותם מנהיגים – שהאינטרס הציבורי באמת עומד לנגד עיניהם – הופכים מוקעים כמושחתים ומתנגדים לשקיפות.
אובדן חוש המידה, ה"חיישנים" הפנימיים, הנגרם על ידי מושגים מעוותים אלו הוא אם כן סכנה מוחשית ומידית לדמוקרטיה הישראלית. מסע ההימון האינטנסיבי, שמובילים אותו מי שנתפסים, כביכול, כאבירי הדמוקרטיה, השקיפות, האחריות ועוד אינו אלא כלי משחית שאחת מטרתו – להגיע לשלטון בכל דרך, לנצח, להכחיד את האחר. מקצה אחד של פיהם יוצאת רוממות הדמוקרטיה ומן הקצה השני נשלפת סכין הקצבים האחוזה בין שיניהם וקוצרת בקורבנותיהם.
ישאל השואל, תשאל השואלת, וכי מה אתה רוצה? להכחיד כל ביקורת וכל פתחון פה? כל ידיעה שתפגע חלילה במישהו שאכן סרח? והרי ברור מעצם ניסוח השאלה שהשואל רואה את העולם בשחור קודרני ו/או בלבן בוהק ומסנוור. מתברר כי את העולם אפשר לנהוג לא רק על פי מידת הדין, כדברי המדרש בבראשית רבה (י"ב,ט"ו) על "…מלך שהיו לו כוסות (זכוכית) ריקים, אמר המלך אם אני נותן לתוכן (מים) חמין הם מתבקעין, צונן הם מקריסין (קופאים). ומה עשה המלך? ערב חמין בצונן ונתן בהם ועמדו. כך אמר הקדוש ברוך הוא: אם בורא אני את העולם במדת הרחמים, הוי חטייה סגיאין (יהיו בו הרבה חוטאים). במדת הדין היאך העולם יכול לעמוד?! אלא, הרי אני בורא אותו במדת הדין ובמדת הרחמים, והלואי יעמוד".
ובכן, אפשר גם אפשר להתנגד לשחיתות אמתית ולחתור לתיקון "מוֹסְדוֹת הָאָרֶץ הַנְּמַקִּים" (ראה ביאליק, על השחיטה) גם מבלי להביא לחורבן של המוסדות שאותם מבקרים. הדבר קשור באופייה של הביקורת ובתכניה כאחד, ובעיקר קשור בנאמנות ללא רבב לעובדות לאשורן.
העובדות נגד הלחץ הציבורי: דוד מול גוליית
תוצאה נוספת של פעולת ההימון היא שמעמדן של העובדות נשחק עד דק. ראו לדוגמה את המאמר "עובדות לא יכולות לנצח שקרים" בגלובס, המביא בין היתר את סיפורן של חברות הטבק הגדולות אשר התמודדו בסוף שנות השבעים על שפע הנתונים על השפעותיו המזיקות של העישון ע"י פרסום עידוד ספקות ועובדות שקריות. במזכר שפורסם לעובדי אחת החברות האלו ב 1969 נכתב "ספק הוא האמצעי הטוב ביותר להתמודדות עם 'גוף העובדות' שבתודעה הציבורית. והוא גם האמצעי ליצירת מחלוקת". במצב שתואר, גם כשעובדות חלוטות מוצגות בפנינו אין לכך כל משמעות כיוון שהלחץ העצום המופעל על דעת הקהל ועל ידיה פועל את פעולתו. נוכח לחץ זה כל הוכחה, ולו החצובה בסלע, הופכת לנתונה לפרשנות ובלתי אמינה.
מעניין בהקשר זה לקרוא על מה שמכנה נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, "פייק ניוז". מאמר בעיתון גלובס טוען בעצם שהגורמים המבקשים להשפיע על הציבור משקרים לו באופן שיטתי מתוך הנחה שהציבור יאמין לשקרים האלה, ואכן ינהג בהתאם להם. המאמר מביא דוגמאות די מפחידות למקרים שבהם אנשים פשוט פעלו בהתאם ל"פייק ניוז". אחת הדוגמאות המזעזעות הייתה כשאזרח אמריקאי הסתער באקדחים שלופים על פיצריה בוושינגטון, אשר לפי שורה של ידיעות חדשותיות מזויפות ניהלה ממנה המועמדת לנשיאות דאז, הילרי קלינטון, רשת פדופיליה.
מובן שערעור זה של אופן החשיבה ההיסקית, המבוסס על הנחות מוצא, עובדות וכושר ניתוח וויכוח הוא תוצאה מזיקה של ההתפתחות הטכנולוגית (הקלות שבה אפשר להפיץ חדשות מזויפות, לדוגמה) המעצימה את השיטות הנפסדות של המחסלים המודרניים. אך אין זה מיותר לציין שלא הטכנולוגיה אשמה אלא ההכרעות הערכיות של אלה המשתמשים בה.
אדם מן היישוב הנקלע ללחץ המופעל על ידי ריבוי המידע השקרי נמצא במצב קשה מאוד, משום שעצם היכולת להסיק מסקנות תבוניות מתוך עובדות ידועות מתפוררת לנגד עיניו. כפי שנאמר לי לא אחת – המוח איננו מסוגל להכיל את המצב הזה, ואדם פשוט נקלע לחוסר אונים, וזו בדיוק המטרה. לגרום לציבור לחוסר אונים משתק על מנת שיקל על המחסלים להשיג את מבוקשם.
מסיבה זו בדיוק, אחד הדברים שמחסלים אלה מקפידים שלא לעסוק בהם הוא העובדות, והם מוצאים דרכים אחרות לעורר ספק ומחלוקת. הם נמנעים מהעובדות בכל דרך משום שאלו עשויות חלילה לחנך את הציבור למחשבה מעמיקה יותר, מה שיקשה על ביצוע הלינץ' המבוקש על בסיס הרגשות, הדעות הקדומות, העצמת השנאה והפסיכוזה הקולקטיבית הנוצרת סביב הקרבן.
אך הדבר המדהים הוא, כאמור, שדווקא אלה הנאבקים, כביכול, בשם הדמוקרטיה, עומדים פעמים רבות בראש מסע ההימון הזה, שתוצאותיו מעניינות אותם כשלג דאשתקד, על מנת לספק את יצר השלטון המקנן בהם כאן ועכשיו.
ובכן, כיצד אפשר להתנגד לפעולתם של אלו שעוסקים יומם וליל בטשטוש חושינו ובסירוס יכולתנו להעריך את המציאות נכוחה ולעמוד על שלנו?
הטלת אימה ושירת הסירנות: הניסיון של אודיסאוס
אחת המטרות המרכזיות של המחסלים היא הטלת אימה, פחד ושיתוק על היריבים והבאה להכנעתם במישור הנפשי, ובהכרח, וכפועל יוצא מכך, בכל מישור אחר. יש לציין כי הטלת האימה מכוונת לא רק כנגד הקרבן עצמו, אלא גם נגד הציבור המוזהר השכם והערב מפני הקרבן מחרחר הרעה. (ואני מזכיר את שני ההיבטים של פעולת המחסלים – שחיקת נפשו של הקורבן והשחתת דימויו הציבורי). אנלוגיה מעניינת לכך היא שירת הסירנות הממלאת את נפשו של המאזין ומפתה אותה עד אובדן שליטה, כפי שמסופר על הגיבור היווני אודיסאוס, שנדרש לתחבולות כדי להתגבר על הפיתוי:
…הוא הורה לאנשיו שלא יתקרבו אל הסירנות, הודיע שיאטום את אוזניהם, וכדי שהוא עצמו יוכל להקשיב ציווה שיקשרוהו לתורן. הוא פקד עליהם שלא ייעתרו לו אם יפציר בהם לשחרר אותו, אלא יכבלו אותו בחבלים נוספים. בחרבו הוא בצע גוש דונג, לש את הנתחים באצבעותיו, ריכך אותם בקרני השמש ואטם בהם את אוזני אנשיו. אחר-כך הם כבלו אותו כשגבו אל התורן, וליפפו היטב את ידיו ורגליו.
בינתיים שקטה הרוח, ושלווה ירדה על הים. המפרשים קופלו, ובעזרת המשוטים הם התקרבו אל האי. כשראו שתי הסירנות את הספינה, הן פנו אל אודיסאוס והזמינוהו בקולותיהן המתוקים: "אודיסאוס בחיר היוונים, אנא התקרב, כי איש עוד לא עבר כאן מבלי שהאזין לשירתנו ויצא לדרכו חכם יותר; ומכיוון שאנו יודעות את הכל, נוכל לשיר באוזניך אף על עלילות היוונים בטרויה!" קולן היה כה ענוג ומקסים, עד שליבו של אודיסאוס התמלא תשוקה כבירה להתקרב אליהן ולשמוע את השירה, ובניד עין הוא רמז שיתירו את כבליו. אבל האנשים המשיכו לחתור, ואֶוּרילוֹכוֹס ופֶּרימֵדֵס קפצו וריתקו בחבלים נוספים את גופו אל התורן.
(האודיסאה, נוסח אהרון שבתאי)
אודיסאוס הבין את הסכנה בשירת הסירנות, וידע כי עליו להפעיל על עצמו ועל אנשיו כוח אדיר על מנת להתנגד לה. הרי מה הייתה פעולת הסירנות? שירתן הייתה כה יפה עד שמלחים שחלפו ליד מקום מושבן קפצו מספינותיהם אל מותם לשמע שירתן, או שכיוונו את ספינותיהם אל עבר הסלעים, שם התנפצו וטבעו במצולות. כך, מחסלים פוליטיים אלו רוצים שקרבנם יטרוף עצמו לדעת ויפנה את מקומו למה שמתיימר, כביכול, להיות הצדק בהתגלמותו עלי אדמות – כלומר, הם עצמם.
על יעילותה של "שירת הסירנות" הרעילה הזו כלפי הציבור הרחב אפשר ללמוד בספר חדש, שפורסם על הרוע האנושי, בשם "הגנגסטר הפוסט מודרני". וכך נטען במאמר שפורסם על הספר:
אפשר לומר כי זו הנקודה המעניינת ביותר שמפתח גורביץ' בספר — הקשר בין רוע להצלחה, בין איבוד המצפן המוסרי לשגשוג אישי ומשם להערצת הקהל […] גלגוליה של התפישה הזאת, הוא טוען, מסבירים מדוע הגנגסטר נערץ ונאהב כל כך.
יותר ממה שהתופעה שתוארה לעיל מעידה על הקרבנות, היא מעידה עלינו ההולכים שבי אחר שירת הסירנות ומפתחים הערצה לאכזר והמרושע ובלבד שיהיה "מצליח" ויעטוף דבריו בתעמולה ובמתק שפתיים; בדומה לדבריה של פרופ' אניטה שפירא על ההבדל בין דיין לאלון. שפירא ציינה כי "המלכתו" של דיין על ידי הציבור על פני אלון העידה יותר עלינו מאשר על ההבדלים העמוקים שבין אלון לדיין, שלטעמה החמיאו דווקא לאלון.
אך התופעה מעידה גם על ה"מקרבנות", על אותם מנהיגי ציבור שבוחרים לעשות שימוש בשיטות הנלוזות הללו. פרויד טען פעם שאנשים בוחרים את משלח ידם כתוצאה ממבנה נפשם. הוא טען לדוגמה כי ייתכן שרופא מנתח פנה לעיסוק זה כ"עידון" (סובלימציה) של דחפים תוקפניים ומשיכה לדם הקיימים אצלו. קל לדמיין אילו דחפים אפלים מושכים אדם לבחור ב"קריירה" של מחסל פוליטי.
עדות מסוימת לכך ניתן לראות בדברים שנאמרו לי פעם על אחד הפוליטיקאים, כי לו היה חי בתקופת סטלין והייתה לו היכולת לכך הוא היה פשוט מחסל את יריביו באופן פיזי, ובכך היה מאמץ את שיטתו של סטלין המנוסחת בחדות במשפט (המיוחס לו): "יש בן אדם – יש בעיה, אין בן אדם – אין בעיה".
כאן לטעמי קבור הכלב – בנקודה בה ה"חיסול" מפסיק להיות הרוע ההכרחי של המעשה הפוליטי והופך להיות משלח יד הגורם לאדוניו נחת רוח והנאה, כמתואר באופן מעניין בסדרת הטלוויזיה ""מדיצ'י", המגוללת את סיפורו של קוזימו דה-מדיצ'י.
אחת התופעות הפתולוגיות המדגימות את הפיכת הרוע למקצוע היא הפרקטיקה האכזרית שסיגלו לעצמם אלה הנועצים בנפשו של קרבנם את סכין ההשמצות, מסובבים אותה, מסתכלים בעיניו ושואלים אותו: "מה, אסור להעביר ביקורת?" לאחר מכן הם ממשיכים לסובב אותה ושואלים: "מה, זה כואב?", וכן הלאה. אכזריות זו ודאי לא הייתה זרה להנרי השמיני, מלך אנגליה, שהתזת ראשי נשותיו הפכה לתחביב מבחינתו. גם רוביספייר והיעקובינים של ימי המהפכה הצרפתית ודאי היו נהנים מהפרקטיקה החדשה שהובאה לעולם על ידי ממשיכיהם. אמנם השיטות החדשות האלו כוללות פחות דם, אך ניתן לשער שכשם שהן מסבות לא פחות סבל לקרבנות, הן מסבות לסאדיסטים המפעילים אותן לא פחות הנאה.
"חֵץ שָׁחוּט [שוחט] לְשׁוֹנָם" (ירמיהו ט', ז')
כל פגיעה מילולית, גם כשהיא נאמרת בדרך נעימה, יכולה להיות כגרזן או כחץ הננעץ בגופנו. תיאר זאת באופן מדויק חוקר תופעת ההימון, אליאס קנטי, שכתב על פקודות מילוליות ומשמעותן, וטען שגם כאשר הן ניתנות באופן מילולי השפעתן משולה לפגיעה גופנית של ממש:
הכוח משגר פקודות כברד של חצים פלאיים (מילוליים פ.ה.); אלה שהחצים ננעצים בהם, חייבים להיכנע. הפקודה פוצעת אותם […] החץ תמיד עוין; הוא נועד להרוג. הוא נע הישר דרך המרחב […] אפשר לשלוף אותו ולחלצו, אך גם אם לא יישבר תוך כדי-כך ויותיר מאחור את ראש החץ שלו – הפצע יישאר. מספר החצים שניתן לירות הוא בלתי מוגבל […] נוכחנו לדעת כי כל פקודה משמרת בה, ממקורה הביולוגי, משהו מן האופי של גזר דין מוות.[2]
להבנתו של קנטי, הפקודה, האמירה המילולית, ההשמצה והרדיפה המילולית גורמות לנו נזק נפשי המקביל לזה שהיה גורם החץ הפיזי לו היה ננעץ בבשרנו. חצים מילוליים אלו הנורים ללא הרף לעבר קרבנותיהם פועלים פעולה כפולה, המקבילה לשתי מטרותיהם של המחסלים: פגיעה בקרבן עצמו, ועיוות הדימוי הציבורי שלו. הפעולה הראשונה, שתוארה לעיל, היא פשוטה. שיתוק הקרבן התורן תחת מטר ההשמצות. הפעולה השנייה היא הפעלת מנגנון של זעם ציבורי כלפי הקרבן. האפקטיביות של פעולה זו נשענת בין היתר על התובנות שעלו ב"'ניסוי הקונפורמיות" שהתבצע בשנת 1901 על ידי החוקר סולומון אש.
אש חקר את מידת כוחה של הקונפורמיות הקבוצתית במבחן ויזואלי פשוט. הוא הציג לנבחנים מספר קווים מצוירים על נייר וביקש מהם לבחור את הקו הזהה בארכו לקו נוסף שהוצג בסמוך. אלא שבתוך כל קבוצה שעברה את הניסוי רק משתתף אחד היה הנבדק, והיתר משתפי פעולה שהונחו מראש לבחור באופציה שגויה מסוימת. הניסוי הראה כי כאשר רוב הקבוצה טוענת שקו מסוים הוא המתאים, הנבדקים נוטים ליישר קו עם עמדת הקבוצה, גם כאשר הטעות ניכרת לעין וברורה להם.
חלק מהנבדקים טענו שהקונצנזוס גרם להם להטיל ספק ביכולת השיפוט שלהם. אחרים טענו שהשתכנעו שהקו שעליו הצביעו יתר המשתתפים הוא הדומה ביותר. מה שהובהר הוא שהנבדקים לא רוצים לענות אחרת מה"קונצנזוס" בקבוצה. המחקר הוכיח את עוצמתם ו"יעילותם" של הקונפורמיות והלחץ הציבורי; והראה שכאשר מופעל לחץ של דעת קהל, גם כשהיא שגויה במובהק ואף שקרית, ועל אחת כמה וכמה כשאין "אימות", כלומר כשלא מוצגת עמדה שכנגד ה"נאבקת" בעמדה האחידה של הקבוצה (לעמדת נגד כזו השפעה אדירה שלעתים נעלמת מעינינו), אנשים נוטים ללכת עם הזרם.
אם כך, קל לראות את הקשר בין הגילויים של אש לחשיבה הפשיסטית (וראה מחקרו של אדורנו שהוזכר לעיל), המניחה שפרדיגמה מחשבתית קולקטיבית הנובעת משנאה כלפי יהודים, נניח, תפעל את פעולתה על התודעה הציבורית ותניע את הציבור לפעולה, דבר המזכיר את השימוש בשמות משפחה כמנוף לרצח אופי העוגן על הפעלת מנגנונים בלתי מודעים של שנאה, גזענות ו/או עדתיות.
התנגדות לקונפורמיות והמוזיקה האחרת: השיעור של יאסון – חינוך עצמי
במיתולוגיה היוונית מסופר על גיבור נוסף – יאסון מנהיג הארגונאוטים – שמצא דרך שונה בתכלית מזו של אודיסאוס להתמודד עם שירתן של הסירנות והלחץ הנפשי שהפעילה שירה זו עליו ועל צוותו. בעצת כיירון הוא צירף לספינתו את האל למחצה והמוזיקאי המחונן, אורפיאוס. בשמעו את שירת הסירנות החל אורפיאוס לנגן בלירה שלו, והמוזיקה הערבה גברה על שירת הסירנות והצילה את המלחים ממוות בטוח.
מה אנו יכולים ללמוד מיאסון זה ומדרך התמודדותו, שאיננו יכולים ללמוד מאודיסאוס אשר כבל עצמו ואטם את אוזני אנשיו כדי לא להתפתות? עלינו ללמוד ראשית כי קיים רוע בעולם, שאין לעצום עיניים (או לאטום אוזניים) בפניו. שנית, עלינו להבין כי ישנם סוגים שונים של מוזיקה. לא כל מוזיקה יפה ונוגעת ללב היא בהכרח זו הנכונה והראויה, וכי לשם הבחנה זו ניתנה לנו, בני האדם, הזכות הייחודית לבחון, לברר, לשקול, לחפור ולהפוך בדברים, לבדוק, להשוות ולשאול.
אל לנו להכפיף את עצמנו למה שנראה, בדרך כלל בטעות, כיפה יותר ומושך יותר רק משום שהוא זועק בקול רם יותר ומשתמש בפירוטכניקה החודרת לתת המודע שלנו ואינה מאפשרת למוחנו העצמאי לבחון ולבדוק. מן הסתם, שירת הסירנות הזו לא תסתיים. היא תמשיך ותכה בעוצמות הולכות ומתגברות בעור התוף שלנו, ותשלח משם מסרים למוחנו שכל מטרתם לערער את ביטחוננו.
בניגוד לצעקות "מוות לערבים" באצטדיוני הכדורגל, שגורמות לרובנו להירתע; שירת הסירנות של המחסלים הפוליטיים מגיעה אלינו בעברית צחה ובנעימה אקדמית-ידענית מבלי ששריר בפנים זז, מתוך חיוך מפה לאוזן או מתוך כרכום פנים לצורך ההצגה הנאותה. עלינו ללמד עצמנו "לתרגם" אותה בכדי להבין את משמעותה האמיתית ולשאול עצמנו, למשל, איך היינו מגיבים לו היינו מוקפים בהמון השואג בגרון ניחר קריאות גזעניות. בכל פעם שאנו חשים שאנו מצויים תחת מתקפה תודעתית זו עלינו להתאמץ להקשיב לנגינתו של אורפיאוס ולהימנע מלהשתתף בחיסול שהשיטות המתוחכמות האלו מנסות לכפות עלינו לקחת בו חלק.
כפי שתואר לעיל, ישנו קשר ישיר בין הקלות שבה מתקבלות בציבור האשמות מסוימות בשחיתות לבין גזענות, פשיזם וקונפורמיות. לכן קשה כל כך לא רק להתגונן ולפתח מנגנוני הגנה פנימיים אישיים אלא גם מנגנוני חשיבה, בדיקה אימות ועוד; המחייבים את כולנו לשקול את השיקול הראוי כתוצאה מלמידה, העמקה והסקת מסקנות רציונלית. לכן כל הכלים שדיברנו בהם עד כה מופנים כלפי מושג עליו דיבר א.ד גורדון בזמנו, "החינוך העצמי", עליו כתב:
ברור לכל חושב כי אין עבודה לחידוש החיים בלי חינוך עצמי, בלי עבודה להתחדשות עצמית… אולם בפועל במציאות אין הדבר פשוט כל כך. העבודה גדולה וקשה והעיקר – ארוכה ומסובכה… את הקושי, הסבל והצער שבה ואת המכשולים וכל מני פורענויות שעל דרכה רואה העובד בכל שעה ובכל רגע… ואת פריה רואים רק לאחר עבור פרק זמן די ארוך… לפיכך [מי ש] אינו מזוין כל צרכו ברצון חי ותקיף, בסבלנות די חזקה לעמוד בפני כל ולבלי שוב מפני כל באמונה די איתנה בעצמו ובכוחה של העבודה [לחינוך עצמי] ואם אין ראייתו הרוחנית די חדה… לראות את הנולד בעצב כזה, את הפרי… ואת גידולו (הפנימי)ד המיקרוסקופי, אם כל אלה אינם בו לא תהיה לו העבודה לברכה כי אם לקללה…
אבל פה הרי השאלה בעצם לא על המציאות מצד עצמה, שחורה והעלובה לכל הדעות הישרות, פה הרי השאלה בעיקר, איך אנחנו רואים, תופסים, חיים את המציאות, איך אנחנו נפעלים ממנה ואיך אנחנו מוציאים ממנה את מסקנותינו… מסקנות חיוניות מתוך המציאות… הן תמיד לפי הנפש החיה את המציאות!
(א.ד גורדון, על החינוך העצמי ועבודת התחיה)
סיכום
אם כך, רק חינוך עצמי, העמקה וגיבוש עמדה, שלא ינבעו ממקום רגשי הנשען על הריטואל התקשורתי בלבד, יוכלו להציל אותנו מפני הגלישה במדרון החלקלק לעבר איבוד המבנה הדמוקרטי שלנו, שקיומו תלוי בעיקר בכושרם של האזרחים והאזרחיות להבדיל בין טוב לרע, בין טעות למושחתות, בין רצון לחסל בכדי להגיע אל השלטון לבין ויכוח ערכי ראוי. רק כך נוכל למנוע מישראל שלנו להידרדר למה שהגדיר הנביא הושע "קִרְיַת פֹּעֲלֵי אָוֶן–עֲקֻבָּה, מִדָּם" (ו,ח) – כלומר שעקבות רגליהם של המחסלים (הווירטואליים), המגואלות בדם (המטפורי) של הנרצחים, יכסו בה כל פינה. דוגמאות לכך, לאסוננו, לא חסרות. לא במאה הקודמת ולא בנוכחית. השמירה על ה"חיישנים" הפנימיים ועל כושר האומדן הפנימי היא הערובה היחידה לקיומה של הדמוקרטיה הישראלית הצעירה שלנו.
פסח
[1] מתוך: התורה הפרוידיאנית ודפוסי התעמולה הפשיסטית, ת. אדורנו.
[2] אליאס קנטי, ההמון והכוח, פרק 8.
"מה יותר גדול מבית גדול? ספר קטן" 