מחכים למשיח? משיח לא בא!

כלכלת מלחמה (או: מה שהכלכלה גורמת)

"למרות השבועה הקדושה של העמים להחרים מלחמה לעולם ועד, למרות קריאת המיליונים "לעולם לא עוד מלחמה", כנגד כל התקוות לעתיד יפה, עלי לומר: אם יישארו בעינם משטר הממון וכלכלת הריבית השולטים היום, לא יארך יותר מעשרים וחמש שנים עד שנעמוד בפני מלחמה חדשה נוראה יותר".

כך כתב סילביו גזל, מתקן המטבע[1], במכתב לעיתון ברלינאי ב-1918. השנה העשרים וחמש הייתה שנתה של אושוויץ.

מאבק הנכים; העימות הקשה שהתגלע בבית החולים הדסה (שבו היו כמובן גורמים נוספים, אבל בבסיסו הוא תוצאת מאבק משאבי של הרעבת מערכת הבריאות, שעל תוצאותיה אנו מקוננים בקיצור תוחלת החיים באזורי הפריפריה הגיאוגרפית); כל ילד רביעי עני; פערים בין מרכז לפריפריה ועוד ועוד דוגמאות לרוב למצבים שבהם אזרחי ואזרחיות ישראל נכתשים, נרמסים ונפגעים על לא עוול בכפם – בכולם עיקרו של המאבק, גם אם ישנם גורמים נוספים, נובע ממדיניות של צמצום תקציבי. כל אלה הם סימפטומים לאותה מדיניות כלכלית שהייתה אחד הגורמים לגרירת העולם לשתי מלחמות עולם עקובות מדם חפים מפשע.

בשנת 1999 נבחר אהוד ברק לראשות הממשלה תוך שהוא מבטיח "לדאוג לזקנה במסדרון" (של בית החולים בנהריה). מספר שנים לאחר מכן טען כי ישראל היא "מדינה קטנה, שבירה. אונייה קטנה כמו קליפת אגוז, צפה בתוך איזה סערה גדולה". המטאפורה היתה ברורה. ניהול הכלכלה דורש מומחה ומסוכן להתנהל בחוסר אחריות. אלא שנשאלת השאלה האם המציאות הסוערת אכן מחייבת את מדינת ישראל לריסון (צמצום) כלכלי חריף או שמא המטאפורה נועדה רק לשרת אידאולוגיה מצמצמת מלכתחילה. אם אנו מבקשים לנו מנהיג שישנה את הפרדיגמה החברתית-כלכלית, נמצא שזו שאלה שהמענה עליה מחייב ניתוח עקבי ומעמיק (כזה שאפשר למצוא בדבר ראשון) ובעיקר – אומץ.

אילו אכן הייתה המציאות החיצונית הסיבה לצמצום התקציבי (כפי שעולה ממשל קליפת האגוז), אפשר היה לפחות להתנחם בעובדה שאין ברירה, וכי כדי לשרוד עלינו להטיל על עצמנו מגבלות תקציביות. אך לא כן היא. במדיניות זו, של צמצום וחנק, נוקטות ממשלות ישראל עשורים רבים, עם הפוגות להרחבה תקציבית שאפשר למנותן על אצבעות יד אחת, שבהן הורחב התקציב והשירותים הציבוריים זכו למנת חמצן נוספת (דבר שבתורו הציל, פשוטו כמשמעו, חיים של אנשים).

אחת ההפוגות האלו הייתה לאחר מלחמת יום הכיפורים הטראומטית, שבה נפלו כ-3,000 מטובי בניה ובנותיה של ישראל, ובנפולם פערו תהום אנושית של כישרונות, כושר עמידה וחוכמה, אשר לא נתמלאה עד ימינו אלה. יהושע רבינוביץ', שר האוצר בממשלת רבין הראשונה, היה האיש אשר ניצח על הרחבה זו מתוך הבנה כי ללא הרחבה תקציבית עלולה המכה שהוכתה ישראל במלחמה להפוך, חלילה, לאנושה.

כלכלה פוליטית (או: מה שפוליטיקאים עושים)

אלא שככל הנראה קברניטיה של ישראל נעורים לפתוח את ברז החמצן התקציבי רק כשהקטסטרופה מכה בעוצמה, וכאשר הם מבינים שהזעם הציבורי עשוי להיות מופנה כלפיהם. כך, המדיניות המצמצמת (שהיא מעיקרה אידאולוגית ומושרשת באמונה כי החלוקה לעניים ועשירים היא המצב הטבעי והראוי של המין האנושי) זוכה מדי פעם לזרם דקיק של חמצן, כדי שדבריו של יהושע רבינוביץ' עצמו, "לפני שנה עמדנו על פי התהום, ומאז לקחנו צעד גדול קדימה", לא יהפכו למציאותיים. קברניטינו מנהלים מדיניות זו (שאותה כינתה בעבר הכלכלנית אסתר אלכסנדר ז"ל מדיניות של Stop and Go ) בעצימות משתנה בהתאם לנסיבות, אלא שהמדיניות עצמה משפיעה השפעה עמוקה והרסנית על הרקמה החברתית, לעיתים ללא יכולת לשנות את הכיוון הקטסטרופלי שאליו היא מובילה.

הפגיעה ברקמה החברתית, תוצאת המדיניות הכלכלית המצמצמת, קורעת, פשוטו כמשמעו, את החברה ויוצרת מצבים בלתי הפיכים בעומק החיים החברתיים. כשמצבים אלה הופכים לפתולוגיים בקרב שכבות נרחבות באוכלוסייה, מתפתחים מצבים פוליטיים שיכולים לסכן את קיומה של כל חברה, קל וחומר של החברה הישראלית. ויפים לעניין זה הדברים שפורסמו על ספרו של  יאניס וארופקיס, שבו תיאר כיצד אירופה יכולה, חלילה, להתדרדר שוב לנאציזם, בשל המדיניות הכלכלית האכזרית שכופים חלק מהפוליטיקאים, בשותפות עם חלק מהגופים כמו קרנות גידור, קרן המטבע ועוד (דינמיקה זו היא שהובילה, כפי שהסביר גזל, לשתי מלחמות עולם שקטלו את חייהם של מיליונים).

ככל שהעצימות של הצמצום התקציבי עולה בטור חשבונאי, הרקמה החברתית נפגעת בטור הנדסי. אלא שפגיעה זו איננה מורגשת אלא כהתפרצות געשית מקומית – התפרצות המורה על כך שבמעי החברה מתפתחים תנאים שאת סופם אין לשער. דוגמה לטורים תלויים אלה היא הקטנת הפער חוב-תוצר הלאומי והרחבת החוב הפרטי, כפי שהובא ב"דבר ראשון". יפים להבנת העניין גם הדברים שהובאו במאמר "כך יכולה המשטרה ללמוד מלהקות זאבים איך לנצח את הפשיעה" (ישראל פישר, דה-מרקר, 4.7.17):

"אוקטובר 2005. פרבר פריזאי הופך לזירת מהומות רחוב אלימות בין המשטרה המקומית למהגרים מוסלמים. במהרה עוברות המהומות מעיר לעיר בצרפת, ונראה כאילו כל המתיחות, ההזנחה והאלימות האצורה צפים ומציתים מדינה שלמה […]

חוקרים מכל תחומי המחקר ניסו לנתח ולהבין איך יכול להיות שהמהומות במדינה התלהטו ועברו מעיר לעיר וממחוז למחוז תוך כדי שקהל משולהב מביע את מיאוסו מתנאי המחיה שלו. מחקר של פרופ' הנרי ברסטיצקי, דקאן המחקר של בית הספר ללימודים מתקדמים באוניברסיטת המחקר PSL שבפריז, מצא דפוס מתמטי מעניין שגרם להתפשטות של המהומות ושממנו ניתן ללמוד כיצד ניתן לטפל טוב יותר בהתקוממות עממית דומה בעתיד.

בהרצאה שהעניק באחרונה כאורח המכון ללימודים מתקדמים על שם סאקלר באוניברסיטת תל אביב, הסביר ברסטיצקי איך גם בניתוח של מהומות – הכל עניין של מספרים, בסופו של דבר.

'צריך להבין שאירועים מהסוג הזה יכולים להיבחן בשיטה של מודלים', אומר ברסטיצקי ל–The Marker, ומסביר את המסקנות היישומיות מהמחקר שערך בנושא. 'אפשר להסתכל על האירועים גם בגישה מתמטית'.

ברסטיצקי, יהודי־צרפתי שמבקר הרבה בישראל, ניסה להשוות את התלקחות המהומות מבחינה מסוימת למגיפה. כמו שיש כמה גורמים שמסייעים למחלה להתפשט במקומות מסוימים במהירות גבוהה, ולהדביק בעיקר אוכלוסיות פגיעות – כך גם במקרה של מהומות אזרחיות, יש גורמים שמעודדים את ההתפשטות שלהן ויכולים 'להדביק' אוכלוסיות מסוימות. במקרה הזה היו אלה בעיקר צעירים נלהבים ללא משפחות שאין להם הרבה מה להפסיד.

ברסטיצקי מקפיד להבחין בין סוגי המהומות ובין הפיכות ומהפכות – שמעודדות לעתים קרובות על ידי גורמים חיצוניים – לבין מהומות ספונטניות שצומחות מתוך ייאוש – כפי שקרה בפריז. 'זאת תופעה חברתית שאפשר לבחון אותה במודלים', הוא טוען, ומסביר כיצד המתמטיקה משרתת את העולם המציאותי באופן שמשפיע על חיי היומיום של האזרח […]

'יש מודל נוסף שבו אנחנו מנסים לבחון את שדה המתח החברתי, שצריך להיבנות לפני שהוא מופעל. המתח החברתי יכול להיבנות על ידי דברים מסוימים שיכולים להיתפש כלא הוגנים, כמו הרג של מישהו, או כשרואים בטלוויזיה שאותו אדם נהרג ללא סיבה. המהומות לא פורצות באופן מיידי וסתמי. יש מקומות שזה מתפרץ רק כעבור שנה, אבל המתח החברתי נצבר כל הזמן. אני חושב שזו המהות של העניין'."

חלק ממניעת התחזית הקטסטרופלית של המודלים האלה, המבשרים הרס וחורבן, תלוי גם בידיהם של מתווי המדיניות, קרי הפוליטיקאים, שהם, יש לזכור, רק צלע אחת מתוך משולש המעצב תוך מאבק את גורלנו – בנוסף לגופים הפיננסיים (קרן המטבע והבנק העולמי) והפיננסרים העצמאיים (בעלי קרנות הגידור). על האופן שבו מחנכים את האנשים האלה אפשר ללמוד ממאמרה של קרן צוריאל הררי על ספרו של דאף מקדונלד "דרכון הזהב: בית הספר למינהל עסקים של הרווארד, גבולות הקאפיטליזם והכישלון המוסרי של אליטת ה-MBA". ולכן אחת הטעויות הנפוצות בקרב אלה הנוהים אחר "עגל הזהב" של הבחירות האישיות היא המחשבה שאיש כזה או אחר, אילו רק ייבחר, יהפוך למשיח אשר יהפוך את הקערה על פיה וישנה את השיטה מייסודה. ולא היא. כדי ששיטה זו תשתנה דרושים מספר תנאים מצטברים אשר לצערי אינם נראים באופק (שאיננו גלוי לעין), בטח ובטח לא בישראל.

תנאים של שינוי

האישיות

ראשית, כמובן, דרושה אישיות, שיש לזכור שהיא ממלאת תפקיד מאוד מסוים, בעל חשיבות, אבל חלקי בתוך מקבילית הכוחות האמיתיים, שהשקפת עולמה יונקת מערכי הצדק החברתי. אלא שאישיות זו צריכה להיות גם ניחנה בכושר ניווט ותחכום פוליטי, מדיני וכלכלי, כדי ליצור את המצבים שיאפשרו שינוי, ולו מסוים, של השיטה, וגם בנכונות לעשות שימוש בכלים מוניטריים כגון גובה הריבית וכלל ההוצאה והנומרטור (שאותם יש להכחיד ויפה שעה אחת קודם) בחתירה לתעסוקה מלאה ולצמצום הפערים הכלכליים חברתיים באמצעות הרחבת השירותים החברתיים (שיכולה לבוא כתוצאה משימוש נכון בכלים אלה).

יהיה על אותה אישיות לעשות כל זאת תוך גילוי יכולת ותחכום ובעיקר כושר עמידה כנגד גלי המתקפה שיגיעו מכל עבר, ובעיקר מתוך חלק מהמחנה המכנה עצמו "סוציאליסטי", אשר חלקו עושה כל אשר ביכולתו על מנת לשרת את הצד המהדק את עניבת החנק סביב צווארה של החברה הישראלית, מחנה אשר הפך את העבודה המאורגנת בישראל לשם נרדף לשחיתות ומחפש כל דרך למזער את כוחה של ההסתדרות. וראה תמיכתם של סתיו שפיר, מיקי רוזנטל, יעל כהן פארן ואיתן כבל מהמחנה הציוני בהצעת החוק של עליזה לביא מ"יש עתיד", שכל מטרתה פגיעה אנושה ביכולתו של האיגוד המקצועי לקיים מאבק וכך להחלישו בצורה דרמטית על מול המעסיקים והמדינה^[2]. דבר שלא קיים בשום אומה ולשון דמוקרטית.

אישיות כזו אין בנמצא היום לאסוננו. במרחב הפוליטי מפלגתי הישראלי נמצאים, למצער, רק כאלה שההבדל ביניהם הוא בעצימות השימוש בברז החמצן של ההרחבה והצמצום התקציבי, במדיניות ה-Stop and Go.  לא יותר מכך. בין אלו כמובן שיש לבחור את המתאים ביותר – אך במרבית המקרים מדובר בהימור, שמבוסס בעיקרו על מידע שנאסף על בסיס ההחלטות שאנשים אלה קיבלו כשאחזו במושכות השלטון כשרים ו/או כחברי כנסת. כוח הניבוי הזה הוא מוגבל – אבל זה מה שיש.

הכוח החברתי

שנית, דרוש כוח חברתי. תנועה חברתית, לא מפלגתית, היוצרת לא רק שיח השם במרכז את השיטה הזו המשפיעה על עצם חיינו, אלא גם הופכת עניין זה לקריטי בעיני חלקים בחברה הישראלית, לפחות כמו השיח על תוכניות השלום למיניהן. ניצנים רכים לכיוון שכזה קיימים, אך הם מתפתחים אבולוציונית בטור חשבונאי, באיטיות של צמיחה חברתית אורגנית שמתקשה להשיג את הקצב של הנזק המעריכי הנגרם כאמור לחברה.

המנוף האנושי

שלישית, דרושים מנופים ריאליים שיכולים להשפיע על מקבלי ההחלטות. מנופים אנושיים שהם גרעין קשה הפועל במערכות הפוליטיות לא כגורם פיקטיבי, שכל מבוקשו הוא ניצחון במקדימות, וניצחון זה הופך לאקסטזה של כיבוש "טרזני" ולהילולה של זעקות שמחה, גילה, דיצה וישועה כאילו שהמשיח בא – אז זהו שלא! אלא כגורם אמיתי המבין את תפקידן של מערכות אלה. גם כאן, המצב הוא כמעט כלאחר ייאוש, כשהריקבון והפסיכוזה אכלו בכל פה בכל "הנשארים על הגלגל" לדורותיהם.

יפים לכאן דבריו של בובר:

"אם אנשים ישרים מצטרפים למפלגה, הרי הם עושים זאת מתוך שכנוע שאותה מפלגה שואפת לאותה מטרה כללית שאליה שואפים גם הם… אך במפלגה יש חברים שדעתם דעה נאמנה וקרובה ויש גם חברים שאין דעתם אלא דעה מדומה, ולמפלגה הצטרפו מתוך מניעים כלשהם, על פי הרוב – בשל פקעת סבוכה של מניעים שאין להתירם. כמובן, יקרה בנקל שבעלי הדעה המדומה כוחם יגבר".

וכך, כמעט כמו ניתוחו של מארכס שמראה שהפיקטיביות של ההון (שהינו פטיש), אחראית לרוב החוליים של הקפיטליזם, כך גם חברי המפלגה הפיקטיביים, שכל מטרתם היא השגת כוח כדי להישאר על הגלגל, פוגעים פעם אחר פעם במטרות המהותיות של עצם קיומה של המפלגה כגוף שמטרתו התאמת האמצעים למטרות, שהיא מטרת הפוליטיקה בכלל, ובמקום זה מתאימים את המפלגה למטרתם ה"קדושה" – הם, ורק הם!

אורך הרוח

רביעית, דרושים אורך רוח ויכולת לנצל מצבים כדי לקדם סדר יום שכזה מבלי להיות תלויים בגחמות האישיות והתקשורתיות המסמאות ומערפלות את כושר השיפוט.

השליחות וההקרבה

חמישית, דרושים אנשים שיראו בכך שליחות שעליה הם מוכנים לשלם מחיר.

כדי להבין יותר לעומק את ארבעת הרכיבים האחרונים האלה, נכון בעיניי לקרוא גם את מאמרה הנוסף של  קרן צוריאל בכלכליסט, על מחקרה של פרופסור זיינפ טוּפֶקְצ'י, מחקר שבו היא מסבירה מדוע מחאות ה"שמאל" הן פיקציה.

ההסתדרות

שישית, חיזוק המנוף ההסתדרותי להיות כוח המעמיק את השפעתו על המדיניות המאקרו כלכלית הוא חיוני מאין כמוהו וזאת היות וההסתדרות היא הכוח היחידי היכול להרחיב את התקציב באמצעות טיוב מצבם של העובדים המאורגנים, ולכן היא נמצאת תדיר כמטרה לחיסול מצד "הימנים השמאליים" הקיצוניים, שהמוסר הכפול הוא מטה לחמם והצביעות לחם חוקם, ובתורם הם משתפים פעולה עם הימין הכלכלי האותנטי והקיצוני ביותר.

לסיכום תנאי השינוי

אם ניקח את ששת המרכיבים הללו ונבחן על פיהם את שני האירועים החברתיים-פוליטיים-כלכליים המשמעותיים ביותר שהתרחשו בכ-70 שנות קיומה של המדינה, נוכל לדעתי לראות כי האירוע הראשון, הקמת תנועת "הפנתרים השחורים", שמה שקדם לו ובישר אותו היו כמובן מהומות ואדי סליב, השפיע כנראה עמוקות במספר רבדים והיה מעין מבשר לתמיכה המתמשכת של יוצאי עדות המזרח בליכוד, שבו זיהו (ולא בטעות) את הגוף הפוליטי מפלגתי שייטיב את מצבם החברתי כלכלי. במובן זה, הייתה זו מחאה מתמשכת ומוצלחת שיעדיה הושגו; ואילו האירוע השני, "מחאת 2011", שהיה יכול להיות משמעותי יותר לאין ערוך, כשל כמעט בכל אחד מהפרמטרים שהוצגו לעיל.

האם היה זה מכוון (כישלון המחאה)? אינני יודע. בחלקו ודאי שכן. בעיקר במחשבה העקרה והמסואבת שאם מאן דהו ייבחר לכנסת ו/או אם מאן דהו יצליח להפיל את הממשלה – הכל ישתנה ביום המחרת. זהו סימפטום "המזרח התיכון החדש", ההישענות המוחלטת על קוניוקטורות מפלגתיות של קבוצת אנשים ש"פיספסה" את האפשרות לעשות שינוי משמעותי מסוים בשיטה בדרכי המחאה החברתית – ובעצם זימנה לנו, כנראה, קטסטרופה כלכלית-חברתית.

מחאה בשירות השיטה

חלק מאנשי קבוצה זו, כך הסתבר לאחר זמן, הם חלק ממבנה הכוח שמטרתו איננה שינוי מבני בתחום הכלכלי חברתי, אלא הנצחתו של מבנה זה תוך שימוש ציני בזעם החברתי לטובת מטרות אחרות, שהן מעיקרן התברגות פוליטית לתוך המבנה הנוכחי מבלי לאתגר אותו, אלא רק לשרוד בו על הגלגל. ובכלל יש לשים לב היטב לגמישותה המופלאה של הטרמינולוגיה שבה משתמשים אלה, כל כולם של המונחים האלה מתאימים עצמם לעניין אחד בלבד – להשגת כוח ומעמד (ממש כמו בוגרי ה-MBA, לשניהם אותו צופן גנטי). כדי לטפס בסולמות המפלגתיים ו/או "המחאתיים" הקשורים אלה באלה – כאשר המונח "כלל ההוצאה" משרת אינטרס צר זה הוא מועלה על ראש שמחתם, וכאשר נס ליחו יופיעו השקיפות, השחיתות, האינדיווידואלי, היושר והניקיון ויתנו את המופע לשעתו, שכל מטרתו כאמור היא צבירת מעמד ומנוף. וכך הופכות כל המחאות הללו, המובלות על ידי שחקנים פיקטיביים, למחאות המכוונות לעניין זה בלבד, כשהנושא של שינוי מבנה הכוח הכלכלי-חברתי הופך לאופנה שעבר זמנה. ולכן, מה שאנחנו זקוקים לו, כדבריו של ברל כצנלסון, הוא:

"לא הסדרים ה"קרוּאים עתה לחַפּוֹת … על משטר-העבדים" ולא "'לא תשׂא את שם ה' אלהיך לשוא' – למי יש צוֹרך עכשיו בּדיבּרה עתיקה זוֹ, אשר נאמרה בּימים אחרים, לאנשים אחרים, לאנשי מעמד הר סיני. כּשה'שֵם' עצמוֹ כּבר מזמן נתרוֹקן, מה יש לחוּש לחילוּלוֹ? יבוֹא כּל הרוֹצה וינַגב בּו את ידיו".

היכולת, אם כך, להתארגן באופן נכון לקראת הבאות תלויה בכלל הרכיבים הללו, כאשר מטרתה של התארגנות זו היא לפתור את המשבר המתהווה בתוך החברה הישראלית – לא באמצעות קטסטרופה, אלא בדרך של שינוי מתואם ומותאם של כלל הרכיבים, שאחד מהם הוא דמותו של מנהיג מדינת ישראל. במובן זה, זהותו או זהותה של מי שיעמדו בראש הליכוד דווקא, ויחליפו את האדריכל הכלכלי-חברתי שהביא את החברה הישראלית לעברי פי תהום, קריטית יותר מכל דבר אחר. אלא שכל עוד ראש הממשלה, אדריכל החורבן החברתי שבו אנו חיים, מאותרג על ידי מתקפות תקשורתיות ואחרות והופך ל"קורבן" ו"רדוף" ולקדוש מעונה בשל ציד האדם שנוהגים בו, שיוצר את האפקט ההפוך, ובצדק, המרחק עוד רב מאוד. וראו דבריו של גורי אלפי: "הובלנו אג'נדה נגד ביבי וחטפנו כאפה" (ערוץ 20). במקום "לרדוף" אותו על המדיניות הכלכלית-חברתית, הגורמים ה"נקיים" משמרים ומעצימים את כוחו בקרב הציבור הרואה בו "שעיר לעזאזל". מעניין יהיה לחקור את שיתוף הפעולה הלא קדוש הזה בין הגורמים האלה לבין ראש הממשלה. שיתוף פעולה שבתורו מעמיק את המדיניות הכלכלית הרעה. וכך, ביום שבו הודיעה הכנסת לבג"ץ כי על הנכים להוכיח שאי אפשר להתקיים מקצבת הנכות (2,342 ש"ח), הודעה שיכולה הייתה לצאת בקלות מהכנסת של סדום, ביום הזה שוב כיכבה הכלבה קאיה בראש חוצות ה"מחאה". אם זה לא שיתוף פעולה, אז מהו שיתוף פעולה?

גם כאן כנראה אינטרס רוחץ אינטרס עמוק יותר ושניהם רוחצים את אזרחי ישראל ממשאביהם וזורקים אותם לביצה המנוולת של העוני. קרי, האינטרס של אלה המתחפשים לשמאל, כשהם בעצם ימין כלכלי עמוק, הוא להשאיר את המבנה הכלכלי-חברתי הנוכחי המשרת אותם ואת מעמדם. הצצה נדירה לפאטה מורגנה הזו, הנקראת שמאל כלכלי, מספקת לנו מפלגת העבודה ממש בימים אלה עם חוק הדירה השלישית, וגם שם תוכלו למצוא את אלה הבודקים עם האצבע את כיוון הרוח ואת אלה שפשוט מחוברים לעטיני המעמד המבוסס, העשוי להיפגע מהמהלך (ואני אומר זאת מבלי שנדמה לי שהחוק הזה הוא התגלמות השוויון עלי אדמות, אבל הוא בהחלט מהווה מעין נייר לקמוס).

אז איך אני יודע שרוב רובם של אנשי השמאל האלה הם או פיקטיביים או ימין כלכלי עמוק? משום שאיש מהם לא קרא תיגר אמיתי ולא נלחם לעשות את התיקון המתבקש, לא פרש תוכנית המראה כיצד להוציא כלכלית-חברתית את החברה הישראלית מהקטסטרופה שאליה היא דוהרת. נניח, בשלב ראשון, הגעה לממוצע של ה-OECD בבריאות, חינוך, תשתיות ועוד. תוכנית שכזו הוצגה לאחרונה, למיטב ידיעתי, על ידי יצחק בן אהרון לפני כ-50 שנים.

כוחה של תנועה

וראו לדוגמה בעניין זה את "שלום עכשיו", אשר בתחילת דרכה דיברה על שתי מדינות לשני עמים, והפכה בכך אפילו בתוך מחנה תנועת העבודה דאז למוקצה מחמת מיאוס. ואילו היום כמעט הכול נתלים בתוכנית זו. לכן הדרוש כאן הוא התייצבות אמיצה, תוך פרישת תוכנית אסטרטגית כלכלית-חברתית, שאזרחי ואזרחיות ישראל יאמינו, כמו שהאמינו עובדי נמל אשדוד שבן אהרון רוצה בטובתם, שמי שמציג את תוכנית התיקון העמוק הזה אכן מתכוון לזה ואכן מתכוון לפחות לנסות לממש את זה. בהקשר זה ייאמר כי רק בהוכחת הכוונות האמיתיות כאמור ומאבק מתמשך עליהן, תוך תשלום מחיר, יוכל להיות מוחזר האמון, מצד רוב הציבור. על כך כתב זאב ז'בוטינסקי כי:

"העולם הוא עולם של שופטים והפסיכולוגיה היא פסיכולוגיה של שופטים… העולם איננו מפלגה, מפלגות אין משכנעים אך את העולם אפשר לשכנע".

(נאומים ת"א, תש"ח, עמ' 259-257)

כלומר, לצמצם באופן מתמשך ובסופו של דבר באופן דרסטי את הפערים, נניח לחזור למדד הג'יני של שנות ה-70 שהיה כ-0.31, בעוד שהמדד ב-2015 היה 0.3653. אבל תוכניות מדיניות? את זה תמצאו כפטריות אחר הגשם. את הציבור הישראלי קשה מאוד לשכנע לאחר הסכמי אוסלו והבטחת "מזרח תיכון חדש" כאן ועכשיו, לחזור ולהאמין לגרסה המסוימת הזו. בעניין זה הציבור שופט את ה"שמאל" כ-20 שנה לכף חובה. לכן, אם רוצים לשכנע את הציבור לשפוט את הדרך הכלכלית-חברתית המרחיבה לכף זכות, יש לשכנע אותו לחזור ולתת אמון שמישהו בעולם הזה רוצה באמת-באמת לצמצם את הפערים ומוכן לשלם על זה מחיר כבד – כאלה אין במחנה המתקרא שמאל, לאסוננו. נכונים לכאן גם דבריו של בובר:

"הסוציאליזם לאמיתו איננו דוקטרינה וטקטיקה"

על הקשר הגורדי בין חברה מעמדית לכיבוש

ולכן, במקום שבו הציבור חש שזו טקטיקה ואסטרטגיה רק כדי להשיג את קולו בבחירות, דבר לא ישתנה. ולכן האינטרס האמיתי שלהם (אצל השמאל הקיצוני המשתף פעולה עם הימין הכלכלי הקיצוני), גם אם אצל חלקם איננו מודע, הוא ביצורה של ישראל כמצודה צלבנית או ואדוז, שאפיונה הבולט יהיה משטר מעמדי בלתי ניתן לשינוי, ולכן גם עניין הכיבוש "ייפתר" רק כשיוודאו שההיפרדות מהפלשתינאים לא תזיק לתוכנית העל הקטסטרופלית הזו, שכל מטרתה העמקת הפערים וקיבועם, וכדי לשמר את מבנה הכוח הזה חוזרים ותוקפים אלה המכנים עצמם שמאל כל מה שנראה כלאומי. תקיפה זו איננה טעות, אלא מדיניות של הרחקת רובו של העם והפיכתו למתנגד לשינוי כלכלי-חברתי המזוהה עם השמאל הציוני, ודחיקתו לידיו של נתניהו, כדי שימשיך ויעצים ויקבע את מבנה הכוח הנוכחי. יש כאלה שיראו בכך את "עורמת ההיסטוריה"[3], אבל למתבוננים לעומק השיטה, יסתבר שאין כאן כל עורמה אלא אינטרסים מעמדיים בלבד. חלוקה שוויונית יותר בתוך החברה הישראלית תעצים את היכולת לקבל החלטות קשות והכרחיות כמו היפרדות מהשטחים. כל עוד החברה הישראלית שסועה ומפוערת, הסיכוי להגיע לכך ללא פרעות ואלימות הוא נמוך מאוד. אלא שהגדלת השוויון והצדק החברתי תשנה מושכלות יסוד של החברה המעמדית ויש מי שעלולים להפסיד קצת כסף ומעמד משינוי שכזה. לכן כל עוד נתניהו הקברניט אין סכנה. לכן יש לתקוף אותו (קאיה), כדי להעצים את כוחו. ועוד, כיצד משאירים את הכלכלה הפלשתינאית ואת משטר העבדים שם בתקופת "שלום"? גם לזה עדיין לא מצאו אלה תשובה. כי להוי ידוע ששתי הכלכלות האלה שלנו ושלהם הן כמעט תאומים סיאמיים, וכדי ליצור חברה מעמדית נצחית יש לתכנן את הדברים כך ששום שלום לא ישנה את המצב הזה, שמשני צידי הקו הירוק תשכון לנצח חברת עבדים. אגב, בעניין זה מסתבר יש תמימות דעים עמוקה עם ההנהגה הפלשתינאית, שלעריצותה הכלכלית-חברתית כלפי בני עמה קשה למצוא מתחרים. לכן כשהם מדברים על מדיניות ניהול המשבר בצד המדיני, הם בעצם רומזים לשביעות רצונם מניהול המשבר הכלכלי ומבוהלים מהאפשרות לפתרון קבע של חברה יותר שוויונית בישראל.

משיח גם לא מצלצל

לכן כל ההילולות, פתיחת בקבוקי השמפניה, הבלונים והסרטים הצבעוניים לרגל בחירתו של מאן דהוא, אינם אלא במקרה הטוב טעות מצערת ובמקרה הרע משיחיות שקר. כי הרי להוי ידוע שבכל פעם שמשיח כזה נמשח על ידי קהל מעריציו, נגמר הדבר במפח נפש ובתבוסה כואבת לעם כולו. כדבריו של בנציון נתניהו, בספרו "דון יצחק אברבנאל, מדינאי והוגה דעות":

"תורתו המשיחית של אברבנאל משקפת את הטרגדיה של התנועות המשיחיות היהודיות, ובמידה רבה את הטרגדיה של היהודים… הייתה זו טרגדיה של עם שבנה מגדלים דמיוניים, שנשם אווירה של חלומות ולא של מציאות. הצד האיום ביותר באותה טרגדיה טמון בעובדה, שבעוד נשמת העם ריחפה בין ענני השמים היה גופו נגרר על פני הקרקע, רצוץ וזב דם ממאה פצעים".

לכן עדיף בעיני להמשיך ולהתפלל "אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה בְּבִיאַת הַמָּשִׁיחַ וְאַף עַל פִּי שֶׁיִּתְמַהְמֵהַּ עִם כָּל זֶה אֲחַכֶּה לּוֹ בְּכָל יוֹם שֶׁיָּבוֹא", ובד בבד עם תפילה זו לפעול באופן מעמיק, יסודי וריאלי לשינויה של הפרדיגמה הכלכלית-חברתית.

פסח

***

[1] "מתקני מטבע" הם כלכלנים אשר מציעים שינויים לשיטת ניהול וייצור הכסף במטרה לשנות את הדינמיקה של הכלכלה.

[2] הצעת החוק המדוברת הייתה חושפת בפני המדינה ובפני המעסיקים את גודל קרן השביתה של ההסתדרות ובכך גם את אורך הנשימה שלה במאבק, דבר שהיה פוגע בצורה דרמטית ביכולת המאבק של ההסתדרות והינו מנוגד ל"אמנה בינלאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות" אשר אושרה בישראל ב-1991

[3] את המושג "עורמת ההיסטוריה" יש להבין בהקשר של המושג ההגלייני "עורמת התבונה". הגל ראה את תנועתה של ההיסטוריה כתנועה להגברת שלטונה של התבונה, הגל גרס שגם כאשר מדינאי חושב שהוא פועל לקידום מטרות אחרות, בפועל ללא ידיעתו הוא מקדם את שלטונה של התבונה. כך המושג "עורמת ההיסטוריה" מתייחס למצב שבו מדינאי או ציבור חושב שהוא מקדם מטרה מסוימת אך למעשה מקדם מטרה אחרת, בדרך כלל את היפוכה של המטרה המקווה.