האיש מהמרפסת

26 אוקטובר 2015

י"ג חשוון תשע"ו

מקץ עשרים שנים לרצח ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל מותר היה לצפות, לקוות ולהתפלל כי ראש הממשלה הנוכחי בנימין נתניהו יחדל מדרכיו הרעות, יבוא חשבון עם עצמו, ישנה ולו במעט את אורחותיו המסיתים, וימתן את חרצובות לשונו אשר הביאו לא פעם לשפיכות דמים מיותרת. אך ככל ציפייה ותקווה גדולות, שסיכוייהן קטנים מעצם גודלן, גם תוחלת זו נופצה ארצה בקול רעש נורא שאחריתו מי ישורנה. וכך, בעוד ראש הממשלה שלי מנסה להפוך את הסכסוך הישראלי פלשתינאי למלחמת גוג ומגוג, בהפכו את כל הפלשתינאים לנאצים (ראה מאמרי יסודות הפשיזם), נזכרתי בפסקה מספרו של יעקב לזוביק "הבירוקרטים של היטלר".

בין שאר הדברים מפרט לזוביק את עבודת ה"אס.דה", ששימש כסוכנות המודיעין של המפלגה הנאצית ונוסד ב-1932 במסגרת ה"אס.אס". עיקר תפקידי ה"אס.דה" היה איסוף מודיעין וניטור הגורמים שעשויים לפגוע במפלגה הנאצית:

"בזמן שהמחלקה לענייני יהודים בגסטפו רדפה את מי שעבר על החוקים האנטי יהודיים, כגון חוק טהרת הגזע, ניסתה מחלקה 112 II להתחקות אחר אופייה ופעילויותיה של ה'יהדות העולמית'… אנשי המחלקה… ביקרו באספות של יהודים כדי לפקח וללמוד… ב-1936 נכתבו במחלקה דוחות מספר על כמה ארגונים יהודיים… [ביניהם] 'אורט'… ואייכמן ["הבנאלי" פ.ה] סיים לכתוב דוח על תנועת אגודת ישראל… אנשי המחלקה נסעו גם מחוץ לגרמניה כדי לקדם את לימודיהם: באוגוסט 1937 נסע ויסליצני לצפות בקונגרס הציוני בציריך, באוקטובר של אותה שנה נסעו האגן ואייכמן למזרח התיכון ומטרתם העיקרית הייתה לסייר בארץ ישראל. הנסיעה ארכה חודש ימים… עם שובם רשמו דוח בן 58 עמודים. שבויים בהשקפת עולמם סברו למשל שהמצב הכלכלי בפלסטינה מוחרף כי בהיעדר ארים מרמים היהודים איש את רעהו, וגרסו שהעובדה שבירושלים יש 40 בנקים בבעלות יהודים המתקיימים מרמאות הדדית ממחישה את חוסר יכולתם המוחלט לנהל כלכלה מסודרת… אייכמן והאגן גם נוכחו לדעת, לאכזבתם הברורה, שעמדת המצרים והערבים שונה מהותית מעמדתם ואינה גורפת: אין אצלם שנאה אידיאולוגית מגובשת ועמוקה, אלא סכסוכים או חיכוכים מסוימים, שאם הם ייעלמו, תעלם גם השנאה."

עתה, תשאל השואלת ובצדק: אם שנאת הערבים ליהודים היא רציונלית ולהיפך, אם היא מבוססת על סכסוכים שאפשר לפתור אותם, לפחות פתרון חלקי, מה יש לעשות כדי להפכה לשנאה לא רציונלית, אידיאולוגית, הנוגעת במקומות אטביסטיים בנפשנו? קרי, אותם המצבים שבהם הנפש שלנו נסוגה להתנהגות פרימיטיבית. כדי לעשות כן יש ליצור את הרושם שכל הפלשתינאים הם נאצים, כך שהסיבה העמוקה לטרור המשתולל ברחובותינו וקוטל את חיינו נעוצה ב"עובדה" ששנאת הערבים ליהודים דומה לשנאת הנאצים ליהודים, ולכן בלתי פתירה. ולראיה הפיגועים, אשר בתורם יוצרים אי ודאות קשה, חרדה, דאגה ופחד, שהם המצע האופטימלי להשרשת הנוסחה "אין פתרון, על חרבך תחיה".

לכן צריך גם לגייס נאצי אמיתי כחג' אמין אל חוסייני, ולהטיל את דמותו על כל ערבי באשר הוא. בערך כמו האמירה שכל היהודים באשר הם רצחו את ישוע. בספרו "שבע השנים ההן" מתאר יצחק (אנטק) צוקרמן את דמותו של אלפרד נוסיג וכך הוא כותב:

"ד"ר אלפרד נוסיג ישב בתוך היודנראט [בוורשה], כבר היה אדם זקן, אבל בשבילי היה כמו אגדה חיה… אני ידעתי שהוא היה בן דורו ויריבו של תאודור הרצל, קראתי מאמרים ושירים שלו, ידעתי שהוא מתמטיקאי חשוב וכי היה ממניחי היסוד לסטטיסטיקה היהודית. ידעתי שהוא היה סופר ופסל ושגם ניסה לעסוק בפוליטיקה. אומרים שמאז היריבות עם הרצל, היה לאדם ממורמר ופרש מהציונות… ובכל זאת, כשהיה מופיע באיזשהו אולם, או מקום ציבורי – היו בני דורי קמים… בינואר עוד לא חשדנו שקשר קשרים ישירים עם הגסטאפו… אבל התברר שהוא היה בא ליודנרט ויושב עם ברנדט [קצין גסטאפו בגטו וורשה]… התחלנו אפוא להתחקות אחרי עקבות נוסיג… שלחנו שלושה אנשים לעקוב אחריו, בשבילם אלפרד נוסיג לא היה משהו מיוחד. הם לא ידעו את עברו, כי לא הכירו את תולדות הציונות, ולא קראו על כך בספרים… הם חזרו וסיפרו שהרגו אותו… התברר שכאשר התחילו ללחוץ ולאיים עליו [שימסור הודאה]… איים עליהם בנקמת הגרמנים ואמר: "ברנדט ינקום את דמי!" באותו רגע ירו והרגו אותו. הם חיפשו ומצאו בבגדיו מסמך כתוב בגרמנית… נדהמתי. זה היה דוח לגסטאפו על הלכי הרוח בקרב היהודים לאחר האקציה של ינואר… בין היתר הוא כתב שם, שהוא חושב שהגרמנים לא נהגו בתבונה יתירה בהתאכזרם כלפי היהודים בזמן האקציה (ב-18/19 בינואר [1943]) ברחובותיה של ורשה, כאשר הניחו ליהודים לראות איך אחיהם נרצחים שם. הוא ממליץ אפוא לנקוט שיטות אחרות, כדי לא לעורר את היהודים להתנגדות. נוסיג סיפק להם עצות איך להתנהג!… הדוח שמצאנו אצלו היה כנראה העתק… מן הדברים הכתובים בו ניתן ללמוד שכפי הנראה היה מעביר אליהם [לגסטאפו] מדי פעם בפעם סקרים על הלכי הרוח בתוך הגטו, דברים שהוא ידע ואסף, שהרי ישב בתוך היודנראט… הוא היה בן 79 במותו. הרצל מת בשנת 1904, בגיל 44, ונוסיג כנראה ביקש לרשת אותו, לבוא במקומו… מורגנטאו מספר בזיכרונותיו שכאשר היה שגריר ארה"ב בתורכיה, פעל נוסיג בקושטא מטעם ממשלת אוסטריה. לאחר הרצח [הראשון פ.ה] בארמנים הציע למורגנטאו שוחד, במטרה להשתיק את הג'נוסייד הזה".

האם היה נוסיג נאצי? אינני יודע. אך האם אפשר לגזור גזרה שווה מהאיש הנתעב והנקלה הזה על כל ההנהגה היהודית בתקופת השואה? האם תכונות אופיו המנוולות מרמזות במשהו על אופיו של העם היהודי, על דרכי מחשבתו, על אופני התנהגותו? ודאי וודאי שלא. מסקנה מעין זו, שאותה רצו שונאי ישראל לטעת בראשי אומות העולם, ואף הצליחו, לאסוננו, הביאה על עמנו רציחות וטרגדיות לאין ספור. לו היינו מאמינים למסקנה זו היינו נופלים ברשתה של החשיבה האידיאולוגית הנאצית המשתמשת בכלים לא רציונליים של שנה פחד וחרדה.

אך למרות זאת לקח רציונלי אחד כן ניתן ללמוד מפרשת נוסיג והוא משמעות התפקיד שממלא המנהיג. באותה עת נוסיג ביקש לרשת את הרצל אך הדבר לא עלה בידיו. לו היה עולה בידיו אין ספק שהתנועה הציונית לא הייתה קמה והשאר היסטוריה. משלא צלחה דרכו "הדמוקרטית" של נוסיג לסלק את הרצל באה לעולם דרך אחרת וכך במהלך ועידת ציוני חרקוב בפריז, ב-19/12/1903, שבה התקיים נשף חנוכה, ניסה סטודנט יהודי בשם זליג לובאן להתנקש בחייו של מארכס נורדאו. הוא ירה לעברו שני כדורי אקדח תוך שהוא צועק בצרפתית "מוות לנורדאו האפריקאי". נורדאו עצמו הציל את המתנקש מהמבקשים לעשות בו שפטים. על רקע ניסיון ההתנקשות הזה אמר זאב הרצל כי הכדורים לא היו מיועדים לנורדאו אלא אליו, כי הרי הוא היה הוגה תכנית אוגנדה להצלת העם היהודי.

תכניתו של הרצל, כידוע, הייתה מבוססת על ההנחה שעל העם היהודי לחזור להיסטוריה. להשתתף באופן פעיל, כעם ריבוני בארצו, בעשייה ההיסטורית ולחדול מהיות עם גולה, המפוזר בין כל העמים והנתון לחסדיהם. כל נורמליזציה כזו של העם היהודי דרשה את שיבתו אל משפחת העמים, כעם בין העמים החי במדינתו, ולא כמעמד סוציולוגי החי במעי העמים השונים. איך מונעים מחזונו של הרצל להתגשם? אחת הדרכים הידועות בהיסטוריה הרי היא הרציחה. כך קרה עם אברהם לינקולן, זה היה גורלם של מוהנדס קרמצ'נד גנדי, של ז'אן ז'ורס, וכך נקטל גם אנואר א-סאדאת. לכן חשב הרצל שהכדורים שנורו לעברו של נורדאו, כוונו בעצם אליו. בעמדו על המרפסת בבאזל חלם הרצל על סיום הסבל והמצוקה של עמו היהודי. הוא ידע שכדי להשיג זאת הוא חייב לשלב את "עם עולם" במשפחת האדם באמצעות מיגור האנטישמיות הלא רציונלית, לצאת מרקמת חיי העמים השונים ולהקים מדינה יהודית ריבונית שתהיה אמצעי כמעט אחרון להצלת העם היהודי.

כך סבר גם יצחק רבין, ראש הממשלה ושר הביטחון ז"ל, כשניסה לחולל תהליך של השלמה בין היהודים לערבים. מתוך הבנת משנתו ותפיסתו של חוזה המדינה, תאודור בנימין זאב הרצל, פעל רבין להפוך את העם היהודי לחלק מרקמת העמים במזרח התיכון – הוא עשה זאת בריאליזם מוחלט. מעולם, למיטב ידיעתי, לא השתמש במושגים משיחיים, והיה מחובר לחלוטין למהותה של התנועה הציונית – הקמת מדינה יהודית באזור הזה של העולם כפתרון לאלפיים שנות גולה שהסתיימו בהשמדת שליש מעמנו. הוא נהג לומר כי יש לנו זכות בלתי מותנית על כל חלקי הארץ ובעיקר על המקומות הקדושים של עמנו אלא שקיומו של העם היהודי עולה בחשיבותו על אלה ולכן אם למען הקיום הזה יש להתפשר אז כך ראוי ונכון לעשות. כמה חבל שדווקא איש אחר, שעמד על מרפסת אחרת, מקדם ממש בימינו אלה חזון נוראי כל כך של הפרדה, הפחדה וקטל, בהסבירו לכולנו כי כל הפלשתינאים נאצים כשהמסקנה המתבקשת מכך היא לעולם ועד נאכל חרב כי מי יכול לעשות שלום עם נאצים? בשביל שכך יקרה היה צריך "להזיז" את רבין. כמה נורא.

פסח

יסודות הפשיזם

‏23 אוקטובר 2015

י' חשוון תשע"ו

 

עשרים שנים חלפו מאז נורה בגבו ונרצח ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל. ימים אלה של זיכרון ואזכרה, מציפים רגשות, מחשבות ותכנים, ערוצים שנחצבו לאורך שני העשורים בנפשנו. וכך חזרתי וקראתי פעולה אשר הוכנה לתנועה, תנועת הנוער העובד והלומד, מיד אחרי הרצח, והנושאת את השם ליצחק באהבה. בין שאר הדברים המופעים בפעולה זו מצוי גם טקסט של תאודור אדורנו מתוך מאמרו התורה הפרוידיאנית ודפוסי התעמולה הפשיסטית. אדורנו מנתח במאמרו זה את היסודות הפסיכולוגיים שהניח פרויד להבנת התופעה הפשיסטית, וכך הוא כותב:

המטרה הכללית של התועמלנים הללו היא ללבות באופן שיטתי… "פסיכולוגיה של ההמונים"… גישתו של התועמלן היא אכן שיטתית ופועלת לפי דפוס של "תחבולות" מוגדרות. זה חל… על עצם מהותם של התוכן וההגשה של התעמולה עצמה… פרויד מנסה לגלות את הכוחות הפסיכולוגיים הפועלים בהפיכת יחידים להמון: "אם היחידים בקבוצה מצטרפים לאחדות, מן הדין שיהיה משהו שמאחדם"… החיפוש הזה כמוהו כחשיפת יסוד המניפולציה הפשיסטית. שכן הדמגוג הפשיסטי, שעליו לרכוש את תמיכתם של מיליוני בני אדם לשם מטרות שבמידה רבה אינן עולות בקנה אחד עם האינטרסים הרציונליים שלהם, יכול לעשות כן רק ביצרו באופן מלאכותי את קשר התלות [הזה].

ומהו קשר זה?

בהתאם לתיאוריה הפסיכואנליטית, מאמין פרויד שהקשר, הממזג יחידים לכלל המון, הוא בעל אופי ליבידינוזי. לדעתו של מקדוגל, חוויה מענגת היא לנוגעים בדבר להתמסר שלוחי רסן כל כך לתשוקותיהם וכן להתמזג עם הקבוצה ולאבד את תחושת גבולות האינדיבידואליות… [פרויד מסביר] את ליכוד ההמונים בכלל מתוך עקרון ההנאה, כלומר מתוך הסיפוק הממשי או החלופי שמפיק היחיד בעקבות התמסרותו להמון… מאחר שנבצר מן הפשיזם לרכוש את ההמונים בנימוקים רציונליים, חייבת תעמולתו לסטות מדרך החשיבה השכלתנית, עליה להיות בעלת אוריינטציה פסיכולוגית ולגייס תהליכים אי-רציונליים בלתי מודעים ורגרסיביים…

חשבתי על פרשנותו זו של אדורנו לפרויד, כאשר קראתי את מאמרו של יוסי שריד על עצרת העשרים המתוכננת יחד עם תנועת בני עקיבא (הארץ, 2.10.15). דימיתי בנפשי את האנשים ששריד מפנה אליהם את תעמולתו. כיצד הם יושבים אל מול העיתון ומתמלאים עונג והנאה מהאופן שבו הופך שריד את כל חברי וחברות בני עקיבא ל"ההם"… הרעים, משתפי הפעולה עם הרצח הנתעב של ראש ממשלה. חשבתי לעצמי, מה בעצם רצה שריד להשיג במאמרו זה? הוא רצה בעצם להסתיר באופן מניפולטיבי את האפשרות שבקבוצת אנשים מסוימת יכולות להיות דעות שונות, מגמות שונות, מחשבות שונות. הפחד מפני האפשרות שמישהו יחשוב שבקרב הציבור הדתי-לאומי יש מחלוקות ואי-הסכמות מפחיד את שריד עד מוות. מדוע? כי אם מישהו מצאן מרעיתו אכן יחשוב כך, אז אנה יבואו הוא ומאמרי השטנה שלו? הוא ושיטת הגיוס שלו את ההמונים?

דימיתי לעצמי איך יוצא שריד בשצף קצף, ובקולמוסו המורעל, תוקף "ללא חת" את מי שיעז ויאמר כדבר ההכללה הזו על ערבים. הרי הוא עצמו היה מכנה את אותו כותב דמיוני פשיסט, מכלילן, שונא אדם וכד' (ובצדק). איך היה שריד מסביר באותות ובמופתים כי לא כולם אותו דבר, יש כאלה ויש אחרים ועוד ועוד. אבל כלפי בני עקיבא? אין הדבר כך. בני עקיבא, כמייצגי הציונות הדתית, הם האחר האולטימטיבי ששריד מגייסו מפעם לפעם כדי לשמור על מחנהו, כדי לעורר אותן תחושות רדומות של כעס ואיבה, הנאה ועונג ההופכות יחידים להמון חסר מחשבה עצמית.

אין איש החף מטעויות. רבים, ובהם כותב שורות אלו, חטאו וחוטאים ב"הכללה", אך לא כשיטה וכדרך לגייס תהליכים בלתי מודעים כדי לפגוע במתכוון בציבור אחר, להשניא את האחר, להופכו לבלתי לגיטימי, והכול בדרך מניפולטיבית, תועמלנית ומתוחכמת המזלזלת בכושר השיפוט של קוראיו, דבר המעיד כאלף עדים על האופן שהכותב עצמו תופס בני אדם בכלל.

לומר את האמת לאמיתה, גם אני הרגשתי רגש של עונג מסוים כשקראתי את דבריו של יוסי שריד. נזכרתי במאמריו מהשנים האחרונות, שבהם תקף אותנו, תנועת דרור ישראל והנוער העובד והלומד, על אותו רקע בדיוק. חשבתי לעצמי, אשרינו שזכינו להיות יחד עם בני עקיבא, האחר האולטימטיבי של שריד. סימן הוא כנראה שאנו עושים דבר ראוי ונכון, המאיים על שיטתו של שריד לגיוס ההמונים.

פסח

הערכים של מרד גטו וארשה

4 אוקטובר, 2014

כ"א תשרי, תשע"ו

הקדמה

מזה זמן רב פועל ההיסטוריון וחבר הכנסת לשעבר פרופ' משה ארנס, ובצדק, לעיגון פועלו של האצ"י (הארגון הצבאי היהודי בהנהגת הרוויזיוניסטים) שהיה שותף בלחימה בגטו וארשה, בתודעה הציבורית.
משך שנים הודר מקומו של האצ"י בכוונת מכוון וממניעים פוליטיים צרים.
לצד מעשה חיובי זה פועל פרופ' ארנס (בניגוד לגישה המובאת בביקורתו הצודקת) להכפיש ולהדיר את פועלן של תנועות הנוער הציוניות חלוציות מזיכרון השואה והמרד.
במהלך החודשים האחרונים ניסיתי לבוא בדברים עם פרופ' ארנס במטרה לשכנעו כי דרך זו אינה ראויה ונכונה ותחתיה יש לפעול במשותף להעמקת זיכרון המרד וההתנגדות כמנוף חינוכי, תרבותי ורוחני בקרב החברה הישראלית, שבין כך וכך רחקה ממקורות אלה. לצערי נכון לכתיבת שורות אלו מאמצי העלו חרס.
בינות לדברים כתבתי מאמר תשובה למאמרו של פרופ' ארנס "תשעה באב בגטו וורשה" שפורסם מעל דפי "הארץ" בתאריך 27.7.2015. תשובה זו לא זכתה לפרסום ב"הארץ" (עיתון הבית של ארנס) ולכן היא מובאת לעיונכם כאן.
כמו כן תמצאו כאן את הקישורים המתאימים לשיח שהחל ביני לבין פרופ' ארנס בחודשים האחרונים:

  1. תמלול ראיון שהעניק פרופ' ארנס בגלי צה"ל בתאריך 16.4.2015
  2. מכתבי לפרופ' ארנס מתאריך 27.5.2015 הכולל התייחסות לטענות הבעייתיות שהועלו בראיון.
  3. תשובת פרופ' ארנס למכתבי שהתקבלה בתאריך 29.5.2015
  4. תגובתי הקצרה לתשובתו של פרופ' ארנס, שנשלחה בתאריך 31.5.2015, ולוותה גם בשיחת טלפון.
  5. מכתבי לפרופ' ארנס מתאריך 2.10.2015

אין זה מיותר לציין כי עדכנתי את פרופ' ארנס בנוגע לפרסום הדברים, וכי אמשיך לעדכן כאן את הקוראים במידה ודיאלוג זה יימשך.

להלן כאמור מאמר התגובה שלי:

אין ליטול ממשה ארנס את תרומתו המשמעותית לזיכרון מרד גטו ורשה, ובפרט להנצחת זכר פועלן של תנועת בית"ר והארגון הצבאי היהודי (אצ"י) במרד. חובה אף לקבל את ביקורתו ולפיה האצ"י הושכח והודר מהזיכרון הציבורי של ישראל הצעירה גם מסיבות פוליטיות. אלא שחשש כבד מתגנב ללבי כי פועלו של ארנס כיום עולה כדי "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך" – והוא חוטא בשִכתוב ההיסטוריה בהתאם למטרות הפוליטיות של ההווה. כך במאמרו  בעיתון הארץ "תשעה באב בגטו ורשה" (27.7.15).

הארגון היהודי הלוחם (האי"ל) הוקם על ידי מנהיגי תנועות הנוער "דרור" ו"השומר הצעיר", ובתוכו – בניגוד לטענת ארנס במאמר – גם הרוויזיוניסטים! בימי הסער ההם, של הגירוש הגדול (אותו החלו הנאצים ברשעותם בט' באב 1942, ובמהלכו שילחו למעלה מ-265 אלף יהודי גטו ורשה להשמדה בטרבלינקה) הצליחו צעירים אלו לגשר בין כל חלקי הציבוריות היהודית, לרבות הרוויזיוניסטים, מתוך מטרה לארגן את הגטו להתנגדות ומאבק.

אך שיתוף הפעולה נקטע. חברי בית"ר הפרו, בראוותנות צבאית-כביכול, את הוראות מפקדת האי"ל אשר אסרו נשיאת נשק בגלוי, ובכך סיכנו את ההתארגנות המחתרתית בחשיפה מוקדמת. עוד דרשו הבית"רים כי לאי"ל יגויסו גם יהודים אלמונים, שלא דרך התנועות והארגונים – דרישה שכל שאר הארגונים התנגדו לה, מחשש למלשינים ולמרגלים. אין ספק שמחלוקות אלו באו על רקע ראייה שונה את המציאות, ואולי גם על רקע שאיפה להשגת יוקרה אישית ותנועתית; אך עובדה היא שארגונים יהודיים שונים התגברו על הבדלי אידיאולוגיה ומחלוקות והרכיבו את האי"ל, בעוד שהארגון היחיד שהעדיף לפרוש מאשר לקבל את סמכות הרוב היה זה של הרוויזיוניסטים, אשר הקימו את האצ"י.

ארנס טוען שהרוויזיוניסטים הודרו מהאי"ל; זהו עיוות היסטורי. אולי נכון היה ללכת בעקבותיו של יצחק אנטק צוקרמן, סגן מפקד המרד מטעם תנועת "דרור", אשר לא נמנע מלשבח את לוחמי האצ"י (אמנם בלי לחסוך גם בדברי ביקורת):

"הם (האצ"י) נאבקו מאבק חשוב מאוד, עם הדגלים שהניפו, מאבק שעשה רושם רב, ומי שמנסה לייחס את הדגלים לאי"ל – עושה עוול להם ולהיסטוריה… אין לי ספק שהם לחמו לא פחות טוב מאשר כל קבוצה לוחמת אחרת שלנו. הם היו לוחמים עזים וידעו מה הם רוצים."

לאחר הגירוש הגדול, מאמצע ספטמבר 1942, החלו האי"ל ומפקדיו הצעירים למלא את החלל הגדול של הנהגה יהודית בגטו. הצעירים ארגנו את הגטו למאבק, למרד, לכך שבפעם הבאה שיבקשו הגרמנים לשולחם להשמדה, מבוקשם לא יעלה בידם בקלות כה רבה, כפי שהיה עד אז.

ובינואר 1943, משביקשו הגרמנים לפתוח ב"אקציה" נוספת בגטו בורשה, הם נדהמו לגלות שהיהודים יורים! ומסתתרים ונאבקים. הגרמנים נסוגו, ולא שבו עד ערב פסח 1943, אז החלה ההשמדה הסופית של הקיבוץ היהודי הגדול ביותר על אדמת אירופה – גטו ורשה.

אל מול הכוחות העודפים של הגרמנים, יחד עם חיל משלוח אוקראיני, לחמו כמה מאות יהודים, רובם מאורגנים באי"ל ומיעוטם באצ"י. אלו גם אלו גיבורים שעל העם להוקיר לדורי דורות.

העובדה שראוי שהחברה הישראלית תעלה על נס היא כי בתוך הימים החשוכים ביותר של העם היהודי והאנושות, אל מול גדולי מרצחינו, קם הגטו, מָרַד והתנגד לנאצים. היה זה המרד העממי הגדול הראשון (המרד הראשון, שהיה בממדים קטנים יותר היה בגטו קרקוב וגם הוא הובל ע"י תנועות הנוער) על אדמת אירופה הנאנקת תחת החיה הנאצית. את גטו ורשה הלוחם הנהיגו בשלב זה קבוצות של צעירים שעמסו על עצמם את עמם ואת המאבק על כבודו, ועמדו במשא זה בזכות החברות, השיתופיות והחלוציות שאפיינו את תנועותיהם עוד קודם לשואה.

אולי אם נתבונן כולנו על התמונה המלאה, בלי להכחיש את חלקו של ציבור זה או אחר, תיפתח בפנינו דרך רחבה יותר לפעולה להגשמת רוח אחרת שכה נדרשת בימים אלה:

"על הערך והאידיאלים של מערכה זו, מרד גטו ורשה, יחנך העם את בניו, את הדורות הבאים."

(אנטק צוקרמן)

פסח