26 אוקטובר 2015
י"ג חשוון תשע"ו
מקץ עשרים שנים לרצח ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל מותר היה לצפות, לקוות ולהתפלל כי ראש הממשלה הנוכחי בנימין נתניהו יחדל מדרכיו הרעות, יבוא חשבון עם עצמו, ישנה ולו במעט את אורחותיו המסיתים, וימתן את חרצובות לשונו אשר הביאו לא פעם לשפיכות דמים מיותרת. אך ככל ציפייה ותקווה גדולות, שסיכוייהן קטנים מעצם גודלן, גם תוחלת זו נופצה ארצה בקול רעש נורא שאחריתו מי ישורנה. וכך, בעוד ראש הממשלה שלי מנסה להפוך את הסכסוך הישראלי פלשתינאי למלחמת גוג ומגוג, בהפכו את כל הפלשתינאים לנאצים (ראה מאמרי יסודות הפשיזם), נזכרתי בפסקה מספרו של יעקב לזוביק "הבירוקרטים של היטלר".
בין שאר הדברים מפרט לזוביק את עבודת ה"אס.דה", ששימש כסוכנות המודיעין של המפלגה הנאצית ונוסד ב-1932 במסגרת ה"אס.אס". עיקר תפקידי ה"אס.דה" היה איסוף מודיעין וניטור הגורמים שעשויים לפגוע במפלגה הנאצית:
"בזמן שהמחלקה לענייני יהודים בגסטפו רדפה את מי שעבר על החוקים האנטי יהודיים, כגון חוק טהרת הגזע, ניסתה מחלקה 112 II להתחקות אחר אופייה ופעילויותיה של ה'יהדות העולמית'… אנשי המחלקה… ביקרו באספות של יהודים כדי לפקח וללמוד… ב-1936 נכתבו במחלקה דוחות מספר על כמה ארגונים יהודיים… [ביניהם] 'אורט'… ואייכמן ["הבנאלי" פ.ה] סיים לכתוב דוח על תנועת אגודת ישראל… אנשי המחלקה נסעו גם מחוץ לגרמניה כדי לקדם את לימודיהם: באוגוסט 1937 נסע ויסליצני לצפות בקונגרס הציוני בציריך, באוקטובר של אותה שנה נסעו האגן ואייכמן למזרח התיכון ומטרתם העיקרית הייתה לסייר בארץ ישראל. הנסיעה ארכה חודש ימים… עם שובם רשמו דוח בן 58 עמודים. שבויים בהשקפת עולמם סברו למשל שהמצב הכלכלי בפלסטינה מוחרף כי בהיעדר ארים מרמים היהודים איש את רעהו, וגרסו שהעובדה שבירושלים יש 40 בנקים בבעלות יהודים המתקיימים מרמאות הדדית ממחישה את חוסר יכולתם המוחלט לנהל כלכלה מסודרת… אייכמן והאגן גם נוכחו לדעת, לאכזבתם הברורה, שעמדת המצרים והערבים שונה מהותית מעמדתם ואינה גורפת: אין אצלם שנאה אידיאולוגית מגובשת ועמוקה, אלא סכסוכים או חיכוכים מסוימים, שאם הם ייעלמו, תעלם גם השנאה."
עתה, תשאל השואלת ובצדק: אם שנאת הערבים ליהודים היא רציונלית ולהיפך, אם היא מבוססת על סכסוכים שאפשר לפתור אותם, לפחות פתרון חלקי, מה יש לעשות כדי להפכה לשנאה לא רציונלית, אידיאולוגית, הנוגעת במקומות אטביסטיים בנפשנו? קרי, אותם המצבים שבהם הנפש שלנו נסוגה להתנהגות פרימיטיבית. כדי לעשות כן יש ליצור את הרושם שכל הפלשתינאים הם נאצים, כך שהסיבה העמוקה לטרור המשתולל ברחובותינו וקוטל את חיינו נעוצה ב"עובדה" ששנאת הערבים ליהודים דומה לשנאת הנאצים ליהודים, ולכן בלתי פתירה. ולראיה הפיגועים, אשר בתורם יוצרים אי ודאות קשה, חרדה, דאגה ופחד, שהם המצע האופטימלי להשרשת הנוסחה "אין פתרון, על חרבך תחיה".
לכן צריך גם לגייס נאצי אמיתי כחג' אמין אל חוסייני, ולהטיל את דמותו על כל ערבי באשר הוא. בערך כמו האמירה שכל היהודים באשר הם רצחו את ישוע. בספרו "שבע השנים ההן" מתאר יצחק (אנטק) צוקרמן את דמותו של אלפרד נוסיג וכך הוא כותב:
"ד"ר אלפרד נוסיג ישב בתוך היודנראט [בוורשה], כבר היה אדם זקן, אבל בשבילי היה כמו אגדה חיה… אני ידעתי שהוא היה בן דורו ויריבו של תאודור הרצל, קראתי מאמרים ושירים שלו, ידעתי שהוא מתמטיקאי חשוב וכי היה ממניחי היסוד לסטטיסטיקה היהודית. ידעתי שהוא היה סופר ופסל ושגם ניסה לעסוק בפוליטיקה. אומרים שמאז היריבות עם הרצל, היה לאדם ממורמר ופרש מהציונות… ובכל זאת, כשהיה מופיע באיזשהו אולם, או מקום ציבורי – היו בני דורי קמים… בינואר עוד לא חשדנו שקשר קשרים ישירים עם הגסטאפו… אבל התברר שהוא היה בא ליודנרט ויושב עם ברנדט [קצין גסטאפו בגטו וורשה]… התחלנו אפוא להתחקות אחרי עקבות נוסיג… שלחנו שלושה אנשים לעקוב אחריו, בשבילם אלפרד נוסיג לא היה משהו מיוחד. הם לא ידעו את עברו, כי לא הכירו את תולדות הציונות, ולא קראו על כך בספרים… הם חזרו וסיפרו שהרגו אותו… התברר שכאשר התחילו ללחוץ ולאיים עליו [שימסור הודאה]… איים עליהם בנקמת הגרמנים ואמר: "ברנדט ינקום את דמי!" באותו רגע ירו והרגו אותו. הם חיפשו ומצאו בבגדיו מסמך כתוב בגרמנית… נדהמתי. זה היה דוח לגסטאפו על הלכי הרוח בקרב היהודים לאחר האקציה של ינואר… בין היתר הוא כתב שם, שהוא חושב שהגרמנים לא נהגו בתבונה יתירה בהתאכזרם כלפי היהודים בזמן האקציה (ב-18/19 בינואר [1943]) ברחובותיה של ורשה, כאשר הניחו ליהודים לראות איך אחיהם נרצחים שם. הוא ממליץ אפוא לנקוט שיטות אחרות, כדי לא לעורר את היהודים להתנגדות. נוסיג סיפק להם עצות איך להתנהג!… הדוח שמצאנו אצלו היה כנראה העתק… מן הדברים הכתובים בו ניתן ללמוד שכפי הנראה היה מעביר אליהם [לגסטאפו] מדי פעם בפעם סקרים על הלכי הרוח בתוך הגטו, דברים שהוא ידע ואסף, שהרי ישב בתוך היודנראט… הוא היה בן 79 במותו. הרצל מת בשנת 1904, בגיל 44, ונוסיג כנראה ביקש לרשת אותו, לבוא במקומו… מורגנטאו מספר בזיכרונותיו שכאשר היה שגריר ארה"ב בתורכיה, פעל נוסיג בקושטא מטעם ממשלת אוסטריה. לאחר הרצח [הראשון פ.ה] בארמנים הציע למורגנטאו שוחד, במטרה להשתיק את הג'נוסייד הזה".
האם היה נוסיג נאצי? אינני יודע. אך האם אפשר לגזור גזרה שווה מהאיש הנתעב והנקלה הזה על כל ההנהגה היהודית בתקופת השואה? האם תכונות אופיו המנוולות מרמזות במשהו על אופיו של העם היהודי, על דרכי מחשבתו, על אופני התנהגותו? ודאי וודאי שלא. מסקנה מעין זו, שאותה רצו שונאי ישראל לטעת בראשי אומות העולם, ואף הצליחו, לאסוננו, הביאה על עמנו רציחות וטרגדיות לאין ספור. לו היינו מאמינים למסקנה זו היינו נופלים ברשתה של החשיבה האידיאולוגית הנאצית המשתמשת בכלים לא רציונליים של שנה פחד וחרדה.
אך למרות זאת לקח רציונלי אחד כן ניתן ללמוד מפרשת נוסיג והוא משמעות התפקיד שממלא המנהיג. באותה עת נוסיג ביקש לרשת את הרצל אך הדבר לא עלה בידיו. לו היה עולה בידיו אין ספק שהתנועה הציונית לא הייתה קמה והשאר היסטוריה. משלא צלחה דרכו "הדמוקרטית" של נוסיג לסלק את הרצל באה לעולם דרך אחרת וכך במהלך ועידת ציוני חרקוב בפריז, ב-19/12/1903, שבה התקיים נשף חנוכה, ניסה סטודנט יהודי בשם זליג לובאן להתנקש בחייו של מארכס נורדאו. הוא ירה לעברו שני כדורי אקדח תוך שהוא צועק בצרפתית "מוות לנורדאו האפריקאי". נורדאו עצמו הציל את המתנקש מהמבקשים לעשות בו שפטים. על רקע ניסיון ההתנקשות הזה אמר זאב הרצל כי הכדורים לא היו מיועדים לנורדאו אלא אליו, כי הרי הוא היה הוגה תכנית אוגנדה להצלת העם היהודי.
תכניתו של הרצל, כידוע, הייתה מבוססת על ההנחה שעל העם היהודי לחזור להיסטוריה. להשתתף באופן פעיל, כעם ריבוני בארצו, בעשייה ההיסטורית ולחדול מהיות עם גולה, המפוזר בין כל העמים והנתון לחסדיהם. כל נורמליזציה כזו של העם היהודי דרשה את שיבתו אל משפחת העמים, כעם בין העמים החי במדינתו, ולא כמעמד סוציולוגי החי במעי העמים השונים. איך מונעים מחזונו של הרצל להתגשם? אחת הדרכים הידועות בהיסטוריה הרי היא הרציחה. כך קרה עם אברהם לינקולן, זה היה גורלם של מוהנדס קרמצ'נד גנדי, של ז'אן ז'ורס, וכך נקטל גם אנואר א-סאדאת. לכן חשב הרצל שהכדורים שנורו לעברו של נורדאו, כוונו בעצם אליו. בעמדו על המרפסת בבאזל חלם הרצל על סיום הסבל והמצוקה של עמו היהודי. הוא ידע שכדי להשיג זאת הוא חייב לשלב את "עם עולם" במשפחת האדם באמצעות מיגור האנטישמיות הלא רציונלית, לצאת מרקמת חיי העמים השונים ולהקים מדינה יהודית ריבונית שתהיה אמצעי כמעט אחרון להצלת העם היהודי.
כך סבר גם יצחק רבין, ראש הממשלה ושר הביטחון ז"ל, כשניסה לחולל תהליך של השלמה בין היהודים לערבים. מתוך הבנת משנתו ותפיסתו של חוזה המדינה, תאודור בנימין זאב הרצל, פעל רבין להפוך את העם היהודי לחלק מרקמת העמים במזרח התיכון – הוא עשה זאת בריאליזם מוחלט. מעולם, למיטב ידיעתי, לא השתמש במושגים משיחיים, והיה מחובר לחלוטין למהותה של התנועה הציונית – הקמת מדינה יהודית באזור הזה של העולם כפתרון לאלפיים שנות גולה שהסתיימו בהשמדת שליש מעמנו. הוא נהג לומר כי יש לנו זכות בלתי מותנית על כל חלקי הארץ ובעיקר על המקומות הקדושים של עמנו אלא שקיומו של העם היהודי עולה בחשיבותו על אלה ולכן אם למען הקיום הזה יש להתפשר אז כך ראוי ונכון לעשות. כמה חבל שדווקא איש אחר, שעמד על מרפסת אחרת, מקדם ממש בימינו אלה חזון נוראי כל כך של הפרדה, הפחדה וקטל, בהסבירו לכולנו כי כל הפלשתינאים נאצים כשהמסקנה המתבקשת מכך היא לעולם ועד נאכל חרב כי מי יכול לעשות שלום עם נאצים? בשביל שכך יקרה היה צריך "להזיז" את רבין. כמה נורא.
פסח
"מה יותר גדול מבית גדול? ספר קטן" 