"לִי הוּא – אָמַר הָרֵעַ"

21 אוגוסט, 2014

כ"ה אב, תשע"ד

דברים שנאמרו אתמול בטקס הנחת לוחית זיכרון על ביתו ברחוב מאז"ה 65 בתל אביב של ברל כצנלסון בציון שבעים שנים למותו:

"משפחת כצנלסון היקרה,
דיירי ודירות רחוב מאז"ה 65 היקרים, לכם אנו חבים חוב של תודה עמוקה מקרב לב,
חבריי וחברותיי.
בספרה של אניטה שפירא ובעיתון דבר מיום 18 אוגוסט 1944 מתואר מסע לווייתו של ברל.
"בבוקרו של יום לוהט בשלהי מנחם-אב שנת תש"ד נתמלאו אדם הרחובות הסמוכים לחצר המוסדות הלאומיים בירושלים ובאולם הכניסה לבניין הקרן-הקיימת ניצב ארונו של ברל כצנלסון, ועליו הדגל אדום, דגל תכלת לבן והטלית המסורתית והעתיקה. העיר העברית שבתה ממלאכה דומה היה שכולם יצאו לרחובות, רבבות מצטופפים על ככרים ומדרכות, ומעל לגגות וגזוזטראות. כאילו הבתים תמהים מרוב התכונה. העיר העברית הגדולה עצרה את נשימתה, וכל אנשיה פרצו החוצה. אין העין יכולה להכיל את רוב העם. רבבות ורבבות. וגדול החום, והרבבות זורמים לאט, לאט, כמנגינת אבל נוגה, עצורה. הדגלים מורדים, עטופי שחור ואבל. הוא בחר לעצמו את מקום קבורתו בעודו עול ימים: בכנרת בבית הקברות הקטן שליד הכרך. שיירת המכוניות שאורכה כשני קילומטרים התחילה משתרכת לאיטה בדרכה לכנרת ומאות מכוניות מצטרפות בדרך השרון. עמק יזרעאל. עמק הירדן. מכל פינות הארץ נמשכים האנשים, כאילו בגופו של בריל בדרכו האחרונה, כוח מגנטי , שמושך ומצרף. דומה היה שכל ארץ-ישראל העובדת יצאה לקראתו. הייתה שעת אחר הצהריים, והחום כבד ומעיק אך איש לא נע ולא זע משולי הכביש השחור עד שעברה השיירה על פניו. רק פה ושם נראה מרחוק חקלאי עוסק בהשקאה שאין להפסיקה. וכאשר עברה על פניו ראו המלווים דמות בודדת זוקפת עצמה בלב השדה הריק ועומדת דום עד חלוף המסע על פניה." ‬
מי היה אותו חקלאי בודד אשר זקף קומתו בליבו של השדה הריק? מה הניע ודרבן את נפשו לחלוק כבוד אחרון בדרך כה יוצאת דופן לאיש ברל כצנלסון? ייתכן מאוד שמעולם לא פגש אותו, שמעו של ברל מן הסתם הגיע אליו, אולי אף ידע כי בוועידה השביעית של ההסתדרות החקלאית ביהודה שהתכנסה ברחובות 26 שנים קודם לכן, בפורים תרע"ח, קרא ברל את הפרוגרמה מרחיקת הראות ביותר שנכתבה אי פעם בארץ הזו ושכונתה "לקראת הימים הבאים", מול קהל עייף, חרד, רעב ושבור מתלאות מלחמת העולם הראשונה נתן הוא ניב לרחשי הלב ולחלומה של ארץ ישראל הסוציאליסטית. קופת החולים, קרקע הלאום, החינוך, העלייה, בנק הפועלים, שיכון עובדים ועוד ועוד נרשמו על דף, כאותיות פורחות, כחלום יעוף, כמאווים ומשאות נפש, אך הוא הפכם בידיו האמונות בהגיונו השופט ובמוחו הקורע, למבנה רוחני-תרבותי-חברתי יצוק לתלפיות כאשר יעשה האומן בחומר שבידו. אך לא בשל כל אלה זקף החקלאי האלמוני את קומתו. הוא זקפה בשל דבר שאבד ואיננו עוד. הוא הישיר את גוו משום שהאמין כי פיו וליבו של האיש אשר מסע לווייתו חצה את הארץ הזו כולה, שווים. הוא ידע כי גם אם חלקו עליו, סנטו בו, הקשו את חייו של האיש ברל, כל אלה שעשו זאת האמינו בָּתום שהנחה את האיש, וידעו כי תוכו כברו. "בתל ליד האגם", כתבה שפירא, "נמצא קברה של זו אשר עמה ידע את הכאב, העונג והייסורים של אהבת נעורים. הגם שחלפו 25 שנים מאז פטירתה קסמה שלה וקסמה של הכנרת לא נטשוהו". אך קברניטי התנועה לה מסר ברל את כל חייו בגדו בו ובחלומו. מקץ שבעים שנים, חשוך מילדים בשר ודם אשר יוכלו לשאת עליו קדיש, גזלו ממנו בני עוולה אלה את המצבה החיה שהותיר אחריו, את השכינה ששכנה ביצירותיו הגלו לארץ גזירה, את חזונו הבנוי מכרו לכל המרבה במחיר והפכו אותו לאופק אירועים פיזיקאלי דמיוני, לחור שחור הבולע כול . בעבור נזיד עדשים קרעו את יצירתו הארצית הארוגה לשורש תודעת ונשמות האנשים ופיזרוה לכל רוח. אמונותיו חלומותיו ותקוותיו נקברו תחת ערימות להגם, הבלם ופטפוטם, "רקב ומסוס מכף רגל ועד ראש". אך עונשם של אלה לא אחר לבוא. אין אחד ו/או אחת שבהם שיכול להעלות על דל מחשבתו כי האיש הבודד בשדה הקמה יזקוף שכמותיו לכבודם בבוא יום. כי את הסוד הגלוי הבנוי על, האמון, התום, והחלום, התקווה והכיסוף לשוויון וצדק חברתי הם מוססו ודרסו זה מכבר, במו ידיהם הם עקרו את בניין הלבבות המפרכס את הרקמה הסמויה מן העין הקושרת בין המנהיג-המחנך-הבנאי-החולם וציבורו, אין יותר ולו מתום בינם לבין העם היושב בציון .וגם המעטים היחידים הבודדים המתייאשים המבקשים את המחר של ברל בארץ הזו מאסו בהם. הדבר היחיד שנותר להם למכירה הוא כדברי המשורר: " וְרָדְתָה נֶפֶשׁ בְּנֶפֶשׁ וְכָבַשׁ רָצוֹן אֶת רָצוֹן … וְצָמְאוּ וְרָעֲבוּ יַחְדָּיו צָמָא וְרָעָב לֹא-יִשָּׁבֵרוּ, וְתַאֲוָה לֹא תִמְלָא תַּדְלִיקֵם: שִׁלְטוֹן, שִׁלְטוֹן, שִׁלְטוֹן." אך היום, לציון שבעים שנים למותו באותו יום אב תל-אביבי לוהט, התקבצה לכאן חבורה צעירה אשר ממרחק הדורות והימים שמעה את קולו של האיש ברל, ובאה לקבוע לוח לזכרו "במעונו", כאן, ברחוב מאז"ה 65. לא אין הם צאצאיו הביולוגיים, אך הם מבקשים להיות ממשיכי דרכו. אם רק ידעו לשמור מכל משמר את "כוסף החיים" ההוא שעבר בצינורות סמויים מן העין בין אנשים רבים כל כך אז, אם רק ישכילו לא לנטוש ולא לרכוש ולא ללטוש עין, אולי יצליחו " להיות הסלע שעליו יבנה מקדש העתיד", אולי.
לו יהי!"

פסח