כְּפוּתִים לגורלנו? או שתפילה, תשובה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה

‏ט' בתשרי תשע"ח

"לדבוק עד הסוף ולהישאר בעמדות הנטושות בלא תקווה, בלא גאולה, זוהי חובתנו… כמו אותו חייל רומאי ששייריו נחשפו לפני השער של פומפי; אשר מת כיוון שכשהתפרץ הווזוב שכחו לשחררו מתפקידו. זוהי הגדלות… קץ עטור תהילה מעין זה הנו הדבר היחיד שאיש לא יוכל לקחת מבן-האדם".

(אוסוואלד שפנגלר)

הפילוסוף הגרמני שפנגלר – שהתנגדותו לליברליזם וקריאתו להגמוניה גרמנית באירופה הפכו אותו לחביבם של הנאצים עד שסר חינו בעיניהם לאחר שניבא את מפלת הרייך; ראה את ההיסטוריה כתהליך דטרמיניסטי, כגורל שאין לברוח ממנו וסופו טמון ב"צופן הגנטי" של כל תרבות (ובעיקר התרבות המערבית). מפחיד מאוד לחשוב – שדווקא הוא עשוי להיות זה המפענח גם את צופן מהלכו של הזמן שלנו, כאן בישראל.

בסוף שנות השמונים ובתחילת שנות התשעים הסתובבה ברחבי ישראל אישה שלמיטב זכרוני ענתה לשם פאני. פגשתי בה פעם אחת, לאחר הפצרות רבות מצידה. המסר שהביאה עמה היה פשוט וחד – אין ואסור לאפשר להשוות שום דבר לשואה ולנאציזם. באותן שנים נדמה היה המסר הזה כמנותק באופן מוחלט מהמציאות וכאילו אין לו דבר, לא עם ההווה ולא עם העתיד – הרי מי העז אז בדעתו להשוות דברים לנאצים?

אך הנה ככל שחלפו השנים הפכה ההשוואה לנאצים למטבע עובר לסוחר. משמאל ומימין כאחד היא הפכה לשגרה כמעט. קריקטורות שדר-שטירמר לא היה מתבייש בהן, לצד כתבות המתארות את חיילי צה"ל כקלגסי המפלגה הנאצית, פגישות של בכירים ישראלים עם מפלגות כמו-נאציות מאירופה ועוד, וכל אלה נמצאים רק בתחילת דרכם הרעה והשטנית. דומה שככל ש"מתודה" זו תלך ותתפתח, היא תהפוך לפצע ממאיר המבשר את אשר צפה שפנגלר בספרו "שקיעת המערב" מ-1917: נסיגה עד כדי הכחדה של התרבות ושל עצם הקיום – גם שלנו.

תזכורת למידת האקטואליות של הדברים התקבלה במהלך ועידת מפלגת הלייבור שהתקיימה השבוע. הסופר הישראלי-אמריקאי מיקו פלד השווה שם במפורש בין ישראל לגרמניה הנאצית ואמר: "אנחנו לא מזמינים את הנאצים ונותנים להם שעה להסביר מדוע הם צודקים; אנחנו לא מזמינים את גזעני האפרטהייד מדרום אפריקה להסביר מדוע האפרטהייד היה טוב לשחורים; וכך עלינו להימנע גם מהזמנת הציונים – זה דבר דומה מאוד".

אם כך, הפסימיזם העמוק העולה מההשוואה לנאצים מבקש לו הסבר עמוק. מדוע השימוש בהשוואה הנוראה למפלצת הנאצית, והעמקתו של השימוש בהשוואה הזו, מערערים כל כך את אמות הסיפים של עצם קיומנו? ההיסטוריון בנציון נתניהו ז"ל, אביו של ראש הממשלה, טען במחקרו על האינקוויזיציה בספרד במאה ה-15, שנחשב מונומנטלי ופורץ דרך, כי למרות שחלק מהיהודים המירו את דתם בשמחה וברצון במצוות המלך פרדיננד, וכך ניצלו מגירוש, המשיכה האינקוויזיציה לרדוף ולקטול את ה"נוצרים החדשים" – וביתר שאת לאחר שהתנצרו. רדיפתה של האינקוויזיציה אחר היהודים המומרים הללו (שמשמעותה בפועל כי האינקוויזיציה רדפה נוצרים) הייתה כידוע קיצונית, וכללה עינויים איומים ששיאם בהוצאה להורג בשריפה. פרופ' נתניהו ז"ל מציג זאת במחקרו כך:

"המומרים היו בעלי עמדות בכל ארבעת זרועות הממשל – המלוכה, האצילות, הכמורה והשלטון העירוני; ובכל הרמות. עלינו לציין כי יחד עם  רוב עמדות אלו הגיעו, במידות משתנות, סמכות שלטונית, יוקרה חברתית והכנסה גבוהה באופן יחסי… היו, לפיכך, מוקדים מסוימים של חיכוך בין הנוצרים הוותיקים והקהילות הנוצריות החדשות, וכולם מחוברים לצורה כזו או אחרת של פעילות חברתית וכלכלית של המומרים, ובמיוחד לתפקידיהם במשרות ציבוריות. אנחנו מבחינים בקיומה של אי-נחת חברתית, בעיקר בקרב חברי המעמדות הנמוכים, במפגשם עם המומרים כגובי מיסים, כמלווי כספים, כשופטים, כקצינים וכשוטרים. אנו מזהים גם את סירובו של המעמד הבינוני הנוצרי להותיר בידי המומרים את הדרגות השניות בבכירותן בממשל, ובה בעת להתחרות במומרים אחרים במקצועות החופשיים. לבסוף, אנו רואים את המאבק הקשה על המשרות הבכירות, שהסלים לכדי יריבות על כוח בין השכבה הגבוהה של הנוצרים הוותיקים לדרגים הבכירים של קהילת המומרים. התשוקה לפסול את המומרים מלהחזיק במשרות היתה לכן משותפת, במידות שונות, לחברים בכל המעמדות בעיר. התשוקה הזו הודגשה על ידי משפטנים מהמעמד הבינוני כמו גם על ידי נזירים ושותפיהם בכמורה, ששימשו כדוברים ליסודות הממורמרים והובילו את התסיסה כנגד המומרים. הם ליבו את השנאה של המעמדות הנמוכים כנגד המומרים, שנאה שנזקקה רק לתירוץ בכדי להתפרץ". 

בנציון נתניהו שואל איפוא מדוע, למרות שעברו על דת אבותיהם והתנצרו כפי שנדרשו על ידי המלך, עונו ונקטלו אותם יהודים מומרים שנשארו בספרד? הוא מגיע למסקנה המדהימה כי האינקוויזיציה לא רדפה ורצחה את היהודים המומרים מסיבות דתיות, שכן על פי מבחניה של הדת הנוצרית עצמה הם היו נוצרים "כשרים", אלא מסיבות אחרות לחלוטין.

הוא טוען על בסיס ממצאיו, כי המניע לרדיפות הוא קנאתם של הנוצרים אשר ראו בעיניים כלות את התקדמות היהודים שהתנצרו לעמדות השפעה, כוח ועושר. בהמשך הוא מוסיף על כך הסבר שני, שנאה מושרשת כלפי היהודים אשר נדמתה כדתית כל עוד שמרו היהודים על דתם, אך נתגלתה כאתנית-גזעית לאחר המרת הדת. את השנאה הזו משווה פרופ' נתניהו לאנטישמיות הנאצית.

כלומר, העיקר בהסבריו של נתניהו הוא כי הטבילה לנצרות שיפרה את מעמדם של היהודים המומרים, וזה בתורו עורר את קנאתם וחמתם של הנוצרים שנדחקו או נשארו מאחור מפאת הצלחת המומרים. חברי המסדר הישועי, לדוגמה, היו מבין הנוצרים היחידים שידעו קרוא וכתוב בספרד של אותה התקופה ולכן נשאו במשרות בכירות במנהל הציבורי. עלייתם של המומרים, שעברם היהודי הפכם ליודעי ספר, דחקה אותם מתפקידיהם הקודמים והם דחקו במלך לרדוף ולחסל את המצליחים החדשים ובכך "לאוורר את השורות" סמוך לצלחת.

גילוייו של פרופ' נתניהו מראים כי גם אחרי שעשו את רצון המלך, ולמרות שזנחו את דתם ועצמיותם והתנצרו, לא זכו הנוצרים החדשים להגנה מפני הרדיפות והרציחות. לשיטתו, יסודות הקנאה החשוכים יצרו שנאה עיוורת שהניעה את רצח היהודים המומרים. כלומר, לטענת נתניהו האב, אין דבר שירצה את אומות העולם בשנאתן ובקנאתן ליהודים, גם אם יתנצרו, ושיאם של הדברים בנאצים שרדפו ורצחו כידוע את כל מי שטיפת דם יהודי זרמה כביכול בעורקיו.

לפי מסקנות אלו, שהוציא בנציון נתניהו מתוך מחקרו, נראה שליהודים לעולם לא תהיה מנוחה ונחלה. תמיד הם יירדפו, תמיד יבקשו את נפשם – וגם אם יתנצרו, יתאסלמו או יעשו כל דבר אחר שדורשות מהם אומות העולם, אחד דינם – רדיפה ומוות! אך ענייני אינו במסקנה קשה ודטרמיניסטית זו, המתנגשת באופן חזיתי עם כל הבנה ציונית כפי שאני, לפחות, מבין אותה (וכפי שהבינו אותה הרצל, בורכוב ואחרים, שראו בציונות מפעל תרפויטי הנועד בין היתר לרפא את העולם משנאת היהודים). ענייני הוא הבנת אופן הפעפוע של הרעל העיוור הזה, של השנאה הזו, לתוכנו אנו.

"במה שנוגע לעצם האמת האוביקטיבית אני בכלל אינני יודע, מה חפץ ברנר בקטיגוריה שלו, שאני אינני מוצא לה שם ושהוא קורא לה 'הערכת עצמנו'. אולי אלהים יודע. כשאתה קורא את רעל אשמותיו, נדמה לך, כי גורלו של עמנו, חייו של עמנו, כוחו של עמנו תלויים והיו תלויים תמיד רק בו בעצמו, רק ברצונו… מה זאת? לעג לרש? או שמא כאב? שמא כאב לב אכזרי, המביא את האדם להתאכזר על עצמו? האמנם? האמנם מתוך כאב לב על מי שאסור בכבלי ברזל יבוא אדם לרמוס עליו, על אותו אסור בכבלי ברזל, ברגלים, לירוק במלוא הפה על פצעיו המאוסים, על מכותיו הטריות! הלא זוהי הטרגיות היותר עמוקה והיותר נוראה שבמצבנו בשעה זו של סכנת מות לאומי מוחלט … על חורבן לאוּמי עמוק ונורא כזה, על פצע לאומי מסוכן כזה יוכל הלב החי לכאוב עד כדי טירוף הדעת, להתפקע מכאב, – אבל האם יוכל לשפוך לתוך פצע אנוש כזה רעל ושופכין?! פשוט אינני מבין".

(א.ד גורדון)

מה שאולי לא הבין גורדון – שישנו הבדל בין הכאב של "את אשר יאהב יוכיח" לבין שנאה עיוורת – הבין כנראה אנטק צוקרמן, שמספר בספרו "שבע השנים ההן" על אירנה אדמוביץ', פולנייה קתולית שהייתה בקשר עם תנועות "דרור" והשומר הצעיר לפני ובמהלך המלחמה והייתה אורחת קבועה בקומונה בדז'לנה, בגטו ורשה:

"ערב אחד, שמעתי מפיה דברים חמורים מאוד על עם-ישראל, דברים שהיתה להם משמעות אנטישמית. כיוון שהיתה אורחת שלנו, לא הגבתי. לימים, שמעתי מפיה דברים חמורים מאוד גם נגד העם הפולני – דברים אנטי-פולנים. סיווגתי אותה ל"שבט הברנרי". היא לא היתה אנטישמית, היא דיברה בגלוי ובלי רחמנות על חולשות של עמים ושל אנשים. נוכחתי לדעת שלא היתה בה שנאת ישראל… היא דיברה על הבגידה של הפולנים ובגידתו של הנוער, המתנכר למצב החדש. היא דיברה על המעמד הפולני החדש אשר התעשר, לאחר שירש את היהודים. לאחר ששמעתי את דבריה החמורים על העם הפולני, יכולתי להתעלם מרושם דבריה על היהודים ולשפוט אותה באמת-מידה שונה לגמרי".

אנטק חשב את אירנה אדמוביץ לאנטישמית שונאת יהודים לתיאבון וככל שעבר הזמן הבין שהיא פשוט דמות ברנרית – אדם המבקר את העולם מתוך כאב עמוק, לא מתוך שנאת עצמו או עמו. האומנם, שאלתי את עצמי, זהו ההסבר גם לאלה מימין ומשמאל המשווים אותנו למשטר הנאצי? האומנם היסוד הביקורתי, כאב הלב האכזרי, הוא המביא אותם להשוואה זו, שהיא הנשק הרטורי האולטימטיבי שבאמצעותו אפשר לסיים כל ויכוח? הרי אם אנו דומים לרוע המוחלט, מה באמת עוד נותר לומר…?

ובכן, לדעתי זה איננו ההסבר. את השורשים של התופעה ההולכת ומתעצמת הזו אפשר למצוא דווקא בהסבריו של פרופ' בנציון נתניהו, (גם אם חסר בהם, למיטב הבנתי, הסבר מדוע הקנאה בהצלחה היהודית הפכה להיות בלתי אפשרית להסרה) ואולי גם בדבריו של א.ד גורדון, שאמר כי "אהבת" הנוצרים ליהודים הייתה כה גדולה עד שהם ביקשו לטהר אותם מחטאיהם בשריפה וגרס כי הסיבה העמוקה לשנאה ליהודים היא "הטלת דת לאומית אחרת (היהדות) על ידי הנצרות", כלומר, שהנצרות, שחיסלה את הפגאניות, נתפסה כמי שנשלחה על ידי היהדות שממנה צמחה וגזלה מהעמים את הנאות הפגאניות (כאילו חסרות האשמות שבהן הואשמו היהודים).

ייתכן שההסבר להתמדתה של השנאה הזו נמצא במשנתו של פינסקר, שכתב כי "היודופוביה היא פסיכוזה. כפסיכוזה היא תורשתית, וכמחלה מורשת זה אלפיים שנה אין לה תרופה". פינסקר רואה בשנאת היהודים פסיכוזה, אבל הרי בפסיכוזה אפשר פעמים רבות לטפל, מה גם שנשאלת השאלה האם פסיכוזה כזו עשויה באמת להיות עניין קולקטיבי העובר בירושה מדור לדור, כטענתו. נתן לכך תשובה האנליטיקאי היונגיאני גוסטב דרייפוס שאמר על האנטישמיות כי:

"לפי ההיסטוריה של האלפיים שנה זה לא ניתן לריפוי כי זה כל הזמן ממשיך… לרפא אצל הפרט זו עבודה קשה. לרפא אצל הקולקטיב זה… אולי פעם זה יהיה אפשרי. אבל אם אתה לוקח אלפיים שנה של אנטישמיות… תופעה עמוקה אחרי כל כך הרבה שנים יכול להיות למשהו גנטי. לפי ההיסטוריה של האלפיים שנה זה נכון… הייתי אומר שיש לו נֵכונות עמוקה, גנטית, להגיב בצורה אנטישמית… זה מאוד עצוב וקשה לקבל".

בין שדרייפוס מתכוון לשינוי גנטי ממש, ובין שלמטאפורה לעומק ההשתרשות התרבותית של השנאה, דבריו מטרידים ביותר. המחקר האפיגנטי, העוסק באופן שינוי הגנים והתבטאותם על ידי הסביבה, מספר לנו כי הנטייה לפוסט-טראומה, וספציפית הנטייה לפוסט-טראומה של צאצאיהם של ניצולי שואה, עשויה להיות מועברת על גבי הגנים שלנו. אם את תוצאות השואה אפשר לרשום על ה-DNA שלנו, מדוע יקשה להאמין שגם סיבותיה חקוקות בחומר הגנטי של המין האנושי? אבל אם כך, האם כלל ייתכן תהליך תרפויטי שישחרר אותנו (גם את היהודים השונאים יהודים) מהקנאה הממארת הזו כלפי היהודים?

תשובתו של פרופ' נתניהו, לו היה חי, הייתה כנראה שאי אפשר לרפא זאת. כל עוד היהודים מצליחים, מתודלקת השנאה הזו של "הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ", והצלחותיה של ישראל רק מעלות את מפלס הקנאה האובססיבית הזו, עד כדי צורך להשמידה באין מוצא אחר לנפש הקולקטיבית המתקנאה לשיגעון. מכך יוצא כי רק "הסרת" הסיבה לשנאה (כלומר דיכוי היהודים עד עפר), או השמדתם, ממש כפי שהנאצים ניסו לעשות, תביא ל"מרפא". אוי לנו מתשובה זו.

והרי גם קנאה, פתולוגית ככל שתהיה, אפשר אולי לרפא אם התנאים הכלכליים משתנים והדורות הבאים חווים אותנו היהודים אחרת מאבותיהם. לכן עשוי להיות מוצא, אלא אם תשובתו של נתניהו כרוכה אחר מסקנתו של שפנגלר – שהתרבות שבתוכה אנו חיים כְּפוּתה לגורלה ואין כל מוצא ממנה, וכי במהלך של הזמן המעגלי, סגירת המעגל חייבת להיות דטרמניסטית, דקדנטית, ומחריבה עד היסוד.

אני אינני יודע אם וכיצד אפשר להסיר בוודאות את השנאה. מה שאני כן מעריך, ובזהירות המתבקשת, הוא שחלק מה"גֶן" הזה חדר דרך מנגנונים חברתיים ופסיכולוגיים עמוקים וסבוכים גם לזרם הדם שלנו, היהודים והישראלים. השנאה הפתולוגית ליהודי, מימין ומשמאל, היא שמפעילה את אלה הטופלים עלינו את ההשוואה לנאצים. לא הביקורת העניינית; לא הכאב העז בחזה, הברנרי והמוצדק מאוד נוכח העוולות שאנו עושים לעתים; לא ההון המוזרם לעמותות כאלה ואחרות. כל אלו אינם המניעים. המניעים העמוקים יותר הם פתולוגיית השנאה ליהודי רק בשל היותו יהודי. האם נוכל לפחות להשתחרר מקללת השנאה העצמית שאנו נושאים במטען הגנטי או התרבותי שלנו?

גם על כך אין בידי תשובה, מעבר לתשובתו של ניקולו מקיאוולי, כי "פורטונה", אלת המזל או הגורל, שולטת רק ב-50 אחוזים מחיינו, ואילו 50 האחוזים הנותרים נתונים לחלוטין למעשינו שלנו ולשליטתנו. ואולי ערב יום הכיפורים נכון יהיה להיאחז במילות תפילת "ונתנה תוקף": "ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה" ובדבריו של מרטין בובר: "אין לך דבר העלול להיות גזרה לאדם אלא האמונה בגזרה".

אם כך, הבחירה היא בידינו לא להיות כפותים לגורלנו ולפעול לניפוץ זיכרון העתיד הדטרמיניסטי שלנו כיהודים. אלא שזה הולך ונעשה קשה יותר, ומדכא יותר ויותר, כאשר נדמה כאילו גם בנו של ראש ממשלת ישראל נדבק בשנאה הפתולוגית הזו ליהודים. מעניין מה סבו היה חושב על כך.