הבית היהודי או בית העבדים?

20 ינואר 2013

ט' שבט, תשע"ג

בשנים האחרונות מלאו ערוצי הטלביזיה בסרטים העוסקים בצדדים שונים של תולדות האימפריה הרומאית. מספרטאקוס, עבור ב"רומא", וכלה בתוכניות דוקומנטאריות רבות. בכל התוכניות הללו עובר כחוט השני תאור העולם הערכי והרוחני אשר הנחה את הרומאים. כמו קודמיהם היוונים, חילקו גם הם את העולם לשניים, בחלקו האחד הם, אזרחי רומא, שלהם מגיע עולם ומלואו ובחלק השני שאר העולם, העבדים להם לא מגיע דבר מלבד "הזכות" לעבוד את אדוניהם.

אבל גם בעולם העבדות נתנו היוונים והרומאים אותות. זכורה החלוקה של אריסטו את עולם העבדות לשלוש קטגוריות: "עצם דומם", הלוא הוא מכשיר העבודה, תהיה זו מחרשה או פטיש; "עצם חצי מדבר", הלוא היא פרה או סוס; ו"עצם מדבר", הלוא הוא העבד או השפחה אשר נבראו להיות למרמס לרגלי האדונים ופרות הבשן. והנה לא קשה להבין כיצד על רקע ההשקפה הזו, עובדת האלילים, הכוכבים והמזלות, הרואה בחלק מבני האדם רק מכשיר, הפכה הדת היהודית ללוחמת בנפש לרומא ודתה, כשבפיה "הלא אב אחד לכולנו, הלא אל אחד בראנו" (מלאכי ב', 'י), ו"אם אמאס משפט עבדי ואמתי בריבם עמדי: ומה אעשה כי יקום אל וכי יפקוד מה אשיבנו: הלא בבטן עשני עשהו ויכננו ברחם אחד" (איוב ל"א, י"ג-י"ז). חוקי הקניין הרומאיים הפכו להיות אחד ממושאי השנאה העמוקים ביותר ביהדות.

היהדות נרקמה כדת אשר רואה בהלך המחשבה הרומאי את הרשע והרוע בהתגלמותו. לכן כה עמוקה הייתה הבחירה להצטרף ליהדות אשר הייתה כחלופה האולטימטיבית לזירת הגלדיאטורים הרומאית. כל ימיה נאבקה היהדות בהתבוללות נוראה זו של "נטיעת אשרה בישראל", שנאמר- "כל המעמיד דיין (מנהיג, פ.ה.) שאינו הוגן, כאילו נוטע אשרה בישראל", והנה דווקא מפלגה הנושאת את השם המחייב "הבית היהודי", הפכה להיות מנוע ההתבוללות הגדול ביותר, המתפתח בארץ ישראל. למתבונן בעין בלתי מזוינת במצע הכלכלי-חברתי של נפתלי בנט וחבריו, לא יקשה להבחין בהשקפה הרומאית-יוונית הפורצת מכל שורה וקטע המתאר את החלום הבנטי, לחברה מעמדית אכזרית, בה יש הרבה מאוד חלשים ומעט מאוד חזקים, השולטים בהם ובחייהם ללא מיצרים באמצעות מערכת חוקים כלכליים שלא הייתה מביישת את קיסרי רומא – והרעים שביניהם.

תשאל השואלת ובצדק, איך מתקבל על הדעת שאדם הקורא לכל דבר שזז בקרבתו אחי ואחותי, כמובן רק ליהודים, רוצה לרדות ב"אחיו ואחיותיו" אלה? איך יעלה על הדעת ש"אהבת ישראל" זו נגועה כל כך ברצון לאמלל את כלל ישראל בבריאות, בחינוך, ברווחה? האין עיניים בראשו של מי שמבקש להתנכל לשכיר יומו כאמור: "מעשה ברבי יוחנן בן מתיא שאמר לבנו: צא שכור לנו פועלין. הלך ופסק להם מזונות. וכשבא אצל אביו ,אמר לו: בני אפילו אם אתה עושה להם כסעודת שלמה בשעתו לא יצאת ידי חובתך עימהן" (בבא מציעא). והנה נפתלי בנט דווקא רוצה להתענות לשכירים אלה לרוצץ את איגודיהם ולהשבית את כוחם. אפילו את שכר המינימום, כבשת הרש, הוא מבקש לגזול באכזריות מפיהם. והכל תחת מכבסת המילים של גמישות ניהולית.

אכן בבית העבדים הרומאי הייתה "גמישות ניהולית" היות והעבדים היו קניין בעליהם, אך האם ראוי לה למדינת היהודים לנהוג כך? בין כך או כך אין ענייני בחבר הכנסת לעתיד בנט, שקיבל והפנים את ההשקפה האריסטוטלית שאדון ועבד הוא מצב טבעי וראוי, אלא במצביעיו, שרובם באים מהציבור הדתי לאומי. רבות הן המחלוקות בין הציבור הדתי-לאומי לבין זה המתקרא חילוני: מחלוקת ארץ ישראל, מחלוקות הדת וביניהן הגיור, מחלוקות אפיה וצביונה של מדינת היהודים. אך נראה שההצבעה המאסיבית של ציבור זה למי שלאחר מחאת קיץ 2011, בה עלתה שוועתם של ישראל השמימה, מבקש לא רק להמשיך ולייסר את ישראל אלא להכביד את עולו על החלשים ביותר האומללים ביותר, רק בכדי להשיא את רווחי האדונים למיניהם, נראה שלהתבוללות זו יהיה חלילה מחיר כבד מאוד של קריעת החוט הדק מאוד בין הציבורים, חוט שעדיין מפרנס את עצם קיומה של ישראל שלנו.

פסח

ולוולה שמר על הקשר בין תנועות הנוער לקיבוצים

14 ינואר, 2013

ג' שבט, תשע"ג

זה כשלושה עשורים מתחוללת בישראל דרמה שאיש לא חקר אותה עדיין: מערכת היחסים בין תנועות הנוער החלוציות לבין התנועה הקיבוצית

אין ספק בלבי כי החוקרים שיחקרו את קורות היחס בין שתי אלה, האחראיות לא במעט על עצם קיומה של התנועה הציונית, שלא לומר מדינת ישראל – ימצאו מכמנים, כאב ודרמות, שלא רק ספרי ההיסטוריה יוכלו להכילם אלא גם שפע של רומנים וסרטים, שיפרנסו את רגשותיהם ואת סקרנותם של רבים.

 בתוך כל זאת התרחשה, ממש לאחרונה, אחת המערכות המשמעותיות ביותר בתולדות הקשר ההרואי, העצוב והמפעים הזה – פרשת חנתון. אינני רוצה בהזדמנות זו להיכנס לעומק "עניין חנתון", שהוא רק בחיתוליו מבחינת החשבון ההיסטורי והערכי. את דבריי אלה אני כותב לא כצופה מן הצד ולא כחוקר, אלא כשותף פעיל להתרחשות זו.

 פרשת חנתון היוותה ומהווה את אחד משיאי המשבר הכואב והקשה בין בני הנעורים בישראל לבין מה שהיה בעבר מחוז כיסופיהם וחלומם – הקיבוץ. אני בא בדבריי כאן להאיר פינה אחת בלבד: פינת האחריות על הקשר הזה בין בני הנעורים בישראל המבקשים להגשים, לתנועה הקיבוצית.

 במהלך השנים האחרונות, נדרשו כמה מזכירי תנועה לקחת אחריות ממשית על הדברים ששמעו צעירים אלה מפי רבים וטובים ממנהיגיה, הוגי דעותיה, סופריה ומשורריה של התנועה הקיבוצית, אשר קראו ודרבנו צעירים וצעירות אלה למרוד. אחת המסקנות למשמע קריאתם העזה והנחרצת של האחרונים היתה מאבקם של אותם צעירים על חנתון במשך 15 השנים האחרונות. אך ביום פקודה נאלמו מוזות אלה דום, שלא לומר התכנסו בפינתן החמימה, עד יעבור זעם.

 אין זה המקום לדבר גם באלה אשר ספסרו באמונותיהם של צעירים אלה, הנדמים בעיניהם כחומר גלם לגחמותיהם. רק איש אחד, אשר אינו נתפש בציבור, למיטב הבנתי, כמשורר, כסופר, שלא לומר כמי שדובר אל נפשם של בני הנעורים באותות של אש, רק איש אחד הבין את המשמעות ארוכת הטווח של אירוע כואב וקשה זה.

 רק איש אחד הבין – כפי שאמר אלתרמן טרם מבצע קדש: "ערב… הולך ודק, הולך ודק החוט!" –

שחוט השני הזה, המשוך בין תנועות הנוער לבין התנועה הקיבוצית, הולך ודק ומאיים להיקרע, על רקע משבר האמון והאמונה בחנתון. לאיש הזה קוראים זאב (ולוולה) שור.

 לא אוכל ואין בכוונתי להסתיר את חילוקי הדעות בינינו לבין ולוולה בעניין קריטי לא פחות – עניין הפרטת קרקעות הלאום. אך לצד מחלוקת קשה זו, עמדתי נרגש ומלא הערכה לאיש, אשר במשך השנים האחרונות עשה את כל אשר לאל ידו בכדי לשמר את חיותו של החוט המשוך הזה, שמא ייפגע, ייפרם, ייעלם.

 עתה כשולוולה עומד לקראת סיום תפקידו, אני מבקש לומר כי האיש המבוגר זאב שור לא שכח את הנער הצעיר ולוולה, אשר התחנך וגדל בקן התנועה בחדרה, אשר יצא בשמה של התנועה להגשמה בעין-גב המרוחקת דאז, אשר לבו לא גבה ולא רם כלפי התקופה בה שירת כמדריך, כשליח, וגר בקומונה ברחוב התרסי בתל אביב – שמפלגת "העבודה" מצאה לנכון למכור לפני כשנתיים בכדי להשיא את רווחיה הנדל"ניים.

 לאיש זה – לך, ולוולה – אני, חבריי וחברותיי לתנועת "דרור ישראל", מבקשים לומר תודה.

פסח

למגר את הסרטן

4 ינואר 2013

כ"ב טבת, תשע"ג

כידוע, המדענים אינם מכירים עדיין על בוריין את הסיבות להתפתחות מחלת הסרטן, אך יש כמה חלקים במחלה  נוראה ואיומה זו שהמדע הצליח להבחין בהם זה מכבר. אחד מהם זו התופעה הבלתי מוסברת של התפתחות בלתי פוסקת של תאים, בניגוד מוחלט לתאים בריאים הקמלים ומתפתחים, במחלה הממאירה ישנה רק התפתחות בלתי פוסקת. לכאורה יש מדענים הטוענים כי נמצאה הדרך לחיי נצח, אך בפועל צמיחה מתמדת ובלתי מבוקרת זו של תאים פוגעת באורגניזם האנושי ולעיתים מביאה לחורבנו, כך גם במערכת הכלכלית העולמית. לאחר מלחמת העולם השנייה יצרה ההנהגה העולמית סדר כלכלי שכל מטרתו הייתה ייצוב המשק העולמי, בכדי לא להמשיך בהחרבת העולם לאחר שתי מלחמות, אשר גבו מאות מיליונים של קורבנות וחורבן של ארצות ועמים. במסגרתו של סדר זה נקבעו כללים ומוסדות אשר לא מנעו המשך רציחות עמים, רעב ועוד, אך בהחלט ייצבו כלכלה עולמית אשר יצרה רגיעה, שיקמה את אירופה, העמיקה את הדמוקרטיה ומנעה מלחמת עולם.

במסגרת המוסדות הפיננסים והפוליטיים שנבנו לאחר שתי המלחמות ניתן למנות את הבנק העולמי, את קרן המטבע הבינלאומית, הארגון האירופי לשיתוף פעולה כלכלי (גלגול מוקדם של ה- OECD) ועוד. היוזמה להקמתם נבעה מהבנה ברורה של מובילי המדיניות כי מוסדות תיאום כלכליים אלו חיוניים לאי הישנותו של המצב העולמי, שלמעשה הוביל לשתי מלחמות עולם.

הסדר הזה עמד על כנו עד אשר בסוף שנות ה-70 החלה לקנן בו מחלת הסרטן. כתוצאה מהחלטות פוליטיות שהתקבלו בארה"ב ובאירופה במקביל ובראשן התרת הסחר במטבעות ודה רגולציה של המגזר הפיננסי, נפרצו הגבולות והגדרים שהונחו על המערכת הכלכלית, שהביאה פעמיים למלחמת עולם.

פריצה זו הביאה להתפתחותם של מוסדות פיננסיים כגון קרנות גידור, בנקי השקעות אדירים, קרנות פריווט אקוויטי, המתמחות בקניית חברות ענק ומכירתן לאחר זמן קצר. השילוב בין התפתחותם של אלו לבין ההתפתחות הטכנולוגית המהירה והתפתחות השוק העולמי יצרו שווקי מסחר אדירים, נסתרים מעין ברובם ולא מפוקחים. אלו היו הבסיס למצב של בועות חוזרות ונשנות, וזמנים קצרים יותר ויותר בין משבר כלכלי אחד למשנהו, שכל משבר חמור מקודמיו.

מערכות אלה צברו הון עתק והפכו להיות גורם מרכזי בכלכלה העולמית, הן פרו ורבו עד אשר הגיעו לנקודה בה אנו מצויים היום – חורבן הסדר הישן ויצירת מערך כוחות חדש בו המדינות והמוסדות הפיננסיים, כגון קרן המטבע וכ"ו, אינם בעלי הבית היחידים. מחלה ממאירה זו שהיא כל כולה מעשי ידי אדם מאיימת לגרור את העולם כולו לסיבוב שלישי, הפעם עם מיטב הנשק המודרני היכול להשמיד את העולם עשרות פעמים.

בחזית המאבק למיגור מחלת הסרטן הזו בימים אלה עומדים המנהיגים הפוליטיים בעולם, אך עושה רושם כי הם נרפים, נרפים מאוד ובמקום לחסל את הנגע בכלים העומדים לרשותם הם מתדיינים איתו על גובה המחיר. דא עקא שמחירה של המארה הזו אם לא תחוסל, יהיה לא פחות מאשר מלחמות, מגפות, רעב, רציחות עמים ועוד בקנה מידה בין לאומי – כי זאת לדעת בממשק שבין הכלכלה לפוליטיקה, נמצאת החברה האנושית והיא הקורבן המיידי והאולטימטיבי לכל המספסרים בכלכלה ובפוליטיקה. כי כל החלטה כלכלית והשפעותיה הן הרות גורל על החברה האנושית.

ומה אצלנו?

לאורך כל הדורות ידע עם ישראל לחיות במצבי ביניים של המציאות העולמית. בכל דור ודור נתנו מנהיגי האומה פתרון למצבי ביניים אלה אשר איימו על עצם קיומו של העם היהודי. לדוגמה: חזקיהו, מלך יהודה (726 לפנה"ס[1]), נקלע למאבק הבין-מעצמתי דאז בין מצרים לאשור. לאחר שצבא סנחריב כבש את כל ערי יהודה וצר על ירושלים ולאחר נפילת מלכות ישראל ארבע שנים קודם לכן, נראה היה כאילו יקיץ הקץ על העצמאות היהודית. יתרונו של חזקיהו היה בעצתו ובניחומו של ישעיהו בן אמוץ אשר אמר לשליחי המלך:

"הִנֵּה אַתָּה שָׁמַעְתָּ, אֵת אֲשֶׁר עָשׂוּ מַלְכֵי אַשּׁוּר לְכָל-הָאֲרָצוֹת–לְהַחֲרִימָם; וְאַתָּה, תִּנָּצֵל"…"לֹא תִנָּתֵן יְרוּשָׁלִַם, בְּיַד מֶלֶךְ אַשּׁוּר."

מלכים ב י"ט י',י"א

ומה עושה הנהגת ישראל הנוכחית בכדי להציל את החברה הישראלית לנוכח המשבר המאיים על העולם כולו?

כורעת ברך בפני העושר הפיננסי המדביר ארצות ועמים; מרעיבה את אזרחיה בכל תחומי החיים, בבריאות חינוך ורווחה, מעודדת פערים, הופכת חלק ניכר מאזרחי הארץ לעניים, שוחקת את מעמד הביניים, ממסה שוב ושוב את הוצאות כלל האזרחים במקום את אלו של מיעוט עשיר כקורח ומכה בכל עוצמתה בצעירי הארץ המבקשים קורת גג לראשם.

כך נערכת ממשלת ישראל למשבר העולמי המצוי כבר כאן, ליבת היערכותה – החלשת החברה ומיסוסה. כל זאת בכדי לרצות את הכוחות העולמיים המספסרים בחיי אדם.

לאזרח ולאזרחית הישראליים המתבוננים בתדהמה על מעשי ממשלתם בשעה הרת גורל זו דווקא מתאימה עצתו של רבשקה, שליחו של סנחריב מלך אשור:

" הִנֵּה בָטַחְתָּ לְּךָ עַל-מִשְׁעֶנֶת הַקָּנֶה הָרָצוּץ הַזֶּה, עַל-מִצְרַיִם, אֲשֶׁר יִסָּמֵךְ אִישׁ עָלָיו, וּבָא בְכַפּוֹ וּנְקָבָהּ"

מלכים ב' י"ח כ"א כ"ב

פסח

---

[1] יש שטוענים שמלך משנת 715 לפנה"ס