ו' חשון תשע"ז
7 נובמבר 2016
"הציבוריות האמריקאית אמנם הוציאה את המילה Nigger מחוץ לתחום, אולם כשהיא בכל זאת צריכה להתייחס אל המונח הטעון, היא משתמשת בלשון הנקייה "The N-Word" [לכן] יש לאותו גבר לבן עני כעס כלפי הצביעות האמריקאית וכלפי הליברל האתאיסט שמאמין בתקינות הפוליטית, שיחייך אליך וידבר אליך במילים הכי יפות וישתמש ב-N-Word, ובזמן שהוא עושה את כל הדברים הללו, הוא יפטר אותך או ישלח אליך עורכי דין שייקחו לך את הבית".
(המתקפה נגד התקינות הפוליטית סייעה לטרמפ להשיג קולות?", בגלובס ב22.10.16)
"בְּפִיו, שָׁלוֹם אֶת-רֵעֵהוּ יְדַבֵּר, וּבְקִרְבּוֹ, יָשִׂים אָרְבּוֹ".
"אִישׁ מֵרֵעֵהוּ הִשָּׁמֵרוּ, וְעַל-כָּל-אָח אַל-תִּבְטָחוּ: כִּי כָל-אָח עָקוֹב יַעְקֹב, וְכָל-רֵעַ רָכִיל יַהֲלֹךְ. וְאִישׁ בְּרֵעֵהוּ יְהָתֵלּוּ, וֶאֱמֶת לֹא יְדַבֵּרוּ; לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֶּר-שֶׁקֶר, הַעֲוֵה נִלְאוּ. […]. חֵץ שוחט (שָׁחוּט) לְשׁוֹנָם, מִרְמָה דִבֵּר; בְּפִיו, שָׁלוֹם אֶת-רֵעֵהוּ יְדַבֵּר, וּבְקִרְבּוֹ, יָשִׂים אָרְבּוֹ".
(ירמיהו ט', ג'-ז')
בפתחו של פרק ט' בספר ירמיהו מתאר הנביא בתוכחתו את הסיבות בגינן "וְשִׁלַּחְתִּי אַחֲרֵיהֶם אֶת-הַחֶרֶב, עַד כַּלּוֹתִי אוֹתָם" (ירמיהו ט', ט"ו). הנביא מסביר מדוע תבוא הרעה הזו על ראשו של עם ישראל – רעת הגלות והחורבן. הוא מונה את הסיבות אחת לאחת, וביניהן: שמרו על עצמכם מידידיכם כי הם מרמים ומכשילים אתכם. כל רֵעַ (לכאורה) מרכל עליכם ופוגע בכם והם לועגים ומשטים ומדברים שקר.
בסופו של התיאור הזה מגיע, לטעמי, שיאו של תיאור המצב החברתי ביהודה לפני למעלה משלושת אלפים שנים בעיניו של ירמיהו: "חֵץ שוחט (שָׁחוּט) לְשׁוֹנָם" – לשונם כמו חץ מחודד ה"פוגעת" בקורבנם. "מִרְמָה דִבֵּר", הם מדברים מרמה ושקר, אבל בתחכום רב "בְּפִיו, שָׁלוֹם אֶת-רֵעֵהוּ יְדַבֵּר", הם כביכול מדברים אל קורבנם דברי שלום, רעות ואהבה אבל באותה שעה בה הם מדברים את דברי הכיבושין הללו "בְּקִרְבּוֹ, יָשִׂים אָרְבּוֹ" – הם מניחים בנפשם את המארב. קרי, בעודם מדברים טובות הם מתכננים בליבם איך יכשילו את בן שיחם במלכודתם.
אינני מכיר בתנ"ך מילה המתארת את תכונת הצביעות שעושה רושם שהנביא ראה בה את שיא ההשחתה. לא השקר, לא הרמייה, לא הולכת השולל, אלא הצביעות. במאמרה של הדר פלד "המתח שבין פנים יפות למסיכה מכוערת" רומזת פלד כי המסכה, כלי העבודה של השחקן הנקרא ביוונית "היפוקריטס", היא מקור הצביעות. אכן, אחת מתכונותיו של הצבוע היא יכולת המשחק המעולה. אך לשחקן גם רגשות ואהבת הזולת, הלוא כן? וכך כותב שופנהאואר על הסיבה לכך שאנו חווים את סבלו של הזולת בנפשנו:
"אבל כיצד זה אפשרי שסבל שאינו שלי ואינו פוגע בי, בכל זאת […] באורח בלתי אמצעי, כמו סבלי שלי, אמור להיות מניע בעבורי, שיניעני לכלל פעולה? כאמור, רק על ידי כך שאני, למרות שהוא ניתן לי (סבלו של האחר…) רק כמשהו חיצוני, רק באמצעות ההסתכלות או הבשורה החיצוני(ת) משתתף [אני] בכל זאת בתחושותיו [של האחר], כמו הוא שלי – ובכל זאת לא בתוכי [מצוי הסבל] אלא במישהו אחר, ולכן מתארע דבר שביטא אותו כבר קלדרון: "עד שאין הבדל בין לראות סבל לבין לחוות סבל"".
(שופנהאואר על יסוד המוסר, ערוך ע"י אדמיאל קוסמן, מבוא למשנת מרטין בובר)
הצביעות של "גַּם-לִי גַם-לָךְ לֹא יִהְיֶה" בדחיית מדיניות המכסות לפליטים בישראל
לאור תיאורים אלו, על צביעות והזדהות עם סבל, קראתי את הידיעות הזוועתיות המגיעות אלינו מדרום סודן ומדרפור, ידיעות המספרות לנו על רצח וטבח, על אונס וקטילת חיים מתמדת; ושאלתי את עצמי על אלו שבגופם ממש עצרו את מדינת ישראל מלהציל ולו חלק מקורבנות אלה וממניעת ולו מעט מזעיר משפיכת דם הנקיים הזו. כיצד הם חיים בשלום עם עצמם וישנים בבטחה במיטתם כשהם קוראים מדי יום ביומו את הידיעות הללו?
הלוא הם הצבועים שהתנגדו בכל מאודם להצעת החוק של הוועד למאבק ברצח עם, הצעה המעוגנת בצו המוסרי של "עשה את מיעוט הרע על פני הרע הגדול". "אין אנו יכולים", אמר בובר, "להימנע מעשיית עוול, אבל ניתן לנו החסד הזה, שאין אנו צריכים לעשות עוול יותר ממידת ההכרח; במילים אחרות אין זה אלא אותו החסד שניתן לנו: להיות אדם"; שמשמעותו בהקשרנו היא קביעת מכסות לפליטים והשתדלות להציל כמה שיותר מאלה הנרדפים על חייהם. כמו כן, הצעת החוק מכוונת להפיכת מכסות אלה לבינלאומיות כך שהעולם כולו יתגייס על פי קריטריונים ברורים ומוסכמים ויציל כמה שיותר חפים מפשע מעריפת ראש, מתלייה, מחניקה ומירייה. אך אלו שרוממות האנושות בגרונם ושנאת האדם בנפשם אמרו "לא ולא!", "גַּם-לִי גַם-לָךְ לֹא יִהְיֶה" כדברי האישה במשל שלמה (מלכים א', ג', כ"ו) – אשר קנאה בבנה החי של רעותה ורצתה להמיתו כבנה אשר מת בלילה.
ארגון אמנסטי, ביתם ומקלטם של "מצפון האנושות" הללו (ואשר פרסם את הדיווח בנוגע לשימוש בנשק כימי בדרפור, המובא לעיל), פרסם לאחרונה דוח המראה כי מחצית הפליטים בעולם מוצאים מקלט בעשר מדינות בלבד – המדינות העניות ביותר, שהתוצר המקומי הגולמי של כולן יחד מהווה רק 2.5% בלבד מהתוצר העולמי. לא זו אף זו, לו היו נושאות בנטל הפליטים – 90-60 מדינות, כך גורס הדוח, ניתן היה לפתור את משבר הפליטים העולמי, הנרחב ביותר מאז מלחמת העולם השנייה והשואה.
הרי לו לא היו מנהלים אלה מלחמת חורמה להשאיר כאן את מהגרי העבודה, מזי הגורל שאיש אינו מקנא במצבם והלב יוצא לגורלם המר והנורא, הזכאים לכל סיוע אפשרי, כי אז אפשר היה שהיום ישראל הייתה יכולה להציל על פי מכסה חלק מהנטבחים בדרום סודן ובדרפור, ומי יודע, אולי אף בסוריה. אבל במלחמתם להשאיר את כל מי שנכנס נמנעה הלכה ולמעשה הצלתם של חלק מהנרצחים (וראה כתבתו של גלעד שלמור בערוץ 2 המוכיחה את אשר ידוע זה מכבר, כי חלק ניכר מן ה"מסתננים" אינם פליטים הנרדפים על צוואר, כי אם מהגרי עבודה).
וכך, כחלק מהמאבק נגד המכסה הגישו חברי הכנסת של מפלגת העבודה בכנסת הקודמת את הצעת החוק שנכתבה בוועד למאבק ברצח עם – ללא הפרק על המכסה. לא הצלת חלק מהחפים מפשע עמדה לנגד עיניהם אלא מאבקם במכסה, במובן של עדיף שהכול יירצחו ובלבד שלא תבוא לעולם המכסה אשר תציל את חלקם. בעוד שאירופה והעולם כולו נאבקים למען קבלת רעיון המכסות, ומדינה כהונגריה מצביעה נגד המכסות, יכולה הייתה ישראל להיות הראשונה שתציע את רעיון המכסה שההיגיון שעומד מאחוריו הוא שכל מדינה תישא בנטל על פי קריטריונים אוניברסליים, מוכרים ומקובלים הקובעים כי מכסת הפליטים שעל מדינה לקלוט תיקבע על בסיס חישוב גלוי שלוקח בחשבון את גודל האוכלוסייה והרכבה, את גודל הכלכלה המקומית ואיתנותה, רכיב של חלוקת מספר הפליטים בין המדינות השונות ושיקולים מדידים נוספים, כאשר המכסה תכלול הן מספר שנתי מקסימלי של פליטים והן מספר פליטים מקסימלי רב שנתי. הם העדיפו אנשים שיכולים להינצל מכף הקלע, מהגרי עבודה, על פני אלה שאפשר היה להציל מרצח.
אך הם אמרו "לא"! ובפועל שיתפו פעולה עם הגורמים הגזענים ביותר בישראל. אלה אשר בצביעותם כי רבה משתמשים בתושבי דרום תל אביב ובפליטים, במסתננים ובמהגרי העבודה בכדי להוציא את יומם מאלה אשר יצביעו להם בשל כך. אלה אשר העלו מעל אלף איש על מטוס ללא כל בדיקת זכאות למעמד של פליטות ושילחו, אולי, את חלקם אל מותם בידיעה שכך יכול לקרות – וכל זאת בכדי לזכות בעוד קולות בבחירות. ואין זה נכון רק לומר שמתנגדי המכסות מצד אחד ואלו ששלחו אלף איש אל הלא נודע מן הצד השני משרתים זה את זה, כפי שנוהגים לומר שהקיצונים משני הצדדים משרתים אלה את אלה. אלא נכון לומר שהמנגנון הנפשי של הצביעות המדריך את פעולתם של שני הצדדים בקלות היה משנה אדונים לו שני הצדדים גם יחד היו רואים את התועלת (רייטינג, קולות, אהדה, זכייה בבחירות) שיכולה לצמוח להם מ"אימוץ" של עולם ה"ערכים" ההופכי לעמדתם הנוכחית. דוגמאות להתנהלות זו, לאסוננו, אינן חסרות משום שמה שמדריך את נפשם ופעולתם אינם הערכים שבשמם הם דוברים. ערכים אלו הם כסות מצד אחד ומנוף מן הצד האחר לצבירת כוח רק כשהם מועילים למטרות אלה.
"העולם גדול ומטונף"
לאחר שואת עמנו אמר יצחק אנטק צוקרמן "היו לנו הרבה אשליות. האשליה הגדולה ביותר שלנו הייתה שהעולם הגדול לא ידע. לו היה יודע… זה לקח לנו זמן עד שנוכחנו לדעת שהעולם גדול ומטונף… רוזבלט ידע, האפיפיור ידע, פקידיו של רוזבלט, אלה שישבו ליד מקום האירועים, ההתרחשויות, הפקידים, הכמרים, ואנחנו חשבנו שהעולם לא יודע, באותו הרגע שהעולם ידע…" האם הם לא ראו וידעו? יפה כתב על מצב זה ניצן הורביץ בכתבה שפורסמה ב"הארץ" בתחילת אוקטובר:
"איך היה אפשר לשתוק? מדוע לא עצרו את ההשמדה, או לפחות הפציצו את מחנות המוות, את הרכבות ומסילות הברזל? הרי לקראת סוף המלחמה, כאשר המאזן הצבאי באירופה השתנה, היה אפשר לעשות זאת. חלק מיהודי הונגריה, למשל, היה אולי אפשר להציל מציפורני אייכמן. מאות אלפי אנשים. ואיך לא פתחו את השערים?
איך? הביטו בחאלב וראו איך. אסור להשוות? אז הנה, אני משווה. לגרניקה למשל – סמל האלימות הפאשיסטית במלחמת ספרד. רוצח המונים, בשאר אסד, בסיוע שליט ברוטאלי, ולדימיר פוטין, מטילים חביות נפט בוערות על בנייני מגורים, משטיחים בפצצות שכונות שלמות, ומשמידים בגז ילדים, זקנים, איכרים וסוחרים. כבר חמש שנים זה נמשך. חצי מיליון בני אדם נהרגו. יותר מארבעה מיליון נמלטו מהמדינה, עוד כפול מהמספר הזה, הפכו פליטים בארצם שלהם. ממש עכשיו נצורים מאות אלפי חאלבים, שעומדים בפני השמדה.
פשעי מלחמה? בוודאי. פשע נגד האנושות? אין ספק. והעולם שותק. יש אמנם קואליציה בינלאומית בסוריה, בהנהגת ארה״ב. היא אפילו פועלת במרץ, וכנראה שגם ביעילות, נגד דאעש ושאר ארגוני רצח מסוגו. מטרה ראויה בהחלט. אלא שדאעש אחראי לקמצוץ ממעשי הטבח, ההרס, וגלי הפליטים, שמחולל המשטר בדמשק ונותני החסות ממוסקבה".
וכך, ב-20 באוקטובר 1939 פרסם האפיפיור פיוס ה -12 אינציקליטה (חוזר) בו גינה את הגזענות, הטיף ל"אחדותה של החברה האנושית" וטען כי "כל העמים בעולם הם צאצאי האדם הראשון". אך כשיכול היה לקרוא לכל נוצרי ונוצרייה באשר הם שלא לשתף פעולה בשום צורה, פנים ואופן עם המפלצת הנאצית בהשמדת היהודים, את זה לא עשה, משום שזה, בניגוד לאיגרתו ה"אנושית", היה מעמיד את הכנסייה הנוצרית בעימות ישיר עם הנאצים וגובה ממנה מחיר כבד. ואולי, רק אולי, היה זה חלק ממסע הופעות צבוע בו אמר שהוא נגד רצח אך בעצם שיתף איתו פעולה?
הדוגמה האחרונה המדגימה זאת יפה היא הגעתם של תשעים שועי עולם, ובראשם ראש המעצמה הגדולה והאדירה מכולן אשר יש בידיה יכולת להשמיד את עולמנו כולו עשרות פעמים, להלווייתו של שמעון פרס ז"ל, במרחק כשעתיים וחצי נסיעה משדות הקטל והטבח של חלב ושאר ערי סוריה, בהם נטבחו ונקטלו עד כה למעלה מחצי מיליון איש ואישה, זקן וטף. הם הגיעו ממש "לשכונה" אך בחרו שלא לעשות דבר.
דמו בנפשכם לו היו כל אדירי עולם שהשתתפו בהלוויית הנשיא התשיעי קובעים כי את הרצח ההמוני הזה יש להפסיק כאן ועכשיו. האם לא הייתה קביעתם זו מתממשת מידית? וודאי שכן. אלא שהם העדיפו לדבר בדבר חלומות על השלום העולמי ועל האופטימיות שהשרה על כולנו ג'ון לנון כשהוא שר את שירו האלמותי Imagine.
למה לדמיין כשאפשר, כשביכולתכם, להציל חיים כאן, עכשיו ומיד אני שואל?!? על כך ענה המלך ינאי לאשתו שלומציון המלכה כשאמר "אל תתיראי מן הפרושין ולא ממי שאינן פרושין אלא מן הצבועין שדומין לפרושין שמעשיהן כמעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס" (מסכת סוטה, כ"ב, ב'). אלא שמשפט אזהרה ידוע זה איננו מספק את התשובה ל"חובבי" האנושות ושונאי האדם האלה – בין אם הם מנהיגי העולם או "סתם" אנשי ציבור ישראליים.
נכון, ראוי וצודק עשה הרב הראשי לישראל כשזעק ואמר "לא רחוק מכאן בסוריה השכנה נהרגים בכל יום אלפים אלפים. כשיש רצח עם אסור לנו לשתוק. אסור לנו לחזור אל מה שקרה בשואה אז נרצחו מיליוני יהודים והעולם שתק". והוא ראוי לכל ההערכה והכבוד. אך נכון היה יותר אילו לחץ לחץ כבד על שר הפנים של ישראל שיקבל את רעיון המכסות; ושייצא בקול גדול, יקרא לצום, לתענית ולתפילה, לזעקה המונית, יתבע להעלות זאת לדיון במועצת הרבנות הראשית וילחץ שמועצת החכמים של ש"ס תדון בנושא; ולא יסתופף בקרב אלה האומרים תחת כל עץ רענן ש"ארץ ישראל אינה נדל"ן" ומרימים בכנסת את ידם בעד הפרטת כל קרקעותיה והעברתן מסיבות כלכליות לידיים זרות – עוד דוגמה מיוחדת במינה לצביעות.
"האלפיניסטים של הרוע" (או: מה מניע את הצבועים?)
בכדי להבין את מהות הפסיכולוגיה המניעה את אותם הצבועים יש לבוא חדר בחדר אל נפשם הפנימית ביותר ולנסות להבין מה המנוף המניף את צביעותם, מהו הגורם המהותי והעמוק המאפשר להם להטיף מוסר לעולם כולו מעל כל במה ותחת כל עץ רענן ביד אחת, ולהיות שותפים במחשכים לכל הנוראות האלה.
מדוע עשו כך אותם אומרי ה"לא" לרעיון המכסות? בכדי להבין זאת יש להבין למה התכוון המלך ינאי, במילה "צבועים" שאמר בתשובתו לשלומציון המלכה שהובאה לעיל. ובכן כאן אנו עוסקים בקטגוריה נפשית מיוחדת במינה. בכדי להסבירה לא ניתן להסתפק במושגים "מוסר אחריות" ו"מוסר כוונות" של מאכס וובר (המבדיל בין פעולה מוסרית מתוקף הכוונה של הפועל ופעולה מוסרית מתוך הערכה אחראית של תוצאותיה). גם המושג "ניפוח הפרסונה" של אריך נוימן לא יקלע לתיאור האדם הצבוע.
המושג הקרוב ביותר לטעמי להבנת הצביעות הוא מושגו של יעקב לזוביק "האלפיניסטים של הרוע":
"יש מטאפורה שגורה לתיאור טכניקת ההגעה לרוע: המדרון החלקלק. כולנו מתחילים בראש המדרון ועלולים להחליק במורד… אני מבקש להציע מודל חלופי: מודל מטפסי ההרים האלפיניסטים. נניח לרגע שהזדון נמצא דווקא בפסגה גבוהה, בראש מצוקים גבוהים, היכן שהקור נצחי והחמצן דליל. רוב בני האדם מצויים רוב ימיהם למטה, די קרוב לגובה פני הים. אמנם כל אחד יכול לעלות מדרגות, ולטפס על גבעה קטנה זה עניין שבשגרה, אולם לא כל אחד יכול לטפס הרים, ורק מתי מעט יכולים לטפס מעל כמה אלפי מטרים. יתרה מכך: רוב האנושות לעולם לא תוכל לטפס אל מעבר ל-5,000 מ', ומי שמסוגל יצליח בכך רק לאחר הכשרה מתאימה ובציוד מתאים. אי-אפשר להגיע לשם בהיסח הדעת, אלא רק בכוונה תחילה".
לזוביק נותן ברוע דרגות: אדישות, אנוכיות, קהות חושים וזדון; וטוען כי ישנם "אלפיניסטים" של רוע. ובכן יש להודות על האמת כי מקורה של הצביעות הוא בראש ובראשונה ברוע, וברוע בעולם יש להכיר, כאמרת הציטוט המפורסם מהסרט "החשוד המידי": "התרגיל הגדול ביותר שהשטן אי פעם עשה, הוא לשכנע את העולם שהוא אינו קיים" (לזוביק מזכיר בספרו כי רק באחד מהספרים העוסקים בשואה שעל מדפו מצויה במפתח המילה "רשע", והוא תוהה כיצד ניתן להבין את השואה ללא מושג זה).
יש רע העושה את הרע בעוד אתה והוא יודעים שהוא עושה את הרע. הוא מחובר לרע כמעט בכל מאודו (כי הרי כדברי בובר – אדם אינו יכול לעשות את הרע בכל מאודו ורק את הטוב יעשה בכל מאודו). הרע הזה מוכר וידוע ולעיתים קרובות איננו מסתתר. הוא עושה את הרע ואף מכריז עליו ומתגאה בו. אך הצבוע העושה את הרע, לא רק שהוא מסתירו ומונע מאיתנו מלהכיר ברע, אלא הוא הופכו בעיני הסביבה לטוב. זו אם כן היא דרגה אחרת מדרגותיו הגבוהות ביותר של הרוע. ניתן לסלוח לרשע החוזר בתשובה, אך לצבוע אשר רק "כביכול" חוזר בתשובה איש לא יעלה בדעתו לסלוח, כמאמר המשנה "האומר, אחטא ואשוב, אחטא ואשוב, אין מספיקין בידו לעשות תשובה" (יומא ח', ט'). עד כדי כך מהולה נפשו בתחפושות, שייתכן כי גם בקשת הסליחה היא חלק מה"הופעה".
אך למנגנון נפשי זה של הצביעות רבדים ומניעים נוספים, לא רק השימוש בערכים כמנוף לצבירת כוח, לא רק, כאמור מעלה, היכולת להחליף ערכים ועמדות כגרביים לשם צבירת כוח, אלא בעיקר השגת קורת רוח פנימית מהמשחק הזה. היכולת להביס את האחר היא שם המשחק היחיד כמעט בעיני הצבועים משום שהוא מקנה להם הנאה מיוחדת במינה.
הייאוש של נהג המונית מסכן את העולם
בשנים האחרונות התפתחה מדרגה נוספת והיא בפני עצמה מדהימה בעוצמתה ובהרס שהיא זורעת. מדובר בצביעות ייחודית שבתשתיתה עומדת בתודעה המיוחדת במינה של עושיה, המחשבה: מה שמותר לי לעשות – לך אסור בשום פנים ואופן. החורבן טמון בכך שהתגובה של הציבור לתופעה קשה זו הופכת להיות לא פרופורציונלית ומסכנת את הישגיה הרבים של הדמוקרטיה ואת עצם קיומה.
ואל נשגה ונטעה. לתופעה ארורה זו ישנן השפעות הרות גורל על הדמוקרטיה המערבית. ראה לדוגמה את תופעת ה"טרמפיזם" ההולכת וכובשת עשרות מיליונים בארה"ב (לראיה הסקרים המנבאים כמעט שוויון של אהדה לטרמפ ולקלינטון. אחד הסקרים האחרונים שהתבצעו הראה כי כ- 70% מהרפובליקנים מאמינים לטרמפ כי הבחירות נגנבו זה מכבר וכי ביום הבחירות עתידה להתרחש הונאת בחירות בקנה מידה רחב).
תופעה זו לא צמחה יש מאין. אזכיר רק שלושה מהמאמרים שפורסמו לאחרונה ומנסים להתמודד איתה: מאמרו של ניצן הורביץ ב"הארץ" "אין מה להתלהב מהילרי קלינטון", מאמרו של שחר סמוחה ב"גלובס" שהוזכר לעיל ומאמרו של וויליאם גלסטון שהתפרסם באתר המוסד Brookings.
שלושת המאמרים מתארים, אם כן, את השינוי העמוק שאזרחי ארה"ב ואזרחיותיה עוברים. שינוי עד כדי כך עמוק, שלפי גלסטון אפילו האוונגליסטים שביניהם סבורים (61% היום לעומת 49% לפני חמש שנים) כי הקשר בין רמת המוסר האישית לבין רמת המוסר הציבורית של המנהיגים הוא קלוש וכי אדם שמתנהג באופן לא מוסרי בחייו הפרטיים לא בהכרח יתנהג כך בתפקידיו הציבוריים. עמדות אלה אינן אלא תגובה עמוקה ובלתי נמנעת לתופעת הצביעות ההולכת ומעמיקה בספרה הציבורית והפרטית בארה"ב ובעולם כולו.
ובכן מה מניע כ- 44.9% מאזרחי ארה"ב ואזרחיותיה (לפי ממוצע הסקרים נכון לתאריך 5.11), עשרות ואולי מאות מיליוני אנשים, לתמוך בטרמפ? יתכן שמקור התופעה הקשה בפני עצמה הזו נעוץ בכך שחלקם מאסו ובחלו באלה המפנים אצבע מאשימה והאשמות מוסרניות כלפי אנשים ותופעות בשעה שהם עצמם מתנהגים בדיוק באותה צורה ואף גרוע מכך, תחת מעטה כבד של "פוליטיקלי קורקט" המכסה ,כביכול, על הרוע המחודד וההרסני שבצביעותם ועמדותיהם האמיתיות. כך ניתן להבין את אמירתו של נהג המונית התל אביבי "כולם גנבים. אבל את אלא שגונבים גם עבורנו, ולא רק עבור עצמם מכניסים לכלא, בעוד אלו שגונבים רק לטובת עצמם עוברים מתחת לרדאר ונשארים חופשיים". מנקודת חשיבה זו אומר לעצמו האדם מן השורה כי יושרה כלל אינה אמת מידה לכשירות להנהגה. הדברים מתוארים בחדות במאמר האמור "המתקפה נגד התקינות הפוליטית סייעה לטרמפ להשיג קולות?", גלובס 22.10.16.
אני אכן מקווה כי הילרי קלינטון תיבחר לנשיאות ארצות הברית אבל אוי לו למי שמתעלם מהעובדה שכמחצית מאזרחי ארצות הברית של אמריקה ואזרחיותיה תומכים בטרמפ, וכי חלק גדול מהם תופסים את טרמפ כאמין יותר (ראה סקר וושינגטון פוסט ו -ABC מתאריך 2.11, שעל פיו השיבו 46% מהנשאלים שטרמפ "ישר ואמין יותר" – לעומת 38% שהשיבו כך לגבי הילרי). ההתעלמות הזו יכולה לבוא רק מצדם של אלה שהצביעות היא תכונתם המרכזית והכול הוא משחק של כוח וקורת רוח מעשיית הרע בעיניהם. הדבקת כינויי גנאי למחצית מאזרחי ארצות הברית איננה רק התעלמות בוטה מהסוציולוגיה המגיבה בעצמה למצב, אלא החרבת המשטר הדמוקרטי עצמו. דוגמה מצוינת לכך הם אלה הטוענים כי שיטת האלקטורים שהיא שיטת דמוקרטיה ייצוגית במהותה איננה דמוקרטית, אבל כעת כשהיא משרתת אותם הם בהחלט לא יתבעו את שינוייה.
"הוא אשר נלחם עם מפלצות"
ובכן עד כאן קובעת הייסורים ומכאן לשאלה הנשאלת כמעט מאליה – מה לעשות? לסלק את הרעה הזו מן העולם הרי לא יעלה בידינו בטווח המידי. להתעלם מכך יגבה מאיתנו אולי את מחיר חיינו. נותרו בעיני שתי דרכים שכדאי לנסות ולהתמודד דרכן נגד ה"אלפיניסטים" האלה, הנוהגים את עולמנו.
הדרך הראשונה היא להכיר בכך, פשוט להכיר בתופעה ולכנותה בשמה – מלכת הרוע, הצביעות. ללא הכרה בסוג המיוחד הזה של הרוע אין כל יכולת להתמודד איתו. גם אם הכרה זו גובה מחירים נפשיים כבדים, אי הכרה תגבה את הנפש עצמה. ברוח זו כותב דן אבנון, בספרו החשוב "מרטין בובר הדיאלוג הנסתר", פסוק מוכר (ירמיהו י"ג, כ"ג):
"…"הֲיַהֲפֹךְ כּוּשִׁי עוֹרוֹ, וְנָמֵר חֲבַרְבֻּרֹתָיו; גַּם-אַתֶּם תּוּכְלוּ לְהֵיטִיב, לִמֻּדֵי הָרֵעַ" על פי הפירוש השכיח הפסוק הזה הוא הצהרה בנוגע למצב קיומי תמידי של עשיית רוע בלי יכולת לשנותו. עם זאת, ניתן לקרוא אותו לחלופין כמסר אל הלִּמּוּד: אתה יכול להפוך ולהיות טוב, לִּמּוּד, אם תלמד את הרֹעַ. למילה הָרֵעַ קודמת המילה לִמֻדֵי, נגזרת של השורש למ"ד, המאפשרת לקרוא אותה כ"תלמידים של". במקרה זה תשתנה משמעות הפסוק: "בהישארך קשוב למצב המוגדר רוע, תהפוך לטוב". הלִּמּוּד יכול להתגבר על הרוע באמצעות הכרתו".
הדרך השנייה היא בהשתדלות עליונה לא לנהוג על פי הצו של מלכת הרוע, ויהי מה. אמנם כדברי קהלת (ז', כ') "כִּי אָדָם, אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ–אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה-טּוֹב, וְלֹא יֶחֱטָא". כולנו חוטאים. אלא שהחוטא בשוגג ואומר כי שגגה היא ומכיר בחטא והעושה את העוול במכוון אינם ניצבים על אותה "מדרגה" של רוע וודאי שאינם מתקרבים למי שהצביעות הפכה לאיבר מאיברי נפשו. בתוך המהומה רבתי המתרחשת בעולמנו, חלה עלינו חובה עליונה לא ליפול למלכודת של נהג המונית "כולם גנבים". ההשלמה הפנימית עם הנחת המוצא הזו היא חלומם האוטופי של הצבועים, חלום שבתורו יביא לחורבן האנושות כפי שאנחנו מכירים אותה. אכן זו היא משימה ועבודה נפשית כבדה ומכבידה מאוד, לבור את המוץ מן הבר הנפשי הזה. כותב על כך איטאלו קאלווינו בספרו "הערים הסמויות מעין":
"תופת-האנשים החיים איננה משהו שיהיה; אם קיימת תופת, הריהי כבר כאן, זו התופת בה אנו חיים יום-יום, זו שאנו יוצרים בהיותנו יחד. ישנן שתי דרכים להימלט מן הסבל: הראשונה קלה היא לרבים: לקבל את התופת כפי שהיא ולהיעשות חלק ממנה, עד כדי כך שאין מבחינים בה עוד. הדרך השניה הרת-סכנות היא ודורשת תשומת-לב ולימוד מתמיד: לחפש ולדעת לזהות מי ומה בתוככי התופת אינם תופת, את אלא להביא לידי המשך, ולהעניק להם מרחב מחיה".
או כדבריו של אלתרמן:
"את הרע צריך לראות כדי להלחם בו
על הטוב צריך לשמור בכדי להתנחם בו"
לכן, הדרך הזו איננה קשורה במושגים כמו "הכלה", "קבלה" או "הדולפין שבתוכי", אלא ביכולת ראשית להכיר ברוע המיוחד הזה ושנית להתמודד איתו. כאמור, תוך כדי הימנעות ממנו – והימנעות ממנו עשויה להיות קשה מאוד כפי שמוכיח מחקר חדש שאודותיו דיווח עיתון הארץ בסוף אוקטובר במילים הבאות: "אנשים שמספרים שקרים קטנים ממניעים תועלתיים מתקדמים בדרך כלל לשקרים גדולים יותר, ועם הזמן מוחם מסתגל לחוסר הכנות […] ממצאי המחקר מהווים הוכחה ל"מדרון החלקלק" שמתואר לפעמים על ידי פוליטיקאים הפכפכים, אנשי כספים מושחתים, בני ובנות זוג בוגדניים ואחרים, המסבירים את התנהגותם הנלוזה". המחקר מראה שהתגובה הפיזיולוגית המתרחשת במוח האדם כאשר הוא מספר שקר הולכת ופוחתת ככל שהמוח "מתרגל" לשקר, ועמה פוחתת גם התגובה הרגשית לשקר. אולי לכך כיוון הפילוסוף פרידריך ניטשה כשקבע "הוא אשר נלחם עם מפלצות – שיזַהר, פן יהפוך הוא עצמו למפלצת".
אם יש בימינו אלה "תרופה" כנגד ההידרדרות לדיקטטורה ולחורבן, הרי זהו אחד הגורמים המרכזיים העומדים בפני הידרדרות זו – לא להפוך למפלצת, ולהילחם בעת ובעונה אחת וללא עכבות בצביעות.
"מה יותר גדול מבית גדול? ספר קטן" 