6 ינואר 2015
ט"ו טבת תשע"ה
לפני כשבועיים ציינו כמיליארד נוצרים ברחבי העולם את יום הולדתו של "היהודי" המפורסם בעולם, ישו מנצרת. "בקטע שצונזר, בתלמוד, במשך מאות שנים," כותב הרב בנימין לאו, "ובדור האחרון חזר ונדפס במהדורת שטיינזלץ, מצאנו כתוב 'כשהרג ינאי המלך את החכמים, ברחו יהושע בן פרחיה וישו לאלכסנדריה שבמצרים. כשהשתחרר… בא והתארח בבית שבו עשו לו כבוד גדול. אמר, כמה יפה אכסניה זו! אמר לו [ישו]: רבי, עיניך טרוטות. אמר לו: רשע, בכך אתה עוסק? הוציא ארבע מאות שופרות ונידה אותו. בא ישו לפניו כמה פעמים, אמר לו: קבל אותי! ולא השגיח בו. יום אחד היה יהושע בן פרחיה קורא שמע ובא ישו לפניו. רצה יהושע לקבלו ורמז לו בידו. הוא [ישו] סבר שרבו שוב דוחה אותו. העמיד לבנה והשתחווה לה. אמר לו יהושע: חזור בך! אמר לו, כך מקובלני ממך – כל החוטא ומחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה' (סנהדרין, קז ע"ב)." האם ייסודה של הדת הגדולה בעולם הוא תוצאה של דחיית ישו על ידי רבו? הייתכן כי לא עולם התוכן והוויכוח המר בין ההשקפה הנוצרית לזו היהודית הם הם אשר דחפו את הנצרות למאבק עקוב מדם כנגד היהדות, כי אם עלבון צורב הוא הוא המניע היסודי והעמוק לגזרות השמד וההשמדה?
מה אם כן משפיע על ההיסטוריה האנושית – התוכן, המשמעות, הרוח, אופיים של בני האדם? או אולי מערכות היחסים בין בני אדם, ובעיקר בין מנהיגים? לעניין זה נדרש גם מרדכי מרטין בובר במאמרו "העניין והאישיות":
"הדבר היה בקונגרס הציוני השישי בשנת 1903. הרצל נשא נאום מבריק נגד האופוזיציה, ויותר משטען בו כלפי ביקורתו של דוד טריטש בנימוקים ענייניים, מתח עליו ביקורת שכנגד אישית…
…המחץ – מבלי לדבר על כך שהיה מכוון כנגד האישיות… הונחת בסייף פגום(קרי טיעוניו של הרצל כלפי טריטש היו שקריים, לא מבוססים על עובדות חלוטות). …עתה התמרדה נפשי (כנגד הרצל) בפעם הראשונה… אלא כשנכנסתי לחדר, התנדפה התרגשותי למראה התמונה שנתגלתה לנגד עיניי…
…הרצל פסע ארוכות בחדר, אנה ואנה, ממש כאריה בסוגרו. חזיתו הייתה פתוחה, חזהו מתרומם ויורד… יקד ורעד.
…הבהיקה והשתלטה עלי מחשבה זו: אי אפשר להיות כאן מבחינה פנימית נציגו של צד אחד. שם עמד אדם, ידידי וחברי לקרב (טריטש) פצוע, שנעשה לו עוול בפרהסיה, ואילו כאן עמד עושה העוול, הפוצע, שעדיין הוא מנהיגי ומורה-דרכי אף בתעותו בדרך, חולה קנאות ומקנא קנאת אמונתו עד כדי כיליון עצמו.
…הייתה זו אחת השעות… שבהן דרך על אדמת הטרגדיה, מקום שם אין עוד הצדק לפלוני או לאלמוני…
תפקידנו (לתבוע את עלבונו של טרטיש) הפך מבחינה פנימית לנמנע ביצוע…
לפתע… נעצר הרצל… ופנה אלינו… 'הייתי נוהג בו אחרת לגמרי! והנה התייצבה לפני הדוכן, כנגדי ממש, נערה – כלתו, כפי ששמעתי… ועיניה ירקו ברקים לעומתי. בחיי נערה נפלאה! והדבר נבצר ממני!'
…איזו עמדה נקט הרצל כלפי העניין והאישיות? ומה בכלל טיבו של זיווג זה – 'עניין' ו'אישיות'?
…בלי ספק סבור היה… שאין טעם רב לגלגל בעקרונות ובשיטות… אלא העיקר הוא האישיות שהוטל עליה לבצעם ולהגשימם; לשון אחר, האישיות המשתמשת בהם והמשמשת באמצעותם…"
מה טיבה של קביעתו זו, הכפולה, של בובר? אישיות המשתמשת בעקרונות, אך גם משמשת באמצעותם? אולי רצה בובר להטעים, בשפה מרקסית, כי לאידיאלים שפוליטיקאי מנסה לקדם יש תפקיד כפול. הפוליטיקאי משתמש בהם כדי להתקדם למקום שיוכל להשפיע בו, ובמקביל תוך כדי שימושו באותם אידיאלים, הרי שבאופן סטיכי האידיאלים עצמם "משתמשים" בפוליטיקאי כדי לקדם את עניינם. עם זאת, לטעמי יש לשאול שאלה מקדמית אחרת: האם הפוליטיקאי פועל מתוך אידיאל – קרי אידיאל ראוי – המניע אותו, או שמא מתוך וקטורים ומניעים אחרים ההופכים את האידיאל לאמצעי בלבד? יש לשאול את השאלה, מה מניע אנשים אלה להשפיע על ההיסטוריה? האם הראוי, העקרונות, האידיאל, או שמא תו אופי באישיותם התובע מהם להתבלט ולשלוט? מיון ראשוני זה הוא הקובע והחשוב ביותר בהקשר זה. לאחריו, חשוב לקבוע עד כמה מסוגלים אישים אלה להגשים את המטרות שהם מבקשים לשמש. ואכן, בהמשך מאמרו עומד בובר על טיב השקפתו של מקס וובר הטוען כי פירושה של דמוקרטיה אמיתית הוא מינויו של מנהיג שרוחשים לו אמון, והציות לו כל זמן שהוא ממלא את המוטל עליו, ואילו אם נכשל – יש לתובעו לדין, לשופטו ולסלקו.
בובר מוסיף כי לכריזמה תפקיד מובהק ביכולת ההצלחה של המנהיג, כלומר אם המנהיג חסר אמצעי זה, הוא לא יצלח בתפקידו. לכן, לטעמו, הרצל העדיף את הקביעה "אין הדין עמך, טרטיש, משום שלא הוכשרת לעשות את המלאכה כתִקנה, חסר אתה את הכריזמה." קרי, ייתכן כי טרטיש היה קרוב לעמדתו האידיאולוגית של הרצל, אך חסר לו הרכיב ההכרחי, לטעמו של וובר, להצליח להוביל דרך זו, הלוא זו הכריזמה.
תורת הקבוצות המתמטית, כידוע, מהווה חלק עיקרי ביסודות המתמטיקה. היא פותחה במאה ה-19 בידי המתמטיקאי גיאורג קנטור, ועוסקת ביחסים בין קבוצות, וכן בשאלה המתמטית "מהי קבוצה". על פי תורה זו, קבוצה מתמטית היא "פירוש שאין לו הגדרה מדויקת. היינו יכולים להגדיר קבוצה כאוסף של איברים, אבל אז היינו נאלצים להתמודד עם השאלה, מהו אוסף? או מהו איבר? אם היינו מנסים להגדיר איבר, היינו נתקלים בשורה חדשה של מילים שעלינו להגדיר. הוסכם על כן שמושג הקבוצה הוא יסוד במתמטיקה שאין לו הגדרה. אינטואיטיבית, על מנת לעזור להבין, נאמר שקבוצה היא אוסף מוגדר היטב של איברים. קרי, כל איבר בעולם או שהוא שייך לקבוצה או שאינו שייך אליה. כלומר, לא ייתכן מצב שבו איבר גם שייך לקבוצה וגם לא שייך אליה." עד כאן ניסיונה של הוויקיפדיה להגדיר מהי קבוצה מתמטית.
לו אימצנו את מוחנו ושאלנו את עצמנו, איזו מין קבוצה היא כנסת ישראל? מהם האיברים המרכיבים אותה? מהי הדינמיקה בין אותם איברים? עד כמה משפיעה דינמיקה זו על כל אחד מהאיברים? ועד כמה משפיעים האיברים על הניעות הזו עצמה? – מובן כי ההבדל המהותי בין תורת הקבוצות המתמטית לבין "תורת" הקבוצה של הכנסת הוא לא פחות משווה חיים. כי הרי בכנסת נקבע עתידנו, שם נחרץ גורלנו, שם מתקבלות ההכרעות בדבר שלום ומלחמה, עושר ועוני.
ובכן, מה מניע את האיברים בקבוצת הכנסת, קרי את חברי וחברות הכנסת? מפת קוד יכולה להיות בעבורנו הסקירה הקצרה שהובאה לעיל. יש כאלה, כמו במדרש התלמודי, אשר יחרצו גורלה של אומה על בסיס רגשותיהם ומידת עלבונם; יש שנפשם מכורה לחלוטין לרגשותיהם, וכל מעייניהם נתונים למולך פנימי זה שלהם; יש כאלה שהכריזמה מצויה באופיים ובשפע, אך הם אופורטוניסטים מוחלטים, ואין להם כל אידיאל ראוי המניע אותם; יש גם כאלה שהם נרקומנים של כוח; יש כאלה ש"האדם המשחק" של הויזנגה היא השלטת בנפשם, והם פשוט נהנים ממשחק הקלפים הפוליטי המעניק טעם לחייהם; ויש כאלה שהאידיאל מנחה אותם, אך האמצעי הדרוש כל כך להנהגה, הכריזמה, על פי וובר, לא ניכר בהם; לעומתם, יש אף כאלה שהכריזמה והשקפת העולם מצויות בהם, אך "מוחם מזהיר ונפשם עכורה".
בתורת הקבוצות המתמטית מכירים גם בהיבט די אנושי הנקרא "יחסים", שממלא תפקיד בפעולת הפוליטיקאים, ופעמים רבות הם מתוארים כשחקני שחמט מחושבים. "כך לדוגמה, נכונוּת העובדה ש-4 גדול מ-2 תלויה ב-4, ב-2 ובמושג 'גדול מ-'. יחסים מוכרים הם 'בן של', 'מחלק את' ועוד. סוגי היחסים הללו חשובים למתמטיקה ולתורת הקבוצות המתמטית למעלה מן המעלה", גורסת הוויקיפדיה.
אך השאלה הנשאלת היא, האם ניתן לקבוע כיצד ישפיעו מערכות היחסים האנושיות בין האיברים השונים, שהם חברי הכנסת במקרה דנן, על החלטותיהם הקובעות את גורלנו? כיצד תיראה, לדוגמה, החלטה לצאת למלחמה, ששותפים לה נרקומני כוח, אנשים חסרי כריזמה אך אידיאליסטים, אופורטוניסטים, בעלי אידיאלים וכריזמטיים, וכאלה הכפופים לרגשותיהם באופן מוחלט? את תוצאות סכמת התנהלותה של קבוצה מסוימת זו, הכנסת, וקבוצה נוספת המשפיעה על חיינו לא פחות, הרי היא ממשלת ישראל, כולנו חיים וחווים יום יום ושעה שעה. מובן גם כי יש כוחות מיוחדים הפועלים על קבוצה זו (ראה "להישאר על הגלגל"), כפי שיש כוחות הפועלים על קבוצת כוכבי הלכת או על קבוצות אנושיות אחרות, כגון קבוצת כדורגל. אלא שבהבדל מקבוצות אחרות, קבוצה מסוימת זו אחראית על עצם עתידנו. לא, אי-אפשר לדאוג שכל חברי הכנסת יהיו דומים למלכים הפילוסופיים של אפלטון, וכל ניסיון לבנות תפיסה המאמינה בקיומו של דבר זה לא תצלח להסביר את ההחלטות ותידרדר לצידוק מתמיד של עצמה. גם לא ניתן לגרום לכך שהם ידמו לדמות המנהיג האידיאלי שמציג מקס וובר.
זאת ועוד, אסור להפוך גורם אחד ויחיד המשפיע עליהם, כגון רגשותיהם או אמונותיהם או המצב הפוליטי הייחודי שהם נמצאים בו, לגורם מפתח שאליו, ורק אליו, הם כפופים או מכפיפים את עצמם. גישה מאין זו היא לא פחות מנבואת שקר המכפיפה את כל המציאות לגורם אחד ויחיד, בלי להתחשב בשלל הכוחות הפועלים על פוליטיקאי מפלגתי זה או אחר בנקודת זמן מסוימת. ראייה צרה זו, היא הגורמת לעתים לכולנו להבנה מוטעית של הנסיבות והסיבות להחלטותיהם המשפיעות כל כך על חיינו. כמו-כן אין אפשרות להכיל עליהם חוקי משיכה וכבידה אחרים מאלה המוכלים עליהם. ניסיונות מעין אלה הם חשובים ומשמעותיים, אך אל נא נשכח שאנו פועלים כאן בבקעת המציאות ומדשדשים במי האפסיים, הקובעים את מהלך חיינו.
אז מה בכל זאת ניתן לעשות, מעבר ליצירת תנועה חוץ-פרלמנטרית שתשנה, אולי, ולו במעט, את חוקי הכבידה והמשיכה של הפוליטיקה המפלגתית, ותיצור חוקיות חדשה שכל אלה ייאלצו להתמודד אתה, ואולי לעתים להתיישר לפיה? מה שניתן לעשות הוא לנסות ולמיין מביניהם את אלה שכלשונו של בובר הם "פיקטיביים", כלומר כל אלה שהכוח הוא נפשם, הכבוד הוא ביתם והעלבון יכול להביאם לפתוח במלחמה רק כדי לבוא חשבון עם העולב. יסתבר לנו כי הפיקטיביים הם הרוב, אך יש גם אחרים. נכון, הם מעט מזער, אך בקבוצה כזו גם למיעוט יש משמעות לא מעטה. כיצד נבחין בהם? אינני יודע… אך מה שבטוח, שהניסוי והטעייה הניזונים מהממדים הבלתי פורמליים, קרי בחינת מעשיהם הלכה ולמעשה, מעשיהם ותוצאותיהם הם אבן בוחן, נייר לקמוס מעולה להחליט.
"לעולם תהא", אומרת הגמרא, "שמאל דוחה וימין מקרבת, לא כאלישע שדחפו לגיחזי בשתי ידיים, ולא כיהושע בן פרחיה שדחפו לישו הנוצרי בשתי ידיו" (סנהדרין, קז ע"ב). עצה חשובה זו של התלמוד, בעקבות סילוקו של אלישע את גיחזי ודחיפתו של ישו אל מחוץ לעם היהודי כדבר האגדה, יכולה אמנם לשמש אותנו בחיי היום-יום ובהתנהלות מול הפוליטיקאים, אך בל נשכח לעולם כי גם את החלום ואת "תקוותנו למנהיגות אחרת, לסוג אחר של מונהגים וליחס דיאלוגי אמיתי בין השניים" אל לנו לזנוח, כדבריו של בובר.
פסח
"מה יותר גדול מבית גדול? ספר קטן" 