בימים ההם בזמן הזה

‏כ"ה אייר תשע"ו

‏02 יוני 2016

בספטמבר 480 לפנה"ס, התרחש קרב ששינה את פני ההיסטוריה – "קרב סלמיס". תוצאותיו של קרב זה הפכו את הברית ההלנית לאימפריה היוונית, אפשרו את התרבות הדמוקרטית ואת התרבות המערבית וכל השאר היסטוריה. אלא שיש לזכור כי ניצחון זה של היוונים על הפרסים היה מבוסס על שקר.

תמיסטוקלס , מנהיגה של הפוליס האתונאי, התקשה בשכנוע העם היווני בצורך הדחוף שבהקצאת משאבי המדינה לצורך יצירת הכוח הימי שיביס את הפרסים. תוצאותיו של קרב מרתון שהונהג על ידי דרייווש בשנת 490 לפנה"ס, בו ניצחו היוונים את הפרסים, הניח את דעתם של היוונים שהפרסים לא ישובו לתקוף את ארצם. אלא שתמיסטוקלס הבין שהפרסים לא ייסוגו מתכניתם להילחם שוב ביוון עד להכרעתה. אם כך כיצד יניע את בני עמו להפנות את המשאבים לטובת הכנת הצי? הוא שיקר וטען כי ההצדקה לבניית הצי היא קיומו של איום אחר, קרוב יותר, "אייגינה", אי השוכן במרחק של 25 קילומטר מאתונה. הוא הרצה בפניהם כי אנשי אייגינה מהווים איום לספינות הסחר היווניות ולכן יש להקים כוח ימי שימגר את הסכנה הזו. וכך, באמצעות השקר הזה, הציל את מה שלימים תהיה הדמוקרטיה המכוננת של התרבות המערבית.

ישאל השואל, ובצדק, היעלה על הדעת ששקר הוא הוא זה שעמד ביסודה של התרבות המערבית? והרי כבר כתב יגאל אלון (במאמרו המונומנטלי "אתיקה בפוליטיקה") כי "שקר בפוליטיקה כמוהו כהזרקת רעל במחזור הדם הלאומי". תשובה מצוינת לעניין זה ניתן למצוא בדבריו של לידל הארט אשר כתב על ההבדל בין מנהיגות לנבואה: "על הנביאים להיסקל; זה גורלם – זהו מבחנה של הגשמת ייעודם. אולם מנהיג אשר נסקל – הרי הוכחה לכך שנכשל בתפקידו – מחמת ליקוי תבונה, ועל-כי נתחלף לו תפקידו בזה של הנביא", אך זאת לדעת, זהו מבחנו המוסרי העליון של כל מנהיג, בכל החלטה שהוא מקבל: "קביעת קו התיחום בין מיעוט הרע (השקר) שאנו מוכרחים לעשותו כדי שנוכל לחיות, ובין מירב הטוב שאנו מצווים לעשותו, כדי לנסות לחיות את החיים הרצויים". כך כשהשימוש ב"שקר" הופך למטבע עובר לסוחר בפיו של המנהיג בכל החלטה שהיא – הוא נכשל בתפקידו, וזו הופכת להיות הזרקת רעל למחזור הדם הלאומי.

אך זו איננה הסוגיה היחידה העומדת על הפרק. תהייה נוספת שאיננה נוגעת רק ליכולת המנהיגות לראות לטווח רחוק ולהתאים באמצעות ראייה זו את האמצעים למטרות, עוסקת בשאלת האופן בו הצליח תמיסטוקלס, בסופו של דבר, לשכנע את האתונאים לוותר על רמת חייהם ולהשקיע את הכסף באיום נעלם. האם לא היו בפוליס האתונאי שקרנים גדולים ממנו? האם לא היו שם מנהיגים עם פתולוגיות שונות שעמדו על דרכו? נניח כאלה שהם פסיכופתים? או כאלה שכל מה שמעניין אותם זה רווחתם האישית? או פשוט אנשים רעים? כי זאת לדעת כולנו עושים דברים רעים, "כִּי אָדָם, אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ–אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה-טּוֹב, וְלֹא יֶחֱטָא" (קהלת ז', כ'). אלא שההבדל בין אדם שעושה דברים רעים לבין אדם רע, הוא בכך שהרע נהנה ממעשיו. הוא מכור לעשיית הרע משום שעשיית הרע, בעיקר אם הצליח, מסבה לו אושר ותחושת עונג אליה הוא מתמכר. בשפה פשוטה מדובר בנרקומנים של עונג מעשיית רע. האם כל הדמויות האלה לא עמדו על דרכו של תמיסטוקלס?

עמדו גם עמדו. די לציין את אריסטדיס, יריבו הפוליטי המר של תמיסטוקלס, אשר כונה "אריסטדיס הישר" ע"י תומכיו. אילו היו קיימות בתקופה ההיא התקשורת והרשתות החברתיות, וודאי שהיינו נחשפים למדמנה הזו גם אז. אלא שלשמחתנו תמיטוקלס הצליח לשכנע את היוונים והם בתורם ניצחו את הפרסים, ותרמו בכך ליכולתנו לחיות במדינה דמוקרטית בתחילת המאה העשרים ואחת, אלפיים ארבע מאות תשעים ושש שנים לאחר "קרב סלמיס" .

מה "שנותר" לנו להבין הוא מי הם התמיסטוקלסים של ימינו ומי הם חבר הפיקטיביים המנסים לעשות לעושרם ו/או לפתולוגיות שלהם. מאורעות השבועיים האחרונים בישראל מאפשרים הצצה נדירה למערך הכוחות המורכב הזה, אשר בסופו של יום יקבע "מִי יִחְיֶה וּמִי יָמוּת, מִי בְקִצּוֹ וּמִי לֹא בְּקִצּוֹ מִי בַמַּיִם וּמִי בָאֵשׁ, מִי בַחֶרֶב… מִי בָרָעָב… מִי יַעֲנִי וּמִי יַעֲשִׁיר, מִי יֻשְׁפַּל וּמִי יָרוּם". 

ההערכות השונות בנוגע לעמדותיהם האמיתיות של מנהיגינו, נדונו מראש לכישלון. דינן להישאר רק בגדר הערכות ולא אמת מדעית. האמירה כי פלוני אלמוני הוא סוציאליסט אמתי החפץ במדינת רווחה ובצדק גדול ו/או גזען חסר תקנה אשר ימית אסון, היא לא יותר מהערכה. גם הניסיון לנמק את מעשיהם כמראה לעמדותיהם הוא לא יותר מניסיון להבין.

אם כך תשאל השואלת – כיצד אדע במי אני באמת תומכת? אכן בעיה. אין על כך תשובה חד משמעית אלא רק הערכה, היכולה להתבסס כמעט אך ורק על בחינת התוצאות העתידיות של מעשיהם של המנהיגים, בהתחשב בסביבה האנושית בה הם פועלים ובהתחשב בסביבה הנפשית המפעילה אותם. זו הקוגניטיבית (ערכית) וזו הרגשית גם יחד. האם זהו מדע מדויק? חד משמעית לא. האם הוא משפיע על עתידנו ועתיד ילדינו? חד משמעית כן. הסיבות שבגינן ישראל שלנו נמצאת במקום בו היא נמצאת תלויות בכל אלה גם יחד.

קרב האיתנים שהתחולל על גבנו ועל עתידינו בשבועות האחרונים טמן בחובו את כל אלה. האם תוצאותיו תהיינה הרות אסון? אינני יודע. יש צורך בסילוק כל הרעשים החולניים, הדמגוגיים וכל המהומות שכל מטרתן סיפוק היצר של פוליטיקאים הכפופים לפתולוגיות הפנימיות שלהם בכדי לתת הערכה סבירה. נדרשת גם ידיעה ממשית של מה עמד על הפרק באופן ממשי.

האם עמדו על הפרק מנופים משמעותיים שיכלו לאפשר למי שייכנס לממשלה להשפיע על המציאות? האם ישנם קצוות חוטים שבהם ניתן היה לאחוז באופן ממשי בכדי להוביל תהליכים שישפיעו על מהלך דרכה של ישראל בשנים הבאות, קרי לעצם היכולת שלנו לקיים את ישראל? האם עמדה ו/או עומדת על סדר היום הצעה ממשית של הליגה הערבית (ראה לדוגמה נאום א-סיסי מאמצע מאי 2016) בשיתוף האמריקאים להתקדמות משמעותית בהנעת תהליך ההסדרה ביננו לבין הפלשתינאים שיכול לקדם הסדר כולל ולכן הרכב הממשלה ובעיקר הקבינט הוא קריטי כל כך? אינני יודע מה גרם לתומכים ו/או למתנגדים לעשות את אשר עשו. גחמה אישית? פסיכופתיה או ראיה מפוקחת למרחוק? רק הם יודעים והם לצערנו לא משתפים אותנו.

את האמת החלקית נדע, לצערי, רק בעתיד – כי העתיד מציף את תוצאות ההחלטות הנוכחיות, וזו האינדיקציה היחידה הקרובה למה שאפשר לכנות 'האמת'. כפי שאנחנו יודעים היום שההחלטה לא להיכנס לממשלת נתניהו בשנת 2013 (הצעה שלא נדונה בשום מקום) תחת ההבטחה לקבלת תיקי האוצר, השיכון, הרווחה והכלכלה ואת ועדות הכספים והכלכלה, וכן הבטחה לצמצם את כלל ההוצאה דה פקטו (ולא דה יורה), החלטה זו תרמה גם היא לדרדורה החברתי כלכלי של ישראל למקום שמסכן את עצם קיומה. האם יכול היה להיות היום אחרת אם היו נכנסים אז? אינני יודע בוודאות. אני רואה את התוצאות העכשוויות, כמו גם את הסיכויים שנבעו מאחיזה בכל מוסרות השליטה של הכלכלה הישראלית ואלו הם שקובעים את הערכתי לגבי "ההחלטה" של אז.

יתכן שגם ההבטחה הנוכחית למפלגת העבודה להוספת 2.5 מיליארד שקלים לטובת כל הקשישים בישראל, שיועדו לטיפול בכשלי הביטוח הסיעודי ולפיצוי על שחיקה בפנסיה של כלל הפנסיונרים כולל העולים, גרמה לחלקים מסוימים במפלגה להטיל את משקלם בכדי להכשיל את הכניסה לממשלה, בכדי שהתוצאה תהיה אחרת. מי יודע…

אני יודע שדברי אלה לא ישכנעו חלק מהאנשים, אלה הנואמים בלהט על כניסה או אי כניסה לממשלה ומביאים כטיעונים את "נאמנותנו לעמדתנו", ו/או את  אופיו של פלוני או אלמוני כטיעון מחץ. הם אלה המתקשים לאחר מכן להסביר איך מתקבלת החלטה לצאת למלחמה, ו/או לקצץ בתקציבים, שני דברים שמחירם קרבנות בנפש. הם אינם רואים את הקשר משום שהם כפופים לגחמה הרגעית שלהם לנצח בוויכוח כאן ועכשיו, בכדי ליהנות מהתחושה הרגעית של 'הכנסתי לו'.

אם היו חושבים לרגע שעתידם וחייהם של הבן ו/או הבת שלהם תלוי גם בהחלטות של האנשים האלה (בקבינט לדוגמה), וכי אולי יש דרך למזער – "רק" למזער – את הנזק, כי לפעמים מזעור הנזק (נניח בהצלת חיי אדם) הוא כל מה שאפשר לעשות כאן ועכשיו ולא בעתיד משיחי כמובן, וזאת  מבלי לוותר על החתירה לשינוי מהותי של המציאות בכל הכלים העומדים לרשותנו שאינם מסתכמים רק בפוליטיקה המפלגתית, אולי אז היו מנמקים אחרת את התנגדותם? אינני בטוח. כי הרי הם חייבים לנצח בוויכוח ואין להם החוסן הנפשי להפסיד תחושה נעימה רגעית בעבור עתידם של עצמם ובשרם. אין זה מיותר לציין גם את אלה שאוחזים בהשקפתו של לנין "ככל שיהיה יותר רע, יהיה יותר טוב", אלא שלישראל שלנו בת ה – 68 אין את הפריבילגיה הזו, ואלה המשחקים באפשרות ההזויה של חורבן ישראל רק בכדי "להראות להם" הם עוכרי ישראל, לא פחות.

פסח