ט' תשרי תשע"ז
11 אוקטובר 2016
בסדרה הדוקומנטרית "הימים האחרונים של הנאצים" מובאים לציבור הצופים ראיונות שנערכו עם בכירי המשטר הנאצי בתום מלחמת העולם השנייה. העדויות, המובאות כציטוטים מתוך התחקורים שעברו פושעים אלה, מציירות לנו פסיפס מצמית דם של מגוון האנשים בשדרת הפיקוד של המפלצת הנאצית. ממפקד אושוויץ, רודולף פרנץ הס, דרך הרופאים שהיו אחראים על הסלקציה במחנה ההשמדה אושוויץ בירקנאו ועד למפקדי דיכוי המרד הפולני בוורשה שידיהם נוטפות דם נקיים.
בין שלל הדמויות הנאלחות הללו הובאה גם עדותו של קונארד מורגן, שתפקידו היה לחקור מקרי שחיתות בצמרת האס.אס. איש זה, יש לדעת, היה אימת צמרת הפיקוד הנאצית באס.אס. הוא תואר ככלב ציד אשר הקדיש את חייו לחשיפת מקרי השחיתות בצמרת המנגנון. סופר עליו כי משמצא ולו רמז למעשי "שחיתות" לא היה מרפה מ"קורבנו" עד שהביא אותו "לדין". בעדותו סיפר כי בתחילה כלל לא היה מודע לשואה, וכי הגעתו לאושוויץ יועדה לברר שמועות על מעשי הביזה שנעשו ע"י הנאצים ברכוש היהודי שנגנב והופקע ע"י המשטר הנאצי. עם הגעתו למקום נוכח לדעת שהיהודים מושמדים, אך את הדו"ח המפותח שכתב הקדיש לגניבת הרכוש שהייתה נהוגה בשדה הטבח הזה, ותו לא.
הוא ניתח לפרטי פרטים את שרשרת הגניבות ואף הוביל לכך שהס הודח מתפקידו (מה שלא הפריע למינויו מחדש לתפקיד בשנת 1944 ולפיקודו על רצח ארבע מאות אלף מיהודי הונגריה). כשנשאל מורגן האם לא היה מקום שיכתוב בדו"ח שלו גם על ההשמדה, השיב כי ההשמדה נעשתה בהוראת המדינה ועל כך לא הייתה לו כל השפעה, בעוד על השחיתות שחשף הייתה לו השפעה, ולכן בחר להשפיע על מה שיכול היה.
מקרה זה הזכיר לי את הסרט "הפתרון הסופי" (Conspiracy), שנעשה בכפוף לפרוטוקולים של ועידת ואנזה משנת 1942, פרוטוקולים שנמצאו רק בשנים האחרונות. במהלך הדיון המתקיים בסרט, על ההחלטה להשמיד את עמנו ועל האמצעים שיש לנקוט בכדי להוציא מן הכוח אל הפועל את מעשה השטן האנושי הזה, התרעם נציג משרד המשפטים הנאצי על כך שהעניין איננו עולה בקנה אחד עם חוקי נירנברג, וכי זה לא מתקבל על הדעת ואיננו מוסרי משום שזו עבירה על החוק הנוהג. לכן, הטעים, יש לשנות ולהתאים את החוק לכיוון החדש הזה.
המתבונן בשני הסיפורים הנוראים והאמתיים הללו יכול לדמות כי כושר השיפוט המוסרי של אנשים אלה היה כל כך ירוד ושטוף רוע ורשע, עד כי אין לקחת ממקרים אלו כל דוגמה. אלא שהעולם בתוכו אנו חיים מזמן לנו, לצערנו הרב, מקרים רבים המעמידים אותנו בפני השאלה "איך זה יכול להיות"?
כיצד יתכן שהשיפוט המוסרי עליו כתב עמנואל קאנט את "הציווי הקטגורי" המפורסם שלו "עשה מעשיך רק על פי אותו הכלל המעשי אשר, בקבלך אותו, תוכל לרצות גם כן כי יהיה לחוק כללי", שמשמעו כי על אדם לשאול עצמו לפני כל מעשה האם היה רוצה שכולם ינהגו באותה דרך כי הרי אם יעשה את הרע והנורא וכולם יעשו כך גם הוא וקרוביו יינזקו, כיצד יתכן ש"ציווי" מובן מאליו לכאורה זה אינו מתגשם? יתרה מכך, נשאלת השאלה מדוע בוחרים אנשים בחירות על פי "מוסר" מנותק, מנוגד ואפילו הופכי לזה שניסח קאנט כשזה יכול לפגוע בהם?
יתכן שבביקורתו של שופנהאואר, שדחה את האפשרות שבני האדם ינהגו על פי המוסר רק מכוח שיקולים רציונאליים, טמונה התשובה לשאלות אלו? וכך הוא כותב בספרו "על יסוד המוסר" (בעריכת אדמיאל קוסמן): "נעשה סבל הזולת, בפני עצמו וככזה, למניע בלתי-אמצעי שלי[…] לא בלבד[שהוא] עוצר בעדי מפגוע בזולת, כי אם[…] אף מדרבן לגשת ולהגיש סיוע[…] בהתאם לגודל מצוקת הזולת ודחיפותה או בהתאם לעומק השתתפותי הרגשית הבלתי-אמצעית במצב הזולת – אהיה מונע ע"י אותו מניע מוסרי טהור, להביא קרבן גדול או קטן; דבר שיכול להתבטא במאמץ כוחותי הגופניים או הרוחניים למענו, ברכושי, בבריאותי, בחירותי ואף בעצם חיי."
אך אם נחזור לדבוק בצו הקטגורי הקנטיאני המדבר אל ההיגיון והאומר בלשונו של הילל הזקן לגר המבקש ללמוד את התורה כולה על רגל אחת: "מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך, זה התורה כולה והשאר פירוש הוא, לך ללמוד" , האמנם אין הצו הקטגורי הרציונאלי הזה מפעם בכולנו? האם ישנם רבים כל כך ביננו הסבורים כי הטוב הכללי הוא לרצוח בני אדם חפים מפשע? לא. אינני סבור כך. אני סבור כי רוב בני האנוש מאמינים שדבר זה הוא רע, רע מאוד. אבל המציאות החברתית-כלכלית-תרבותית בתוכה הם חיים מפעילה עליהם לחץ אדירים לחשוב ולפעול בניגוד מוחלט למה שהם חשים בפנימיותם כנכון וראוי. נכונים לעניין זה ניסוייו המפורסמים של מילגרם כמו גם הניסוי שהוצג בתכנית הבריטית "לדחוף עד הקצה", ובו אנשים תמימים הובאו לבצע (מה שהם האמינו שהוא) רצח.
מעטים מדי בעולמנו מתמרדים כנגד סביבה זו הלוחצת אותם. כך הם חסידי אומות העולם וכך הם אלה היוצאים נגד המוסר הנוהג של אותה עת. מוסר שאיננו עונה לצו הקטגורי אלא למה שקבוצה כזו ו/או אחרת סבורה שהוא המוסרי והנכון, לרגע זה, ומה שבדרך כלל עולה בקנה אחד עם האינטרסים המיוחדים להם.
כך, כשאנו מדברים על שחיתות עלינו לשאול עצמנו מי קובע ומאילו סיבות את קווי התיחום המשתנים מעת לעת בנוגע לשאלה מה ומי מושחת ומה ומי הוא טהור ונקי. סיפור הדחתה של נשיאת ברזיל, דילמה ואנה רוסף, בסוף אוגוסט 2016 מהווה דוגמה מעניינת לבחינת קו התיחום הזה וכיפופו של המושג שחיתות לאינטרסים כאלה ואחרים.
הדחתה של רוסף על בסיס עילה טכנית (הפרה של סעיפים בחוקה הברזילאית המחייבים אותה לקבל את אישור הקונגרס טרם שינויים בתקציב ואוסרים על הממשלה קבלת הלוואות מחברות ממשלתיות) הוכתרה בכותרת "שחיתות". אך החלפתה של ממשלתה של רוסף שכללה שבע נשים מתוך 31 חברי ממשלה בממשלה שכל שריה הם גברים לבנים לראשונה מאז הדיקטטורה הצבאית איננה שחיתות. מדוע?
משום שתהליכי ההרחבה התקציבית שביצעו רוסף וקודמה בתפקיד, לולה, הפריעו כנראה לשיטה הכלכלית הנוהגת אותה מייצג יואקים לוי, שר האוצר הברזילאי ובוגר אוניברסיטת שיקאגו, ובהתאם לאינטרסים של אלו השואפים לחזק את מדיניותו המצמצמת תקציבית של לוי, הוכתרו מעשיה כשחיתות.
אם כך המושג שחיתות במובנו הרווח הוא מושג גמיש שאינו עונה לצו הקטגורי של קאנט. כלומר, ייתכן מאוד שדילמה רוסף נהגה בצורה לא כשרה. אך מה שנחשב בעיני האחד לסיפי, גבולי, יכול להחשב בעיני האחר בעל האינטרסים האחרים למושחת משום שזה משמש אותו לכיפוף, להפיכת המציאות בהתאם למטרותיו.
אך רוב אזרחי ברזיל, חרף היותם צאצאי תושביה המקוריים והשחורים (56.9%) לא מחו כנגד המהלך הזה. להיפך. הם תמכו בו. וכך גם נשות ברזיל המהוות 51% מהאוכלוסייה. האם שכחו לה את צמצום אי השוויון ההיסטורי שהובילה? את הגדלת הנגישות לאוניברסיטאות לאוכלוסיות לא לבנות ולעניים (קפיצה של 18% בהרשמה לאוניברסיטאות)? האם הם הדחיקו את העובדה שהיא הפעילה את תכנית מינה קאסה מינה וידה" (הבית שלי החיים שלי) – תכנית דיור ציבורי במסגרתה נבנו 2.6 מיליון בתים חדשים? האם הם טיפשים? האם הם נרפים? לא ולא! הם פשוט שורדים. זיכרון העתיד שלהם והגרעין האוטופי של מחשבתם וחייהם הוא הישרדותי.
האם הנאצי המתועב, קונרד מורגן, לא הבין שהשמדת יהודים היא פשע נגד האנושות? וודאי שהבין. אבל הוא קיבל על עצמו "צו קטגורי" אחר, את "הצו ההיטלראי", והפך אותו למצפונו. כפי שאמר הצורר עצמו: "מצפון הוא המצאה יהודית. זהו פגם, כמו ברית מילה…". ייתכן גם שהרצון לשרוד הוא הסיבה שקיבל על עצמו את קו התיחום המוסרי הנוהג לאותה עת. יפים לעניין זה דבריו של הסוציולוג זיגמונט באומן:
"…העמדת השימור העצמי מעל החובה המוסרית בשום אופן אינה מוכתבת מראש כעניין הכרחי שאין מנוס ממנו. אפשר ללחוץ אדם שיפעל כך, אבל אי אפשר להכריח איש לעשות כן, ועל כן אי-אפשר באמת להעביר את האחריות לכך אל כתפיהם של מפעילי הלחץ. אין זה משנה כמה אנשים בחרו בחובה המוסרית על פני הרציונליות של השימור העצמי (במהלך השואה, פ.ה) – חשוב רק שהיו מי שעשו זאת. הרשע אינו כל-יכול. אפשר להתנגד לו. עדותם של המעטים שאכן בחרו בהתנגדות מנפצת את מרות ההיגיון של השימור העצמי. היא חושפת את מהותו האמיתית – בחירה ותו לא. עולה השאלה כמה אנשים צריכים לכפור בהיגיון הזה כדי לשתק את כוחו של הרשע; האם ישנו סף פלאי של התנגדות שמעבר לו טכנולוגית הרשע נבלמת ונעצרת?"
(זיגמונט באומן, מודרניות והשואה)
משמעות הדבר היא כי ההיגיון ההשרדותי איננו עולה תמיד בקנה אחד עם היגיון השימור העצמי וכי דווקא הבחירה לנהות אחר עגל הזהב האופורטוניסטי-הישרדותי היא היא אשר עשויה להמיט בסופו של יום אסון על אלה הסבורים שהיטמעות באידאת ה"שחיתות", המובלת על ידי בעלי אינטרסים כאלה ואחרים לטובת שימורם העצמי ותו לא, תועיל להם אם ישתפו איתו פעולה. ההיפך הוא הנכון – היא תמיט עליהם כליה.
ב – 2013 הקים מנכ"ל חברת גוגל, לארי פייג', את המיזם "קליקו", שמטרתו מאבק בהזדקנות ובמוות. מפתחי המיזם טוענים כי ניתן להאריך את תוחלת החיים במאות שנים. הסכנה הטמונה בהתפתחות חשובה ומדהימה זו של הארכת חיים היא שלראשונה בתולדות האדם יכולים חלילה להיווצר שני מעמדות ביולוגיים. אלה שכספם יאפשר להם חיי נצח כמעט; והעניים אשר יחיו את קצובת חייהם עד לגיל 80 פלוס מינוס, ויהפכו לעבדים לאותם "פרבילגים" עשירים שיוכלו להחליף איברים בגופם תמורת כסף.
לראשונה אחרי שואת העם היהודי יכולה חלילה לחזור בדלת האחורית האפשרות להגשמת הזוועה הנאצית העוגנת על הגזענות הביולוגית. האם זה נוגד את המוסר? ודאי. האם הצו הקטגורי הקאנטיאני עולה בקנה אחד עם הזוועה הממשמשת ובאה הזו? ודאי שלא. אך אם רוב בני האדם בעולם יסכימו להמשיך לשתוק ולהתחפר בצו האוטופי הישרדותי ולא יתקוממו כנגד מושגי השחיתות המעוותים דוגמת כסף יכול לקנות חיי נצח, תוך סירוב להשלים איתם, הם ימצאו את עצמם ואת צאצאיהם עבדי נצח, כך שהסרט "כוכב הקופים" (בו משועבדים בני האדם בידי חברת "קופים" מפותחת) יהפוך מסרט למציאות נחיית.
בשעה זו אם כך, יותר אולי מאשר בכל שעה אחרת בהיסטוריה האנושית, נכון וראוי לנו, לכולנו, לזכור כי "תנועתנו ירשה את הראיה היהודית הקדומה שהעולם כולו נתון תדיר על כף המאזניים וכל אחד ואחת מאיתנו, וכל מעשה של כל אחד מאיתנו יש בו כדי להכריע את הכף – וכל שעה היא שעת ההכרעה" (ברל כצנלסון). או כדבריו של ישעיהו הנביא (פרק נ"ח) "קְרָא בְגָרוֹן אַל-תַּחְשֹׂךְ… וְהַגֵּד לְעַמִּי פִּשְׁעָם, וּלְבֵית יַעֲקֹב חַטֹּאתָם… לָמָּה צַּמְנוּ וְלֹא רָאִיתָ, עִנִּינוּ נַפְשֵׁנוּ וְלֹא תֵדָע… הֲכָזֶה, יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ–יוֹם עַנּוֹת אָדָם, נַפְשׁוֹ… וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ–הֲלָזֶה תִּקְרָא-צוֹם, וְיוֹם רָצוֹן לַיהוָה. הֲלוֹא זֶה, צוֹם אֶבְחָרֵהוּ–פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע… וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים… הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ, וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת: כִּי-תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ, וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם… וְתָפֵק לָרָעֵב נַפְשֶׁךָ, וְנֶפֶשׁ נַעֲנָה תַּשְׂבִּיעַ; וְזָרַח בַּחֹשֶׁךְ אוֹרֶךָ, וַאֲפֵלָתְךָ כַּצָּהֳרָיִם"
עם פרוס ערב יום הכיפורים התשע"ז נשאל את עצמנו מהם המעשים שעלינו לעשות בכדי להכריע את הכף לכף זכות, וכיצד נצא מהעבדות של התפיסות הנחשבות ל"נכונות" בדבר השחיתות לחירות של מחשבה עצמית הכפופה לצו הקטגורי המפעם בכל בן אנוש.
פסח