העיקר אנחנו לא לבד

22 ינואר, 2012

כ"ז טבת, תשע"ב

בוכנוולד – המנהרה האפלה וניצוצות האור ירדנו מהקרון במהירות והגענו לשער הברזל של המחנה, שעליו התנוססו המילים הגרמניות: "כל אדם לגורלו".

המשפט הזה נחרט עמוק בראשי והוא אינו מניח לי גם היום.

ומוסיף הרב לאו: הכוח המוסרי המנחה את מדינת ישראל, תמציתו בפסוק: "כל ישראל ערבים זה לזה", שהוא היפוכו המוחלט של "כל אדם לגורלו", הממצה את הוויית בוכנוולד".

"אל תשלח ידך אל הנער" עמוד 45 , הרב ישראל מאיר לאו

דבריו של הרב מאיר לאו, הדהדו בנשמתי ובליבי כששמעתי את אורה גוהר, אומרת לנו, בביתה, בית ערבי ישן, אשר בכפר שלם ואשר ממנו היא אמורה יחד עם משפחתה להיות מסולקת בקרוב: "העיקר זה שאנחנו לא לבד, כל כך פחדתי שלאף אחד לא יהיה אכפת מאתנו, עכשיו, לא חשוב מה יהיה העיקר שאנחנו לא לבד".

בתגובת המדינה, חלמיש ועיריית תל אביב לעתירתנו (לבג"צ) אותה הגשנו כנגד גירושם של תושבי כפר-שלם לרחוב על טפם, קשישיהם, נשותיהם וגבריהם, כותבת המדינה כך: " הטעם הראשון לדחיית העתירה על הסף הינו התערבות העותרים על ריב לא להם. כל ששת העותרים הם עותרים ציבוריים, שהקשר בינם לבין פינוי המתגוררים כפר שלם הוא ככל הנראה בשל הזיקה שבין פינוי זה לבין "המחאה החברתית הרחבה שהתחוללה בחודשים האחרונים". אף אחד מהעותרים אינו מתגורר בכפר שלם, ואף אחד מהם לא יינזק באופן ישיר כתוצאה מהמשך ביצוע הפינויים."

בהגדה של פסח אנו נוהגים לקרוא "רשע מה הוא אומר: מה העבודה הזאת לכם? והנה …ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר" המדינה מביעה את הפתעתה הגמורה מהעובדה שאנשים שאין להם כל נגיעה אישית "ריב לא להם" נזעקים לעמוד לצידם של אלה העתידים להיזרק מבתיהם. פליאה ותדהמה זו של המדינה, היא היא לב ליבו של העיקר עליו אנחנו נלחמים ואשר המדינה כפרה בו כפירה מוחלטת זה מכבר.

 כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה נתפס על ידם (כלומר: הוא אחראי במקומם – ז' ל'), באנשי עירו נתפס על אנשי עירו, בכל העולם כולו נתפס על כל העולם כולו.

       שבת נד ע"ב עמ' 69-70

מעטים מכירים את סיפורו של כפר שלם – תושבי הכפר נכנסו לבתי הפליטים הערבים על פי בקשתה של הנהגת המדינה דאז, כדי לקבוע עובדות. היו אלה ימי מלחמת הקוממיות.

נכסיהם של אותם פליטים, קרקעות ובתים רוכזו בידי רשות הפיתוח על בסיס חוק נכסי נפקדים – כשהמדינה נתפסה כנאמנה של הנכסים אותם היא רק מחכירה עד אשר יוכרע מעמדם במישור הפוליטי. ועתה? החלה המדינה למכור את הנכסים לגורמים פרטיים ובכך לא רק שהיא שומטת את הקרקע המוסרית מתחת לרגלינו, בהפיכת קרקעות אלה למטבע עובר לסוחר בכדי שמעטים יתעשרו על חשבון הכלל, אלא שהיא מוסיפה חטא על פשע כשהיא זורקת לרחוב את אלה אותם ניצלה בבחינת "הכושי עשה את שלו, הכושי יכול ללכת". הנה כי כן ההיגיון הפנימי הקושר בין שתי עוולות אלה הוא ההיגיון של איש איש לגורלו. לא זו אף זו, בשנת 1992 החליט ראש הממשלה דאז, יצחק רבין ז"ל, להיכנס לעובי הקורה של פתרון מצוקת תושבי כפר שלם. היום הקובע למי שהמדינה חבה כלפיו פתרון נקבע לשנת 1987. בין השנים 1996-2004 לא עשתה המדינה דבר, עתה, משבאה לבצוע את בצעם של היזמים הפרטיים נשארה השנה הקובעת 1987. מדוע? משום שכך יפצו פחות אנשים. היום קובע? הכסף קובע!

בסיפורו האחרון של יוסף חיים ברנר הוא מספר על ילד אותו הוא פוגש בשבילי פרדסי יפו, לא רחוק מהכפר סלמה דאז הלֹא היא כפר שלם דהיום, שעל שמו נקרא רחוב שלמה – סלאמה של ימינו בתל אביב, וכך מספר ברנר:

"עם חשכה  תעיתי באבק משעולי הפרדסים שבקצות העיר… בעוד צעדים אחדים, במשעול… זינק אחרי איש ערבי… וראיתי שאין זה ערבי מגודל… כי אם נער פועל בן שלוש עשרה… הוא שאלני דבר מה בקול צלול… שאלתיו אני במילה אחת "מסֶלימה ? כלומר מכפר סלימה הסמוך הנך?… והוסיף הנער להאריך דבר דבור על אופניו, כי לו, לנער, אין לא אב ולא אם, מתו בשנות המלחמה, יתום הוא… קדיש? (כמה הוא מקבל ליום?) וענה "תמניא גרש" – לא טוב אמרתי… אז הסביר לי כי יש גם שמקבלים עשרים גרוש פועלים גדולים ולו אחיות קטנות וצריך לאכול ולהתפרנס"… יתום עובד! אח צעיר! נכונה היא השערת המלומדים או לא, קרוב אתה לי לדם או לא, אך אחריותך הן עלי מוטלת היא…  לא לא פוליטיקה זה לא תפקידנו… לא, לא זה! כי אם מגע נפש בנפש…מהיום ובמשך דורות…ללא שום מטרה… ללא שום כוונה…מלבד כוונת אח, ידיד ורֶע…"

המלחמה אותה אסרה עלינו ממשלת ישראל איננה קשורה רק בנושא הנדל"ן קרקעות הלאום, יוקר המחייה, עוני ועוד, עיקרה היא לשרש מתוכנו את המימד האנושי-יהודי של ערבות הדדית, של אכפתיות לאחר, של תשלום מחיר שאיננו כרוך בכסף ואיננו מונע על ידי כסף. במלחמה זו הם משתמשים בכל האמצעים העומדים לרשותם ובלבד שיוכלו למגר את הרצון לפעול ממקום שאין בו תועלת רק לי. בכל דרך אפשרית מנסה המדינה לעקר את עקרונות הערבות ההדדית, השותפות, שותפות הגורל, האכפתיות מהאחר ומגורלו.

מחר יתכנס בית המשפט העליון לדון בעניינים של תושבי כפר שלם. אינני יודע מה תהיה הכרעתו, אך לי ברור כי גורלם של אנשי כפר שלם, ולא רק שלהם, איננו תלוי רק בהחלטת בית המשפט, אלא ובעיקר  בהכרעה המוסרית של כלל אזרחי ישראל, בין "כל אדם לגורלו" לבין "כל ישראל ערבים זה לזה"

פסח

הכו בחרדים בערבים בפליטים ובעובדים והצלתם את ישראל

‏כ' טבת, תשע"ב

‏15 ינואר, 2012

מחריד נורא ומדכא עד עפר להיווכח כי השיטות האכזריות בהן השתמש המשטר הצארי ברוסיה, בהפנותו את הזעם, התסכול וההתמרמרות של תושבי רוסיה לעבר השעיר לעזאזל האולטימטיבי – היהודים. שיטות אלה, עצמן ובשרן, נהוגות בידי הנהגת ישראל שלנו, בשנת 2012.

"הכה ביהודים והצלת את אמא רוסיה" – הייתה הסיסמא שאיחדה את החברה הרוסית לא נגד אלה המרעים  לה, הצאר ועושי דברו, אלא נגד היהודים.

המושג שעיר לעזאזל ביהדות מבוסס על הטקס בו מושלך השעיר (זכר העז) מהצוק "עזאזל", בכדי שהוא, החף מפשע, יכפר על פשעי האחרים. מקור הטקס במקרא "וְלָקַח, אֶת-שְׁנֵי הַשְּׂעִירִים; וְהֶעֱמִיד אֹתָם לִפְנֵי יְהוָה, פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. וְנָתַן אַהֲרֹן עַל-שְׁנֵי הַשְּׂעִירִים, גּוֹרָלוֹת- גּוֹרָל אֶחָד לד', וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל{…} וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְּׁתֵי [ידו] יָדָיו עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה{…} וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת-כָּל-עֲו‍ֹנֹתָם, אֶל-אֶרֶץ גְּזֵרָה; וְשִׁלַּח אֶת-הַשָּׂעִיר, בַּמִּדְבָּר" (ויקרא ט"ז)

טקס זה ביהדות היה כנראה מבוסס על התופעה החברתית בה האשמת השונה הופכת למנוף לגיבוש קבוצתי לאומי. אך בשונה מהמקרא, בו השונה הנאשם היה שעיר, בישראל שלנו, בה שיטה זו הפכה זה מכבר לתו ההיכר ולתעודת הביטוח של המשטר החברתי-כלכלי השורר בה שנים רבות, השעיר לובש פנים רבות: חרדים, ערבים, פליטים, עובדים ועוד ועוד – אנשים בשר ודם.

כשנוכחה ההנהגה הכלכלית חברתית בישראל, החוצה מפלגות, כי מחאת הקיץ מבטאת קונצנזוס עמוק של כלל חלקי החברה הישראלית – קונצנזוס, המבוטא בשתי מילים "צדק חברתי" – הבינה הנהגה זו כי האנרגיה העצומה הזו יכולה לשבש ולמחוק את המבנה הסוציולוגי של שעירות לעזאזל מתמשכת בין חלקי החברה בישראל. עימות זה הוא המתכון המובטח להסתרת הדורסנות, הרשעות והאכזריות של המשטר הכלכלי הנוהג בישראל זה עשרות בשנים ולערעור חברת הפערים, היקרה להם כל-כך, ושישראל היא אחת מהמובילות בהם בעולם המערבי. אך מסתבר מהתבוננות במהלכיה של הנהגה זו, שהיא איננה בקיאה רק בנבכי פסיכולוגית ההמונים, אלא גם בתורות ניצול וניתוב האנרגיה, מבית מדרשן של אומנויות הלחימה המזרחיות, המסיתות, מנתבות ומובילות את כוחו של היריב כנגדו.

כך גם אירועי החודשים האחרונים, בהם הובילה וניתבה הממשלה וגופים נוספים את האנרגיה העצומה שנצברה בקיץ המחאה לעבר הישן, ה"טוב" והמוכר של התנפלות על כלל הציבור החרדי כעוכר המדינה, תיוג מתמשך של אזרחי ישראל הערבים כאויבים, הפיכת כלל הפליטים ללא בחינה ובדיקה מספקים – לסכנה לעצם קיומה של החברה הישראלית תוך שימוש במיטב הרפרטואר הגזעני והפיכת מנהיגי המחאה והעובדים בישראל לאשמים בהתדרדרות המצב הכלכלי בישראל ובעולם – כל אלה הם הרכיבים למחול הנורא הזה לו שותפים לדאבוני, רבים, ובעיקר מנהיגי הציבור השונים שכל מטרתם היא הפיכת האחר לשעיר לעזאזל ובלבד שירווח לי והסדר הקיים, הרע, יוותר על כנו. ומעל "תזמורת" מלאכי החבלה האלה מנצחים לא אחרים מאשר בנימין נתניהו ראש הממשלה וממשלתו כולה. בחסות השיטה האכזרית הזו, "איש את אחיו חיים בלעהו", מעמיקה הממשלה את הפערים הכלכליים, החברתיים התרבותיים והגזעיים. היא מצליחה בכך כתוצאה מהכותה אל החומש את כלל האוכלוסיה באמצעות קיצוץ מתמיד בתקציב, העלמת עודפי התקציב והגבייה לבור החוב הפנימי, הרעבתה, פגיעה בבריאותה, בחינוכה, בביטחונה ובתשתיותיה ובאמצעים אלה – יצירת מלחמת הכל בכל.

ובכן מה יש לעשות?

בספרו פסיכולוגית המעמקים כותב אריך נוימן: "החגיגיות הקולקטיביות האופפת את מעשה השמדת הרע נובעת מן המשמעות הקולקטיבית הנודעת להקרבת השעיר לעזאזל במקורה, בשלב התפתחות פרימיטיבי. המדינה עוזרת במצפון טהור להטיל עונשים על הקורבנות האומללים של השעיר לעזאזל והרגשת הרווחה הממלאת את היחיד והקולקטיב, לאחר שסילקו את הרע שבחוץ, בולטת תמיד ביותר".

ובכן, בכדי לא ליפול קורבן לדינמיקה הזו, וכולנו נופלים לה קורבן, יש ראשית לא רק להיות מודעים לה, אלא להאבק בה, אישית וקבוצתית. להאבק בתחושת העונג הממלאת אותנו בהפיכתנו את החרדים, הערבים, ההסתדרות, ועוד, לשעיר לעזאזל.

שנית, כדבריו של לנין: "ללמוד, ללמוד, ללמוד!". לא רק לתת פרשנות רגשית לעובדות, אלא להבין אותן בהקשרן המציאותי תוך הבנת ההתרחשויות.

שלישית, בריתות. יש להרחיב את המשותף "צדק חברתי" על המפריד.

רביעית, לא לטייח חילוקי דעות ואי הסכמות ערכיות, המצויות בין הקבוצות השונות, והן רבות ועמוקות, אלא להעמידן בפרופורציה האמיתית שלהן, השונה מההתנפחות שהן מקבלות בשיטת ה"שעיר לעזאזל" התורן.

חמישית, לזכור את דבריו של פרויד, כי "הרוחניות עצמה נכנעת לפני תופעה רגשית, מסתורית לגמרי, של האמונה. זו היא התופעה הנודעת של 'האני מאמין, יען כי הדבר מופרך'."

שישית, לא לחדול להאמין שיכול נוכל להם!

פסח

"ושמרתם עד מאוד חיי אדם אם נקלה ואם נכבד" (מתוך שבועת הרופא)

4 ינואר, 2012

ט' טבת, תשע"ב

עתה משתם מאבק הרופאים הגיע הזמן להתבונן על קווי המתאר והעומק שלו. אינדיקציה לניתוח שכזה קיבלנו בראיון שהתקיים עם ד"ר יניב דותן בתוכניתה של קרן נויבך וכך אומר ד"ר דותן: "בואי ונסתכל על זה מבחינת מספרים. ברגע שפרץ מאבק המתמחים, האוצר בעצם הציע דרך סגן השר תוספת של 150 מיליון שקל על ההסכם. הדרישות שלנו נעו סביב 500 מיליון שקל, משהו כזה. את יודעת בכמה זה נסגר?… 150 מיליון שקל […] דבר שני אני חושב שאולי הדבר הכי חשוב, הכי חשוב זה להישאר מאוחדים. זה הדבר הכי חשוב. אז שאתה לא פועל בצורה אחידה, כגוף אז אין לך סיכוי. מפוררים אותך לאט לאט, וזה מה שעשו לנו בעצם זה מה שהאוצר עשה בצורה מאוד עקבית וחכמה עם אסטרטגיה לדעתי מדהימה, מבחינתם לפחות"

שלושה הם התחומים בהם נחל מאבק המתמחים והרופאים כישלון, ושלושה תחומים אלו מובלעים בדבריו של ד"ר דותן.

ויתור מראש על מאבק למען רפואה ציבורית שמשמעותה ביעור הקשר בין חיי אדם לכסף:

לכאורה המאבק בין האוצר למתמחים היה על כסף. כל צד התבצר בעמדתו, האוצר – אשר דרדר במתכוון את מערכת הבריאות, הרעיב אותה משך שנים וייצר את המפלצת המתקראת שר"פ (שירותי רפואה פרטית), שהיא לא פחות מאשר רפואה לעשירים וסבל ייסורים ומוות בטרם עת לעניים. המתמחים – קבוצה גדולה, שחלקה הגדול אידיאליסטי, אך הונהגה על ידי רופאים מומחים. אלו האחרונים המשלשלים לכיסם מאות אלפי שקלים, כאשר חיי אדם נתונים בידיהם – שלא לומר שקולים בכסף המצוי בכיסיהם, ואשר הפכו את האדם ובריאותו למטבע עובר לסוחר. מטרתם הייתה ונשארה אזרוח השר"פ בכל בתי החולים או בקיצור עוד כסף.

לכאורה בין קבוצת הרופאים הקטנה שהנהיגה את המתמחים ובין האוצר הייתה מחלוקת, למעשה ההסכמה ביניהם רחבה ועמוקה יותר – שני הצדדים מסכימים כי את חיי האדם יש למדוד רק בכסף וחיים שונים שווים סכומים שונים.

בכתביו של משה הס, אבי הציונות הסוציאליסטית מצאנו כתוב: "הממון מהו? הוא ערכו של פעולות האדם מבוטא במספרים…. פעולת האדם היא חייו והחיים לא יישקלו בכסף ולא יקנו במחיר. אין ערוך לחיי האדם".

ועוד " הוי ידוע שלא כדיני ממונות דיני נפשות, דיני ממונות – אדם נותן ומתכפר לו, דיני נפשות דמו ודם זרעיותיו תלויין בו עד סוף העולם. שכן מצינו בקין שהרג את אחיו שנאמר: ,דמי אחיך צועקים"; אינו אומר "דם אחיך" אלא "דמי אחיך" דמו ודם זרעיותיו"

(סנהדרין פ"ד מ"ה)

קבלת ההנחה כי חיי אדם שקולים בכסף היא שיאה של המעילה בחלום הישראלי והציוני המבוסס על צדק חברתי ושוויון לכל ללא הבדל דת גזע ומין. אין קצה וגבול לרעיון כי הכל נמדד בכסף. תוצאת מחשבה זו הביאה לחורבן שלא היה לו אח ורע בתולדות האדם במאה הקודמת הר"י והנהגת המתמחים, כל אחד בתורו לדאבוננו, לא נאבקו לבער נגע נורא זה. אך מנגד ברור כי את חוליי הרפואה הציבורית ניתן וצריך לפתור גם בכסף ובהרבה כסף. זאת משום שהפניית הכסף הזה לטובת הכל ולא רק לטובת מיעוט, היא ביטוי לערך חיי אדם באשר הוא אדם. מתוך ההגיון שחיי אדם ימדדו בכסף, צמחה ועלתה ההסכמה להמשך ייבוש הרפואה הציבורית בישראל.

אי מתן מענה לצרכי מערכת הרפואה הציבורית:

בסופו של יום סכום הכסף אשר הוקצה לטובת ההסכם הכולל לא פתר ולא ייפתור את חוליי הרפואה הציבורית. בכדי לגבש תכנית לאומית להקטנת הפערים בבריאות תוך בחינת כלל המשתנים (עוני, מיקום גיאוגרפי, מוצא, מעמד סוציו אקונומי וכיו"ב).יש להוסיף 6 מיליארד ₪ לבסיס תקציב הבריאות. כך תמומן תוספת של מיטות, ומכשור רפואי בכל רחבי הארץ בדגש על הפריפריה, עד להגעה לרמה הממוצעת במדינות ה-OECD, תוך הפחתת ההשתתפויות העצמיות במערכת הבריאות. בכדי לסבר את האוזן כדי להיות ברמה הממוצעת של מספר הרופאים לאלף נפשות בOECD  צריך להוסיף למערכת הרפואה הציבורית עוד 4700 רופאים – הר"י הוסיפה בדי עמל 1000. מתוכם 450 כבר הובטחו בעבר על ידי המדינה. על מימון זה להיעשות בצורה צודקת על ידי הטלת מיסוי משמעותי על הרפואה הפרטית, כך שכספי המיסוי יעברו לתמיכה ברפואה הציבורית. סכום זה יממן גם הגדלה קבועה של סל הבריאות ויצירת מנגנון עדכון קבוע של הסל בהתאם לגידול האוכלוסייה והזדקנותה, פיתוח טכנולוגיות חדשות, והכנסת טיפולי שיניים לסל הבריאות באופן מלא.

מה שהשיגה הר"י הוא תוספת של 2.6 מיליארד ₪ פרושים על שמונה שנים. זהו הסכם הקרוב להסכם אי שחיקה, דבר המשול לשמירת המצב על כנו. הסכם זה אינו רק מביש כשלעצמו אלא שזו היא חלק ממדיניות ההרעבה המתמשכת בחינוך, רווחה, קצבאות זקנה ובריאות. הרעבה הבאה על רקע העובדה המדהימה באכזריותה שממשלת ישראל סיימה את שנת 2010 בעודפי מיסים של 12 מיליארד ₪. הכסף ישנו והוא אינו מגיע למימוש זכויותיהם החברתיות של כלל אזרחי המדינה, מעטים בלבד נהנים גם בבריאות. הוויתור על המאבק למען רפואה ציבורית לכל, קרי הוספת 6 מיליארד שקלים לבסיס תקציב הבריאות הולידה את הצורך במאבק פנימי בתוך ארגון הרופאים על השאלה מי יקבל יותר כסף, שמשמעותו לטווח הרחוק שבירת ארגון הרופאים.

החלשת העבודה המאורגנת:

הנהגת המתמחים, שיחקה לידי האסטרטגיה "המדהימה", כדבריו של ד"ר דותן, של האוצר וקבוצת המומחים והגישה להם את מושא חלומותיהם, שבירת גווה של הר"י. כך כפי שאמר ד"ר דותן "שאתה פועל בצורה לא אחידה כגוף אין לך סיכוי, מפוררים אותך לאט לאט…"

הנהגת המתמחים (השר"פניקים) הגשימו את משאלת ליבו של נתניהו מודל 2003 – "דמוקרטיזציה" של ארגוני העובדים שלא לומר יגוסלביזציה שלהם. כמו ב"שיחדש" של ג'ורג' אורוול, אמור מעתה דמוקרטיזציה שהיא בעצם מסווה לפירוק כוחו של ארגון העובדים כך שניתן יהיה לתמרן אותו לצורכי האוצר. אסטרטגיה זו עוגנת על כשלי הדמוקרטיה הייצוגית והם רבים. אך אל נטעה, לא זה הכוח המניע את מבקשי נפשה של העבודה המאורגנת בישראל, המניע הוא תמרון העובדים לידי כל חלומות האוצר ובראשם הפיכת העובדים למטבע שחוק העובר לסוחר. הנה כי כן, הגיון ערכי פנימי, הנובע מתפיסה כי יש שווים יותר ושווים פחות, ולכן לאחד מגיעה בריאות ברמה גבוהה והשני יכול להינמק בחדלונו, הוליד את ההתפתחות החמורה הזו, ששיאה פיצול ארגון הרופאים היציג והבטחת המשך חורבן מערכת הבריאות הציבורית.

אך לצד כל אלה יש למתמחים גם הישגים, והחשוב מביניהם מצוי דווקא בעתיד – בידי רוב המתמחים האידיאליסטים לרתום את האידאליזם והאנרגיות העצומות שהפגינו לטובת העמקת המאבק הציבורי למען שוויון ערכו של כל אדם ללא הבדל דת גזע ומין, אשר ממנה נובעת הנורמה של רפואה ציבורית לכל וברמה הגבוהה ביותר, זהו ההגיון הפנימי של חיי אדם מול ההגיון הפנימי של הכסף. כי זאת לדעת מדינה התובעת מאזרחיה לסכן עצמם בשדה הקרב ובאותה נשימה מקפחת ובמתכוון את חייהם ברפואה לעשירים ולעניים, שומטת מתחת רגליה את הבסיס לעצם קיומה.

אם יצטרפו המתמחים למאבק למען צדק חברתי לכל, שמשמעותו הזכות לחיים לכל ושינוי ההגיון הערכי הפנימי אולי מעז יצא מתוק. לו יהי.

פסח