כשצרו בית חשמונאי זה על זה

"המריבה כבשה את העיר והרומאים כבשו את המריבה

(יוסף בן מתתיהו)

יש להתבונן שוב ושוב ברגע הזה (שניה 13 בסרטון בקישור כאן). למראה הרגע הזה בו כל מעצמות העולם בתוכו אנחנו חיים מוחאות כף אל כף למה שנתפש בעיניהן כרגע של שמחה לאיד למדינת ישראל. אין יהודי שיכול להישאר אדיש.

לא, אינני תומך במפעל ההתנחלויות. ההיפך הוא הנכון, אני סבור שהוא יכול להביא לאסון. אבל רק עיוור ו/או שונא עצמו לתיאבון, יראה ברגע זה רגע של קורת רוח. יותר ממה שהדבר העיד על מצבנו בעולם הוא העיד על עומק השבר הפנימי בתוכו אנחנו מתבוססים. אל השמחה של כל העולם הצטרפו הקולות של הקרע ההולך ומעמיק ביננו. העולם הפך, מבחינת כמה מ"חלקיה" של החברה הישראלית, לזירה בה יש לנצח, להכריע ולהביס את היריב, "האויב הפנימי". כל אחד לשיטתו.

מצד אחד מתנגדי ההתנחלויות משפיעים רוב אהבה ושמחה על מועצת הביטחון של האו"ם ומן הצד השני נושאים את נשיא ארה"ב הנבחר, טראמפ, כמשיח בן דוד העומד להביא לתיקון עולם במלכותו הממשמשת ובאה. ככל אשר עקירת העין של היריב הפנימי כואבת יותר, כך נגרמת נחת רוח ושפע של טובה לכל אחד מהצדדים.

"תָּנוּ רַבָּנָן: כְּשֶׁצָּרוּ בֵּית חַשְׁמוֹנַאי זֶה עַל זֶה, הָיָה הוֹרְקְנוּס מִבִּפְנִים, וְאַרִיסְטוֹבְּלוּס מִבַּחוּץ, וּבְכָל יוֹם הָיוּ מְשַׁלְשְׁלִים לָהֶם בְּקֻפָּה דִּינָרִין, וְהָיוּ מַעֲלִים לָהֶם תְּמִידִים… לְמָחָר שִׁלְשְׁלוּ דִּינָרִין בְּקֻפָּה וְהֶעֱלוּ לָהֶם חֲזִיר. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לַחֲצִי הַחוֹמָה, נָעַץ צִפָּרְנָיו בַּחוֹמָה, נִזְדַּעְזְעָה אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אַרְבַּע מֵאוֹת פַּרְסָה עַל אַרְבַּע מֵאוֹת פַּרְסָה."

(מסכת בבא קמה דף פ"ב)

ימי החנוכה בהם אנחנו מצויים מזכירים לנו את הדרך שהובילה לחורבן בית שני – מחלוקת שהביאה למלחמה בין שתי משפחות מבית חשמונאי. שני הצדדים הסכימו שאין לפגוע במלאכת הקורבנות, אך בכדי לנקר את עיני הצד האחר היו מוכנים לעבור על ה"ייהרג ובל יעבור", והעלו חזיר לנצורים בתוך החומות. הצעד נתפש מבחינתם ככזה: הצער שהדבר הזה יגרום לכם הוא לאין ערוך מתוק יותר בעבורנו, היות ואנחנו עוקרים לעצמנו עין אחת בלבד ולכם אנו עוקרים שתיים, בשל ההפתעה והאימה שיש במעשה זה.

אם נחרוג מן האגדה ונעבור למשמעותה הריאלית, נוכל ללמוד מכך את הלקח אשר למדו כמעט כל עמי העולם על בשרם. אין הניצחון נקנה אלה ביצירת קרע הולך ומעמיק בקרב היריב. ככל אשר תצליח לפלג, לפרק ולחבל ברקמת האחדות של יריבך כן יקרב הרגע בו תוכל להביסו. כך, במלחמת העולם הראשונה סייעו הגרמנים ללנין לכבוש את השלטון בחברה רוסית מתפוררת והולכת, רעבה ומפורקת, ובכך שחררו עצמם מהחזית הרוסית ויכולים היו להפנות 50 דיבזיות ל"מתקפת האביב" של 1918 על צרפת.

כך הבין ראש ממשלת בריטניה, לויד ג'ורג, כי אם לא יענה לכל תביעותיהם של האיגודים המקצועיים להטבת תנאיהם, החברה הבריטית תתפורר תחת מגף המלחמה ההולך ומכביד את עולו עליה ולכן הורה למנהלי המשא ומתן עם מנהיגי הפועלים – כי אם אלה האחרונים מאיימים בשביתה עליהם מיד להסכים לכל תנאיהם. כך עמדה גם גרמניה עצמה בפני התפוררות פנימית כשאזרחיה החלו מתקוממים כנגד אלה המספסרים במלחמה בכדי להתעשר.

חכמה זו של שמירת נשמת אפה של חברה דמוקרטית מלוכדת על אף המחלוקות העמוקות בתוכה, אבדה לשני הצדדים הקיצוניים בתוכנו. הם חוגגים את "ניצחונותיהם" כאילו ניצחו אויב מר ואכזר במיוחד; אך אחריות מיוחדת במינה מוטלת על ההנהגה הנוהגת בנו לעת הזו. אלה ככל הנראה רואים במצב סוג של משחק, באמצעותו ניתן להשתמש ברגשותיהם הכנים של האנשים כברכבת הרים, בכדי להשיג הישגים קצרי מועד. ככל אשר יימשך מצב זה, הקרע העמוק בין כה וכה ילך ויעמיק, עד אשר מקרה החזיר ממלחמת האחים החשמונאית יחוויר לנוכח עומק השנאה שבינינו.

ההצהרות האחרונות הגורסות או כניעה או סיפוח מוכיחות את חוסר האחריות העמוק אליו התדרדרנו. האם אלה המצהירים כך מתכוונים לנאום אלעזר בן יאיר על המצדה? מה פירוש "או כניעה או סיפוח"? האם לאחר 2,000 שנות גולה כל גורלו של העם היהודי על אודיו המוצלים מאש שנאספו כאן, תלוי ב"או סיפוח או כניעה"? ואם לא יהיה סיפוח מה אז? נתבצר כולנו בהר חקרא (גמלא) ונטיל עצמנו לתהום? נעזוב את הארץ ונגלה שוב?!? השימוש בטרמינולוגיה הזו הוא לא פחות מסכנת נפשות.

כשהחלו האירים להתקומם כנגד בריטניה במהלך מלחמת העולם הראשונה, משום שהבטחותיה של אנגליה לעצמאות אירית לא התקיימו, הם הכינו מרד כנגד הבריטים. מרד זה דוכא על ידי האירים עצמם. הם שפכו את סירי הלילה על ראשם של המורדים וגידפו אותם. אלא שהבריטים לא הסתפקו במופע האחדות האמיתי שהפגינו רוב האירים, שבניהם לחמו ונפלו שכם אל שכם עם האנגלים, הסקוטים והוולשים. האנגלים הוציאו להורג שלושה עשר ממנהיגי המורדים; מעשה שהפך לבסיס ולאתוס המכונן של מלחמת העצמאות רווית הדמים בין אנגליה לאירלנד.

לכן נכון יהיה למנהיגינו להיות זהירים מאוד באתוסים אליהם הם נשבעים במילים גבוהות. עליהם לדעת שיש אנשים הקולטים לנפשם את הדברים כדברי אלוהים חיים; די לקרוא במסכת גיטין נו ע"א בכדי להבין את משמעותן ההרסנית של מילים ותעמולה, וזה הסיפור המסופר שם (בשפה חופשית):

אספיאנוס קיסר צר על ירושלים שלוש שנים. באותה עת היו בירושלים שלושה עשירים גדולים: נקדימון בן גוריון ובן כלבא שבוע ובן ציצית הכסת, ועשירים אלו התנדבו לעזור. אחד אמר "אני אזון את בני העיר בחיטים ושעורים", שני קבע "אני אזון אותם ביין, במלח ובשמן" ושלישי הכריז שיספק לכולם עצים לבערה. שיבחו חכמים את העשיר שתרם עצים כיוון שזו הוצאה גדולה מאוד וכיוון שמחסן אחד של חיטים צריך שישה מחסני עצים כדי לאפות ממנו לחם כראוי. ובמחסני ירושלים הנצורה היה די מזון להאכיל את כל הנצורים עשרים ואחת שנים.

אמרו חכמי ירושלים: "נצא ונעשה שלום עם הרומאים", אך בריונים שהיו בעיר לא הניחו להם. "נצא ונעשה איתם מלחמה" דרשו הבריונים, ולא הקשיבו לדברי החכמים שאין סיכוי להביס את הרומאים בקרב ומוטב שיוסר המצור. קמו הבריונים ושרפו את מחסני המזון במטרה לגרום לרעב שיכריח את האנשים לצאת למלחמה.

וכך נפלה ירושלים ע"פ התלמוד. מחסני אוכל שיכלו להספיק לה ל- 21 שנים הועלו באש; משום שמישהו הכניס לבריונים ההם לראש שברגע האמת יקרה נס והכל יתהפך לטובתנו. כידוע, זה לא קרה.

ולכן מי שסבור, שהוצאת עינו של האחר באמירה נואלת ובלתי אחראית ו/או בשמחה לאידו על נפילתו ו/או הצהרות חסרות אחריות הכל או לא כלום, תשרת את מטרותיו, ימצא את עצמו טובע בדמה של התפוררות ומלחמת הכול בכל, כפי שרק אנחנו היהודים מסוגלים לה.

פסח

נר חמישי של חנוכה, כ"ח כסלו תשע"ז, 28 דצמבר 2016

ישראל לא תהיה חַלַבּ

23 דצמבר 2016

כ"ג כסלו תשע"ז

אני מעריך שכבר בשעת כתיבת שורות אלה עבר העולם הלאה ל"ריגוש" הבא. הרצח בחַלַבּ איננו הזוועה האנושית הראשונה שהעולם חווה. לאסוננו הנורא זו גם לא תהיה הנבלה האחרונה שמנהיגי כדור הארץ מבצעים כלאחר יד באזרחים והאזרחיות, הילדים והילדות של כדור הלכת שלנו. אך מה עלינו, אזרחי מדינת ישראל ואזרחיותיה, ללמוד מ"הצטרפותם" של 600 אלף הילדים, הזקנים, הנשים והטף ל-257 מיליון הנטבחים על לא עוול בכפם – לאחר שואת העם היהודי, בו נרצח שליש מעמנו?

עלינו ללמוד, להפנים, להבטיח ולהישבע שישראל שלנו לעולם לא תהיה חַלַבּ!

בשנת 1649 עמדה העיר הפולנית טולצ'ין תחת מצור הקוזקים של בוגדן חמלניצקי, שהטילו חתתם על אזורים רבים בפולין, בתקופה אפלה שידועה בהיסטוריה היהודית כפרעות ת"ח-ת"ט. קוזקים רבים נפלו במהלך המצור מידיהם של המגינים היהודים, עד אשר בגדו בהם האצילים הפולנים והמצודה נפלה. במחזה "מצור טולצ'ין", המופיע באנתולוגיה "פיין או גבורה", מתאר ש. מינסקי את הוויכוחים בין היהודים על עצם ההשתתפות בלחימה וההגנה על חייהם, כדיאלוג בין מנהיג הקהילה, ר' אהרון, לבין קסטרו, יהודי מאנוסי פורטוגל:

קסטרו:

חדל לך, רבי! לשווא אתה מרפה את ידיהם. עברו הימים. כעץ באביב, לבלבה עלתה עכשיו רוח ישראל. רק אתה עודך כענף יבש לבין העלים הרעננים. רק אתה בלבד לא התחדשת!

ר׳ אהרון:

מה אתה דובר! הארץ כולה תיהפך תחילה, בטרם שעם ישראל ישתנה במשהו.

קסטרו:

הוא כבר השתנה, כאן בטולצ׳ין. העם, שעוד אתמול רעד כעדת כבשים מובלים לטבח, התנער היום; גבורה לבשה רוחו עלי אדמה זו.

ר׳ אהרון (מורה על הספר, התלמוד שמונח מולו):

הנה מולדתנו, את זו לא יחמסו מאתנו. זו מולדתנו נישא בלבנו. בעדה ניתן נפשנו.

קסטרו:

זו מולדת הרוח! היכן המולדת לגופנו, לחיינו? לא ניתן את חיינו הפקר!

ר׳ אהרון (לעדה):

אוי בני, הנוכרי הזה ימיט עליכם שואה. זר הוא לנו. אין הוא יודע שמאז   ומעולם לא בחייל ולא בכוח הגנתנו, ושאילו העיזונו להגן על עצמנו כבר מזמן לא הייתה שארית לעמנו.

קסטרו:

כה תדבר, באשר עליך רובצים דורות של פורענויות, זוועה, אימת פחדים ועלבון הגורל. לא! מוטב למות מאה פעמים מאשר ככה לחיות, בפחד-תמיד בעד החיים כמו בעד המוות. כך זרעתם

את הבוז ואת התיעוב לכם בלב אויבכם, ובלב אחיכם הרגשת פחד ואימה. אבד לכם רגש הכבוד.

קסטרו מסיים את הדיון בדברים הבאים:

אחים! מי ייתן ויכולתי לערות את דמי הרותח בארס-החרון אל ליבותיכם החלשים! מי ייתן ויכולתי לזעזע אתכם בדמעותיי, בהן אני בוכה עתה על תקוותי האחרונה. בקשתי אליכם, בכיי אליכם: חוסו על בניכם, על הדור הבא! אל תורישו להם את החרפה הזו: עוד לא אבד הכל! עוד אפשר לעמוד ולהגן…

ובכן, אנחנו למדנו בדרך הקשה שדם יהודי לא יהיה הפקר עוד! זו אחת הסיבות והמטרות הקדושות ביותר בעצם הקמתה של מדינת ישראל.

לעיתים נדמה כי העולם השתנה ונעשה אחר – אופטימי, מודרני והומניסטי. אבל כוחות האופל והרשע ובהם האנטישמיות, עדין אתנו. תן להם את ההזדמנות ומאורעות חַלַבּ יהפכו בישראל לשגרה שגם עליה יזילו מנהיגי העולם דמעת תנין. כדבריו של י"ל פינסקר ב"אוטואמנסיפציה": "שנאת-היהודים היא פסיכוזה. בתור פסיכוזה עוברת היא בירושה. ובתור מחלה תורשתית מזה אלפיים שנה אין היא ניתנת לריפוי".

בהקשר זה אין זה מיותר לציין את הדלקת נרות החנוכה החגיגית של נשיא העולם, ברק אובמה, יחד עם משפחתו של שמעון פרס ז"ל בבית הלבן. במקום לחגור שק, לשים אפר על הראש ולקרוע את חולצתם הם קיימו טקס "מרגש".

ההיסטוריה תשפוט ודאי הרבה יותר טוב ממני את כהונתו של הנשיא אובמה, אך דבר אחד כבר ברור עכשיו. האנשים רבי העוצמה – אובמה, פוטין, מרקל ואחרים;  והאומות החזקות ביותר על פני כדור הארץ מעלו שוב בתפקידם. הם נושאים באותה האחריות שנשאו בה ראש ממשלת בריטניה, וינסטון צ'רצ'יל, ונשיא ארצות הברית, רוזוולט, באי מילוי תפקידם בהצלת יהודי אירופה.

הם ידעו, כולם ידעו, אבל לילד החזק בכיתה לא היה אכפת שרוצחים את הקטן והחלש. לכן ישראל שלנו לא תהיה חַלַבּ! זאת ועוד, לישראל שלנו אסור בשום צורה פנים ואופן להיות חַלַבּ.

די להתבונן על מלחמת העולם הראשונה, שבשנים האחרונות אנחנו מציינים מאה שנים לתחילתה ב- 1914 ולסיומה ב- 1918. כל יום בארבע שנים אלו היה טבח. 16.5 מיליון בני אדם נהרגו במלחמה זו, מתוכם 40 אחוזים היו אזרחים. על רצח העם שביצעו באותה תקופה "התורכים הצעירים" בעם הארמני אמר היטלר כידוע את הדברים הבאים:

ג'ינגיס חאן רדף והרג מיליוני נשים וילדים בכוונה תחילה ובלב קל. ההיסטוריה רואה בו רק, ואך ורק, מייסד האומות. העלילות שמעלילה עלי הציוויליזציה המערב אירופאית החלשה אינן משנות דבר. הפקודה ניתנה – ומי שיעז לומר אפילו מילה אחת של ביקורת יוצא להורג – מטרות המלחמה אינן רק השגת יעדים גיאוגרפיים, אלא השמדתו הפיזית של האויב. יחידות המוות המובילות שלי מוצבות הכן, בינתיים רק במזרח, תחת הפקודה להרוג ללא רחמים את כל הגברים, נשים וילדים בני הגזע הפולני או  דוברי השפה הפולנית. רק כך נוכל  להשיג את מרחב המחיה הדרוש לנו. אחרי הכול – מי מדבר היום על השמדת הארמנים?

חלפו אך 21 שנים ופרצה מלחמת העולם השנייה ואיתה הטבח ההמוני של 70 מיליון בני אדם, ובתוכם שואת העם היהודי. "מלחמת שלושים השנים" מ- 1914 עד 1945 לא שינתה את דרכי הטבח ולא את האדישות, מלבד אולי בשוליים – וחַלַבּ תעיד על כך.

ואסור להיות חַלַבּ במובן נוסף ולא פחות חשוב. אם ישראל תאמץ חלילה את צורת המחשבה וההתנהלות שאימצו חלק מהעמים סביבנו ובשאר העולם – היא לא תהיה ישראל; ובהכרח היא פשוט לא תהיה. לכן כה חשוב, מהותי וקיומי לא להתדרדר, למרות הטרור, למרות המלחמות, למרות הכאב ולמרות השכול, למקום אליו מטיפים מחברי ספר הפיגולים "תורת המלך", הכותבים בין היתר:

"יש מצבים בהם נרצה לכתכילה לפגוע דווקא בחפים מפשע… והריגתם דווקא מסייעת לנו. למשל: פגיעה בתינוקות ממשפחתו של המלך הרשע, שהם כרגע חפים מפשע והריגתם עוזרת לנו לפגוע ולהכאיב לו כדי שיפסיק להלחם בנו"

(תורת המלך ע"מ קצח)

"הנקמה והתנהגות של מידה כנגד מידה נצרכת וחשובה במלחמה ובהכנעת הרשעות, הן בפגיעה בחפים מפשע ובתינוקות, והן בצורת מלחמה אכזרית במידה נגד מידה"

(תורת המלך ע"מ ריז)

"הרי לנו מפורש שאיסור "לא תרצח" מתייחס רק ליהודי שהורג יהודי ולא ליהודי שהורג גוי, אפילו אם גוי זה הוא מחסידי אומות עולם… עלה בידינו שמהפסוק 'לא תרצח' אי אפשר ללמוד איסור הריגת גוי"

(תורת המלך ע"מ יז-יח)

 "לא צריך החלטה של אומה כדי להתיר את דם מלכות הרשעה, גם יחידים מתוך המלכות הנפגעת יכולים לפגוע בהם"

(תורת המלך ע"מ רכז)

זרם קטן, מסית ומדיח זה פועל את פעולתו בכדי לדרדר אותנו למצב בו היינו נתונים במרד בר-כוכבא. 500 אלף יהודים נטבחו בשל המרד ההוא והגולה הפכה לסופית. הצגתו כמרד פטריוטי היא עיוות היסטורי.

בימים אלה, בהם אנחנו חוגגים את חג החנוכה, נכון להזכיר מה שונה היה מרד המכבים ממרד בר כוכבא. הם, המכבים, מרדו באימפריה הסלוקית ההולכת ומתפוררת, תוך שיתוף פעולה עם האימפריה הרומאית ההולכת ועולה. הם ניצלו בחוכמה את תקופת בין השמשות ההיא בכדי לשמור על עיקר נכסי הרוח, התרבות והאמונה היהודית.

הם, המכבים, מרדו כנגד הגולה, בשעה שמרד בר כוכבא התגרה בענק הרומאי תוך ראיית הגולה כאופציה לגיטימית, והמיט אסון בדמות 2,000 שנות גלות.

תפקיד זה של מחייב הגולה בלבוש פטריוטי מילא גם הרב הד"ר גייער בספרו של הרצל 'אלטנוילנד'. שם בגולה התנגד גייער למדינה עצמאית יהודית:

ומה היה אז גייער המסיתכם עתה?  זאת אגיד לכם,  דוקטור גייער שלכם היה רב שונא ציון. אני אני ידעתיו. גם אז היה צורר לנו , אך הוא שם מסוה אחר על פניו, מסווה שונה ונבדל כולו. רק בדבר אחד לא שנה. אני אגיד לכם את אשר היה , את אשר הוא ואת אשר יהיה. הוא הרב המבקש את התועלת הסמוכה שבסמוכות . כאשר גמרנו אומר להרים פעמינו לבקש את עמנו ואת ארצנו,   קללנו הרב ד"ר גייער קללה נמרצת.

(בנימין זאב הרצל, אלטנוילנד)

אך משהגיע לכאן החל לעורר את הגזענות האפלה תואר כ"כומר ארור, צבוע, מסית וגונב את דעת אבינו שבשמים. הוא אומר לקבוע בינינו את אי הסבלנות", בכדי לגרום למערבולת שסופה – גלות.

תפיסה אחידה מחברת בין כלל הדמויות האלה. העדפת הגולה על פני מדינה יהודית עצמאית. מאבק איתנים זה בתוך העם היהודי לא פסק והוא הולך ומתפתח בעוצמה. לכן עצם תפיסתנו הציונית היא שעומדת למבחן בימים אלה.

ישראל לא תהיה חַלַבּ משום שאנחנו נפרדנו מהגולה ומשום שעמי העולם הכריעו בשואת העם היהודי שהם אינם רוצים בנו שם, משורגים בתוך חברותיהם!

וישראל לא תהיה חַלַבּ משום שהיא לא תחרב את צלם האדם שנברא בצלם, אף על פי ולמרות כל הרעות הנוראות הסובבות אותה.

וישראל לא תהיה חַלַבּ גם במובן של הובלת עצמה לחורבן שלישי תוך יצירת מצבים המסכנים את עצם קיומה.

במובן עמוק זו היא התפיסה הציונית לה שותפים מירב אזרחי ישראל ואזרחיותיה, והיא היא המפתח לעצם קיומנו. ישראל לא תהיה חַלַבּ!

אֲהוּבָה

נעימת קולה של ארץ ישראל הישנה והטובה, זו שאבדה לנו, עולה  דרך קבע בנפשנו, בצלילי השירים החלוציים המסעירים את הלב והמציפים געגועים עמוקים למה שאולי היה פה ואיננו עוד. כך לגבי שיריו של אריק אינשטיין וצלילי הגבעטרון אשר דרך קבע קוראים את נפשי להידרך למשמע הקול ההוא שהיה ואיננו עוד.

 

 לכן כל כך נדהמתי כאשר שמעתי לראשונה את נגינתה של אהובה עוזרי ז"ל על ה"בולבול טרנג" (שמשמעות שמו "גלי הזמיר") בעצרת הזיכרון לזכר רבין לפני מעט יותר משנה.

נגינה זו החזירה אותי באחת לאותן תחושות, לאותם הרגשות ולאותה המערבולת הקשורה בנפשי למה שהיה פה עד לא מזמן. הרגשתי שאני מכיר וזוכר את הלחן כמו את שירי תנועות הנוער, כמו את נהמת קולו של אילקה רווה.

אך מאיפה מעלה הלב את הלחן הזה שאבד לי? התקופה ההיא – שנות השישים והשבעים, לא הייתה רק גבעטרון. היא הייתה, לפחות מבחינתי, גם שיכון עובדים בעפולה (שנחשב ל"שכונת פשע" נחותה בשל הרכב תושביה), שיכון שהורי עברו איליו מהמעברה, יחד עם כלל ישראל מכל תפוצותיה. היא הייתה מעין תבנית נוף נפשה של אהובה עוזרי בכרם התימנים.

זו הייתה הארץ. אך הארץ הזו נדחקה בתוך נפשי למקום חבוי. והנה פתאום היא צפה ועלתה ונכחה כאילו היה זה אך אתמול. היא הוסיפה לנפשי את הרובד החסר, שתמיד היה חסר, שתמיד היה מוּדר, שתמיד מנע מהנפש את התמונה המלאה והאמיתית של מה שבאמת היינו. של אותו הדבר שבאמת עלינו להתגעגע אליו.

במובן זה הייתה אהובה עוזרי בעבורי דרך חזרה לארץ האהובה ההיא – משיכון עובדים בעפולה ועד כרם התימנים בתל אביב.

יהי זכרה ברוך.

%d7%a2%d7%95%d7%96%d7%a8%d7%99

אהובה עוזרי ז"ל, עצרת הזיכרון לרצח רבין 2015

(לזכרה של אהובה עוזרי, 30 במרץ 1930 – 13 בדצמבר 2016)

קראו לאסיפה ישראלית

(ראה ספר יואל, פרק ב')

***

השנה היא 1944 ובהונגריה משתולל מלאך המוות הנאצי וקוטל בחרמשו מאות אלפים מבני עמנו. אָשֵר ארני, חבר תנועת הנוער הציונית חלוצית "הבונים", מגיע לעיירת גבול בה נמסרו הרכבות שפניהן לאושוויץ מידי ההונגרים לידי הגרמנים.

אשר, אז בחור צעיר, שם את נפשו בכפו. יחד עם חברותיו הוא פותח את דלתות הקרונות החתומים בהם דחוקים מזה מספר ימים ללא מים, אוכל ותנאי סניטציה נאותים נשים, גברים וטף. הוא מספר שהתחנן בפניהם "קחו כסף, קחו ניירות תברחו ליערות… תנסו…" אך הם ענו לו "אם לא תסגור בחזרה את הקרונות אנחנו נצעק לשומרים הגרמניים". "הם האמינו בכל ליבם שלוקחים אותם להתיישבות במקום טוב; ולברוח זה פשע" מסביר אשר.

הנביא הקורא את העם לצוֹם ולעצרת המונים מבין שעליו קודם לכל לפנות אל הרובד החבוי ביותר בנפשו של האדם – הלוא הוא האמונה. כדבריו של אבי הפסיכואנליזה זיגמונד פרויד על האמונה:

"קורה עוד שהרוחניות עצמה מוכנעת על ידי התופעה הרגשית החידתית של האמונה. זו התופעה המפורסמת של.. Credo quia absurdum" (אני מאמין משום שהדבר מופרך).

אם לא יצליח הנביא לפרוץ לרובד "בלתי הגיוני" זה עליו נאמר "הכול בידי שמיים חוץ מיראת שמיים" (ברכות, ל"ג); לא יוכל העם לעבור משלב הידיעה לשלב האמונה ומשם לשלב העשייה – אסיפת-עם. לכן פונה הנביא אל ההמשגה המפחידה כל-כך, המקפלת בתוכה איום נורא כל-כך המתמצה באמירתו "לְפָנָיו אָכְלָה אֵשׁ, וְאַחֲרָיו תְּלַהֵט לֶהָבָה; כְּגַן-עֵדֶן הָאָרֶץ לְפָנָיו, וְאַחֲרָיו מִדְבַּר שְׁמָמָה, וְגַם-פְּלֵיטָה, לֹא-הָיְתָה לּוֹ" (ג). אך הוא איננו נרתע, ובזה כוחו ועוצמתו, גם מתיאורו של ברכט על אלה המסרבים להאמין אפילו כשהאש מלחכת גביניהם:

"… מָשָׁל לְמָה (?)…לְבַיִת… וְהוּא בּוֹעֵר… אֶת הַגַּג לִקְּקוּ לְשׁוֹנוֹת הָאֵשׁ… (ו)עֲדַיִן נִמְצָאִים בּוֹ בְּנֵי אָדָם… וְקָרָאתִי אֲלֵיהֶם… אֲבָל… אֶחָד שָׁאַל אוֹתִי, בְּעוֹד הַלִּהוּט מְחָרֵךְ כְּבָר אֶת גַּבִּינָיו, מַהוּ מִזְגוֹ שֶׁל אֲוֵיר בַּחוּץ… אָמַרְתִּי בְּלִבִּי, עַל כָּרְחָם נִשְׂרָפִים, קֹדֶם שֶׁהֵם מַגִּיעִים לְסוֹף שְׁאֵלוֹתֵיהֶם… בִּשְׁבִיל מִי שֶׁאֵינוֹ חָשׁ אֶת הַקַּרְקַע שֶׁלּוֹהֶטֶת הִיא תַּחַת רַגְלָיו בִּשְּׁבִיל אָדָם זֶה אֵין בְּפִי מְאוּמָה".

הנביא אינו נרתע גם מפני אלה היודעים שימותו אך אינם מסוגלים להאמין בכך. כי להווי ידוע שתהום פעורה בין ידיעה לאמונה. "וְקִרְעוּ לְבַבְכֶם… וְשׁוּבוּ אֶל-יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם" (יג). קרעו את לבכם בכדי להגיע למקום המוכמן של האמונה. חִזרו להאמין גם במה שאינו נראה בעין אך מאיים על עצם הקיום. פערים, עוני, גזענות, ערלות לב, עוול, חוסר צדק גדול. כי כל אלה אף אם אינכם מאמינים בכך, מאיימים על עצם הקיום של כולנו.

מתוך אמונה זו כנסו אסיפה ישראלית. "תִּקְעוּ שׁוֹפָר, בְּצִיּוֹן; קַדְּשׁוּ-צוֹם, קִרְאוּ עֲצָרָה" (טו), וידעתם שאם העם יענה ויבוא בהמוניו לאסיפה זו, כי אז סימן הוא שחזרה האמונה ללבו ונפשו כי "וִידַעְתֶּם, כִּי בְקֶרֶב יִשְׂרָאֵל אָנִי" (כז) ולכן עדיין אפשר וייתכן שנהיה "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות י"ט) כי הרי "קוֹל הָמוֹן כְּקוֹל שַׁדַּי".  לכן קִרְאוּ עֲצָרָה, קראו לאסיפה ישראלית.

(המאמר פורסם במקור באתר 'פרויקט 929' בתאריך 11.12.16. לקריאת המקור לחצו כאן)