נזמר נא את שיר אליפלט?

18 ינואר 2016

‏‏‏ח' שבט תשע"ו

החייל נתן אלבז עסק בפירוק רימון, ומבלי משים הופעל בידיו מנגנון-הפיצוץ. כיוון שהיה עימו עוד איש באוהל, לא זרקו אלא זנק החוצה, ובראותו כי גם שם אנשים, החל רץ אל הוואדי השומם, בקוראו בקול 'רימון, רימון!'. הוא נתרסק כשהרימון בידו.

"איזו התאבדות הרואית", אמר חבר למקרא תאור מעשה-הגבורה.

"הירואית כן" – השבתי – "אולם לא התאבדות".

מעשה נורא-הוד זה איננו איבוד לדעת: הוא חירוף-נפש.

(יגאל אלון, כלים שלובים, ע"מ 92)

הלא תשליכו נפשכם מנגד? על העוול שבאי-גיוס החרדים שאין תורתם אומנותם

מי יזעק את זעקתם של היתומים והאלמנות? של אלה אשר חרפו נפשם במלחמות ישראל ומסרו את חייהם למען קיומה של מדינת ישראל? מי יסביר למאות אלפי הנערים והנערות, הילדים והילדות המתחנכים בעצם הימים האלה במערכות החינוך הישראליות להשליך את נפשם מנגד, להתגייס לצבא ההגנה לישראל בכדי להגן בגופם ובנפשם על מדינת היהודים? מי יהין בלבו לומר להם כי דמם סמוק פחות, לכן עליהם לסכן את חייהם עד כדי הקרבתם – ולמען אלה אשר מדינת ישראל לא תטיל עליהם סנקציות פליליות גם אם יימצאו כשירים לשרת את מדינתם ויחליטו כי "לא בא להם"?

חטא כבד ובלתי נסלח חטאה הנהגת הציבור החרדי כאשר קבעה משך שנים ארוכות  כי דמם של אחרים הוא הפקר, בשעה שדם ילדיהם קדוש. "מאי חזית דדמא דידך סומק טפי דילמא דמא דההוא גברא סומק טפי"[1]. מתברר כי פסוק זה לא עשה רושם כלשהו על הנהגת הציבור החרדי. ההיפך הוא הנכון. הנהגה זו סברה כי דם צאצאיה חביב ונאה יותר לקב"ה, לכן נהגה כפי שנהגה בגיוס בניה לצבא.

העובדה שכך הם פני הדברים מתבהרת דווקא מההחלטה ההיסטורית של ההנהגה הפוליטית החרדית, לא להמשיך ולהתנגד לחוק הגיוס כעיקרון של "ייהרג ובל יעבור", אלא לנסות ו"לדחות את הקץ", תוך קבלה עקרונית שלו. הצבעתם (24.11.15) על קבלת החוק היא לא פחות מאירוע היסטורי והם זכאים להערכה על כך. אולי הבינו כי עברו את הגבול? אולי העריכו כי הציבור הישראלי לא יסכים לכך יותר? ואולי סברו באמת כי תרומתם לדרדורה של ישראל  למקום בו צעיריה לא יהיו מוכנים יותר לסכן חייהם, השפיעה עליהם? (הלוא גם הם איתנו באותה הסירה בסופו של יום).

אינני יודע מה מבין נימוקים אלה נכון. מה שאני יודע הוא שהסיכוי להסיג לאחור את ההבנה ההולכת וקונה לה שביתה בלבם ובמוחם של צעירים, הנתבעים לסכן חייהם שקורבנם ראוי בשעה שכל ההנהגות הישראליות, ללא הבדל, שיחקו את המשחק המכוער הזה של שחרור – קלוש. האפשרות שהבנה זו, ההולכת ונבנית גם כתוצאה מתהליכים נוספים המוכיחים לצעירים אלה, ובעיקר להוריהם, כי הם בודדים במערכה שרבים זנחו, האפשרות שתהליך זה יישנה כיוונו מאליו – אינה סבירה. ההיפך הוא הנכון. לאסוננו הוא ילך ויעמיק. אחת ההוכחות לכך היא תחילת הדיבור על ביטול הגיוס בכלל (ראה הארץ), ולא בשל המצב המצוין בו אנחנו מצויים.

אין לי ספק כי ההנהגה החרדית מכירה היטב גם את הפסוק "עַל דַּאֲטֵפְתְּ אַטְפוּךְ, וְסוֹף מְטִיפַיִךְ יְטוּפוּן" (משנה, אבות, ב', ז'). לא רק את הפסוק היא מכירה, אלא גם את משמעויותיו ("על שהצפת הציפוך, וסופם של מציפיך לצוף", והמשמעות: "משום שרצחת אדם, וגרמת לגולגלתו לצוף בנהר – קרה לך אותו הדבר, וסופם של רוצחיך גם כן יהיה כזה"). האם תעשה הנהגת העדה החרדית בכללה את חשבון נפשה ביחס לאותם אלה שיכולים היו להתגייס, שתורתם אינה אמנותם, והיא שחררה אותם ללא כל הכרח ושלחה אחרים במקומם?

על כן אני רוצה להאמין כי שנתם נודדת בשל הרע אותו עשו כאשר שלחו אחרים להקריב את חייהם, בשעה שנאבקו לשחרר משירות כאלה אשר לא הייתה כל סיבה שישוחררו. אלא שאולי יש להם דרך לנסות ולתקן. הרי, כפי שאמר רבנו רבי ישראל מסלנט, "כל עוד הנר דולק אפשר לתקן". יחד עם הצבעתם ההיסטורית על חוק הגיוס וקבלתו, עם המגבלות והמשחקים המיותרים שהכניסו לתוכו, יתייצבו בפני עם ישראל ויבקשו את סליחתו ומחילתו. מי יודע, אולי אם תינתן סליחה זו, יהיה קולו של ההמון כקול שדי.

אין חולק על כך כי לימוד תורה הוא ערך נעלה וחשוב מאוד. לומדי התורה לאורך כל הדורות נתנו לעמנו את התשתית לקיומו, כעם עולם. הערך הסגולי של לימוד התורה כהקרבה עצום וקצרה היריעה מלהתייחס לכך. אכן, ישנם כאלה ה"ממיתים עצמם באוהלה של תורה", במובן זה שהם מקדישים את כל חייהם ומרצם לכך וחיים חיי סגפנות. כותב שורות אלו לא חולק על כך. כוח למדנותם וקורבנם הוא מתשתיות קיומנו. אלא שאלה, ככל סולת, הם מיעוט שבמיעוט.

אך לא כך סברה ההנהגה החרדית. ככל שהזמן עבר היא הלכה והעמיקה את תורת הפטור. היא לא הסתפקה בשיעור הצודק, אלא הלכה וחצבה בו עד ליצירת אבסורד נורא, בו רבים מסתובבים ברחובות ואינם מתגייסים. עד שהביאה את שאלת הגיוס ואת היכולת להגן על ישראל,  כפי שהראיתי לעיל, לסכנת חידלון.

לא היינו מגיעים למקום זה לו הייתה הנהגת הציבור החרדי נוהגת ביושר ונותנת לבחירי בניה המעטים המוכנים לכך את ה'פריבילגיה' הזו. גם שאר עם ישראל, וביניהם אלו אשר הקריבו את היקר להם מכול, לא היו באים בטענות. ההיפך. במצב זה ייתכן שהייתה נוצרת הסכמה עמוקה ביחס לשימור מוטיב עמוק ומשמעותי זה של "המתמיד" הביאליקי, עליו כתב המשורר הלאומי:

"אִם-יֵשׁ אֶת-נַפְשְׁךָ לָדַעַת אֶת-הַמַּעְיָן

מִמֶּנּוּ שָׁאֲבוּ אַחֶיךָ הַמּוּמָתִים

בִּימֵי הָרָעָה עֹז כָּזֶה, תַּעֲצוּמוֹת נָפֶשׁ,

צֵאת שְׂמֵחִים לִקְרַאת מָוֶת, לִפְשֹׁט אֶת-הַצַּוָּאר

אֶל-כָּל-מַאֲכֶלֶת מְרוּטָה, אֶל-כָּל-קַרְדֹּם נָטוּי,

לַעֲלוֹת עַל-הַמּוֹקֵד, לִקְפֹּץ אֶל-הַמְּדוּרָה,

וּבְ"אֶחָד" לָמוּת מוֹת קְדוֹשִׁים –

(…)

הוי, אָח נַעֲנֶה! אִם לֹא-תֵדַע לְךָ כָּל-אֵלֶּה –

אֶל  –  בֵּ י ת   הַ מִּ דְ רָ שׁ  סוּר, הַיָּשָׁן וְהַנּוֹשָׁן,

…

כִּי רַגְלְךָ עַל-מִפְתַּן בֵּית חַיֵּינוּ תִּדְרֹךְ,

וְעֵינְךָ תִרְאֶה אוֹצַר נִשְׁמָתֵנוּ

עולם התורה עליו כתב ביאליק, זה שנחרב ונרצח בשואת העם היהודי, עמד לא רק בפני כליה פיזית, אלא גם בפני אובדן רוחני. מדינת ישראל הצעירה, הענייה והנאבקת על חייה היא זו שהצילה את עולם התורה. בוגרי מאות הישיבות והכוללים ואלפי הלומדים צריכים להודות למדינת ישראל, שהיא האחראית הישירה לשגשוג מופלא זה, בבחינת התגשמות חזון העצמות היבשות. דווקא בשל כך מקוממת הגישה של חלק מהמנהיגות החרדית כלפי המדינה. הפחד שלהם מפני "התבוללות" בצבא מובן, אבל הייתכן שלא המדינה היא המבוללת, אלא דווקא חולשתם הרוחנית וחוסר יכולתם לעמוד בשינויים ההולכים ותוכפים בסביבה שאינם רגילים אליה – ודווקא בשיא כוחם מאז שואת עמנו?

לבושתנו, תרומתה של הציונות להצמחתו מחדש של עולם הישיבות והזרמים החרדיים נענתה מצד חלק מזרמים אלה בניסיון לקעקע את עצם קיומה של המדינה. מובן שגם בעולם החרדי מתנהל סביב עניין הסכמת המפלגות החרדיות לחוק הגיוס החדש,  מאבק קשה ורווי יצרים (סימן מעודד לכשעצמו). בכתבה שהתפרסמה ב"הפלס" תוקף הכותב את חברי הכנסת החרדים על הסכמתם העקרונית לחוק הגיוס. עורך הפלס הגדיר את ההצבעה "יום שחור ליהדות החרדית" והאשים את חברי הכנסת החרדים בהצבעה "בעד חורבן עולם התורה". בהצבעתם בעד הגיוס העקרוני של כלל ישראל לא בגדו מנהיגי הציבור החרדי הנוכחיים, ובראשם ח"כ גפני, בדתם או במורשתם. ההיפך הוא הנכון. הם הצטרפו לכלל ישראל וכלל ישראל זה, לא ישכח זאת. אני תקווה שזה לא מאוחר מדי בבחינת התהליכים העמוקים והמהרסים התוכפים ובאים עלינו.

מכרסום בגיוס לכרסום באמונה בצדקת הדרך – וחזרה

בניגוד לחלומם המוצדק של הורים רבים (כפי שראינו בכתבה מהארץ), הדיבורים על ביטול הגיוס לא מגיעים כי המצב טוב. נהפוך הוא. הם באים מתוך חוסר ברירה ומתוך כך שהמצב רע. בספרו "אסטרטגיה של גישה עקיפה" מסביר ה.ד. לידל הארט, אחד מגדולי האסטרטגים הצבאיים של המאה העשרים, כי משאביה של אומה אינם רק אלה הנראים בעין, אלא דווקא אלה הסמויים מן העין – דוגמת כוח הרצון. כרסום בכוח הרצון חמור לאין שיעור מכל בעיה משאבית אחרת, חמור עד כדי כך שלידל הארט רואה בו את המרכיב המרכזי להבסת היריב. הבסתו הרוחנית, אומר הוא, תביא בהכרח להבסתו הפיזית. או בלשונו של אלתרמן:

אָז אָמַר הַשָּׂטָן:

הַנָּצּוּר הַזֶּה אֵיךְ אֹכַל לוֹ.

אִתּוֹ הָאֹמֶץ וּכִּשְׁרוֹן הַמַּעֲשֶׂה

וּכְלֵי מִלְחָמָה וְתוּשִׁיָּה עֶצָה לוֹ.

וְאָמַר: לֹא אֶטֹּל אֶת כֹּחוֹ

וְלֹא רֶסֶן אָשִׂים וּמֶתֶג

וְלֹא מוֹרָך אָבִיא בְּתוֹכוֹ,

וְלֹא יָדָיו אַרְפֶּה כּמִיקֶדֵם,

רַק זֹאת אֶעֱשֶׂה: אכהה מוֹחוֹ

וּשְׁכַח שֶׁאִתּוֹ הַצֶּדֶק.

_ _ _

כָּךְ דִּבֵּר הַשָּׂטָן וּכְמוֹ

חָוְורוּ שָׁמַיִם מֵאֵימָה

בִּרְאוֹתָם אוֹתוֹ בְּקוּמוֹ

לַבֶּצַע הַמְּזִמָּה.

החרדים הם אמנם מיעוט בקרב הלא-מתגייסים בקבוצת היהודים, אבל דווקא העובדה שבמשך שנים ניהלה הנהגתם קרב חורמה כנגד עצם הגיוס ועשתה מאמץ עצום לשחרר כל בחור וטוב, דווקא דבר זה חלחל ופגע, כנראה אנושות, ברצון הבסיסי להמשיך ולהתגייס. באמונה הבסיסית שהצדק הוא עם המתגייסים לצה"ל.

הנהגה זו נתנה לגיטימציה להשתמט – לכל אחד שבחר בכך. התמיכה של כל ממשלות ישראל בשקר ברור זה ערערה בתורה את התחושה היסודית של צדקת הדרך. העובדה שכל המפלגות והזרמים הפוליטיים שיחקו "במשאב" היסודי הזה (של המוכנות להקריב) יחד עם הידיעה שלאיש מהם לא ממש אכפת מאותה שכבה, שהיא השלד ועמוד השדרה של כוחו האיכותי והכמותי של צה"ל וזו המשלמת בחייה למען עצם הקיום, נספגה היטב בתודעה המשותפת של האנשים הצעירים בישראל, ובעיקר בקרב הוריהם. מי שאיננו שת לבו לכך מעמיד את קיומה של ישראל על עברי פי פחת.

אני יודע שדברי אלה יתקבלו בהרמת גבה וכסוג של ראיית צל הרים כהרים. אך כטבעם של תהליכים חברתיים, הקשורים קשר גורדי להכרה בצדקת הדרך ולאמונה בה, אנחנו נמצאים במדרון חלקלק. כבר כיום כחמישים אחוזים אינם מתגייסים. ביניהם, כמובן, גם הציבור הערבי.

מציאות זו, שבה 50% אינם מתגייסים, יש לדעת, משפיעה נפשית ורגשית על אלה המתגייסים. המתעלמים מכך או שהם עוורים או שהם רשעים.

על פי הערכה שפרסם בשנת 2011 ראש חטיבת תכנון ומנהל כוח אדם בצה"ל דאז, תא"ל אמיר רוגובסקי, בשנת 2020 עתידים להתגייס רק 46% מבני שכבת הגיל המיועדת לגיוס. תחזית זו משקפת ירידה דרמטית באחוזי הגיוס, שעמדו בשנת 1990 (בקרב הציבור היהודי) על 75%, בשנת 2010 על 67% ובשנת 2020 צפויים לעמוד על 64% מהיהודים בלבד. בתוספת אחוזי הנשירה, אחוז המשרתים שירות מלא נמוך מ 50%. חלקם של החרדים שאינם מתגייסים עומד על כ 13% מכלל המועמדים לשירות ביטחוני  ו-39% מהיהודים שאינם מתגייסים.

אמת. השתמטות החרדים מגיוס אינה הקש היחיד המאיים לשבור את גבם של צעירי ישראל המועמדים לשירות ביטחון הנכונים ל"קורבן" הגיוס. הפיחות באחוזי הגיוס תלוי, בראש ובראשונה, בתהליכי ההפרטה ושבירת גב הסולידריות הישראלית המותקפת בגזרות כלכליות אכזריות חדשות לבקרים. האתוס הניאו-ליברלי ישיג כנראה את מבוקשו גם בתחום זה, לאסוננו.

עם התהליכים המכרסמים בנכונות לשירות ניתן למנות גם את אובדן האמונה בסיכוי להגיע אי פעם לשלום. על חשיבותה של אמונה זו כתב פעם יגאל אלון – "מה יפה ואנושית הייתה זעקת השלום של להקת הנח"ל ב'שיר השלום'! כאשר האזנתי לשיר וראיתי את חזות פניהם של השרים ושל קהלם הצעיר, חשתי עד כמה אמיתית היא הזעקה הזאת. לא הייתה זו שירת ערגה, כי אם מחאה צועקת ולגיטימית בהחלט, גם בתנאינו אנו, נגד המלחמה ותוצאותיה האיומות. לגיטימיות המחאה, וקריאת התגר עליה מקורה בכך, שהיא נזעקת מפיהם של אלה הקוראים ראשונים את קריאות-הקרב כאשר אין מנוס ממנו. אך גם קריאת-הקרב שלהם מודרכת על ידי הצעקה אל השלום, כי יבוא. על כן היא כה צודקת ואנושית ומחנכת". (מתוך: חינוך להומניות בעתות מלחמה, כלים שלובים, עמ' 342-341).

אלא שכל זה אינו מספיק לשבירת האתוס שבחשיבותה של הגנה עצמית והכרחיותו של תשלום מחיר בכדי לקיים חיים יהודיים עצמאיים. בכדי שזה יקרה חובה שיתווסף משהו נוסף שהוא "הגרם האחד" השובר את גב האתוס הזה. לעניות דעתי, מהווה השתמטות זו של חלקים רחבים בציבור החרדי, לאורך שנים ובתמיכת רוב ממשלות ישראל,  את אותו גרם מכריע, הקש האחרון. מהו גרם מכריע מבחינה סוציולוגית? תהליכים חברתיים, תרבותיים ורוחניים מהפכניים הם תהליכים חתרניים. הם אינם פועלים דווקא על פי חוקי ההיגיון המקובלים בעולם המדעי. הם גם אינם יכולים להימדד כך. כך גם תהליכי לגיטימציה לתופעות חברתיות ותרבותיות, גם הם ארוכי טווח ובעיקר חתרניים.

אם כך, הלגיטימציה ההולכת ומתפתחת בקרב החברה הישראלית להשתמטות מגיוס או נשירה סמויה ממסגרת המקצועות הצבאיים (לחימה) מתורצת ומוסברת היום על ידי סוציולוגים דוגמת יגיל לוי כשאלות של מוביליות חברתית, שחיקה בכוח העמידה ועוד. אבל כל המתבונן לעומק התודעה הקולקטיבית והמחפש את יסודות הלגיטימציה הפועלים באופן חתרני, יבין את הקשר שלה למאבק החרדי לאי-גיוס וללגיטימציה שכל ממשלות ישראל נתנו לו, ובעיקר לאי-גיוסם של אלה שאין תורתם אומנותם. לגיטימציה זו חתרה תחת אושיות ההסכמה הדי רחבה שעליה נשענה התנועה הציונית ואחריה מדינת ישראל בדבר "חירוף נפש" ו"מחיר" העצמאות. זה שה"תירוצים" לובשים היום כסות אחרת, אינו מבטל כהוא זה את המקור ממנו שאבו ואת העובדה שהתעצמה כל כך – הפגיעה האנושה בתחושת השוויון הטבעי, שנבעה מהתהליך אותו הובילה ההנהגה החרדית, חלחלה עמוק ונגעה בתשתית ההצדקה לעצם הגיוס.

פגיעה זו בתחושת השוויון הטבעי רק התעצמה עם המופע הניאו-ליברלי מפריטני אך הלגיטימיות לאי-גיוס שאבה בצינורות סמויים מהחלופה שהניחה ההנהגה החרדית והיא כאילו ניתן לקיים את העם היהודי ללא מדינתו הריבונית – קרי חזרה לגלות בחסות האמונה וההבטחה לקיום יהודי בכל תנאים שהם. חלופת עוועים זו היא שמזינה את מוכנותם של רבים לראות ברמיסת השוויון הטבעי את המניע כמו גם את התהליכים האחרים – אך ביסוד ההורה ו/או הצעיר שאינו מתגייס עוגן על החלופה הדמיונית הזו מבית המדרש החרדי – שחברה לאתוס נאו ליברלי.

כלל התהליכים הללו, חלקם מתוכננים וחלקם פחות, מטרתם שבירת גוום של אותם הבחורים והבחורות שנתבעים להיות נכונים להקרבה הקשה ביותר. אלו המשוכנעים ללכת ראשונה, אלו שקיומו של העם היהודי בארצנו איננו פראזה ריקה בעבורם, אלא אמונה מדרבנת. תהליכי השחיקה בקרב קבוצה זו הולכים ומתעצמים, ככל ש"המערכת" מכבידה את עולה, וככל שכך הולכת ונשחקת אחת החוליות לעצם קיומנו כאן.

האתגר החינוכי – חינוך לגיוס אך לא ל"צבאיות"

כי חצוי העולם, כי הוא שנים,
וכפולה היא המית מספדו,
כי אין בית בלי מת על כפים
ואין מת שישכח את ביתו.

(נתן אלתרמן, מתוך "שמחת עניים", שיר "החלד")

בספרו "הליכי טנטלוס" כותב שלמה גיורא שוהם, ששכל את בנו גיורא במלחמת יום הכיפורים, את הדברים הבאים:

"ברמה האידאולוגית, מתחנך המתבגר להקריב עצמו למען המולדת … הבנים מתחנכים להקדיש עצמם לאידאלים, לשרת מתוך שיכחה עצמית את המטרות והערכים החברתיים ולהשליך את נפשם מנגד בעת קרב. נורמות אלו, אם הבנים מפנימים אותן בהצלחה הן לעתים קרובות הסיבה הישירה למותם. כל חייל יודע: ש'הטובים והאמיצים הולכים ראשונים ומשום כך, הם גם נהרגים ראשונים'. … דווקא אותם נערים המהווים 'סיפור הצלחה' מבחינת חינוכם האידיאולוגי, עלולים להיות מוקרבים הלכה ולמעשה לאותה מערכת ערכית ששירתוה באמונה כה צרופה…

"… המלחמות במאות הקודמות, נוהלו בעיקר על ידי חיילים מקצועיים ושכירי חרב, … מה שאין כך בשתי מלחמות העולם, הגיוסים הכלליים שלהן חשפו מיליוני מדענים לעתיד ואמנים וסופרים-בכוח לטבח המוני בחפירות של מלחמת העולם הראשונה וטבח המתוחכם של כלי-הנשק החדישים במלחמת העולם השנייה. בקנה-מידה קטן יותר, אם כי הרבה יותר ממוקד ובולט, יכולים אנו לצפות בתהליך דומה בישראל. המלחמות המתמידות בחלק זה של העולם … גרמו לכליה הלכה ולמעשה של גילאים שלמים ובמלחמת השחרור אולי אף של חלק נכבד מדור שלם. גם כאן, יש לשער, היה הקטל רב יותר ביחידות המתנדבים המובחרות שכללו נערים בעלי כושר גופני ונפשי ברמה גבוהה". (עמודים 250-248).

הזלזול המופגן של חלק ממנהיגי ישראל, כאמור, בקבוצה זו, באותם "סיפורי הצלחה" ובתהליכים העוברים עליהם, איננו אלא טירוף, או שמא ניסיון מכוון לשבור את הקבוצה הזו? גם המחשבה כי צעירי המחנה הדתי-לאומי לבדם יכולים לבוא במקומם מופרכת וחסרת אחריות ברמה הלאומית. צעירי המחנה הדתי-לאומי אינם יכולים להחליף את שדרות המתגייסים מהחינוך הממלכתי על כל זרמיו. בכדי שדבר כזה יקרה צריך להתרחש נס בקנה מידה תנ"כי, מה גם שאויבנו אינם מתכננים את פגיעותיהם בנו על פי לוחות הזמנים שאנחנו קובעים.

אם יש היום התמודדות קדושה בישראל הרי היא קשורה מחד במחויבות מוחלטת כלפי אותם צעירים וכלפי עתידם בארץ הזו, ומאידך בניסיון להמשיך ולחנך, להמשיך ולשכנע צעירים וצעירות אלו כי לא אבדה תקוותנו, אף על פי ולמרות הכול. חינוך לשירות משמעותי בצבא – אך לא חינוך לצבאיות,  שכפי שאמר ברנר בשעתו,  איננה אידיאל. כלל ועיקר לא:

"עם כתיקונו אי-אפשר לו בלי עובדים, וכל זמן שאין 'זאב גם עם כבש', גם בלי שומרים ומגינים … לנו, עם שאינו כתיקונו, אין לא זה ולא זה, ואנו צריכים לשניהם כאחד…  אמנם, מי שבא לפַתח בין בני-נעורינו את רעיון-הצבאיות, מי שרוצה לעשות אצלנו קוּלט (פולחן, פ.ה) דווקא מן השליליות שבחזיון זה,… הרי הוא – אצלנו! – מגוחך וארור גם יחד…  מי שרואה ביצירת צבא עברי קטן… 'חורבן אנושי ואסון לאומי' …; מי שבא להכניס תבן לעפרינו ולהטיף לנו את אידיאל-ה'כבשה', הנותנת את עצמה לטרף מרוב חסידות, את ה'לא בכוח, כי אם ברוח', בתור מידה טובה שאין למעלה הימנה – אף הוא טועה טעות מכאיבה."

(יוסף חיים ברנר, ציונים, ב', עבודה או צבאיות).

ניסח זאת היטב יגאל אלון:

"זאת ועוד: העובדה, כי בשירות הצבאי דווקא, יותר מאשר בכל קטע אחר של הפעילות האנושית, הננו עדים לגילויי גבורה והקרבה הראויים להערצתנו, מחייבת אותנו להיזהר שלא לטשטש את הגבול הדק, אך תהומי, המפריד בין החינוך, החיובי כשלעצמו, על מופתי גבורה, לבין עבודת האלילים של המלחמה. יהודי הסוגד למלחמה, כמעט שהוא מוציא עצמו מחוץ לתכניה של המורשת היהודית."

"כשם שהלאומנות מובילה לשנאת זרים ולעתים אף לגזענות, המבחילה שבמחלות המין האנושי, כך מוליכה גם הצבאנות לתיעוב הדמוקראטיה, אלא שהיא נושאת בחובה גם סכנות לצבא עצמו. לרוב, מגיע המיליטאריסט לשיאו לעת הישגים צבאיים מרשימים, אולם החייל ההומניסט, בעל ההכרה והמצפון מגלה יכולת עמידה איתנה גם לעת מצוקה מייגעת בחיי היום-יום האפורים. חייל זה אינו זקוק לגלוריפיקציה של פועלו, כי ההכרה ולא בקשת התהילה היא אם מעשיו. צבא הומניסטי הופך אף את הברזל שבידיו לערך מחנך, בעוד שהצבאנות משתכרת מן הכוח השתלטני הגלום בה".

(מתוך: יגאל אלון, כלים שלובים, 'חינוך להומאניות בעיתות מלחמה', עמ' 339)

דבריהם אלה של ברנר ואלון יכולים להיתפס כאוניברסליזם ההומניסטי היהודי, הנכון והראוי כשלעצמו, ולא כקריאה ציונית להשתלבות עמנו בהיסטוריה כעם בעל ריבונות, אשר על מנת להגן עליה יש לנהוג לעתים גם בכוח, בגבולות קווי התיחום. התפיסה של האוניברסליזם ההומני היהודי החרדי, כשהיא מתחברת באופן חלקי וחלקי בלבד להשקפה הציונית ההומניסטית, הופכת להיות כוח רוחני של נביאי שקר, הרואים חלק מהתמונה הכוללת ומעצימים מתוכה רכיב אחד בכדי לדבר אל קהל היעד שלהם.

תהליך רוחני חתרני זה מקבל עוצמות גדולות כשהוא פוגש תהליכים נוספים מבית מדרשם של מנהיגינו העכשוויים, כדוגמת רמיסת התקווה לקיום באזור זה של העולם, הבאה לידי ביטוי בהפיכת הסכסוך לבלתי פתיר באמירות כגון "המופתי היה נאצי" (ומכאן שכל הערבים הם נאצים, וממילא אין סיכוי לשלום, כי עם נאצים אין פיוס). גם רמיסת התקווה היא אחד מרכיבי החתרנות תחת עצם קיומנו והצדקתו. על אחת כמה וכמה כשאמירה זו היא שקרית ומניפולטיבית וכל מי שעיניו בראשו מבין שמטרתה היא המשך הסכסוך באופן היוצר תחושת ייאוש וקבס ותורם בתורו להתפוררות פנימית.

סיכום – המאבק בהשתמטות הוא מאבק בגלות

אם כך הצבאיות היא כורח, הכרח בל יגונה לעם המבקש לחזור להיסטוריה. מאבקם של מנהיגי החרדים כנגד הצבא, ממש כמו המאבקים האחרים נגד גיוס ושירות בצה"ל, איננו רק תוצאה של "אוניברסליזם" והומניות. יש להדגיש, ערכים אלו בפני עצמם הם תפארת היצירה היהודית לאורך הדורות. אך מאבקה של חלק מההנהגה החרדית כנגד הצבא והגיוס לצבא הוא גם ובעיקר המאבק להשארת המסגרת והמבנה הגלותי-רבני על מכונו בכל מחיר. בעומקו, המאבק אינו רק על נפשותיהם של בחורי הישיבות, כי אם על עצם נפשה של האומה – שהרי במקרה ש"יצליח" הוא עשוי להשיב את כולנו לגלות (וראה מאמרו של הרצל "רבני המחאה").

בימים בהם הציונות הפכה למטבע שחוק  נשכח כבר מלב המאבק כנגד הגלות. בספרם המונומנטלי של יצחק (אנטק) צוקרמן ואליהו גוטקובסקי "פיין און גבורה", שיצא לאור בגטו ורשה בימי השואה, מתוארת מסכת הפוגרומים לאורך אלף שנים, אך גם הגבורה היהודית והניסיונות החוזרים והנשנים להגנה עצמית. על המסד הזה של הגנה עצמית, על המרד הזה של "לעלות בחומה" (היפוכו של האיסור ההלכתי לעלות בחומה, קרי שלא להקים מדינה עד לביאת המשיח ולהיות למשיסה ולקורבן תמידי בקרב אומות העולם), על כך מתנהל המאבק הסמוי. כך מתחברים להם הזרמים התת-קרקעיים של "עם לבדד ישכון" עם חוקי הגיוס למיניהם והאוניברסליזם העיוור והמעוור עם הזרם העצום המכרסם בזכות הקיום של העם היהודי במדינתו העצמאית כחלק ממשפחת העמים החופשיים.

המאבק העיקרי מתנהל, אם כך, כנגד הלגיטימיות לחינוך להקרבה צבאית לכשזו נדרשת, שמהווה ביטוי לריבונות וניגוד מוחלט לגלותיות. לגיטימיות זו מקועקעת חדשות לבקרים בדרכים מדרכים שונות, כפי שהראיתי. מטרתה כאמור – שבירת רוחה של קבוצה מרכזית בקרב הורי ישראל וצעיריה. ככל שיגדל הלחץ, יהיה זה בהשתמטות משירות של בני נוער חרדים, באי-הליכה לשירות לאומי של בני נוער ערבים, בהכבדת העול הכלכלי, ב"הוכחה" כי ישראל וצה"ל הינם אומה וצבא של פושעי מלחמה, בתחושה שלא הכול (בגבולות שמירת הביטחון) נעשה על מנת למצות את אפשרויות השלום, וכן, גם במתקפה רבתי על הלגיטימיות של סמלים ומוסדות כנשיא המדינה, שירות הביטחון הכללי ועוד. ככל שיגברו זרמים עכורים אלה, כך תלך צדקת הדרך של קבוצה זו ותתכרסם ואיתה עוצמתה של ישראל שלנו, עוצמה אשר נשענת לא רק על הברזל, הטנק ויחידות הלוחמה האלקטרונית, אלא גם על נכונותן הפשוטה והטראגית להקרבה עצמית של הנוער הישראלי.

נזמר נא את שיר אליפלט
ונגידה כולנו בקול:
כאשר עוד היה הוא רק ילד,
כבר היה הוא ביש גדא גדול.
בו שכנים ושכנות דיברו דופי
ואמרו שום דבר לא יועיל –
אליפלט הוא ילד בלי אופי,
אין לו אופי אפילו במיל.

אם גוזלים מידיו צעצוע,
הוא נשאר מבולבל ומחייך,
מחייך מבלי דעת מדוע,
וכיצד ובשל מה זה ואיך.

ונדמה כי סביבו, זה מוזר,
אז דבר מה התרונן כה ושר.
בלי מדוע ובלי כיצד,
בלי היכן ובלי איך ולמה,
בלי לאן ומאיזה צד,
בלי מתי ובלי אן וכמה.
כי סביב ככינור וחליל
מנגינה מאירה, מצלצלת.
אם נסביר לך מה זה יועיל,
איזה ילד אתה אליפלט.

בליל קרב ברעום אש מזנקת,
בין אנשי הפלוגה קול עבר:
העמדה הקדמית מנותקת,
מלאי תחמושת אזל בה מכבר.
אז הרגיש אליפלט כאילו
הוא מוכרח את המלאי לחדש,
וכיוון שאין אופי במיל לו,
הוא זחל כך ישר מול האש.
ובשובו מהומם ופצוע,
התמוטט הוא, כרע וחייך.
הוא חייך מבלי דעת מדוע,
וכיצד ובשל מה זה ואיך.

ובליבות חבריו, זה מוזר,
אז דבר מה התרונן כה ושר.
בלי מדוע ובלי כיצד,
בלי היכן ובלי איך ולמה,
בלי לאן ומאיזה צד,
בלי מתי ובלי אן וכמה.
מסביב ככינור וחליל
מנגינה מאירה, מצלצלת.
אם נסביר לך מה זה יועיל,
איזה ילד אתה אליפלט.

ובלילה חבוש קסדת פלד,
אט ירד המלאך גבריאל,
וניגש למראשות אליפלט,
ששכב במשלט על התל.
הוא אמר: אליפלט אל פחד,
אליפלט, "אל פחד וחיל ‟
במרום לנו יש ממך נחת,
אף שאין לך אופי במיל.

זהו זמר פשוט גם תמוה,
אין ראשית לו וסוף והמשך,
זימרנוהו בלי דעת מדוע
וכיצד ובשל מה זה ואיך.

זימרנוהו כך סתם זה מוזר,
כי דבר מה התרונן בו ושר…

(אליפלט/ נתן אלתרמן. לחץ להאזנה)

פסח

[1] "מאי חזית דדמא דידך סומק טפי, דילמא דמא דההוא גברא סומק טפי" (תלמוד בבלי, פסחים, כ"ה, ב'פירוש: "מניין לך שהדם שלך אדום יותר, אולי דמו של חברך אדום יותר. כלומר: מניין לך שחייך חשובים יותר, אולי חיי חברך חשובים יותר". המשמעות: אם אמרו לאדם להרוג את חברו, ואם לאו יהרגו אותו – אסור לו להרוג, אף אם ישלם על כך בחייו, שכן אין שום וודאות שדמו אדום יותר – כלומר: חשוב יותר – מדמו של חברו, ועל כן אסור לו להציל את חייו במחיר חיי חברו.