6 מאי 2015

לפני כשנה על רקע פרסום דו"ח מבקר המדינה ודו"ח ועדת אלאלוף כתבתי את המאמר הבא. לא נתתי לו פרסום, הוא חיכה לזמנו ולצערי זמנו הגיע.

8 יולי, 2014

י' תמוז, תשע"ד

"העוני הוא הצורה הגרועה ביותר של האלימות"

מהטמה גנדי

דו"ח מבקר המדינה בנושא הרעב בישראל ודוח ועדת אלאלוף אשר התרה החזיק אחריו אשר התפרסם זה עתה עורר את גלי הביקורת הרגילים. מכל קצוות הקשת הפוליטית-מפלגתית נשלפו החצים מנדנם, והכול האשימו את הכול במצב הנורא והאיום שהדוחות חשפו. אך דבר אחד מרכזי ניכר בתגובות הפסיכוגניות האלה: אף אחד לא טען, למיטב ידיעתי, שהוא מופתע או שנפל מהכיסא למשמע הנתונים הנוראים. לדוגמה: קרוב ל-900 אלף אזרחים דיווחו כי בשל מחסור בכסף לא אכלו לעתים במשך יום שלם או צמצמו את גודל הארוחות שלהם במשך כמה חודשים בשנה. מתוך 900 אלף רעבים כ-360 אלף הם ילדים. בנוסף עלה כי 18.3% מהמשפחות בישראל – המונות כ-330 אלף אנשים – סובלות מאי-ביטחון תזונתי, ו-10.5% סובלות מאי-ביטחון תזונתי חמור. בקרב המגזר הערבי התמונה קשה עוד יותר: קרוב למחצית (46.9%) מהנסקרים דיווחו על אי-ביטחון תזונתי, ו-30% דיווחו על אי-ביטחון תזונתי ניכר. עובדה זו איננה צריכה רק להפתיע אותנו, אלא להפך: אולי היא חייבת גם לעודד אותנו. ככל שעובר הזמן יותר ויותר אנשים מבינים את המתרחש לנגד עיניהם. אם בעבר הכול נעשה בידי "היד הנעלמה" של הכלכלה אשר איש לא הבין את דרכיה ואת אופני פעולתה, עתה מבינים כי מדובר בסך הכול בעניין פשוט למדי ששמו מאז ומעולם – אלימות.

תארו לעצמכם כי השופט במשחק כדורגל או כדורסל היה מוסיף נקודות באופן שרירותי לאחת הקבוצות שהוא חפץ ביקרה, נאמר שעל כל פסילה שלה היה מוסיף לה בתור בונוס עשר נקודות. שופט שכזה לא היה "שורד" זמן רב על המגרש. אלא שמה שחשוף, גלוי ושקוף לקהל במגרש, איננו כך בזירה הרחבה של הכלכלה המודרנית. קשה לעקוב אחר הבונוסים השמנים שמקבלים אלה שהרגולטור, השופט לצורך העניין, חפץ ביקרם. דווקא בעת שהרעב בישראל מתפשט, דווחנו שעלות ההעסקה המצרפית של מאה שיאני השכר ב-2013 עמדה על 790 מיליון שקל, וכי זו הייתה עלייה של 13% ביחס ל-2012. נתון זה משקף ממוצע שנתי של 7.9 מיליון שקלים למנהל ועלות העסקה חודשית ממוצעת של כ-660 אלף שקלים. קשה להבין כיצד הרגולטור הזה לוקח מהעניים ביותר, פושט על כיסיהם ורכושם הדל ומעביר אותו לידי אלה שיש להם הכול. אבל ככל שהזמן עובר, האלימות נעשית שקופה יותר ויותר, החמס המתמשך הזה מהדהד את עצמו לתוך הסוציולוגיה ומעורר את התחושות הבסיסיות ביותר של חוסר ההגינות הקורע פשוטו כמשמעו את האנשים.

בספרו "המקוללים עלי אדמות" מתאר פרנץ פנון, הוגה דעות בולט של הפוסט קולוניאליזם, את קווי המתאר של האלימות הזאת כלפי המדוכאים והחלשים. מסקנתו של פנון כי בסופו של דבר האדם השחור מבקש להידמות ללבן. אך זהו איננו הדבר הבעייתי ביותר שֶפנון חושף, הוא גם מטיף לנהוג באותה אלימות כלפי אלה המפעילים את האלימות הזאת. כי הרי הפנמת הקוד הקולוניאלי, הלבן, היא גם הפנמת האלימות כשיטה וכדרך – הזדהות המורדים עם הכוח שנגדו מרדו עד כדי קבלתו עליהם ללא עוררין. וכאן טמונה הסכנה העמוקה לענייניו, כי הרי אין נכון וצודק יותר מהכתוב בפרשת משפטים

"וְכִי-יִנָּצוּ אֲנָשִׁים, וְנָגְפוּ אִשָּׁה הָרָה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ, וְלֹא יִהְיֶה, אָסוֹן–עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ, כַּאֲשֶׁר יָשִׁית עָלָיו בַּעַל הָאִשָּׁה, וְנָתַן, בִּפְלִלִים. וְאִם-אָסוֹן, יִהְיֶה–וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ, תַּחַת נָפֶשׁ. עַיִן תַּחַת עַיִן, שֵׁן תַּחַת שֵׁן, יָד תַּחַת יָד, רֶגֶל תַּחַת רָגֶל. כְּוִיָּה תַּחַת כְּוִיָּה, פֶּצַע תַּחַת פָּצַע, חַבּוּרָה, תַּחַת חַבּוּרָה."

(שמות כ"א כב- כז).

אמנם קביעה זו מדאורייתא עברה שינויים מפליגים על ידי חז"ל אשר גרסו שאין לנקוט אלימות פיזית, אלא לפצות כספית את הניזוק.

האם יהיה אי פעם מחיר כלשהו שבאמצעותו ניתן יהיה לפצות את אלה שכמעט הכול נלקח מהם באלימות המאורגנת של השיטה המושלת בחיינו? או האם ניתן יהיה אי פעם להרכיב כתב אישום חמור יותר מזה שחווים מאות מיליונים יום-יום? או האם אי פעם יוכל המין האנושי להשתחרר מתחושת האשמה האורבת, ומהחרדה הנוראה המצטרפת אליה, לכל מי שמעז להביט אל האלימות הכלכלית המאורגנת הזו ותוצאותיה?

"ממרידות העבדים בימי קדם", כותב הרברט מארכוזה, "ועד למהפכה הסוציאליסטית, הסתיים מאבקם של המדוכאים בכינון שיטת דיכוי חדשה "טובה יותר"… כל מהפכה הייתה מאמץ מודע להחליף קבוצה שלטת אחת באחרת… הקלות שבה הם נוצחו צריכה הסבר… יסוד של הבסה עצמית כלול כנראה בדינאמיקה זו (מלבד נימוקים כמו אי בשלות או כוחות בלתי שווים). במובן זה הייתה כל מהפכה – מהפכה נבגדת".

מהי אותה הבסה עצמית, אם כן? לטעמי היא טמונה בשלושה: ראשית קבלת האלימות כצופן, הפנמתה והפיכתה לקוד ההתנהגות. שנית הכניעה לאדישות והפיכת "רוע הגזרה" לגורל שאי אפשר להתחמק ממנו. שלישית איבוד האמונה והתקווה באפשרות לעולם צודק יותר. שלושת אלו הם הצופן, גם היחד, הם כוחות ההבסה הפנימיים המשחקים לידי המצביאים בכל הדורות ובכל הזמנים. לו רק המרנו את שלושת יסודות ההבסה האלה בשלושה אחרים: בשימוש בכוח מבלי לסגוד לו ולהפכו לאל, כוח אשר יגייס עוצמה תרבותית, כלכלית ורוחנית, במאבק פנימי באדישות הארסית והמרעילה ובאמונה בשביב הסיכוי שעולמנו יכול ואף חייב להיות צודק וראוי יותר.

אילו היה בכוחנו להמיר את כוחות ההבסה שהפנמנו בשלוש העוצמות הללו הסמויות מן העין, אך המצויות בכל אחד ואחת מאתנו, אילו מסוגלים היינו להפכם למנופים ממשיים כלפי המציאות שאנו חיים בה, אולי היה נפתח לנו פתח תקווה.

פסח