ראי ראי שעל הקיר, מי היפה בכל העיר?

‏19 יוני, 2015

‏ב' תמוז, תשע"ה

"מנהגו של עולם הוא: המכוער דוחה את הטהור והיפה, כדי להישאר לבדו מול המראה. מנגנוני ההגנה העצמיים כבר יהפכוהו ליפה בעיני עצמו" (יגאל אלון)

תופעת האנטישמיות הולכת וזוקפת ראש מחדש ברחבי העולם. בדצמבר 2013 פורסם סקר שערכה "סוכנות האיחוד האירופי לזכויות יסוד" (FRA) בקרב יהודים בנוגע למגמות אנטישמיות באירופה. על פי אתר nrg, מסקר זה עולה כי כשנשאלו יהודים "מיהם המשמיעים התבטאויות אנטישמיות?", ציינו רובם כי דווקא "בעלי דעות פוליטיות שמאלניות" הם שתקפו אותם. ולאחר מכן, בסדר יורד, מוסלמים קיצוניים וימנים. מצב זה אינו חדש. השוני כאן הוא שהשנאה הפתולוגית, שלא לומר הזואולוגית, של מי שרואה את עצמו כאיש "שמאל" לעם היהודי ולמדינת ישראל מחלחלת לתוך מחקרים מדעיים וסטטיסטיים המאששים את מה שידענו שנים רבות קודם לכן. מדוע שונא כל כך השמאל האירופי את היהודים ואת מדינת ישראל, שהפכה בשנים האחרונות בעיני גזענים פתולוגיים אלו לשורש כל רע שיש לעקור? כיצד דרות אצלם בכפיפה אחת "אהבת" האדם באשר הוא אדם, שעליה הם מצווים מתוקף ערכיהם ה"שמאליים" והאוניברסליים, לצד שנאתם העמוקה, היסודית והבלתי ניתנת להמרה כלפי כל מה שמריח מיהדות ומישראל?

כשניסה פינסקר להסביר ב"אוטואמנציפציה" מדוע שונאים עמי העולם את היהודים, הגיע למסקנה כי בקרב עמי אירופה שוררת יודופוביה, קרי, שנאה עיוורת שאין לה כל מרפא מלבד יציאה מתוך מרקם העמים הללו, שלא לומר בריחה מתוכם. הוא כתב: "היודופוביה (שנאת יהודים) היא מחלת נפש (פסיכוזה). בתור פסיכוזה עוברת היא בירושה, ובתור מחלה תורשתית זה אלפיים שנה אין היא ניתנת לריפוי… כוחות חשוכים אלה, בדומה לשאר איתני הטבע העיוורים, יש לרסנם בחוזק יד, אם ישנו הכוח הגשמי לכך, ואם אין – יש לסטות מעל דרכם".

כשניסה בנימין זאב הרצל להסביר לחברו את אשר יקרה ליהודי הונגריה, ארץ הולדתו, אמר: "ועתה בנוגע ליהודים ההונגרים… איני עושה ספקולציה בצרת הבריות. אבל גם את היהודים ההונגרים ישיג גורלם – וכל כמה שיאחר לבוא, כן יהיה קשה ואכזרי ביותר; וכל מה שיתחזקו בארץ, כן יהיה נורא ואיום ביותר. אין מפלט ממגפת השנאה לישראל, ואז יוכלו לעשות שבתם עם הפטריוטיזמוס שלהם". באוגוסט 1944, ארבעים ואחת שנים לאחר שנאמרו דברים אלו, הובלו כחצי מיליון יהודי הונגריה למוות באושוויץ. היה זה רק כשמונה חודשים לפני תום מלחמת העולם השנייה. באוגוסט 2014, לפני כשנה, ציינו 70 שנה להשמדת יהודי הונגריה.

אגב, במסגרת אותו סקר שנזכר לעיל הסתבר כי "לא פחות מ-90% מהנשאלים בהונגריה שמעו את המשפט 'היהודים אחראים למשבר הכלכלי', וכ-100% שמעו את המשפט 'ליהודים יש יותר מדי כוח במדינה'".

בנסותו להבין את שנאת ישראל של הנוצרים, ניסח אהרון דוד גורדון תשובה מקורית ועמוקה מאוד בעיניי: "שורש שנאת היהודים הוא הטלת דת לאומית אחרת (היהדות) על ידי הנצרות", על העמים הפגאניים דאז. כלומר, אותה נצרות שבאה לעולם בידי היהודי המפורסם ביותר, ישוע, שנולד ומת כיהודי כשר לכל דבר ועניין, אותה נצרות גופא אינה אלא יהדות מחופשת שנכפתה על עמי אירופה. עמים פגאניים אלה לא עברו את התהליך של בחירה מרצון באלוהות מופשטת, אלא זו נכפתה עליהם הר כגיגית. לכן הם תופסים בתת-מודע שלהם, על פי א"ד גורדון, את היהדות כאשמה המרכזית לקריעתם האלימה מן האלוהים הרבים שנהגו לעובדם ולכרוע בפניהם ברך. לטעמו של גורדון, זהו שורש השנאה האנטישמית ליהודים, אך איך זה קשור בפתולוגיית השנאה של אנשי השמאל לישראל וליהודים בפרט?

אני גורס כי את זה יש להבין מתוך הסברו של גורדון. כשאדם הופך אדם אחר לשעיר לעזאזל בשל הכאב הבלתי פתור והבלתי מודע הנצבר בנפשו, הוא משליך עליו את כל המאֵירה שנצברה בנפשו, בלי כל קשר לאותו אובייקט שעליו הוא מטיל את כאבו. השלכה זו לובשת צורת התעמרות פראית באחר. כפי שלימְדָנוּ הפסיכואנליסט אריך נוימן, השורש לתופעת השעיר לעזאזל הוא הצורך הפיזיולוגי להתנקות מהכאב הדוקר והמוחץ את הנפש, משהנפש אינה יכולה להכיל עוד.

כך גם השמאלנים האירופיים שונאי ישראל, שמן הסתם אינם חיים בשלום עם שמאלנותם. הם, שאוהבים לשנוא, לחבוט ולהתעלל באחר – לפחות לא-פחות מכל אדם אחר – מחויבים לעבור תהליך של עידון, "להדחיק" בשפה הפסיכולוגיסטית, את כל מטעני הנפש ההרסניים שלהם – ממש כפי שנאלצו לעשות הפגאנים מול הדתות המונותאיסטיות לפי גורדון. כאב נורא זה של ויתור על "ציפור הנפש" של השנאה והאיבה חייב להיות מושלך על מישהו על מנת שיוכלו להרגיש טוב יותר עם עצמם. הם חייבים למצוא שעיר לעזאזל מיידי וזמין. ומי המתאים ביותר? אלה שהם מזהים כאחראים הישירים למר גורלם, הלא הם היהודים שלא רק שהביאו לעולם את האמונה המונותאיסטית, אלא גם תיבלו אותה ב"לא תרצח", "לא תחמוד", "לא תענה ברעך עד שקר" ועוד ועוד. אלה חייבים לשלם את המחיר.

בסופו של דבר, "שמאלנים קוסמופוליטיים" אלו באים חשבון עם מי שחייב אותם, להבנתם, להיות אנושיים יותר וגרם להם להצטברות כאב, כאמור, משום שניטלה מהם היכולת לרצוח או לפגוע פיזית. שנאת ישראל שלהם לבשה אמנם תחפושות שונות של צידוקים והסברים כאלו ואחרים במאות השנים האחרונות ואף בימינו, אך בסופו של דבר היא אינה אלא ניסיון בלתי מודע "לשחרר את הלחץ" שנגרם מניסיונם שלא צלח להיות פשוט אנושיים יותר.

אך לא אצא ידי חובתי אם לא אציין כי לא מעטים גם בקרב "עם הסגולה" שלנו לקו במחלה נוראה זו. במהלך כהונת הכנסת הקודמת, נדרש סגן שר הדתות דאז, הרב אלי בן דהן, להתייחס לשאלת הנישואים בין בני אותו מין. הוא אמר כי נישואים כאלה בין יהודים דומים בעיניו לנישואי יהודי עם גויה: אלו ואלו אינם חוקיים. אך בכל מקרה, טען הרב בן דהן, "תמיד ליהודי יש נשמה הרבה יותר גבוהה מזו של הגוי, גם אם הוא הומוסקסואל". מסתבר כי המגפה הזאת לא נותרה בתחומי העמים הנוצריים או השמאלנים באירופה, השונאים זואולוגית את היהודי באשר הוא. היא התפתחה למוטציה מפחידה במיוחד בקרב חלק מבני עמנו, שהפכו להיות שונאי אדם באשר הוא אדם.

אולי היהדות אינה מתאימה לרב בן דהן ולחבריו? דומה כמעט שהכאב שנגרם להם מעול חובותיה, לדוגמה "חביב אדם שנברא בצלם", גורם להם איבוד עשתונות עמוק כל כך עד שכדאי שישקלו לצאת מהארון ולהציג את עצמם כפי שהם: פגאנים חשוכים ושונאי אדם הסבורים כי יש בני אדם שנפשם גבוהה יותר ונחשבת יותר – אם כי אני לא בטוח שהפגאנים ייאותו לקבלם…

אלא שזה לא נעצר שם. גם בקרב ה"אליטה" הישראלית, כך מסתבר, תופעת השעירות לעזאזל הופכת למגפה. אלה התופסים את עצמם כצדיקים ונקיים, כדמוקרטים ושוחרי שלטון החוק, ומה לא, עוברים תהליך קשה ומבהיל כשהם נתקלים בעובדה המרה שהם לא ממש כאלה. מובן שאת המוגלה הזו המצטברת בנפשם הם לא יהפכו לביקורת פנימית, שכן זה עלול, חלילה, לערער את מבנה אישיותם, העומד כולו על ההתכחשות המוחלטת לאופיים האמיתי. אופי, התלוי כולו על הבלימה הדקה הזו שבין מה שאני חושב על עצמי לבין מי שאני באמת. כדי שלא ליפול לתהום האמת הזו, הם מפנים את חציהם אל עבר אלה ש"אשמים" ברגשות האשם שלהם, אלו השמים מראה מול עיניהם.

כשם שכל דור ודור ו"יהודיו" שלו, כן גם ישראל שלנו, שהיא מדינה יהודית ודמוקרטית, ו"יהודיה" שלה. אלו הופכים לשק החבטות של מסוכסכי הנפש החולים במחלה נוראה, אלימה ורעילה זו המביאה אותם לציד האנשים שהם מזהים כאשמים בצורך שלהם להתנהג כראוי בשעה שנפשם צמאה לחבוט, להרוס, לאבד ולהשמיד את מה שמשתקף לנגד עיניהם, לא ממראת המלכה המרשעת מסיפור "שלגייה" ("ראי ראי שעל הקיר, מי היפה בכל העיר?") אלא הנשקף לנגד עיניהם ומתבונן בהם ממראת המציאות הקשה.

אם כן, לאן יתעלו את הפסיכוזה שלהם, אם לא לאלה ש"גורמים" להם להרגיש כך? לכן, להיות יהודי הייתה מאז ומעולם בחירה הקשורה במחיר כבד. אלה שבחרו ובוחרים בה עד עצם היום הזה נדרשו ונדרשים לשלם במטבע קשה, נפשי ורגשי, בכל פעם מחדש.

היטיב לבטא זאת יגאל אלון בספרו "כלים שלובים":

"ככל שהחברה מתכערת וככל שהיא מתנתקת ממקורות יניקתה, כן היא מנסה לדחות את הזרים לה ברוחם, גם אם ה'זרים' הללו הם מיטב בניה. מנהגו של עולם הוא: המכוער דוחה את הטהור והיפה, כדי להישאר לבדו מול המראה. מנגנוני ההגנה העצמיים כבר יהפכוהו ליפה בעיני עצמו. כאן, דומני, השורש לניסיונות החוזרים ונשנים להכפיש, ויהי מה, את ערכי הסתדרות העובדים, את ההתיישבות העובדת בכלל ואת התנועה הקיבוצית במיוחד, וכן את תנועות הנוער החלוציות, אך לא רק אותן.

חברה הישגנית חיה את הרגע ומקדשת את "המיידי" וה"כאן". מכאן בוּזהּ העמוק לחולם, לאוטופיסט, לאידיאליסט, ולכל הדואג את דאגת העתיד, שעליהם היא מדביקה את התווית "יפה נפש", כאילו יש בה כדי לפגוע. באין לה שורשים, אין תמה שהיא טרף קל לכל רוח מצויה, והיא נתפסת בנקל למצבי-רוח קדורניים ומרפי ידיים. פרדוקס הוא, אך לא מקרה, שדווקא הסוגדים לפולחן הכוח הם הראשונים ששוקעים בתהומות של ייאוש ופיק בירכיים בשעות של מבחן גורלי, אל מול מציאות קשה ומתמשכת הטופחת על פניהם".

פסח