לא רק "בשביל שלוש שורות בהיסטוריה"

כ"ז ניסן תש"ף

21 אפריל 2020

 

77 שנים ימלאו היום לתחילתו של המרד הגדול בורשה בשנת 1943, שבראשו עמדו תנועות הנוער החלוציות. אין ספור ספרים, סרטים, מאמרים, מוזיאונים ועוד ועוד דרכי-מבע אנושיות לאין חקר, ניסו להסביר, לתאר ולנמק את אשר אירע בשנות השואה. כמעט ואין הסבר שלא ניתן לסיבה שבגללה  התרחש האירוע הסינגולרי הזה בתולדות האנושות. יש שתלו את סיבותיו בכלכלה, יש שהסבירו שהוא היה תוצאת מאבקי כוח בין אסכולות שונות, יש כאלה שהרחיקו ליער הטבטוני ואף הגיעו עד כוכבי הקרח והשמש, בניסיון לנמק מדוע התנהגו הגרמנים, ולא רק הם, כפי שהתנהגו.

כל הנימוקים וההסברים המעמיקים האלה לא חסכו, לאסוננו, את אשר התרחש ומתרחש בעולם לאחר המלחמה הארורה ההיא. איש עדיין, כך זה נראה על כל פנים, לא הצליח להסביר את סיבת הסיבות, והיא – האדם. מדוע זה בני אדם, רבים מאוד, יכולים היו לעשות, ועדיין עושים, את הרע והנורא כל-כך. אבל ניסיונות להסבר היו רבים, רבים מאוד. יש כאלה שטענו שנסיבות חייו הכלכליות של אדם מביאות אותו לרוע נורא שכזה. יש כאלה שטענו ואף הוכיחו, שדווקא הפגיעה הרגשית בגילים הצעירים יכולה למרר את חייו של אדם, עד כדי-כך שהוא יפרוק את השעיר לעזאזל שבתוכו, עד כדי רצח עם, רצח חפים מפשע – מעוללים ויונקים ועד הבאים בימים. חוקרים אף מצאו, כי פגיעה מוחית פיזית יכולה להביא אדם להיהפך לפסיכופת ו/או לאישיות גבולית, ומשם הדרך "נפתחת" לפניו, לעשות את השמות האיומות ביותר שניתן להעלות על הדעת.

כל ההסברים, המחקרים, חוות הדעת וההערכות הנפשיות, הכלכליות והרגשיות, באים רובם ככולם להוריד מעל כתפי כולנו את המחשבה, הבלתי מתקבלת על הדעת, שישנו הסבר אחר, שאיננו קשור בפתולוגיה ו/או במוטציה נפשית ו/או חברתית ו/או תרבותית ו/או רוחנית ו/או כלכלית. אפילו הסבר ההסברים המבריק שניתן על ידי פרופ' חנה ארנדט – "הבנאליות של הרוע", שכל כולו בא "להרגיע" את נפשנו המתייסרת, בפרשו את המציאות כדבר מה שאנשים עושים כדבר שגרה והם מדביקים זה את זה בעשיית הנורא מתוך שגרה, אינטרס, הליכה אחר העדר, הצורך להתקיים והתקווה להיות דומים לכל – איננו מניח תשתית מוצקה לשאלה מדוע זה ככה?

במאמרו ״תמונות של טוב ורע״ כתב בובר כי:

״את תמונות הרע… תואם בשלב הראשון של מציאות החיים המצב שבו מתכוון האדם להתגבר על מצב התוהו שבנפשו, על המצב של להיטות גואָה בלא-כיוון״.

ומפרש את תפיסתו זו של בובר, שמואל הוגו ברגמן:

"כשבובר מדבר על הרע, הוא מגדירו כחוסר כיוון. אין טוב ורע במובן הרגיל, אלא הרע הוא חוסר כיוון, אותה המערבולת של אפשרויות. אם האדם מוצא את כיוונו ואת הכוח להעמיד את כיוונו מול הכאוס של הפיתויים שהעולם מפתה אותו, אזי מתרחשת באדם איזו מיטאמורפוזה, נפתח לפניו העולם כולו.״

ובמידה מסוימת גם אלי ויזל מצטרף לגישה זו, שהרע הוא דבר מה בלתי ברור, היכול לדור בכפיפה אחת עם הטוב, מבלי שהאדם מבחין בתוך עצמו בין זה לזה:

"רצח בדם קר ותרבות לא שללו זה את זו. אם השואה הוכיחה משהו, זה שאדם יכול גם לאהוב שירה וגם לרצוח ילדים".

אלא שכל אלה אינם אומרים את המפחיד אך המובן כל כך מאליו, שעשיית הרע איננה רק תוצאה של נפש מסוכסכת, תנאים כלכליים, רצון בנקמה או תחושה טובה הנובעת מהנעיצה החוזרת ונשנית באחר. והמובן הזה מאליו, המפחיד כל כך, הוא כפול פנים – הראשון, קיומו של הרע, והשני, הבחירה בו. יש ודאי כאלה שיצקצקו ויאמרו, מה החכמה להגיד שיש רוע בעולם? הרי משחר ההיסטוריה אנחנו יודעים זאת. אלא שידיעה שונה במהותה מאמונה. הכול יודעים שהמוות בוא יבוא אליהם. איש איננו מאמין בכך שזה יקרה לו. אך הבחירה ברע איננה רק של אלה שעשו את הרע, אלא, בעיקר, של אלה המאפשרים לעשות את הרע – לא מתוך אדישות, אלא מתוך בחירה צלולה והבנה מלאה של הנסיבות. דוגמה לתפישה זו אפשר לראות בדבריהם של ואצלב האוול ואלי ויזל:

"אנו חיים בסביבה מוסרית מזוהמת. חלינו בחולי מוסרי מפני שהתרגלנו לומר דבר שונה ממה שחשבנו. למדנו לא להאמין בשום דבר, להתעלם זה מזה, לדאוג רק לעצמנו. מושגים כמו אהבה, חברות, חמלה, ענווה או סליחה איבדו את ממדיהם ואת עומקם, ולרבים מאיתנו הם ייצגו רק קוריוזים פסיכולוגיים, או שדמו לברכות מימי קדם שאיבדו את דרכן, והן מגוחכות למדי בעידן המחשבים והחלליות… כשאני מדבר על אווירה מוסרית מזוהמת אינני מדבר רק על האדונים שאוכלים ירקות אורגניים ואינם מביטים מבעד לחלונות המטוס. אני מדבר על כולנו. כולנו התרגלנו למערכת וקיבלנו אותה כעובדה שאין לשנותה, וכך עזרנו להנציחה. במילים אחרות, כולנו – אם כי, כמובן, במידות שונות – אחראים לפעולתו של המנגנון; איש מאיתנו איננו קורבן בלבד: אנחנו גם שותפים ליצירתו… מדוע אני אומר זאת? לא יעלה על הדעת להבין את המורשת העגומה… כדבר מה זר לנו, שהוריש לנו קרוב רחוק כלשהו. נהפוך הוא, עלינו לקבל את המורשת הזאת כחטא שחטאנו נגד עצמנו. אם נקבלה בדרך זאת, נבין שעלינו, על כולנו, ועלינו בלבד, לעשות דבר-מה בנוגע לה. איננו יכולים להאשים את השליטים הקודמים בכל, לא רק מפני שהדבר לא יהיה נכון, אלא גם מפני שהוא עלול להקהות את החובה העומדת בפני כל אחד מאיתנו היום, והיא המחוייבות לפעול בצורה עצמאית, חופשית… אל לנו לטעות: הממשלה הטובה ביותר בעולם, הפרלמנט הטוב ביותר והנשיא הטוב ביותר, לא יכולים לעשות הרבה בכוחות עצמם. ותהיה גם טעות לצפות לתרופה כוללת מידיהם בלבד. חופש ודמוקרטיה כוללים השתתפות ועל כן גם אחריות מכולנו.

(ואצלב האוול, בנאום בחירתו לנשיאות צ'כיה)

דברים דומים לאלה אמר הסופר, אלי ויזל, בנאומו המפורסם:

״ההיפך של אהבה אינו שנאה, כי אם אדישות. ההיפך של חיים אינו מוות כי אם אדישות לחיים ולמוות. ההיפך של שלום אינו אלא אדישות לכיעור שבמלחמה וליופי שבשלום".

איש משניהם איננו כותב, בחרנו והכרענו להיות אדישים, לחיות בסביבה מוסרית-מזוהמת ולשתף איתה פעולה. איש מהם אינו אומר, הבחירה להיות אדיש היא הבחירה לבחור ברוע שנעשה ולעמוד מנגד, לא רק מסיבות מוצדקות מאוד, אלא, ובעיקר, כתוצאה מהכרעה פנימית.

כשפגש אנטק את ״הקברן מחלמנו״, היה זה כבר לאחר שזה עבר מאות מדורי גיהינום, והעיקריים שביניהם היו חוסר האמון מצד היהודים, שפשוטו כמשמעו סילקו אותו כמשוגע. כי הרי מי באמת רוצה להאמין שמאן דהוא יעשה רע שכזה מבלי שיש לכך הסבר, מלבד ההסבר שהרוע קיים ויש הבוחרים בו? לנוכח מציאות זו אומר אנטק כי:

״פרק חדש התחיל בחיינו, אחד החמורים ביותר. מסימניו הראשיים – הרגשת הסוף. את הסיפור על וילנה כבר שמעו חברי ושמעו אנשי ׳השומר הצעיר׳. העברנו את הידיעה לאקטיבה התנועתית, לעסקנים שבוארשה. התגובות היו שונות. הנוער קלט לא רק את האינפורמציה, אלא גם את הפרשנות. והפרשנות היתה: זו התחלה של הסוף. גזר-דין טוטלי של מוות על היהודים.״

אנטק וחבריו וחברותיו לתנועת הנוער הציונית-חלוצית הכירו בעובדה שהעם הגרמני החליט לחסל, לאבד, למחוק ולרצוח את כל היהודים בעולם. היה זה הרגע המכריע שאותו חווה גם אבא קובנר כשכתב את הכרוז – ״אל נלך כצאן לטבח״:

״נוער יהודי, אל תיתן אמון במוליכים אותך שולל. משמונים אלף יהודים שב"ירושלים דליטא" שרדו אך עשרים אלף. לעינינו קרעו מאתנו את הורינו, אחינו, ואחיותינו. היכן הם מאות הגברים שנחטפו לעבודה בידי ה"חוטפים" הליטאים? היכן הן הנשים הערומות והילדים, שהוצאו מאתנו בליל האימים של הפרובוקציה? היכן הם יהודי יום הכיפורים? היכן אחינו מהגטו השני? כל אשר הוצא משערי הגטו לא חזר עוד. כל דרכיו של הגסטאפו מובילות לפונאר. ופונאר היא מוות! המהססים! השליכו מעליכם כל אשליה. ילדיכם, בעליכן ונשיכם אינם עוד. פונאר אינה מחנה – שם נורו כולם. היטלר זומם להשמיד את כל יהודי אירופה. על יהודי ליטא הוטל להיות הראשונים בתור…״

היה זה הרגע שבו חדרה ההכרה כי הרוע קיים ועומד בפני עצמו והוא גם תוצאת בחירה והכרעה, ולא רק פרי נסיבות, כפי שציין יצחק צוקרמן:

"רוזוולט ידע, האפיפיור ידע… נוכחנו לדעת שהעולם הוא גדול ומטונף".

במובן זה, במלאת 77 שנים למרד הגדול, מותר לומר כי המרד היה לא רק מה שתיאר קאמי באדם המורד:

״הדברים נמשכו זמן רב מדי… עד עכשיו כן, ולהלן – לא… אתה מרחיק לכת… וישנו קו גבול, שאותו לא תעבור״.

בעיקר היה זה מרד בתפישה שהרוע הוא רק נסיבתי, תוצאתי ולא הכרעתי. שהוא תוצאה של בחירה ולכן עם רוע שכזה אין באים בדברים, אלא נאבקים בו עד למיגורו.

נס המרד, שהושא בגיטו ורשה, ביום י"ד בניסן תש"ג, 19 באפריל 1943, היה אם כן לא רק "בשביל שלוש שורות בהיסטוריה", אלא גם ובעיקר לשם שינוי הכרתי ומוסרי בדבר קיומו של הרוע, הבחירה בו, והעובדה שקבלת המהות הזו והבנתה עדיין לא חדרו לנבכי נפשנו, ומהות זו היא  שהופכת את עיקרי המרד הגדול לרלוונטיים כל כך גם בימינו אלה.

פסח

מי היא יהודייה ומה בין חופש לדרור

ערב פסח התש״ף

08 אפריל 2020

מי היא יהודייה

ומה

בין חופש לדרור

״דאמר רבי שמואל בר נחמן אמר רבי יונתן: מאי דכתיב 'ולא קרב זה אל זה כל הלילה' (ספר שמות, פרק י"ד, פסוק כ')? באותה שעה בקשו מלאכי השרת לומר שירה לפני הקדוש ברוך הוא. אמר להן הקדוש ברוך הוא: מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה לפני?!"

(סנהדרין ל״ט ע״ב)

כל ימי חייו, עד פי קברו, נשא עמו המשורר אבא קובנר את האשמה והכאב הנוראים על כך ש״נטש״ את אימו. ב-23 בספטמבר 1943, כשפרצו הגרמנים והאסטונים לגטו וילנה, ניסו חברי ה-פ.פ.או, ארגון הפרטיזנים המאוחד, לסחוף את כלל תושבי הגטו למרד מזוין, אך ללא הצלחה. לאחר שנפלה ההחלטה להתארגן להוצאת הלוחמים ונשקם המועט ליערות הסמוכים במטרה להמשיך משם את הלחימה בגרמנים, התארגנו הלוחמים מאחורי העמדה ברחוב סטראשון 6. לשם הגיעה אימו של קובנר מדירת המשפחה, בריצה ובידיים פרושות וזעקה – ״ומה יהא עלי, מה עלי לעשות?״ בידיים ריקות עמד בפני אימו, בלי שום פתרון עבורה. ברבות השנים כתב אבא בספרו ״מכל האהבות״ את השיר "הַדִמְעָה הַשְלִישִית":

כמעט שמונים שנים לאחר מאורע נורא זה, במדינת היהודים הדמוקרטית שלנו – שיש הגורסים כי באמתחתה נשק יום הדין ושכוח רב לה כאחת ממעצמות האזור ואולי היא גם אחת ממעצמות העולם – כותבת העיתונאית מירב ארלוזורוב כך: ״בואו נדבר על המחיר: האם 10,000 מתים שווים 140 מיליארד שקל? במשבר הקורונה אי-אפשר לברוח מהדיון על עלות חיי אדם״. הגברת ארלוזורוב אומרת, למעשה, כי יש לקבל החלטה מושכלת, שכלתנית וקרה, שמשמעותה קיפוח מודע של חייהם, שלא לומר הריגתם במודע של עשרות אלפי קשישים וקשישות. ״הדיון על המחיר חייב להתנהל״, היא מסכמת. לדברים אלה הצטרף בכיר באוצר לשעבר, אשר שנה ואמר: ״מחריבים את הכלכלה כדי למנוע מוות של כמה מאות״. כשקראתי דברים אלה חשבתי לעצמי, האין אני קורא את גרסת ״תורת המלך״ ״החילונית״, ״הליברלית״, זו הסוגדת למולך הממון? והאם יש בליבנו האומץ לומר זאת לעצמנו ללא כחל ושרק וללא מורא ופחד? אלה מדברים על קיפוח חיי-אדם בשל גזעם, מוצאם ודתם ואלה בשל ערכם הכספי. בשעה שהראשונים מוכנים ומצווים לקפד חיים בשל מוצאם של בני-אדם אלה, האחרונים אינם מהססים לומר שיש לקפח את חייהם של כעשרת אלפים בני-אנוש, בכדי להישאר בפרדיגמה הכלכלית הנוכחית ולא לנקוט שום פעולה הנוגדת את ההיגיון של ״החופש לבחור״. כלומר, בכדי שיוכלו להמשיך ולהתעשר יש, לטעמם, להמשיך את הפעילות הכלכלית, וודאי וודאי לצמצם את ההוצאה הציבורית. כי להווי ידוע, ששינוי הפרדיגמה, המתבקש כל-כך, לשיטת ״הממשלה כקונה של מוצא אחרון״ – קרי, מעבר משיטה של מסגרות תקציביות לשיטה של שמירה על כל האזרחים ועל הפעילות הכלכלית, בדומה לשיטת ״הצ׳ק הפתוח״ הנהוגה כיום בבריטניה, ערש הקפיטליזם, או לדגם הספרדי, בו מתוכנן לשלם שכר בסיסי אוניברסלי לכל אזרח ואזרחית. כסף שאמור להבטיח מזון וקורת גג. וכל זאת לאחר שהבין גם המשטר הספרדי, שישנה חלופה ושהשיטה הנוהגת משמעה רצח חפים מפשע. – – אלא שלהווי ידוע, כאמור, שמעבר לשיטה כזו בישראל יפגע, לשיטתה של ארלוזורוב, בכיסם של הפריווילגים. ולכן, בכדי שדבר זה לא יקרה, חלילה, מותר ורצוי להקריב למולך הזה את אבותינו ואימהותינו. כלומר, גם לקפד את חייהם של חפים מפשע וגם לפגוע, באופן מודע ומתוכנן, בשכבות החלשות וברוב הציבור בכדי שרק חלק ממנו ייהנה מפירות המצב החמור שאליו נקלענו. ובכן, במה שונה ״תורת המלך״ הדתית מתורת המלך הזו, הליברלית-חילונית כביכול? שבראשונה מותר לקפד רק את חייהם של מי שאינם יהודים (למעט מקרים מסוימים מאוד), ובשנייה ניתן לקפד את חייהם של הכול, ללא הבדל דת, גזע ומין, ובתנאי שהפרוטה אינה מצויה בכיסם. בראיון שנערך בערוץ הטלוויזיה הפולנית רואיינה ההיסטוריונית הפולנית והאנטישמית, אווה קורק, וכך אמרה:

"שמתי לב למשהו אחר שקשור ליהודים, הייתי קוראת לו 'ייהוד מערב אירופה'. בספרד החליטו לבחור את מי להחיות כי אין להם מספיק מכונות הנשמה לענות על כל הצרכים, כך שמכונות ההנשמה יהיו מיועדות רק לצעירים בעלי ערך. זה מחריד. במקרה הזה אנו עוסקים בדבר שנלקח מההלכה היהודית", מוסיפה ואומרת קורק, "ונעשה בו שימוש באירופה. פתאום ראיתי במו עיניי את החוק היהודי הזה מוחדר לתוך התרבות הנוצרית המערבית שלנו … מאפשרים בחירה בין בני אדם, מי לחיות ומי למות. בתרבויות שלנו זה לא היה מקובל, זה הגיע בעקבות היהודים. כעת אנו רואים את ההתנהגות היהודית-פשיסטית במערב אירופה".

אם אפשר היה לזעוק זעקת שבר נוראה שתזעזע את כל מוסדות הארץ הייתי עושה זאת, אלא שמה טיבה של זעקה שכזו, לכשהיא נופלת על לב אבן – לב אנטישמי השונא יהודים, רק בשל היותם יהודים ויהודיות. לב שבו לא מתקיימת נבואת הנביא:

"וַהֲסִרֹתִי לֵב הָאֶבֶן, מִבְּשָׂרָם, וְנָתַתִּי לָהֶם, לֵב בָּשָׂר" (יחזקאל, י"א, י"ט)

אין כל טעם בכך. גם הבאת הוכחות כגון אלה מתוך מקורותינו, לא תשנה את אמונתם האנטישמית, שאותה ינקו משחר ימיהם.

"שאלו שאלה זו לפני ר' תנחום מהעיירה נֵוִי: מהו לכבות נר בוער מלפני החולה בשבת? ועל שאלה זו ענה: נר קרוי 'נר' ונשמתו של אדם קרויה 'נר'. מוטב יכבה נר של בשר ודם מפני נרו של הקב"ה".

או מדבריו של משה הס:

"פעולת האדם היא חייו, והחיים לא ישקלו בכסף ולא ייקנו במחיר. אין ערוך לחיי האדם."

וגם:

״סנהדרין ההורגת אחד בשבוע נקראת חובלנית (קטלנית), רבי אליעזר בן עזריה אומר אחד לשבעים שנה, רבי טרפון ורבי עקיבא אומרים אילו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם, רבן שמעון בן גמליאל אומר אף הן מרבין שופכי דמים בישראל.״

(מסכת מכות, פרק א׳, משנה)

ו/או:

"הֱווּ יוֹדְעִין שֶׁלֹּא כְדִינֵי מָמוֹנוֹת דִּינֵי נְפָשׁוֹת. דִּינֵי מָמוֹנוֹת, אָדָם נוֹתֵן מָמוֹן וּמִתְכַּפֵּר לוֹ. דִּינֵי נְפָשׁוֹת, דָּמוֹ וְדַם זַרְעִיּוֹתָיו תְּלוּיִין בּוֹ עַד סוֹף הָעוֹלָם, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְקַיִן שֶׁהָרַג אֶת אָחִיו, שֶׁנֶּאֱמַר דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים, אֵינוֹ אוֹמֵר דַּם אָחִיךָ אֶלָּא דְּמֵי אָחִיךָ, דָּמוֹ וְדַם זַרְעִיּוֹתָיו … וּלְהַגִּיד גְּדֻלָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁאָדָם טוֹבֵעַ כַּמָּה מַטְבְּעוֹת בְּחוֹתָם אֶחָד וְכֻלָּן דּוֹמִין זֶה לָזֶה, וּמֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא טָבַע כָּל אָדָם בְּחוֹתָמוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן וְאֵין אֶחָד מֵהֶן דּוֹמֶה לַחֲבֵרוֹ. לְפִיכָךְ כָּל אֶחָד וְאֶחָד חַיָּב לוֹמַר, בִּשְׁבִילִי נִבְרָא הָעוֹלָם".

(סנהדרין, ד', ע"ה)

ואף קשה ומדכא עד עפר לגלות שגם ההיגיון המארגן מתחילת שלטונו של משטר האימים המפלצתי בתולדות האדם בתחילת שנות ה-30 בגרמניה, טען בקמפיין רחב היקף שאחזקת נכים, תשושי-נפש ועוד הוא עול כלכלי בלתי-מוצדק על החברה הבריאה. להלן כמה תמונות מהקמפיין:

כרזה שמציגה כמה עולה למדינת גרמניה לדאוג לאנשים עם מוגבלויות, וכי זהו נטל על מרבית האוכלוסייה העובדת. בכרזה כתוב שעלותו של אדם חולה למשק היא 50 אלף מארק.

תמונות של אנשים עם מוגבלויות שצולמו במוסדות שונים בשנות ה-30 של המאה הקודמת, תחת הכיתוב: "יש אנשים שנולדו להיות נטל על האחרים". בתמונה למטה בית הקברות במוסד הדמר, שבו נקברו הנרצחים בקברי אחים.

כרזה משנת 1938 שבה נכתב כי עלותו של פגוע הנפש שבצילום למשק הגרמני היא 60 אלף מארק.

כל אלה – זעקה, הוכחה, השוואה ועוד ועוד ועוד – לא יועילו ולא כלום. ובכן, מה נותר ערב הפסח הזה, ערב חג החירות? נותר לנו לעשות את האבחנה החדה בין חופש לדרור, שאותה עושה עדי וולפסון, אב לבן טרנסג׳נדר, אשר כתב לבנו ביום הנראות הטרנסג׳נדרי, שחל לפני כמה ימים, ב-31.3.2020,  את השיר הבא – חֵרוּת:

כי החופש הוא מששת ימי הבריאה, והוא איננו תלוי בבחירתנו ו/או בהכרעתנו. הוא נברא איתנו ואם אין נותנים לנו אותו, אנו נאבקים עליו. ואילו הדרור הוא מדרגה שונה מהחופש ומהחירות גם יחד – על הדרור מחליטים, מכריעים, משלמים מחיר כבד לעיתים, בעבור דבר מה שאינו מובן מאליו כמו החירות, אלא דבר מה עמוק יותר, מורכב יותר, מהותי יותר, כמו עמדה ודעה שאינה עולה בקנה אחד עם הדעה והעמדה הרווחת. לדוגמה, ההכרעה להיות יהודי לא משום שנולדת כך, אלא משום שהכרעת ובחרת בניגוד ואל מול כל הקשיים. ומהי משמעות הדרור לבחור להיות יהודי? המשמעות היא לא להעריך חיי אדם בכסף, לא לתלות את המשך חייו של מאן דהוא במקור תקציבי – לא לקבל זאת, למרוד בזה, להיאבק בזה, להילחם בזה ולשלם את המחיר הנקוב בחופש שלך למען הדבר הזה. זוהי, אם כך, המשמעות העמוקה של  לבחור בדרור ולהכריע להיות יהודייה. כדבריו של מרדכי מרטין בובר:

״מה תכליתו של מסע זה שאנו נוסעים דרך תהום … מה משמעותו של דבר זה, שאנו מבקשים להתמיד בקיומנו לא רק כבני אדם, כרוח אנוש וכזרע אנשים. אלא – על אפם של הזמנים ועל אפו של הזמן כל עצמו, כיהודים".

מה משמעותו של דרור זה? משמעותו, אם כך, על אפם של הזמנים ועל אפו של הזמן עצמו, לבחור להיות יהודים ולהיאבק על כך שאין ערוך לחיי אדם, ויהא גזעו אשר יהא, יהא גילו אשר יהא, יהא מינו אשר יהא, יהא מגדרו אשר יהא, יהא צבעו אשר יהא, תהא נטייתו המינית אשר תהא, תהא אמונתו אשר תהא.
"מעשה ידי", המצרים ובראשם פרעה, אשר השליך את בכורי ישראל היאורה, "טובעין בים ואתם אומרים שירה?" כל האוחז בהשקפה זו הרי הוא יהודי! הרי היא יהודייה!

ערב חג הפסח, הבה נחזור ונכריע, מתוך החירות והחופש שלקחנו לעצמנו להחליט ולבחור, כי אנו חוזרים ומכריעים ואנו חוזרות ומכריעות להיות יהודים ויהודיות. לא במובן הביולוגי, אלא במובן העמוק, היסודי והמהותי של ההכרעה, שאין ערוך לחיי אדם, באשר הוא אדם. ואולי נוכל באמונתנו זו, שאותה הורישו לנו אבותינו ואימותינו ועליה גם קיפחו את חייהם, ובדרך החינוך וההדרכה להדליק את האור הזה גם בליבות אחרים, כדבריו של סבה היהודי של הגברת ארלוזרוב, חיים ארלוזרוב:

"תחילה מנצנץ אור אחד ושב וכבה, אבל הנה מצא לו חברים, האור מסביב נעשה רב יותר, בהיר יותר ויותר, עד שניצח האור וחיים חדשים מתערים מסביב בכל זוהר יפעתם. זהו כחה של האידיאה ושל האידיאליזם, של המחשבה האנושית ושל הרצון האנושי, כשהוא מתגלגל במעשים. גם לנו יש חלק ונחלה באידיאליזם, שכן גם אנחנו רוצים ליצור את העולם ואת החיים כולם, את החיים הלאומיים והסוציאליים, התרבותיים והדתיים, בצורתו וכדמותו של האידיאל אשר לנו".

פסח