אגודת נבות (נחלת אבות) היזרעאלי – הישראלי

24 ספטמבר, 2014

כ"ט אלול, תשע"ד

ערב ראש השנה תשע"ה

"וַיְהִי, אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, כֶּרֶם הָיָה לְנָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי, אֲשֶׁר בְּיִזְרְעֶאל – אֵצֶל הֵיכַל אַחְאָב, מֶלֶךְ שֹׁמְרוֹן. וַיְדַבֵּר אַחְאָב אֶל-נָבוֹת לֵאמֹר תְּנָה-לִּי אֶת-כַּרְמְךָ וִיהִי-לִי לְגַן-יָרָק, כִּי הוּא קָרוֹב אֵצֶל בֵּיתִי, וְאֶתְּנָה לְךָ תַּחְתָּיו, כֶּרֶם טוֹב מִמֶּנּוּ; אִם טוֹב בְּעֵינֶיךָ, אֶתְּנָה-לְךָ כֶסֶף מְחִיר זֶה. וַיֹּאמֶר נָבוֹת, אֶל-אַחְאָב: חָלִילָה לִּי מה', מִתִּתִּי אֶת-נַחֲלַת אֲבֹתַי לָךְ… וַתֹּאמֶר אֵלָיו, אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ, אַתָּה, עַתָּה תַּעֲשֶׂה מְלוּכָה עַל-יִשְׂרָאֵל; קוּם אֱכָל-לֶחֶם, וְיִטַב לִבֶּךָ – אֲנִי אֶתֵּן לְךָ, אֶת-כֶּרֶם נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי. וַתִּכְתֹּב סְפָרִים בְּשֵׁם אַחְאָב, וַתַּחְתֹּם בְּחֹתָמוֹ; וַתִּשְׁלַח הסְפָרִים, אֶל-הַזְּקֵנִים וְאֶל-הַחֹרִים אֲשֶׁר בְּעִירוֹ, הַיֹּשְׁבִים, אֶת-נָבוֹת. וַתִּכְתֹּב בַּסְּפָרִים, לֵאמֹר: קִרְאוּ-צוֹם, וְהֹשִׁיבוּ אֶת-נָבוֹת בְּרֹאשׁ הָעָם. וְהוֹשִׁיבוּ שְׁנַיִם אֲנָשִׁים בְּנֵי-בְלִיַּעַל, נֶגְדּוֹ, וִיעִדֻהוּ לֵאמֹר, בֵּרַכְתָּ אֱלֹהִים וָמֶלֶךְ; וְהוֹצִיאֻהוּ וְסִקְלֻהוּ, וְיָמֹת. וַיַּעֲשׂוּ אַנְשֵׁי עִירוֹ הַזְּקֵנִים וְהַחֹרִים, אֲשֶׁר הַיֹּשְׁבִים בְּעִירוֹ, כַּאֲשֶׁר שָׁלְחָה אֲלֵיהֶם, אִיזָבֶל – כַּאֲשֶׁר כָּתוּב בַּסְּפָרִים… וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אִיזֶבֶל, כִּי-סֻקַּל נָבוֹת וַיָּמֹת; וַתֹּאמֶר אִיזֶבֶל אֶל-אַחְאָב, קוּם רֵשׁ אֶת-כֶּרֶם נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי אֲשֶׁר מֵאֵן לָתֶת-לְךָ בְכֶסֶף – כִּי אֵין נָבוֹת חַי, כִּי-מֵת. וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אַחְאָב, כִּי מֵת נָבוֹת; וַיָּקָם אַחְאָב, לָרֶדֶת אֶל-כֶּרֶם נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי – לְרִשְׁתּוֹ. וַיְהִי, דְּבַר-ה', אֶל-אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי, לֵאמֹר. קוּם רֵד, לִקְרַאת אַחְאָב מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל – אֲשֶׁר בְּשֹׁמְרוֹן; הִנֵּה בְּכֶרֶם נָבוֹת, אֲשֶׁר-יָרַד שָׁם לְרִשְׁתּוֹ. וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו לֵאמֹר, כֹּה אָמַר ה', הֲרָצַחְתָּ, וְגַם-יָרָשְׁתָּ; וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו לֵאמֹר, כֹּה אָמַר ה', בִּמְקוֹם אֲשֶׁר לָקְקוּ הַכְּלָבִים אֶת-דַּם נָבוֹת, יָלֹקּוּ הַכְּלָבִים אֶת-דָּמְךָ גַּם-אָתָּה. וַיֹּאמֶר אַחְאָב אֶל-אֵלִיָּהוּ, הַמְצָאתַנִי אֹיְבִי; וַיֹּאמֶר מָצָאתִי – יַעַן הִתְמַכֶּרְךָ, לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה'. הִנְנִי מֵבִי אֵלֶיךָ רָעָה, וּבִעַרְתִּי אַחֲרֶיךָ; וְהִכְרַתִּי לְאַחְאָב מַשְׁתִּין בְּקִיר, וְעָצוּר וְעָזוּב בְּיִשְׂרָאֵל. וְנָתַתִּי אֶת-בֵּיתְךָ, כְּבֵית יָרָבְעָם בֶּן-נְבָט, וּכְבֵית, בַּעְשָׁא בֶן-אֲחִיָּה: אֶל-הַכַּעַס אֲשֶׁר הִכְעַסְתָּ, וַתַּחֲטִא אֶת-יִשְׂרָאֵל. וְגַם-לְאִיזֶבֶל – דִּבֶּר ה', לֵאמֹר: הַכְּלָבִים יֹאכְלוּ אֶת-אִיזֶבֶל, בְּחֵל יִזְרְעֶאל. הַמֵּת לְאַחְאָב בָּעִיר, יֹאכְלוּ הַכְּלָבִים; וְהַמֵּת, בַּשָּׂדֶה, יֹאכְלוּ, עוֹף הַשָּׁמָיִם. רַק, לֹא-הָיָה כְאַחְאָב, אֲשֶׁר הִתְמַכֵּר, לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה – אֲשֶׁר-הֵסַתָּה אֹתוֹ, אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ…"

מלכים א' כ"א

"ישנם רגעים בהם נצרפת אומה. בהם נבחנת תנועה. בהם יחושל אדם. בהם היסטוריה מתחוללת. 'היום הזה נהיית לעם'". כך כתב ברל כצנלסון. כזה היה הרגע הזה בחיי עמנו, בסיפורו של נבות היזרעאלי, רגע שאין חד, כואב וברור ממנו. מי אנחנו ומה אנחנו, העם היהודי, אמורים וצריכים להיות? מה מגדיר אותנו? במה אנחנו אמורים להיות שונים מכל העמים האחרים? הבגידה הקולקטיבית המתמשכת שלנו בייעוד הזה, הבאה לידי ביטוי באופן בהיר כל כך בפרשת נבות, היא בעצם ההוכחה האולטימטיבית לכך שאיננו בוחרים בייעוד הזה של צדק חברתי שעליו שילמנו בדם משך אלפי שנים. בית היה למאות משפחות ערביות בסומייל, בליפתא, בסֶלימה, בגבעת עמל א' ב' וג' ובסכאנת אל דרוויש אשר בבת-ים, ובאנו אנחנו לכאן במקומן, בכוח זכותנו הבלתי ניתנת לערעור על הארץ הזו. בכוחה של זכות זו גם גרמנו "עוול", אבל בחלק גדול מהמקרים זה היה עוול הכרחי.

אז באו מנהיגינו וביניהם אבי האומה דוד בן גוריון וביקשו מעולי ארצות המזרח לתפוס את מקומם של הערבים כדי שאלה האחרונים לא ישובו אל בתיהם. "חלוצים" קרא בן גוריון לאותם אלה אשר עקרו ממקום שבתם ובאו לסומייל, לג'מאסין אל ע'רבי, הלא היא גבעת עמל או לכפר שלם: "עם חשיכה תעיתי באבק משעולי הפרדסים שבקצוות העיר…" כותב יוסף חיים ברנר בסיפורו האחרון "מפנקס" מספר ימים לפני שנרצח. "בעוד צעדים אחדים, במשעול שאחר זה, זינק מאחד הפרדסים איש ערבי אחד בסחבות של טוּז'וּרקה אירופית ומעדר ישן על כתפו. 'חאואג'ה!'… היה זה נער פועל כבן שלוש-עשרה או ארבע-עשרה…שאלתיו אני מצדי במלה אחת:מסֶלימה? (כלומר, מכפר סֶלימה הסמוךְ הנךָ?)…כי לו, לנער, אין לא אב ולא אם, מתו בשנות המלחמה, יתום הוא… 'קַדֵיש'?(כלומר, כמה אתה מקבל ליום?)… וענה בהכרת ערךְ עצמו:'תּמניא גרש', היינו שמונה גרושים. – 'לא טוב' אמרתי… מה פּירוש 'לא טוב'… אז הסביר לי בארוכה והטעמה יתירה, שיש גם שמקבלים חמשה עשר גרוש ליום וגם עשרים.. פועלים גדולים.. ולו אחיות קטנות.. וצריך לאכול, להתפרנס.. והוא מקבל שמונה… אח צעיר! נכונה היא השערת המלומדים או לא, קרוב אתה לי לדם או לא, אך אחריותך הן עלי מוטלת היא. הן עלי היה להאיר את עיניך, להטעימך יחסי אנוש!.. לא, לא עשיית ריבולוציה במזרח על רגל אחת בפקודת ועד ידוע ובטעם שליחים של פוליטיקה סוציאליסטית ידועה – לא, לא פוליטיקה! זה, אולי דוקא לא תפקידנו, ובזה אולי דוקא נעסוק בעל-כורחנו, מתוך יאוש, בדלית ברירה! – לא, לא זה!.. כי אם מגע נפש בנפש.. מהיום.. ובמשך דורות.. במשך ימים רבים.. וללא שום מטרה.. ללא שום כוונה.. מלבד כוונת אח, ידיד ורֵעַ.." והנה היא אותה סלימה של אז הלא היא כפר שלם של היום, תשעים ושלוש שנים לאחר מכן צדק? מגע נפש בנפש? ללא שום כוונת (רווח)?, הצחקנו את ממשלת ישראל. עת חדר עגל הזהב לחיינו, החליטה מדינתנו לא רק לעשות קופה על חשבון משפחות אלו החיות שם מ-1947 וגידלו שם בנים ונכדים ונינים, אלא שהיא החליטה לשלשל חלק נכבד מהצרור העצום הזה לעשירים שבינינו. להעביר להם, קרי לקניינם הפרטי, את אדמות הפליטים הערבים, ולהפוך את החלוצים של בן גוריון לפליטים בארצם, חסרי כול.

במה שונה סיפורם של נבות ואחאב מסיפור מגורשי סכאנת אל דרוויש או מגורשי גבעת עמל? בכך שסיפור עקירתם של אלה הוא נורא וחמור לאין ערוך. אחאב הציע לנבות חלקה חלופית. לא זו אף זו, הוא הציע לו חלקה טובה במיוחד, ובלבד שיוותר על החלקה שנפשו של המלך חשקה בה . בגבעת עמל לא רק שלא הוצעה דירה חלופית או חלקה חלופית, אלא שהזקנים והחורים של ימינו פסקו שיש לסלק את התושבים מהמקום שחיו בו ללא כל תמורה, ללא קורת גג לראשם – "לרחוב השליכום!" פסקו. האם עשו חורים וזקנים אלו כמעשה איזבל? אינני יודע. אני נושא תפילה לאל עליון שלא זהו המצב. אך לצד זאת אני יודע כי מעשה גבעת עמל, סכאנת אל דרוויש, סומייל ועוד הוא נורא ממעשה נבות היזרעאלי, וכי העונש הצפוי לחברה שלוחת רסן ואכזרית שכזו הוא עונש רע ומר.

מה עלינו לעשות, ישאל השואל, תתהה השואלת, אל מול פני האכזריות הנוראה הזאת? להיאבק בכל כוחנו למען הצדק! אין בידינו דבר אחר לעשות, כי אחרת נאבד את עצמנו ואת עמנו לדעת. אגודת נבות צריכה לקום כשעל ייעודה כתוב: לא לתת למעשה אחאב להפוך לנורמה בישראל שלנו. לא לתת למעשה הנבלה אשר נעשה בגבעת עמל להפוך למעשה פילגש בגבעה בכל רחבי מדינת ישראל.

האם נצליח? אינני יודע, אך אם לא נשמיע קול ו"נספינו" גם אנחנו ברע הנורא הזה לעד.

פסח

 

על פי

י"ט באלול, תשע"ד

14 ספטמבר, 2014

פעמים רבות אנו מגבשים את מחשבותינו ודרכי פעולתנו על פי דברים ששמענו ממאן דהו או מקריאת ספר, שיחה טובה ועוד ועוד. אך המציאות המורכבת מאוד שאנו חיים בתוכה מקשה עלינו להצביע במדויק על פי מה נקבעה עמדתנו, ואם כך הוא הדבר בחיי הפרט צא ולמד כיצד נראים הדברים בין מדינות ועמים.

אך למרות מגבלה זו, יש רבים מאוד (רבים מדי) היודעים "במדויק" את הסיבות והנסיבות המוחלטות והחלוטות למהלכים כאלה ואחרים שמבצעת, במקרה שלנו, ממשלת ישראל. המציאות הרוחשת אינטרסים, רגשות, לחצים, אופיו של איש זה או אחר, נאמנויות ועוד אינה מפריעה להם לקבוע בוודאות את הסיבות לכל מהלך ומהלך. חלקם עושים זאת כי זו פרנסתם, אחרים סתם משחיזים את מוחם במגוון השערות, לחלק אחר יש "מקורות" ששמעו רמזים עלומים, ועל סמך כל אלה הם מרכיבים את תמונת המציאות. אחרים פשוט רואים זאת כאצבע אלוהים, או כהתרחשות דטרמיניסטית על פי הדיאלקטיקה ההגליאנית.

עם שורת המגבלות האלה, ניגשתי לקרוא את מאמרו החשוב של הרב יואל בן נון שפורסם ביום רביעי, 20 באוגוסט באתר האינטרנט Ynet. ממאמרו עולה תמונת מצב ברורה ביותר, ולפיה הכרעת ראש הממשלה נתניהו שלא להכניס כוחות רגליים לעזה נבעה מאי-רצונו (המוצדק) לשלם בחיי חיילינו, אשר יגישו בקורבנם את עזה למשטרו המושחת של אבו מאזן. לעניות דעתי יכולות להיות לכך פרשנויות נוספות שאינן עולות בקנה אחד עם פרשנותו זו של בן-נון. לדוגמה, יש דעות הגורסות כי ראש הממשלה פשוט אינו מעוניין להגיע למשא ומתן על שטחי יהודה ושומרון, לכן אינו רוצה למוטט את שלטון החמאס ולאפשר לאבו מאזן שליטה בשטחים אלה. ועוד ייתכן שהאסטרטגיה של פיצול הפלסטינים כדי שלא להגיע להסדר היא שהדריכה אותו. כחיזוק להשקפתו, טוען הרב בן נון במאמרו כי כל פשרה עד כה הוכיחה את כישלונה, שכן אין דרך מוצא נראית לעין מהמצב האומלל שאנו מצויים בו.

בהמשך לדעתו ולפרשנותו זו של בן-נון, נוטל אני לעצמי את החירות לומר את דעתי, המוגבלת בשל העובדה שלא את הכול אני יודע, לא את הכול אני מבין ולא על הכול אני יכול לומר שאם ייעשה כך או אחרת, אזי התוצאות הצפויות יהיו כאלה או אחרות. לטעמי, במאמרו חשף הרב בן נון טפח מהרבדים העמוקים ביותר המניעים את הציבור הדתי לאומי בישראל, שבתורם מניעים את חלק ממקבלי ההחלטות להכריע לכאן או לכאן. ואבאר: לו יצויר כי ישראל עומדת בפני אפשרויות שלא עמדה בפניהן בעבר בשל ההתרחשויות הטקטוניות במזרח התיכון, ומתוקף כך מוצעת לישראל האפשרות לחתום על הסכמה רחבה עם מדינות הברית "המתונה" סעודיה, המפרצתיות, מצרים, ירדן, הרשות הפלסטינית ועוד – אזי נראה כי מחירה של הסכמה זו הוא ויתור טריטוריאלי עמוק, שבמסגרתו יימסרו שטחי אבות לידי הפלסטינאים. על כך יאמר הרב בן נון כי אין לעשות זאת בשום פנים ואופן, וחלק מנימוקיו נמסרו במאמרו. אחרים בוודאי יטענו כי מדובר בהזדמנות בלתי חוזרת לסיים את מצב המלחמה בינינו לבין חלק ניכר ממדינות ערב, ובראשן הפלסטינאים.

לדעתי, שתי נקודות המבט הללו אינן נכונות משום שהן עוסקות ברובד האיך ולא במה, או בלשונו של ניטשה "מי שיש לו איזה למה שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל איך". חזרנו לארץ הזאת לאחר אלפיים שנה ולאחר שואת עמנו כדי להקים בית לעם היהודי, לשמרו ולפתח את תרבותו ורוחו. זו אחת המטרות המרכזיות והחשובות של הציונות, אותה ציונות שהכריעה לצאת ממעי העמים בשל היודופוביה, כפי שהיטיב לתארה פינסקר, כמחלה חשוכת מרפא. כל שיקול שאינו עולה בקנה אחד עם מטרה זו, וזה כמובן לגיטימי, אין להכלילו בגדר השיקולים הרחבים שאנו מדברים בהם.

לא מעטים בתקופתנו אינם רואים עוד מטרה זו כחשובה ביותר – מאמר חשוב בנדון, שכותרתו "אני צריך לעזוב את הארץ", כתב רוגל אלפר בעיתון "הארץ" (יום א', 31 אוגוסט) – ולכן אלפר שכתב באומץ את דעתו (יהדותי וישראליותי אינם מרכיבים חיוניים בזהותי) וגם אחרים מן הצד הימני אינם יכולים להיות חלק מהשיח, היות שעצם קיומה של ישראל וכך גם עצם קיומו של העם היהודי אינם מעניינים אותם, ואולי ההפך הוא הנכון, ומדובר כאמור בגורמים הן בשמאל והן בימין הישראלי, שחלקם נכסף למדינה דו-לאומית שמשמעותה גלות בארץ ישראל, חורבנה של מדינת ישראל והריסת התפיסה הציונית. תפיסה זו של חלק מהימין הדתי נשענת על "ההלכה" כמדינה, ולפיה היהודי יכול לחיות בכל מקום ובכל מצב עם ההלכה – אין דבר הנוגד יותר את הציונות מתפיסה אנטי-ציונית זו, שלא לומר פוסט-ציונית, המזלזלת בקיום מדיני ריבוני לעם היהודי. שמא יהיה גורלנו כגורל היזידים חסרי המדינה? זה אינו מטריד אותם.

מנקודת מבטי, שני הצדדים – הן הרב בן נון והן תומכי ההסדר הכולל – שותפים למטרה עליונה זו של הציונות, קרי קיומה של מדינה יהודית דמוקרטית ריבונית. ובכן, הרב בן נון אמר אמנם כי ויתור שכזה על שטחי אבות יהווה בסיס לטרור מתוחכם יותר כנגד ישראל, יאלץ את ישראל לנהוג ביד קשה יותר כלפי התושבים ויפגע בטווח הארוך במעמדה הבין-לאומי של ישראל. אלא שלצד טיעונים מוצדקים אלה, אני סבור כי בתשתיתם עומדת גם השקפתו של הרב בן נון, שאינה באה לידי ביטוי במאמרו, השקפה הגורסת כי ויתור על שטחי אבות יחליש מאוד את רוחה של החברה הישראלית ואת כוח העמידה שלה, יפגע בחוסנה ויביאה בעתיד הרחוק לידי סכנה קיומית. אחת הסכנות הקיומיות העמוקות הטורדות את מנוחתה, ובצדק, של הציונות הדתית היא סכנת ההתבוללות והשאלה בדבר עצם קיומו הרוחני של עם ישראל. גם כאן שורר ויכוח עמוק ומשמעותי בשאלה מהו יהודי. חלק מציבור זה, הימני דתי לאומי, מוכן לחיות במדינה דו-לאומית – קרי להמשיך את הסכסוך לעולם – בראותו בסכסוך את המוטיב המאחד היחיד מפני התבוללות. הפחד מפני כישלון גיבושה של זהות יהודית שורשית, בלי להזדקק לסכסוך דוחק אותם כמדומני לזרועות המדינה הדו-לאומית. ויתור על שטחי אבות נראה בעיניהם מכה אנושה לניסיון לקיים את העם, בלי שורשיו הבאים לידי ביטוי בערש התגבשותו כעם, קרי ביהודה ושומרון.

דוגמה דומה להשקפה זו ניתן לראות בוויכוח הפנימי בסרביה בנוגע לקוסובו, שהסרבים רואים בה את מקור צמיחתם כעם, ולמקרה אוקראינה ורוסיה, לא רק בנוגע לאי קרים אלא גם לגבי קייב עצמה, בירת אוקראינה, שהיא ערש הולדתו של העם הרוסי. כזכור, קייב-רוס. השקפה זו של מנהיגות הציבור הדתי יכולה להיות בת-שיח כל עוד הנהגה זו מקבלת את חוקי ההתנהלות והשיח הדמוקרטי ואינה משתיתה את עמדתה על סמכות הלכתית חיצונית לשיח הדמוקרטי ולאופן קבלת ההכרעות הדמוקרטיות. מנגד יאמרו תומכי ההסדר הכולל, כי אי-קבלת ההצעה הדמיונית הזו – שרמז לה ניתן למצוא בדברי הנסיך הסעודי סעוד בין-פייסל אל-סעוד ב-AWD News, ואולי בדבריו של ראש הממשלה על ברית עם הכוחות המתונים באזור ועל אופק מדיני – תכרסם כרסום עמוק בלגיטימציה הפנימית שלנו, תהפוך אותנו למצורעים בעיני העולם ותגביר את הגזענות, וכל אלה בתורם יעמידו את המפעל הציוני ואתו את העם היהודי בסכנה קיומית.

ובכן, מי מבין שתי העמדות היא הצודקת באופן מוחלט מבחינה טקטית? אינני יודע. אך אני יכול לומר בבירור כי רק גיבוש קונצנזוס בקרב החברה הישראלית, שמשמעותו כי אנו מוכנים לקבל עלינו את הסיכונים הכרוכים באחת משתי החלופות הללו, הטקטיקות הללו שאמורות להבטיח את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. מתוך מוכנות לשלם את המחירים הכבדים מאוד על כישלונן, ורק מצב שמתקיים בו מרכז יציב, מפוקח, דמוקרטי, מתפלמס ויודע להכריע מתוך היכולת לקבל את דעת הרוב, ולא את עריצותו – רק בתנאים אלה תוכל ישראל להכריע את הכף בין שתי האפשרויות.

להבנתי, אנו מצויים באחד הצמתים הקריטיים לעתידנו, שכן ייתכן שמלחמת עזה בהקשרה הרחב, העולמי והמזרח תיכוני, מבטאת את פרשת הדרכים המרכזית ביותר להכרעה זו. דעתי היא שנכון יהיה לישראל לקבל על עצמה את הסיכון המחושב, אם תהיה הזדמנות כזו כמובן, ולהגיע להסדר כולל. הסדר שאמנם לא יבטיח את עצם קיומנו לעולם ועד, אך יהווה הזדמנות לחשל את החברה הישראלית ולהעצימה, לצמצם את הפערים הכלכליים והחברתיים ולמגר את העוני, ליצור מרכז קונצנזואלי איתן, להפוך את אזרחי ישראל הערבים לחלק בלתי נפרד מהחברה הישראלית, לפתור את מצוקת הבדווים בנגב, לחזק את גושי ההתנחלויות שיישארו, לפתח את הכלכלה, להגיע להישגים מדעיים ורוחניים הומניסטיים, שישיבו את ישראל למרכז העשייה האנושית, לחזק את מגמות הדמוקרטיה, הפלורליזם והמודרנה ההומניסטית בקרב הכוחות הקרובים לנו בעולם המוסלמי והערבי, לקנות את מקומנו ברקמת העמים המזרח תיכונית – לא כצלבנים, אלא כעם ששב לארצו לעולם – אך בראש ובראשונה ומעבר לכל אלה יהא עלינו להעמיק את הזהות היהודית ולגבשה לא כחברת מאבק אל מול הפלסטינאים אלא לפתחה להרחיבה מתוך עצמה ולממש בכך את אחת ממטרותיה המרכזיות של הציונות: קיומו של העם היהודי גם במאות הרבות הבאות.

אם יסתבר כי היה בכך מקח טעות טקטי נוראי לצעוד בדרך זו, נגיע להתמודדות הבאה מאוחדים יותר, ומוכנים לשאת במחירים הקשים מתוך הסכמה על ה"מה" ועל ה"איך", כשהעיקרון המנחה אותנו הוא עיקרי הציונות, כפי שעמדו במבחן המציאות במאה השנים האחרונות.

פסח

חזק מול ישראל – נתניהו

ט"ו באלול, תשע"ד
10 ספטמבר, 2014

אט-אט שבים תושבי עוטף עזה לבתיהם, והערים שדרות, אשקלון, אשדוד וגם ערים רחוקות יותר החלו לעסוק במתיחת פני העיר ובניסיון להיערך לסבב הבא, שבתקווה ותפילה לא יתדפק שוב על מפתן חיינו. נראה שאין איש בישראל שלא חידד את אוזניו והיטיב את עיניו כדי להאזין להחלטות הקבינט המדיני-ביטחוני, לאורך ימי המלחמה הזו. מן הסתם, אלה המבקשים לשוב אט-אט אל שגרת החיים המתוחה פחות מאשר בחודשי המלחמה שהיינו בהם, יבקשו להבין מה החליט ו/או עומד להכריע בעניינם הקבינט הכלכלי של מדינת ישראל.
את שמות חברי הקבינט הביטחוני שמענו ושיננו עד לזרא בשבועות אלה, גם את משחקיהם הפוליטיים למדנו לעומק, אפילו את האופן שסנטו בראש הממשלה ובצבא היטבנו להבין מפלפולי הודעותיהם לתקשורת ומתדרוכיהם שלא לייחוס. אך עכשיו נשאלת השאלה, מי הם חברי הקבינט הכלכלי של מדינת ישראל, ומה כוונותיהם ותכניותיהם לימים הבאים עלינו לאחר המלחמה. ובכן, חברי הקבינט הכלכלי הם ראש הממשלה, שר האוצר, שר הכלכלה והמסחר, שר המודיעין והנושאים האסטרטגיים, השר לפיתוח הנגב והגליל, האנרגיה והמים, שר הבינוי והשיכון, שר החינוך, שר הפנים, שר הרווחה והשירותים החברתיים, שר התיירות, השר להגנת הסביבה, השרה לקליטת העלייה ושר התחבורה, התשתיות הלאומיות והבטיחות בדרכים. סמכויות הקבינט הן נרחבות, ומקיפות בין השאר טיפול בעניינים חברתיים-כלכליים, טיפול בסוגיות הנוגעות לפרויקטים לאומיים וכן טיפול בענייני תקציב המדינה ובתחומי הכלכלה והשכר.
בנוגע לכוונותיהם ולתכניותיהם כפי ששזפו את עין הקוראת בעיתונות הכלכלית והאחרת, ניתן להכתיר אותן בקיצור נמרץ בשתי מילים: ועכשיו הגזרות! לא, לבם לא התרכך ונפשם לא חמלה עלינו, הם אינם חייבים דין וחשבון לאיש, הם אינם מסוקרים יום ולילה בכלי התקשורת המרכזיים, והאסטרטגיה הכלכלית, בניגוד לאסטרטגיית הכניסה ו/או היציאה מעזה, אינה בראש מעיינינו. לכן, הם יכולים לעשות ככל העולה על רוחם, ובגדול.
כך לדוגמה, הם יכולים לספר לנו שהמלחמה הזו תעלה 10 מיליארד שקלים, לכן ומיד יש לבחון "קיצוץ רוחבי" של מיליארד שקלים וחצי בתקציבי 2014 ו-2015, בבסיס בתקציב, כלומר קיצוץ לנצח. אבל מה שהם לא יאמרו לנו, גם לא בתדרוכים שלא לציטוט ולא לייחוס, שבקצב ניצול התקציב הנוכחי נראה שהשנה תסתיים בעודף של כ-16 מיליארד שקלים. אי-ניצול תקציבי זה בידי משרדי הממשלה נובע משני גורמים: הזרמה בלתי אחראית של משרד האוצר, ואי-תפקוד של המשרדים עצמם. שני אלה הם קיצוץ בפני עצמו – בבשרם החי של אזרחי ישראל. כך, הם גם יסתירו את האפשרות לפתוח "קופסאות ייעודיות", כפי שעשה ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט לאחר מלחמת לבנון השנייה, אותן "קופסאות" הן שפה מכובסת להגדלת הגירעון או הגדלת התקציב, ועל הדרך הם גם "ישכחו" לספר כי יש עתודה (רזרבה) ענקית בהיקף של מיליארדים אחדים, וכי רוב הפגיעות ברכוש ישולמו מקרן מס רכוש.
אבל כאן יש לומר וביושר כי חלק מהנתונים המראים על עודף תקציבי הם ארעים, כמו לדוגמא היקף ניצול התקציב ולכן רק הרחבת הגירעון יכולה להיות כרגע פתרון נכון ומתאים כלומר, אם החזק מול ישראל – נתניהו – ייעתר להרחבת הגירעון בעוד אחוז אחד, כלומר לרמה של 4% בלבד, שהם 36 מיליארד שקלים, בהתחשב בעובדה שכל אחוז בגירעון הוא 9 מיליארד שקלים, ובשעה שהגירעון בבריטניה, לשם השוואה, הוא 5.9%, בארה"ב 5.8%.
אבל לנתניהו יש תמיכה קבועה בישראל מהקטואים הכלכליים החוזרים ומסבירים למה אסור להרחיב את הגירעון, כי כך עשה בוש, וראו לאן הוביל את ארה"ב. מזמור זה הפך בפיהם לפזמון חוזר, הדומה לשירת הסירנות הקודמת שלהם "לא להעלות את האינפלציה". הסבר מעניין לאינטרסים שעומדים מאחורי התנגדותם זו נתן פול קרוגמן במאמרו באתר The Marker.
גם הפרה "ההודית" הקדושה שבקדושות הנקראת יחס חוב תוצר, שגם עליה בנו מגדלים לעיפה, אינה באה לעזרתם כאן. יחס החוב תוצר בישראל בתקופה זו הוא 67.8% שהוא מהמצוינים במדינות ה-OECD שממוצע היחס חוב תוצר אצלהם הוא 109.5%.
לכן מבחינתם של כל אלה ובראשם נתניהו כל עוד קיימת הברירה שהישראלים ישלמו וביוקר – הם ישלמו – בעוד שהיה אפשר לצפות שאומה ששכלה את מיטב בניה, ופצועיה לפניה עוד ימים רבים בבתי החולים, וענייה לא הלכו לשום מקום – היא חברה הזקוקה לאסטרטגיה כלכלית אנושית ומרחיבה. אבל לא ממשלת ישראל וגם לא האופוזיציה הראשית ייאבקו על כך.
את שאלת ההסכם עם החמאס הכול ינתחו, ואולפני הטלוויזיה יגעשו ויעלו על גדותיהם "ממיטב" הפרשנים היודעים לרדת לרזולוציות של גירוז פיטמת הגירוז בנגמ"ש. אך בשקט בשקט הולך ומסתבר כי כמו המדיניות הביטחונית כך המדיניות הכלכלית-חברתית נעשית ומעוצבות בידי אדם בשר ודם. ומי הוא אותו בשר ודם? ראש הממשלה בנימין נתניהו – חזק מול ישראל, יכה בבריאות, יפליק בחינוך ויכסח ברווחה. ולמה לא בעצם? חזק מול חלשים שמטבעם שותקים. וזה אותו נתניהו שאומר, לא ברור למי בדיוק, "החיים חשובים יותר מרמת החיים". למי הוא אומר את זה? לאלה שמתים מחוסר תקציב לתרופות חיוניות שידם אינה משגת? לאלה השבויים בפריפריה, שתוחלת חייהם נמוכה ב-6-7 שנים מתושבי מרכז הארץ? או לחבריו בעלי הממון שעל הונם אינו מטיל מס אלא להפך, מקל על עליהם ועל עסקיהם המשגשגים בסדרי גודל של יותר מ-8 מיליארדים, מתוקף הטבות מס לבעלי הכנסות גבוהות על רווחים בשוק ההון, הכנסה מדיווידנד, הכנסה מריבית ועוד. גם החזרת הורדת המיסים ב-12 שנים האחרונות לעשירון העליון יכולים להניב כ-20 מיליארד שקלים בשנה, והנה לנו 28 מיליארד שקלים בשנה ועוד היד נטויה. זהו הנגש בך ישראל.
גם את "חליפת המשוגעים" של כלל ההוצאה חשוב להזכיר כאן, החוק הדרקוני מבית מדרשו של החזק מול ישראל – נתניהו, הקובע כי אין זה משנה כמה כסף המדינה עושה, היא תכניס לכיסה רק סכום מסוים ואת השאר תזרוק לים, קרי לחבריו העשירים.
עכשיו אולי נותר לפליטה רק שר האוצר. שר האוצר העניק לעיר שדרות באבחת החלטה של בשר ודם – ואגב, אמרנו שר אוצר, אמרנו סמכויות סטטוטוריות עתירות כוח, מכוח החוק – מעמד של "יישוב ספר" (מכוח סעיף 35 לחוק מס רכוש וקרן פיצויים, התשכ"א-1961), המאפשר לעסקים בעיר לתבוע פיצויים מהמדינה כנגד נזקים עקיפים שנגרמו להם מחמת הלחימה. מעמד זה סירבו שרי האוצר הקודמים להעניק לשדרות במשך 14 שנים של הפגזות, שגזלו מילדיה את שלוות ילדותם, ומאזרחיה את תחושת הביטחון היסודית שהם ראויים לה.
עוד הצהיר שר האוצר, כי עניין המלחמה יוכל להיגמר במסגרת תקציב 2014, ואם לא – כי אז יוגדל הגירעון ליותר מ-3% (מ-2.5% בתכנון המקורי) "במקום זאת עלינו להרחיב את הגירעון" (לפיד בוועידת כלכליסט ב-2 לספטמבר 2014).
למשמע אמירה "נוראה" זו הזדעק הד"ר דוד קליין, נגיד בנק ישראל לשעבר, ככהן דת כמעט אל מול צאן מרעיתו הסוטה מדרך הישר ומפר חוק דת יסודי ביותר. ולכופרים רמז האדון קליין – ידוע עתידם. גם הנגידה הנוכחית, שהכוחות "המרחיבים" במשק סמכו את ידיהם על החלטותיה, נראית כממשיכה את מסורת אבותיה המבקרים אותה, ובצדק רב, על מעשה הנבלה שהמוסד שבראשו היא עומדת עשה בעובדת (הקבלן) ששכלה את בנה. אך מבקריה אלה מעדיפים לשכוח את תרומתה הגדולה להפיכת אלפים רבים ונוספים לעובדי קבלן, על ידי התנגדותה המתוחכמת למדיניות מרחיבה, כשהיא מפעילה את כל המנופים הכלכליים העומדים לרשותה לייצוב חברת הזירה האכזרית שכה יקרה לה ולד"ר קליין. היא נגד קיצוץ בתקציב המדינה, ומנגד היא נגד הרחבת הגירעון, אך היא בעד העלאת המסים לעשירים – בבת עינו של החזק מול ישראל – נתניהו. התחכום העמוק הזה מותיר אותך פעור פה. הלא את המסים המכוונים לבעלי ההון החזק מול ישראל – נתניהו – לא יעלה, אז למה לא תתיצב הנגידה מול נתניהו ותאמר ישנם 30 מיליארד שקלים, הטבות לעשירים שבעשירים, אני מציעה לקחת משם אדוני ראש הממשלה? כי היא יודעת שהוא יסכים אם "ילחצו" עליו מעט להעלות את המע"מ? ואולי את קרנות ההשתלמות לרוצץ את גולגלות העובדים עוד קצת? אולי להצעות רעות אלה מתכוונת פלוג כשהיא אומרת להעלות את המסים…? לנגידה הפתרונים.
על הקיצוץ "כי ביטחון קודם לכול" כבר החליטו. אז מה נותר? רק הרחבת הגירעון, ולזה היא מתנגדת נחרצות! אך התקווה הקלושה מאוד, שעדיין לא התפוגגה, אולי כפי שעשה בעניין שדרות וכפי שעושה באומץ בהצהרותיו בנוגע ל"קדושת הגירעון", יעשה שר האוצר בנוגע למדיניות הכלכלית כולה? לא, אין "לחשוש", הוא לא יגשים את הסוציאליזם עלי אדמות, זהו תפקידם של הצווחנים משתפי הפעולה של הד"ר פלוג וחבריה. קבוצה הראויה לשם "מוסר הכוונות הסוציאליסטי". הוא יכול אולי להיטיב עם מצבם של כמה עשרות אלפים ולהצילם מחיים מחפירים ברחבי ישראל שלנו על ידי הרחבת הגירעון, גם זה משהו, לא?

פסח