בנפול אויביך

31 אוגוסט, 2014

ה' באלול, תשע"ד

"בִּנְפֹל אויביך[אוֹיְבְךָ] אַל תִּשְׂמָח, וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ; פֶּן יִרְאֶה ה' וְרַע בְּעֵינָיו, וְהֵשִׁיב מֵעָלָיו אַפּוֹ" (משלי כ"ד, 18).

נראה כי אין אחד או אחת בקרב העם היהודי שאינו מכיר פסוק זה. רבים נוהגים להשתמש בחלקו הראשון של הפסוק, המוכר יותר, ולסמן בכך, ובצדק, את עומק ההתמודדות היהודית על אופיו של הפרט והכלל כאחד בסוגיות הרות גורל. בחלקו השני של הפסוק, "פֶּן יִרְאֶה ה' וְרַע בְּעֵינָיו, וְהֵשִׁיב מֵעָלָיו אַפּוֹ", אנו פוגשים, לדעת פרשנים מסוימים, את הסיבה הדתית, העמוקה. התפיסה הדתית רואה בשעת המלחמה שעה שבה "שופט כל הארץ" מכריע גורלות. לכן, אומר המחבר המקראי, שמחה על כישלון האויב יכולה להביא את הקב"ה להקל בעונשו של האויב, דווקא בשל שמחתנו על צערו והשפלתו.

ועוד – "באותה שעה ביקשו מלאכי השרת לומר שירה לפני הקב"ה. אמר להם הקב"ה: מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה לפני"! (סנהדרין ד', ל"ט). גם לגבי משפט זה יש פרשנים הסבורים כי הכוונה היא דווקא לרחמיו של הקב"ה על ישראל, שנראה היה כי יטבעו. אך מה עושה מי שאינו רוצה לקבל את הפרשנות הדתית? על כך כתב באחד ממאמריו מרדכי מרטין בובר:

חפצני לקרב את החשוב שבעניין גם ללב אלה, שאינם יכולים או אינם רוצים להבין את דרך דיבורה של הדת, ומשום כך סבורים שבאתי לדבר בעסקי התיאולוגיה ולא היא! אני מדבר במציאות ההיסטוריה.

אם כן, ננסה להתבונן בסוגיה זו מנקודות מבט שונות ונראשונה שבהן היא התפיסה היוונית. כולנו מכירים את המושג "חטא ההיבריס". על פי אריסטו:

ההיבריס הוא עשייתם של דברים או אמירתם במטרה להשפיל את מושאם, לא לשם רווח כלשהו לאומרם, אלא לשם סיפוק עצמי בלבד. ההיבריס אינו נועד לנקום עלבונות מן העבר; זוהי הנקמה. ההנאה שבהיבריס, זו סיבתה: בני האדם סבורים שאם ינהגו בגסות בזולתם, קרנם תעלה.

אך כידוע החוטא בחטא ההיבריס, על פי התפיסה המודרנית והלא-דתית העכשווית, נענש בתבוסה ובכישלון. ואם כך, נשאלת השואלת: איזה היבט רציונלי עומד מאחורי התפיסה הזו? את האדם הדתי ניתן להבין, אבל מה רע בשמחה על תבוסתו של היטלר ומשטרו הנאצי, הרצחני? מהו הטעם לפגם בגילויי שמחה על תבוסתם של אלה המכנים את עצמם "החליפוּת האסלאמית", שאך לאחרונה פסקו שיש לבצע "מילה" בכל הנשים במקומות שהם שולטים בהם. מה לא ראוי בהבעת קורת רוח מתבוסתם של אלה המבקשים את נפשנו והקוראים, מעל כל במה ותחת כל עץ רענן, כי יש להרוג, להשמיד ולאבד את ישראל וכל יהודי על פני הגלובוס?

אכן, מדובר בבקשה בלתי אנושית, שאינה מתכתבת עם טבענו המוכר לנו היטב. הייתי אומר שהיא כמעט נזירית. אלא שאני סבור כי לשלל ההסברים – הדתי, היווני והמודרני – ניתן להוסיף עוד שניים: האחד, זה המנסה להתמודד עם השאלה מהו ניצחון? הנה לכם הצורר הנאצי היטלר. כשידע שגרמניה עומדת לפני תבוסה צבאית, הנחית פקודה שאינה משתמעת לשתי פנים, לחרב, לאבד ולהשמיד את גרמניה. קרי, להותיר ממה שהיה "הרייך בן אלף השנים" עיי-חורבות. למה? משום שאם הגרמנים אינם מנצחים, מוטב שלא יתקיימו כלל, ומוטב שגרמניה לא תתקיים.

"בנפול אויביך אל תשמח" מכוון בדיוק למצב זה. התבוסה הפיזית אינה מצביעה בהכרח גם על תבוסה רוחנית. האם היטלר הובס פיזית? אין כל ספק בכך. האם הובס רוחנית ורעיונית? אני בספק רב. ולכן השמחה אל התבוסה הפיזית מעוותת את המציאות ואיננה מאפשרת את שיקול הדעת הראוי לנוכח המציאות האמיתית והנה שבעים שנה לאחר מלחמת העולם השנייה, עדיין דוגלות בעולמנו השקפות שבעליהן מוכנים להקריב את עמם, לזרות הרס וחורבן בלתי ניתנים לתיאור בקרב בשר מבשרם, ובלבד שהשקפת עולמם תנצח. קדושת חיי אדם, באשר הוא אדם, בלא הבדל דת גזע ומין, אינה הבון-טון של בני בלייעל אלה. לכן, גם בני עמם הם קורבן מתקבל ורצוי, עד כדי השמדתם.

בשל כך, אין לשמוח על תבוסתו של היטלר, משום שלא הובס רוחנית. ואפילו יובס רוחנית – לא יהיה נכון לשמוח. מדוע? וכאן בא ההסבר השני לטעמי: "מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?". רוצה לומר, שמחה שכזו, היא בסופו של יום קבלת הצופן הרוחני החמאסי-היטלראי, כאותו כוח פנימי, המחכה לרגע הנכון להשתלט עליך, כאותו זאב בעורו של כבש. אבוי למי שנופל למלכודת זו, אבוי.

פסח

"לִי הוּא – אָמַר הָרֵעַ"

21 אוגוסט, 2014

כ"ה אב, תשע"ד

דברים שנאמרו אתמול בטקס הנחת לוחית זיכרון על ביתו ברחוב מאז"ה 65 בתל אביב של ברל כצנלסון בציון שבעים שנים למותו:

"משפחת כצנלסון היקרה,
דיירי ודירות רחוב מאז"ה 65 היקרים, לכם אנו חבים חוב של תודה עמוקה מקרב לב,
חבריי וחברותיי.
בספרה של אניטה שפירא ובעיתון דבר מיום 18 אוגוסט 1944 מתואר מסע לווייתו של ברל.
"בבוקרו של יום לוהט בשלהי מנחם-אב שנת תש"ד נתמלאו אדם הרחובות הסמוכים לחצר המוסדות הלאומיים בירושלים ובאולם הכניסה לבניין הקרן-הקיימת ניצב ארונו של ברל כצנלסון, ועליו הדגל אדום, דגל תכלת לבן והטלית המסורתית והעתיקה. העיר העברית שבתה ממלאכה דומה היה שכולם יצאו לרחובות, רבבות מצטופפים על ככרים ומדרכות, ומעל לגגות וגזוזטראות. כאילו הבתים תמהים מרוב התכונה. העיר העברית הגדולה עצרה את נשימתה, וכל אנשיה פרצו החוצה. אין העין יכולה להכיל את רוב העם. רבבות ורבבות. וגדול החום, והרבבות זורמים לאט, לאט, כמנגינת אבל נוגה, עצורה. הדגלים מורדים, עטופי שחור ואבל. הוא בחר לעצמו את מקום קבורתו בעודו עול ימים: בכנרת בבית הקברות הקטן שליד הכרך. שיירת המכוניות שאורכה כשני קילומטרים התחילה משתרכת לאיטה בדרכה לכנרת ומאות מכוניות מצטרפות בדרך השרון. עמק יזרעאל. עמק הירדן. מכל פינות הארץ נמשכים האנשים, כאילו בגופו של בריל בדרכו האחרונה, כוח מגנטי , שמושך ומצרף. דומה היה שכל ארץ-ישראל העובדת יצאה לקראתו. הייתה שעת אחר הצהריים, והחום כבד ומעיק אך איש לא נע ולא זע משולי הכביש השחור עד שעברה השיירה על פניו. רק פה ושם נראה מרחוק חקלאי עוסק בהשקאה שאין להפסיקה. וכאשר עברה על פניו ראו המלווים דמות בודדת זוקפת עצמה בלב השדה הריק ועומדת דום עד חלוף המסע על פניה." ‬
מי היה אותו חקלאי בודד אשר זקף קומתו בליבו של השדה הריק? מה הניע ודרבן את נפשו לחלוק כבוד אחרון בדרך כה יוצאת דופן לאיש ברל כצנלסון? ייתכן מאוד שמעולם לא פגש אותו, שמעו של ברל מן הסתם הגיע אליו, אולי אף ידע כי בוועידה השביעית של ההסתדרות החקלאית ביהודה שהתכנסה ברחובות 26 שנים קודם לכן, בפורים תרע"ח, קרא ברל את הפרוגרמה מרחיקת הראות ביותר שנכתבה אי פעם בארץ הזו ושכונתה "לקראת הימים הבאים", מול קהל עייף, חרד, רעב ושבור מתלאות מלחמת העולם הראשונה נתן הוא ניב לרחשי הלב ולחלומה של ארץ ישראל הסוציאליסטית. קופת החולים, קרקע הלאום, החינוך, העלייה, בנק הפועלים, שיכון עובדים ועוד ועוד נרשמו על דף, כאותיות פורחות, כחלום יעוף, כמאווים ומשאות נפש, אך הוא הפכם בידיו האמונות בהגיונו השופט ובמוחו הקורע, למבנה רוחני-תרבותי-חברתי יצוק לתלפיות כאשר יעשה האומן בחומר שבידו. אך לא בשל כל אלה זקף החקלאי האלמוני את קומתו. הוא זקפה בשל דבר שאבד ואיננו עוד. הוא הישיר את גוו משום שהאמין כי פיו וליבו של האיש אשר מסע לווייתו חצה את הארץ הזו כולה, שווים. הוא ידע כי גם אם חלקו עליו, סנטו בו, הקשו את חייו של האיש ברל, כל אלה שעשו זאת האמינו בָּתום שהנחה את האיש, וידעו כי תוכו כברו. "בתל ליד האגם", כתבה שפירא, "נמצא קברה של זו אשר עמה ידע את הכאב, העונג והייסורים של אהבת נעורים. הגם שחלפו 25 שנים מאז פטירתה קסמה שלה וקסמה של הכנרת לא נטשוהו". אך קברניטי התנועה לה מסר ברל את כל חייו בגדו בו ובחלומו. מקץ שבעים שנים, חשוך מילדים בשר ודם אשר יוכלו לשאת עליו קדיש, גזלו ממנו בני עוולה אלה את המצבה החיה שהותיר אחריו, את השכינה ששכנה ביצירותיו הגלו לארץ גזירה, את חזונו הבנוי מכרו לכל המרבה במחיר והפכו אותו לאופק אירועים פיזיקאלי דמיוני, לחור שחור הבולע כול . בעבור נזיד עדשים קרעו את יצירתו הארצית הארוגה לשורש תודעת ונשמות האנשים ופיזרוה לכל רוח. אמונותיו חלומותיו ותקוותיו נקברו תחת ערימות להגם, הבלם ופטפוטם, "רקב ומסוס מכף רגל ועד ראש". אך עונשם של אלה לא אחר לבוא. אין אחד ו/או אחת שבהם שיכול להעלות על דל מחשבתו כי האיש הבודד בשדה הקמה יזקוף שכמותיו לכבודם בבוא יום. כי את הסוד הגלוי הבנוי על, האמון, התום, והחלום, התקווה והכיסוף לשוויון וצדק חברתי הם מוססו ודרסו זה מכבר, במו ידיהם הם עקרו את בניין הלבבות המפרכס את הרקמה הסמויה מן העין הקושרת בין המנהיג-המחנך-הבנאי-החולם וציבורו, אין יותר ולו מתום בינם לבין העם היושב בציון .וגם המעטים היחידים הבודדים המתייאשים המבקשים את המחר של ברל בארץ הזו מאסו בהם. הדבר היחיד שנותר להם למכירה הוא כדברי המשורר: " וְרָדְתָה נֶפֶשׁ בְּנֶפֶשׁ וְכָבַשׁ רָצוֹן אֶת רָצוֹן … וְצָמְאוּ וְרָעֲבוּ יַחְדָּיו צָמָא וְרָעָב לֹא-יִשָּׁבֵרוּ, וְתַאֲוָה לֹא תִמְלָא תַּדְלִיקֵם: שִׁלְטוֹן, שִׁלְטוֹן, שִׁלְטוֹן." אך היום, לציון שבעים שנים למותו באותו יום אב תל-אביבי לוהט, התקבצה לכאן חבורה צעירה אשר ממרחק הדורות והימים שמעה את קולו של האיש ברל, ובאה לקבוע לוח לזכרו "במעונו", כאן, ברחוב מאז"ה 65. לא אין הם צאצאיו הביולוגיים, אך הם מבקשים להיות ממשיכי דרכו. אם רק ידעו לשמור מכל משמר את "כוסף החיים" ההוא שעבר בצינורות סמויים מן העין בין אנשים רבים כל כך אז, אם רק ישכילו לא לנטוש ולא לרכוש ולא ללטוש עין, אולי יצליחו " להיות הסלע שעליו יבנה מקדש העתיד", אולי.
לו יהי!"

פסח

פני יאנוס

14 אוגוסט 2014

י"ח באב תשע"ד

על האל היווני יאנוס סופר כי הוא בעל שני פרצופים: האחד צופה אל העבר, והאחר אל העתיד. לפעמים תואר יאנוס כבעל ארבעה פרצופים. נדמה שמכאן נחצבה האמירה העממית "דו-פרצופי". אלא שבניגוד להשקפה היוונית כאמור, דו-פרצופיות כוונתה מוסר כפול, או בשפה העממית – "אחד בפה ואחד בלב". בדומה לביטוי שטבע ג'ורג' אורוול: "שֹיחדש" (newspeak). בעיניי, תיאור "מפעים" זה של האופי האנושי אינו נכון. אנשים סבורים כי הם "גילו את אמריקה", כשנקרית בדרכם האפשרות להוכיח את מאן דהו על כפל לשון או על מוסר כפול. הם מתגאים בגילוי שלהם, היות שיש בו משום אבחנה של מסתרי הנפש, אשר כביכול אינם באים לידי ביטוי בהתנהגות הגלויה. אבחנה שכזו היא בעיניהם כמעט כמו גילוי של דבר-מה תת-קרקעי שהיה מוכמן ומוסתר, והנה אני גיליתי אותו, בשעה שכולם לא הבחנו בו.

חכמי הפסיכיאטריה והפסיכולוגיה יודעים להסביר בדרך מקצועית ביותר את הפער העמוק שבין הגלוי לסמוי בנפשם של הפסיכופתים. הפסיכופת, הם אומרים, משחק אותה, באופן מושלם כל כך, שממש קשה ולעתים בלתי אפשרי "לעלות עליו". נראה כאילו הוא מבין ללבך, מקשיב ומזדהה עם רחשי נפשך. הוא יכול להיות אמפתי וחם כלפי רגשותיך. ואולם הוא לא חש את הדברים בתוכו, אלא שהם משוחקים. קרי, הוא לומד את החלק הטכני של הכישורים החברתיים, והם אינם באמת מרושתים נוירונית לתוך מוחו ונפשו. ה"מצפון", שעל פיו אתה פועל, אינו נמצא בפועל אצלו. כך לדוגמה, ידוע כיום כי חלק מהרוצחים הסדרתיים נחבלו בשלב כזה או אחר, פיזית, בראשם, וכי אחרים סבלו מהתעללות, שהביאה אותם לכלל איבוד המבנה הפנימי של החמלה והמצפון האנושי. אך גם החוקרים המתקדמים ביותר עדיין רחוקים מאוד מהיכולת להסביר את התופעה בקרב אלה שפשוט רוצחים ומתעללים באחר בלי כל סיבה נראית לעין ובלי כל הסבר מתקבל על הדעת. גם ההסבר כי הם שובעים נחת מרצח ומרמיסת האחר אינו יכול לפרש התנהגות זו עד תומה.

אך כשאנו כשמדברים על דו-פרצופיות, כפל לשון ומוסר כפול, איננו מדברים בפסיכופתים וגם אין זה כאמור גילוי מזהיר וחד-פעמי, שכן כל המתבונן בראשו של יאנוס יפגוש שני פרצופים, אך לא שני מוחות, וגם לא שתי נשמות ולכן על ידי מספר קטן יחסית של גילויים חיצוניים ניתן לאבחן את הדו-פרצופי העומד לפנינו. לדוגמה, אם איש רודף צדק ואהבת אדם, אך אהבתו זו מורעפת רק לסוג אחד של בני אדם, ואילו את הסוג האחר הוא מוכן להטביע, תוך ייסורים גדולים, "בכפית של מים", דע לך שפני יאנוס לפניך. אם איש זה או אחר מדבר כנגד האלימות, מחוקק חוקים ועורך קמפיינים אגדתיים, אך האלימות היא דרך התנהלותו היום-יומית, והשפלת האחר היא בבחינת התנהגותו הנורמטיבית, דע לך שפני יאנוס לפניך. אם אישה מייחלת ומבקשת שלום עולמי ואנושי, אבל עם קרוביה, בני עמה, אינה יכולה לשבת לשולחן אחד, דע לך שיאנוס השתלט על נפשה המסוכסכת.

פסח

אהבת ישראל

5 אוגוסט, 2014

ט' באב, התשע"ד

עמנו עם ישראל הוא אחד העמים העתיקים בעולם. אין לדמיין את תולדות האנושות כפי שאנו מכירים אותה ללא העם היהודי. אך אולי הדבר הבולט ביותר בעמנו הוא הקושי לאהוב אותו, להיות גאה במורשתו, בהווה שלו ואולי בעתידו. על ישראל היוצא ממצרים בהובלת אבי הנביאים משה בן עמרם נאמר כבר שעם יציאתם החלו תלונותיהם: "וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר 'מַה נִּשְׁתֶּה". ועוד "וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה 'הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר: מַה זֹּאֶת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם; הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרַיִם, כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרָיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר". לא זו אף זו: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה: לֶךְ-רֵד, כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ, אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם ; סָרוּ מַהֵר מִן-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם, עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ-לוֹ, וַיִּזְבְּחוּ-לוֹ, וַיֹּאמְרוּ, אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם ; וַיֹּאמֶר ה', אֶל-מֹשֶׁה: רָאִיתִי אֶת-הָעָם הַזֶּה, וְהִנֵּה עַם-קְשֵׁה-עֹרֶף הוּא ; וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי, וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל ; וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת-פְּנֵי ה' אֱלֹהָיו ;וַיֹּאמֶר, לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה ; לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר, בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים, וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה; שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ, וְהִנָּחֵם עַל-הָרָעָה לְעַמֶּךָ" … "אַרְבֶּה אֶת-זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם; וְכָל-הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָמַרְתִּי, אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם, וְנָחֲלוּ לְעֹלָם. וַיִּנָּחֶם ה' עַל-הָרָעָה, אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ."

כל הקורא קטעים אלו ורבים רבים אחרים אומר בלבו: כיצד ניתן לאהוב את העם קשה העורף הזה? ואכן אהבת עם ישראל היא מטלה קשה ועמוקה. אך ללא היכולת לחוש אהדה ואהבה לעם הקשה, המחוספס ולעתים כפוי הטובה הזה, קשה עד בלתי אפשרי, שלא לומר לא מוסרי ולא ראוי, להכותו בשבט הביקורת ולהטיף לו מוסר. לכן אהבת ישראל היא התנאי הראשון והמחייב כל יהודי באשר הוא אם חפץ הוא לייסר את עמו, ולרוב בצדק רב, על מעשיו שלעתים רבות מדי אינם עולים בקנה אחד עם מה שהוא, עם ישראל, הבטיח לעצמו, וגרוע מכך: עם מה שהוא חושב על עצמו ללא כל קשר למציאות. על כן נאמרו בספר משלי הדברים הבאים: " נֶאֱמָנִים, פִּצְעֵי אוֹהֵב" (משלי כ"ז, ו') וגם: "כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה' יוֹכִיחַ, וּכְאָב אֶת בֵּן-יִרְצֶה" (משלי ג׳, י״ב).

אך אחת האהבות המוזרות ביותר היא אהבת מנהיגינו לעמם. עד כדי כך עמוקה אהבה זו, עד כדי כך יסודית היא, עד אשר היא ממש מזכירה את אמירתו האלמותית של אוסקר ווילד בנוגע למהותה העמוקה של האהבה. הייתה זו אבחנה שחכמי הפסיכולוגיה מתקשים עד היום שלא להסכים איתה, ויותר מכך: הם אינם מצליחים להבינה בכלים העומדים לרשותם. "כל אדם יהרוג את אשר יאהב" אמר ווילד ב"בלדה של כלא רידנג". עם שוך הקרבות, וקבורתם של חיילינו אשר חרפו נפשם למען נוכל אנחנו לחיות בארץ הזאת, נידרש שוב לשאלות של חיים ומוות – לאו דווקא במלחמה, אלא בחיינו האזרחיים. מערכות הבריאות, הסיעוד, התשתיות למיניהן ועוד ועוד, כולן גם יחד מביאות במצבן הנוכחי למותם בטרם עת של אנשים אשר הפרוטה אינה מצויה בכיסם. כך למשל הפערים בתמותה בין בעלי השכלה נמוכה לבעלי השכלה גבוהה עלו ב-50% ב-15 שנה (על פי מחקר מ-2008). כך הסיכוי של נשים בעלות השכלה נמוכה למות ממחלות קרדיו-וסקולריות עומד על יותר מפי חמישה מהסיכוי של נשים בעלות השכלה גבוהה לזכות בגורל אכזר שכזה. לפני שני עשורים הפער עמד על פי שניים בלבד. הסיכוי של תמותת תינוקות תלוי מאוד בהשכלת האם: נשים בעלות השכלה של פחות מארבע שנות לימוד מצויות (נכון ל-2002-2000) בסיכון גבוה פי 4.6 לחוות מוות של תינוקן לעומת נשים בעלות השכלה של יותר מ-16 שנות לימוד (גדילה מ-96-93, אז עמד הפער על פי 3.5). אלה הם האנשים השקופים בעם ישראל הנעלמים מנוף חיינו יום יום בשל עוני מחפיר או פשוט בשל מחסור בכסף לקניית תרופות.

"עד אנה אהבת ישראל מגעת" שאל ברל כצנלסון באחד ממאמריו, ואוסיף: עד אנה מגעת אהבת ישראל של ממשלת ישראל? ברל הסתמך באמירתו על אגדה חסידית מבאר החסידות — צדיקים ראשונים ואחרונים, וכך סופר שם: "כשעלה רבי יעקב שמשון משיפיטובקה לארץ ישראל על מנת לחזור, לא חזר בזמנו. ולא עוד אלא שגם השיירה שעלתה כמה חדשים אחריו כבר הספיקה לשוב והוא לא חזר. ושמעו כי יצא מארץ ישראל. עברה חצי שנה ושב לביתו. שאלו אותו המקורבים בענווה ובדרך ארץ: מה קרה שרבנו נתעכב בדרך? השיב להם רבי יעקב שמשון: מעשה שהיה כך היה. כשחזרתי מארץ ישראל ונכנסתי לגאלאץ העיר, עברתי דרך מראה ואגב הצצה ראיתי כי פני נתכחשו מיום שיצאתי מביתי. אמרתי, כשאשוב לביתי ופני רעים הרי יוציאו חס ושלום דיבה על הארץ ויאמרו כי היא אוכלת יושביה, וכך ממש כבימי המרגלים. אשב עד שישכיחו פניי ויספרו גם הם מטוב הארץ ומשמנה". הנה בדיוק עד כאן מגעת אהבת הממשלה לעמה, בשינוי אחד קטן: שמא יאמרו את דיבתם האישית רעה. בעצם ימי הלוחמה הקשים שאנחנו עומדים בהם מנצלת ממשלת ישראל את מצב החרום שכולנו נתונים בו כדי להמשיך ולפגוע באזרחיה. וכך, מתחת לרדאר, היא מתכוונת על פי הפרסומים בעיתונות להכניס לחוק ההסדרים את הפרטתן של עשר חברות ציבוריות וביניהן התעשייה האווירית, רפאל, מקורות, דואר ישראל ועוד. ובנוגע לדיור הציבורי: הנה אוהבי ישראל הגדולים ביותר החליטו לא להקציב ולו פרוטה אחת לטובת הדיור הציבורי. בישיבת הוועדה לאיכות הסביבה אושר חוק (הותמ"ל) שהוא חוק לעידוד בנייה במתחמים מועדפים. החוק המקורי כלל הקצאה של 30% מהיחידות לשכירות מפוקחת לטווח ארוך. האוצר התנגד כפי שהוא התנגד להצעתה של ח"כ אורלי לוי אבקסיס לייעד 5% מהדירות שיתוכננו לדיור ציבורי. עמדת האוצר בדיון זה הייתה לא פחות מהאמירה הבאה: "דבר זה עלול לגרום לירידה בערך הפרויקטים". וכל זה בעת מלחמה שבה חלק מהלוחמים בעורף ובחזית סובלים לא רק ממחסור מחפיר, אלא כפי שראינו גם מסכנות ממשיות.

לכן כל האוהב, כל האוהבת באמת את העם המיוחד הזה, קשה העורף והעתיק, לא יפסיק את מאבקו למענו ולמען קיומו גם בימי מלחמה וגם בימי שלום והפסקת פעולות האיבה. כי אהבה היא אהבה כשהיא איננה תלויה בכל תנאי שהוא. כפי שלמדתנו המשנה: "כָּל אַהֲבָה שֶׁהִיא תְלוּיָה בְדָבָר, בָּטֵל דָּבָר, בְּטֵלָה אַהֲבָה. וְשֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה בְדָבָר, אֵינָהּ בְּטֵלָה לְעוֹלָם. אֵיזוֹ הִיא אַהֲבָה הַתְּלוּיָה בְדָבָר, זוֹ אַהֲבַת אַמְנוֹן וְתָמָר. וְשֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה בְדָבָר, זוֹ אַהֲבַת דָּוִיד וִיהוֹנָתָן" (משנה אבות ה', ט"ז). חבל שאהבתם של חלק ממנהיגינו לעמם תלויה בדבר – בכסף ובאינטרסים!

פסח