כסף מקולל

לזכרו של אלי ויזל (ט"ז בתשרי תרפ"ט, 30 בספטמבר 1928 – כ"ו בסיוון תשע"ו, 2 ביולי 2016)

‏כ"ז סיון תשע"ו

‏03 יולי 2016

תופעת הכחשת השואה הפכה לאסוננו, למטבע עובר לסוחר במרחב הציבורי בישראל. מן הצד האחד אלה המשווים את ישראל לחיה הנאצית ומן הצד השני אלה הנפגשים עם תנועות ומנהיגים ניאו-נאצים. כאלה הם מכחישי שואה מהגרועים ביותר שידע עמנו. אך אין זה חדש. תופעות אלה הן מנת חלקו של העם היהודי מאז עלה על בימת ההיסטוריה. שיתוף פעולה עם האויב ויהיה הוא המר ביותר, איננו דבר חדש. ראה כדוגמה אחת מני רבות את סיפורו של אלפרד נוסיג בגטו וארשה, המובאת בספר "שבע השנים ההן" מפי יצחק (אנטק) צוקרמן:

"ד"ר אלפרד נוסיג ישב בתוך היודנראט [בוורשה], כבר היה אדם זקן, אבל בשבילי היה כמו אגדה חיה…. אומרים שמאז היריבות עם הרצל, היה לאדם ממורמר ופרש מהציונות… ובכל זאת, כשהיה מופיע באיזשהו אולם, או מקום ציבורי – היו בני דורי קמים… בינואר עוד לא חשדנו שקשר קשרים ישירים עם הגסטאפו… אבל התברר שהוא היה בא ליודנרט ויושב עם ברנדט [קצין גסטאפו בגטו וורשה]… התחלנו אפוא להתחקות אחרי עקבות נוסיג… שלחנו שלושה אנשים לעקוב אחריו… הם חזרו וסיפרו שהרגו אותו… התברר שכאשר התחילו ללחוץ ולאיים עליו [שימסור הודאה]… איים עליהם בנקמת הגרמנים ואמר: "ברנדט ינקום את דמי!" באותו רגע ירו והרגו אותו. הם חיפשו ומצאו בבגדיו מסמך כתוב בגרמנית… נדהמתי. זה היה דוח לגסטאפו על הלכי הרוח בקרב היהודים לאחר האקציה של ינואר… בין היתר הוא כתב שם, שהוא חושב שהגרמנים לא נהגו בתבונה יתירה בהתאכזרם כלפי היהודים בזמן האקציה (ב-18/19 בינואר  [1943]) ברחובותיה של ורשה, כאשר הניחו ליהודים לראות איך אחיהם נרצחים שם. הוא ממליץ אפוא לנקוט שיטות אחרות, כדי לא לעורר את היהודים להתנגדות. נוסיג סיפק להם עצות איך להתנהג!…"

אך מה יכולה להיות הסיבה לכך שדווקא במדינת ישראל המתחדשת קיימת תופעה של גורמים המתעקשים להאשים את ישראל ב"נאציפיקציה"? הרי אין זו אלא הכחשת שואה לטעון כי תהליכים המתרחשים היום בישראל זהים לתהליכים בהם חיסלו הנאצים את כל מה שלא היה "נאצי" מספיק בגרמניה. רק הכחשת השואה, שכמוה כבוגדנותו של נוסיג שהוזכר לעיל, יכולה להביא למקומות הנוראים האלה ולעמדות שכל מטרתן פגיעה בלגיטימצית הקיום של ישראל. לא רק פגיעה חיצונית, שקשה ככל שתהיה אפשר להתמודד איתה, אלא פגיעה אנושה ברקמת האמון הפנימית, עד להפיכת ישראל בעיני אזרחיה ובעיקר בעיני צעיריה לשוות ערך לנאציזם?

איך ולמה זה כל כך הרבה אנשים בישראל מרשים לעצמם לנהוג באופן עברייני כל כך? הסבר אחד יכול להיות תופעת "עגל הזהב". אינני מתכוון כאן לתאוות הבצע ואו לעבודת אלילים המתקשרים למאורע זה בתולדותינו, אלא דווקא למופע ההמוני המתואר בפרוטרוט בתנ"ך.

"וַיַּשְׁכִּימוּ, מִמָּחֳרָת, וַיַּעֲלוּ עֹלֹת, וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים; וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ, וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק… 

וַיִּשְׁמַע יְהוֹשֻׁעַ אֶת-קוֹל הָעָם, בְּרֵעֹה; וַיֹּאמֶר, אֶל-מֹשֶׁה, קוֹל מִלְחָמָה, בַּמַּחֲנֶה. וַיֹּאמֶר, אֵין קוֹל עֲנוֹת גְּבוּרָה, וְאֵין קוֹל, עֲנוֹת חֲלוּשָׁה; קוֹל עַנּוֹת, אָנֹכִי שֹׁמֵעַ. וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל-הַמַּחֲנֶה, וַיַּרְא אֶת-הָעֵגֶל, וּמְחֹלֹת."

(כי תישא, שמות לב, בין פסוקים ו' ל י"ח)

התופעה של פסיכוזה המונית ידועה לנו מחקר נפש האדם ובעיקר הקולקטיב. והנה התנ"ך מתאר תופעה זו באופן שאיננו משאיר כל מקום לדמיון. אין כל ספק בעיני שחלק ממכחישי שואה אלה שבקרבנו, הם מההוללים סביב עגל התקשורת והצורך הבלתי מפורנס דיו, של נפשם לפרסום ולבולטות. כוח נפשי זה אין לו שיעור ואלה שהם עבדים נרצעים לו יקריבו את כל אשר להם בכדי לקבל פירור ממנו.

אפשרות שנייה נוגעת אולי לתופעת ההדחקה, שגם היא לקוחה מתורת הנפש. הרי מי יכול באמת להאמין, לא לדעת – להאמין, כי אושוויץ באמת הייתה. הכל יודעים כי מתישהו נלך לעולמנו, אך איש מאיתנו איננו מאמין באמת כי זה יקרה. כך שיש הבדל עצום בין אמונה לידיעה. על האמונה אמר כבר אבי הפסיכואנליזה זיגמונד פרויד כי פשוט איננו מבין אותה. אם כך וודאי שאיש אינו רוצה להאמין שאושוויץ באמת הייתה. נוח הרבה יותר, שבעים שנים אחרי, לתאר לעצמך תופעות נוראיות הקורות כאן ועכשיו ולהשוות אותן למה שאדם איננו רוצה כלל לחשוב עליו. לכן ההשוואה נובעת ממקום שאדם בינו לבין עצמו לא ממש מאמין שדבר כזה אכן התרחש, שאושוויץ באמת היתה. אי לכך קל לו לומר – זה מזכיר, זה דומה. לפני כמה חודשים צפיתי בהצגה על חייו של הנס ליטן. לאורך ההצגה היה ברור כי המניע העיקרי להצגה הוא לומר, ראו כך היה אז וזה דומה למה שקורה כאן היום. את רשמיי מההצגה שלחתי לאחד השחקנים והם מדברים בעד עצמם:

"מה שדרבן אותי לכתוב לך, הייתה האווירה המסוכנת, המסרים התת סיפיים ובעיקר הדברים שנאמרו בתום ההצגה. אודה ואתוודה, קשה היה שלא לחוש במהלך ההצגה את 'ההתכתבות' עם ימינו אנו. אלא, שישנו מרחק עצום בין התכתבות להשוואה. השוואה בין גרמניה של ראשית שנות השלושים לישראל של ימינו היא שורש פורה ראש ולענה. ישנן תופעות נוראיות בחברה הישראלית. גזענות, שנאת האחר רק בשל היותו אחר, אפליה ועוד ועוד. כל אלה הם יסודות איומים המאיימים על עצם קיומנו כמדינה, ומכרסמים בעצם קיומו של העם היהודי. יש להיאבק בהם ללא מורא ומבלי לאבד ולו לרגע אחד את הידיעה המוחלטת, כי חלק מאלה המובילים את הרעות החולות האלה בהחלט מתכתבים עם התופעות המזוויעות ביותר של המאה העשרים. אלא שמכאן ועד השוואה ויצירת תחושה כי זהו הזרם המרכזי הנוהג בחברה הישראלית המרחק הוא עצום.

האהדה באולם, לה זכה האדם שהשווה 'ברמז' בין ברלין 1931 לתל אביב 2016, הייתה מפחידה ומטרידה. התיוג, אף שלא נאמר בקול רם, הופך קבוצות שלמות, וציבורים נרחבים, למוקצים מחמת מיאוס. הדמוקרטיה אינה נחלתו של ציבור אחד בישראל, כמו גם ההומניזם ושאר הערכים היהודיים והאוניברסליים."

אך עתה נעור זרם חדש הטוען "איננו משווים לשואה חלילה, אלא למה שהתרחש בגרמניה בשנות ה-30, לא בתקופת מחנות המוות של הנאצים". אריק לארסן מתאר בספרו "בגן חיות הטרף" את שהתרחש באותן שנים בגרמניה, וכך הוא כותב על יום ה-30 ליוני 1934:

"במקום אחר באותו בוקר, שלוש מכוניות גדולות בהרבה דהרו בכבישים הכפריים בין מינכן לבאד ויסזה – מכוניתו של היטלר (היטלר הוא קנצלר גרמניה באותה תקופה – פ.ה) ושתיים אחרות, עמוסות גברים חמושים. הן הגיעו למלון הנזלבאואר, שם ישן הקפטן רהם בחדרו. היטלר הוביל כיתת חמושים אל תוך המלון. לפי דיווח אחד נשא עמו שוט, לפי דיווח אחר – אקדח. הם טיפוסו במדרגות בנקישות עקבים רועמות. היטלר עצמו נקש בדלת של רהם ואז פרץ פנימה, ובעקבותיו שני בלשים. 'רהם', נבח היטלר, 'אתה עצור'. רהם היה מטושטש, וניכר בו שהפריז בשתייה בערב הקודם. הוא הביט בהיטלר. 'הייל, מיין פיהרר' אמר. היטלר צעק שוב, 'אתה עצור', ואז שב על עקבותיו למסדרון… מסדרונות המלון הדהדו בצעקות אנשי האס-אס שקיבצו אנשי אס-אה ישנוניים והמומים, שטרם התאוששו מסביאת ליל אמש, אל חדר הכביסה שבמרתף המלון…

באותו בוקר בברלין, פרדריק ברצ'ול מהניו-יורק טיימס התעורר מצלצולו העיקש של הטלפון לצד מיטתו… הרים את השפופרת ושמע קול ממשרדו: 'כדאי שתתעורר ותתחיל לעבוד. קורה פה משהו'. הדברים הבאים שאמר המטלפן כבר העירו את ברצ'ול לגמרי: 'מתברר שיורים בכל מיני אנשים'…

בשלוש אחר הצהריים ביום שבת נאספו הכתבים הזרים בברלין בלשכת הרייך ברחוב וילהלם למסיבת עיתונאים שקבע הרמן גרינג…

גרינג דיווח בקצרה על 'הפעולה' שלדבריו עמדה עדיין בעיצומה. 'במשך שבועות צפינו: ידענו שחלק ממנהיגי השטורמאבטיילונג (האס-אה) גיבשו עמדות רחוקות מאוד מן המטרות והיעדים של התנועה, והעמידו את האינטרסים והשאיפות שלהם בראש מעייניהם, תוך התמסרות לטעמים המצערים והסוטים שלהם'. רהם נעצר, אמר… 'המנהיג העליון במינכן, ואני כסגנו בברלין, היכינו במהירות הבזק מבלי לעשות הנחות לאיש'. גרינג אמר שישיב כעת לשאלות. עיתונאי אחד שאל על מותם של כותב הנאומים של סגן הקנצלר פאפן, יונג, ושל דוברו, הרברט פון בוזה, ועל מותו של אריך קלאוזנר, מבקר קתולי בולט של המשטר – איזה קשר יכול להיות להם עם פוטש של האס-אה?

'הרחבתי את משימתי כדי לטפל גם בריאקציונרים', אמר גרינג, וקולו אדיש כאילו קרא מספר הטלפונים. ומה עם הגנרל שלייכר? גרינג השתהה וחייך. 'אה, כן, אתם העיתונאים תמיד אוהבים כותרות; אז הנה. הגנרל פון שלייכר קשר קשר נגד המשטר. הוריתי לעצור אותו. בטיפשותו התנגד למעצר. הוא מת. גרינג ירד מן הדוכן.

איש לא ידע בדיוק כמה אנשים בדיוק איבדו את חייהם במהלך הטיהור. הספירה הנאצית הרשמית קבעה שנהרגו פחות ממאה… דוד (שגריר ארה"ב בברלין באותה התקופה – פ.ה), במכתב לידידו דניאל רופר, כתב שהדיווחים שמגיעים מן הקונסוליות האמריקאיות בערים גרמניות אחרות מדברים על 284 הרוגים. 'מרבית הקורבנות', כתב דוד, 'לא אשמו בבגידה בשום צורה; רק בהתנגדות פוליטית או דתית'. נציגים אמריקאים חישבו מספרים גבוהים בהרבה. הקונסול בברנדנבורג כתב ששמע מקצין אס-אס שחמש מאות נהרגו וחמישה-עשר אלף נעצרו, ושרודולף דילס אמור היה להיהרג אבל שלבקשתו של גרינג חסו על חייו. מזכר ששלח אחד ממזכירי השגרירויות של דוד בברלין העמיד אף הוא את מספר ההוצאות להורג על חמש מאות, וציין ששכנים שהתגוררו בסמוך לקסרקטינים בליכטרפלדה 'שמעו את כיתות היורים בפעולה במשך כל שעות הלילה'. דילס העריך מאוחר יותר ששבע מאות איש מצאו את מותם; אומדנים אחרים של יודעי דבר הגיעו עד מעל לאלף. סיכום מוסמך אינו בנמצא.

מותו של הגנרל שלייכר אושר – הוא נורה שבע פעמים, ואת גופתו וגופת אשתו גילתה בתם בת השש-עשרה. גנרל נוסף, פרדיננד פון ברדוב, חבר הקבינט של שלייכר בעת שכיהן כקנצלר, נורה אף הוא. על אף הרציחות האלה, הצבא המשיך לעמוד מנגד, כיוון שהתיעוב שרחש לאס-אה גבר על סלידתו מרצח השניים שבאו משורותיו. גרגור שטראסר, מנהיג נאצי לשעבר שקיים קשר עם שלייכר, אכל ארוחת צהריים עם משפחתו כאשר שתי מכוניות גסטפו עצרו מחוץ לביתו ושישה גברים הגיעו לדלתו. הוא נלקח משם ונורה בתא מעצר במרתף של מטה הגסטפו. היטלר שימש סנדק לתאומיו… גוסטב ריטר פון קאהר, שבגיל שבעים ושלוש ודאי לא איים על היטלר, נהרג אף הוא – 'הוכה למוות' על פי ההיסטוריון איאן קרשו – כנראה כנקמה על תפקידו בסיכול ניסיון הפוטש הנאצי בשנות העשרים. לקרל ארנסט, שהתחתן רק יומיים לפני כן, לא היה מושג על המתרחש כשנעצר בברמן רגע לפני שהפליג לירח הדבש שלו. היטלר היה אורח בחתונתו. כשהבין ארנסט שעומדים לירות בו זעק, 'אני חף מפשע. תחי גרמניה! הייל היטלר!' לפחות חמישה יהודים נורו עקב חטא יהדותם. ועוד אינספור אלמונים הוצאו להורג בידי כיתת היורים בקסרקטינים של ליכטרפלדה. אמו של אחד מאנשי האס-אה ההרוגים קיבלה את ההודעה הרשמית על מותו רק שישה חודשים לאחר מעשה, במכתב בן פסקה יחידה שהודיע כי נורה לשם הגנת המדינה, ושעל כן לא נדרש הסבר נוסף. המכתב נחתם בנוסח שבו נחתמו כל המכתבים בגרמניה החדשה: 'הייל היטלר'…

בהערכה זו התקרב פיפס (אריק פיפס, שגריר בריטניה – פ.ה) יותר מכול לתפישת המסר האמיתי ששידר הטיהור של רהם, מסר שהעולם המשיך להחמיץ אותו. הרציחות המחישו באופן שצריך היה להיות ברור לכול עד כמה מוכן היטלר להרחיק לכת כדי לשמור על שלטונו…".

אך גרועים לא פחות מאלה המשווים את ישראל לתחילת השלטון הנאצי בשנות ה-30, הם אלה הנפגשים עם נאצים בימינו אלה. לאחרונה התפרסם כי אחד מתומכי דונלד טראמפ אמר, כי יש להצר את צעדי היהודים בארה"ב. עוד התפרסם לאחרונה על שיטה חדשה לסימון יהודים ברשת. אלה מביננו הרוכבים על גב הנמר הזה יקומו בוקר אחד כשהם בין מלתעותיו. שלא לדבר על כך שהם משתפי פעולה עם נאצים הלכה ולמעשה והכל תחת הכותרת המחפירה של "האויב של אויבי הוא ידידי". היטלר הוא ידידי?

לכל אלה הצטרפו לאחרונה "נכבדים" חדשים, הן מימין והן משמאל, שלדעתי, בהתבטאויותיהם אפשר שנותנים לגיטימציה לרצח יהודים בשל היותם יהודים.

"היש עם בעמים אשר מבניו הגיעו לידי סילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל יסוריו הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אוייב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות? אכן, ברוסיה ב-1881, בעצם ימי הפרעות, ישבו בנים ובנות לעם ישראל והדפיסו בחשאי מתוך מסירות נפש, פרוקלמציות, הקוראות לפוגרומים, מתוך תקווה שהדם היהודי שישפך יעזור להתקוממותו של המוז'יק הרוסי. אכן יודעת ההיסטוריה העברית כל מני רנגטים ודגנרטים. צורות של שמד." (ברל כצנלסון, נאום 1 במאי 1936)

אך מעל כל אלה מתנוסס דגל הכחשת השואה המביש ביותר והוא קיפוחם השיטתי של ניצולי השואה על ידי כלל ממשלות ישראל לדורותיהן. די היה לצפות בתכנית "מבט שני" או לקרוא את הדברים שהתפרסמו לאחרונה (כאן, כאן וכאן) בכדי לקרוע קריעה. חרפה זו איננה ניתנת לסליחה גם אם היא באה מפיו של נשיא מדינת ישראל ביום השואה האחרון:

"אנחנו חייבים להודות – שגינו. ניצולי השואה לא זכו מעולם לכבוד הראוי להם. גם היום, ועד היום מדינת ישראל אינה עושה הכול כדי לדאוג לניצולי השואה. אחיי ואחיותיי, ניצולי השואה, גיבורי התקומה, באתי לכאן היום בשמי, בשם העם בישראל, בשם מדינת ישראל – לבקש מכל אחת ואחד מכם, בטרם יהיה מאוחר מדיי, סליחה, סליחה ומחילה. לא הבנו, לא רצינו להבין, לא עשינו די."

מדינת ישראל נבנתה בקורבנם של ניצולים אלה, לא רק במהלך שואת עמינו, אלא גם במלחמות ישראל והחשובה שביניהן מלחמת העצמאות. שם נפלו רבים שהיו נצר אחרון למשפחתם. הם ירדו מאניות המעפילים הישר אל שדה הקטל של הקסטל ומקומות נוספים. ביניהם אלמונים הקבורים ללא ידיעה מי הם, אין איש האומר קדיש לזכרם, אין ממשיך למשפחתם. מעשיהן של ממשלות ישראל בנושא זה חותרות תחת אושיות הצדקת עצם קיומנו. כל פרוטה שנגנבה מכיסם של ניצולים אלה היא כסף מקולל. כסף ששימש את ישראל לבנות את תשתיותיה והמשמש את כולנו עד עצם היום הזה. זו היא הכחשת שואה נוראה. מעניין מדוע כל אלה ממכחישי השואה הטוענים לדמיון ו/או אלה הנפגשים עם הנאצים של ימינו, לא עשו יד אחת בכדי לעזור לניצולי השואה החיים ביננו. תשובה אפשרית  לכך ניתן למצוא בצחוק שמילא את הר סיני ומרחביו עם המלכת עגל הזהב לאל.

פסח