נברא בצלם – שבעים

16 אפריל, 2015

כ"ז ניסן, תשע"ה

"יללה ועלטה. דממה עבה. רסיסי אדם נופלים, נפוצים לכל עבר. כל טיפת דם נאספת בזהירות. מלאכים אוספים דם משיח, משיחים אוספים דם מלאך. קורבנות אוספים דם קורבן. איברי אברים, קרעי קרעים, שברי שברים. קומות קומות קורס בניין הצלם. צלם אלוהים – צלם אדם. פיזור החיים מואץ יותר ויותר. איסוף המוות תובע מוות נוסף. האוספים כאן – מפזרים שם. המפזרים כאן – אוספים שם. והדם הקרוב מכאיב, והדם הרחוק נפוץ כמים. אל תפזרו את חיינו בדמעה. אל תאספו את מותנו ברינה. אל תפזרו ברינה, אל תאספו בדמעה."

חביבה פדיה

מגבעת האפר של מיידנק, מרמפת המוות של אושוויץ, מצריף המחראות של בירקנאו, משדות הקטל של מלחמת העולם הראשונה, מגיא ההריגה של הירושימה ונגסאקי, מרואנדה ומדרפור –זועק צלם האדם שנברא בצלם, אל מקור חיוניותו, אל שורש הווייתו ואל סיבת קיומו. אך ההד המוחזר מזעקתו ומתחנוניו הוא חלול וריק, אטום ובלתי ניתן להשגה. האדם בחר לקעקע את מהות קיומו – בריאתו בצלם. את שורשי יניקתו – התמודדות בכל הדרכים והאמצעים לקיומם של חיים על פני כדור הארץ. המוות הולך וגובר על החיים, הכסף על האנושי, הבצע על היושר, המחלה על הבריאות והבגידה על האהבה. בכל המקומות ניכרים סימני הירידה וקריסת הצלם. בכל הלאומים נעים-זעים הבקעים באמונה כי החיים יגברו. העינית בתא הגזים אשר באושוויץ, שדרכה הביט אדם באדם עין בעין, הרוצח בנרצחו, המקריב בקורבנו. בורות ההריגה אשר אליהם קצר הצורר בחרמש נשקו ילדים, נשים, זקנים וגברים, שורות שורות, אשר קרסו תחתם אל תהומות הנשייה של המוות. מחנות הריכוז שבהם הורעבו מאות אלפים למוזלמנים, הַצְעָדוֹת המוות, אשר כרסמו את לשד קיומם של בני אדם כמוני וכמוךְ, כמוךָ וכמונו, כמו כולנו. כל אלה, לימדו את האדם, כי הוא ולא האלוהים יכול לקבוע מי יחיה ומי ימות, מי בשריפה ומי במים, מי ברעש ומי בחניקה. האדם אחז בשרביט הקיום והחידלון של כדור הארץ, והוא מפְנה אותו כלפי עצמו ובשרו. הסדר האלוהי, סדר הטבע והיקום, הפכו למרמס תחת מגפו הממוסמר של מי שהיה אמור להיות שומרו ומגנו – המין האנושי. האדם התנפח לממדי אמונה כי הוא יכול להזיז את הכוכבים ממסילותיהם, וכי השמש אינה אלא כלי בארגז משחקיו. שבעים שנים חלפו מאז החדיר הצורר בן המוות אדולף היטלר את החיידק הטורף לרוח האדם, ולפיו בידי אדם לאבד מן האנושות עַם ולהנדֵסהּ על פי רצונו. שבעים שנים חלפו מאז הטיל האדם פצצת אטום, והוכיח כי ניתן באבחת אטום להשמיד מיליונים. הצלם קם על יוצרו, על בוראו, הצלם שלח יד בקיומו שלו. היטלר ניצח. האין הצלה לעם היהודי? שאל לפני מאה ועשרים שנים בנימין תאודור זאב הרצל; היש הצלה לאנושות? שואלים אנו במלאות שבעים שנים לשואת עמנו ושבעים לחורבן אנוֹש בהירושימה ובנגסאקי. יש, אמר מרדכי מרטין בובר: "אין לך דבר העלול להיות גזרה לאדם אלא האמונה בגזרה". יש, אמר פאול צלאן:

"אֵיךְ אַתְּ תַּמָּה לִגְוֹעַ בִּי:

גַּם בְּקֶשֶׁר הַנְּשִׁימָה

הַמָּהוּהַּ

הָאַחֲרוֹן

אַתְּ נֶחְבֵּאת עִם

שְׁבִיב

חַיִּים."

חיים שאין לנו השגה בהם.

 

פסח

 

מה קרה בגטקה וטייס המשנה

                                                                                                                 כ"ה ניסן, תשע"ה

14 אפריל, 2015

ערוצי הטלוויזיה הרבים המבקשים להשביע את רעבונם של הצופים לאקסטרים חוזרים ומשדרים סרטי מתח ששודרו זה מכבר עשרות פעמים. כך נפל גם בחלקי לצפות בסרט שיצא לאקרנים בשנת 1997 בארה"ב,Gattaca שמו. מאחורי האופי האקסטרימי של הסרט מסתתרת "נבואה" נוראה על עתיד המין האנושי. הסרט מתאר חברה מעמדית הנשענת על הִנדוס פרופיל גנטי של מוצלחים ונחשלים. ההכוונה הגנטית הולכת והופכת לדבר שבשגרה בעולמנו. השליטה בגנום האנושי אולי תמנע מחלות ממאירות, וייתכן שאף תאריך את תוחלת החיים שלנו, אלא שאליה וקוץ בה. הנה לכם סצנריו "נאצי" שבו העולם נחלק לגזע עליון, שאינו חולה, שכישוריו "מעולים" ושליטתו בכדור הארץ ובכל החי והרמש בו היא מוחלטת. מתחתיו נרמס הגזע התחתון אשר רוּקח גנטית כך שיהיה לעבד נרצע לאדוניו. חייו קצרים יותר, ומחלותיו מפילות בו מומים וקוצרת בו חללים כמידת תועלתו לגזע האדונים.

חשבתי על אפשרות נוראה זו העומדת לפתחנו, עם היוודע סיבת התרסקותו של המטוס, שטייס המשנה שלו החליט לאבד את עצמו לדעת יחד עם מאה וחמישים איש, אישה וטף שלא עוללו כל רע. מה עבר בראשו? שואלים מיליארדים ברחבי העולם. איך יכול היה לקרות כדבר הזה? מענים את עצמם אחרים. התשובות המנחמות ניתנות כדי להרגיע את כולנו מפני השאלה המנקרת והחובטת הזו. תשובת המחץ היא שהאיש היה חולה נפש, לכן זה קרה (מעניין בהקשר זה לקרוא את דבריו של הפסיכיאטר ד"ר ירון גילת בעיתון "הארץ"). ייתכן, אך אין בתשובה זו כדי להסביר את האפשרות שכדור הארץ יכול להיות מושמד 60 פעמים בשל ארסנל הנשק הגרעיני האצור בידי המעצמות, וכי בניסיון האחרון להנדס את החברה האנושית, כשעלה על דעתם של הנאצים ליצור עולם שאין בו עם יהודי, נרצחו ונקטלו שישה מיליון מבני עמנו.

ובכן, מאז אכל האדם מעץ הדעת, פרה ופרח דמיונו והוא הצליח להכפיף למרותו חלקים נכבדים מהטבע, ובחלקים האחרים להשתמש לרווחתו כאילו היה אלוהים. דמיון פורה אנרגיה זו אשר אין לה גבולות, וטוב שכך, הוא היסוד לטוב ולרע בעולמנו. יכול אדם לקום בוקר אחד ולהגות במוחו רצח של מאות אנשים, כפי שיכול כל איש על פני האדמה לייגע את דמיונו כיצד לחולל נפלאות למען בני מינו.

כותרת המשנה לסרט שבגרסתו העברית נקרא "מה קרה בגטקה?" היא לא אחרת מאשר "אין גן שאחראי לרוח האדם". כביכול נחמה שלפיה אין זה משנה כמה רע יחולל האדם לבני מינו, תמיד, כדברי יצחק בן אהרון, תקום רוח האדם ותמרוד, יקום הגן הנעלם הזה וימרוד "על אף כל רעידות האדמה האנושיות, על אף כל נהרות הדמים, על אף כל המהפכים שבהם שליטים ניסו בכל צבעי הדגלים להצמית את האדם, קמה התולעת על דורסיה".

אלא שלעתים יש צעד אחד רחוק מדי, כבמקרהו של טייס המשנה. יש מקום שממנו אין להיוושע, לקום, למרוד ולהניף את אגרוף רוח האדם המורדת. אולי יהיה זה ההִנדוס הביולוגי, אולי תהיה זו העובדה המבעיתה שלפיה כדור הארץ שלנו חצה זה מכבר את קו רמת הפחמן הדו-חמצני המותרת באוויר, שמדענים רבים טוענים כיום, כי מעבר של סף זה הוא מצב אל-חזור, ואנחנו בדרך לקריסה כללית של מערכות החיים המקיימות את המין האנושי. כדי להוכיח את טענתם, הם מטעימים כי בפעם האחרונה שנמדדו רמות פחמן דו-חמצני שערכיהן היו 400 חלקיקים למיליון, כפי שנמדד במאי 2013 בתחנת הבקרה ב"מאונה לואה" בהוואי, היו פני הים גבוהים ב-24 מטרים מגובהם הנוכחי… להלן שני קישורים המסבירים זאת, כל קישור בדרכו: הראשון מאתר global change והאחר מאתר mother jones.

ימים אלה שבין חג החירות, שייסד עמנו לפני כ-3,000 שנה, לבין יום השואה והגבורה הם ימי חשבון נפש לאדם ולרוחו. האם "הגן" החסר הזה לרוחנו – ככותרת המשנה לסרט לפיה "אין גן האחראי לרוח האדם" – החידה האניגמטית הזו, הולכת ומתכלה, בדרכים שאיננו יכולים לאמוד את טיבן? האם "כוסף החיים" שבנו מאבד את לשדו "המסתורי", ואנו הולכים ומסתגלים לחברה מעמדית, שתיתן את אותותיה גם בביולוגיה שלנו, בלי כל יכולת להסיגה לאחור? או שמא תאוות הבצע, יצרה מצב על פני כדור הארץ שהוא סופני? ואולי ההצלה למצבנו זה מצויה דווקא מחוץ לכדור הארץ, בדומה לנוסחת דרייק – נוסחה שפיתח האסטרונום האמריקני ד"ר פרנק דרייק, שבאמצעותה ניסה לקבוע את מספר הציוויליזציות התאורטי בשביל החלב שיוכלו לייצר קשר רדיו עם האנושות – אולי הם יבואו להצילנו מפני עצמנו?

לא, איני סבור כי ההצלה תבוא מחוץ לכדור הארץ, וגם לא מחוצה לנו. ההצלה מצויה בנו. הטייס שרצח מאה וחמישים איש, אישה, זקן וטף אינו שונה מאנושות המחליטה לכלות את עצמה ולאבד את עצמה לדעת על ידי העלאת כמות הפחמן הדו-חמצני או על ידי פיתוח נשק להשמדה המונית. לכן, אותה אנושות, ורק היא, לא באמצעות שרף או שליח, יכולה לבחור אחרת. קרי, לא להשתמש בידע הגנטי להנדוס חברה מעמדית, לחסל את הנשק להשמדה המונית, ולעשות כל מאמץ לחסום את אסון הפחמן הדו-חמצני, אם כי המדענים טוענים שכבר אי-אפשר לעוצרו.

אך איך מתקבלת הכרעה כזו קולקטיבית? רמז לכך מצוי בפסוק י"ט בפרק ל' בספר דברים, שם נאמר: "וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים". בחירה זו אינה מתקבלת בהרמת יד או בקלפי. זוהי הכרעה נוכחת, ובמידה שנוכחותה נחלשת, אנו יודעים זאת באופן בלתי אמצעי. במידה שהיא מתגברת, אנו חווים את חיוניותה ועוצמתה, לדוגמה בצחוקו של תינוק. כיצד לחזק את חיוניותה של הכרעה זו של החלק בדמיון האנושי המבקש לעשות את הטוב – איני יודע. אני יודע רק שאין זו הכרעה אישית בלבד אלא היא טמונה בדבר שאין לי השגה בו ונקרא בכתבי קארל יונג "הלא-מודע הקולקטיבי", קרי הרובד הלא-מודע המשותף. כדבריו של יונג עצמו, "בבעלותו של אדם דברים רבים שמעולם לא רכש אלא ירש מאבות אבותיו… בלידתו הוא מביא איתו את תבנית התשתית של טבעו האישי והקולקטיבי".

פסח

במה אדע כי אירשנה? בשבת

12 אפריל, 2015

כ"ג ניסן, תשע"ה

"השעה ארבע לפנות בוקר – אחד במאי. הרחוב הראשי במחנה – צללי אדם עיניים הביטו יאוש וכניעה. ותמונה מימים רחוקים, דגלים אדומים, אנשים צעירים נלהבים אז – מפקד, עכשיו אפל", כך מתארת חווקה פולמן רבן ז"ל את יום האחד במאי במחנה אושוויץ. בימים אלה שבין חג החירות, יום השואה והגבורה, אחד במאי, יום הזיכרון וחג העצמאות, ימי בין הבתרים של חידוש הברית בינינו, אנו קוראים את פרק ל"א בשמות – פרק השבת. "בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה"? שואל אברהם את הקב"ה בפרשת "לך לך" (בראשית טו, ח), ועונה רש"י: "'במה אדע' – לא שאל לו אות, אלא אמר לפניו הודיעני באיזה זכות יתקיימו בה, אמר לו הקב"ה בזכות הקורבנות". "וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם, יָדֹעַ תֵּדַע כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם, וְעִנּוּ אֹתָם–אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה" (בראשית טו יג). זו מהות החירות, זה עיקר הבחירה שלאחר רכישת הזכות בקורבנות. לאחר שמיליון וחצי אברמים ואין-ספור ילדות עם "דמעת המתים על לחי" הושלכו היאורה ונרצחו נפש, הנוכל אנחנו להיות לאחרים? הנדע כי הברית בין הבתרים תלויה תלות מוחלטת ב"לַעֲשׂוֹת אֶת-הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם, בְּרִית עוֹלָם. בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל- אוֹת הִוא לְעֹלָם" (שמות לא טז-יז), קרי לעשות את הטוב והצודק והראוי והנכון והאנושי והשוויוני כדי שלא נטמא את הארץ ולא נחניפנה והקיאה הארץ אותנו? ממזבח גיא ההריגה של הקרבת הקורבנות, מעמק העצמות היבשות, מאושוויץ, חלמה חווקה פולמן רבן על הצדק המשתקף בדגל האדום המתגלם במלכת הצדק עלי אדמות, הלא היא השבת. "כָּל-הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה, וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ", כי כל עם הנוהג בחוסר צדק, העושק דלים והרומס אביונים והתאב בצע והמעביד ללא זכויות סופו שיפרק את הסדר האלוהי-אנושי, ואחריתו לחזור על קורבנו פעם אחר פעם כדי לקנות את זכותו בה בכל פעם מחדש. אלא אם כן נזכור כי: "עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, וַיֹּצִאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה; עַל-כֵּן, צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת".

פסח

זכו בפיס?

8 אפריל, 2015
י"ט ניסן, תשע"ה

אני זוכר עדיין את הרושם הבל-יימחה שעשה עלי שליח הציבור, כשבצהרי יום הכיפורים היה כורע מלוא קומתו ארצה באומרו, "ואנו כורעים ומשתחווים". כילד, אלה היו בעבורי רגעי כבוד ויראה, כשאותו שליח שלי ושל כל הציבור עומד בפני אלוהיו בתפילת "המוסף " בראש- השנה ואומר:

הִנְנִי הֶעָנִי מִמַּעַשׂ נִרְעַשׁ וְנִפְחַד מִפַּחַד יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל, בָּאתִי לַעֲמֹד וּלְהִתְחַנֵּן לְפָנֶיךָ עַל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שְׁלָחוּנִי וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינִי כְדַאי וְהָגוּן לְכַךְ לָכֵן אֲבַקֵּשׁ מִמְּךָ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שַׁדַּי אָיֹם וְנוֹרָא הֱיֵה נָא מַצְלִיחַ דַּרְכִּי אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְעוֹמֵד לְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עָלַי וְעַל שׁוֹלְחַי וְנָא אַל תַּפְשִׁיעֵם בְּחַטֹּאתַי וְאַל תְּחַיְּבֵם בַּעֲווֹנוֹתַי כִּי חוֹטֵא וּפוֹשֵׁעַ אָנִי וְאַל יִכָּלְמוּ בִפְשָׁעַי וְאַל יֵבוֹשׁוּ בִי וְאַל אֵבוֹשׁ בָּם וְקַבֵּל תְּפִלָּתִי כִּתְפִלַּת זָקֵן וְרָגִיל

 (תפילת מוסף)

 נזכרתי בתחושותי אלה כשצפיתי בשבוע שעבר בהשבעתה של הכנסת העשרים. תמונות הסלפי, בני המשפחה, הצחוקים, ההסבה באולם שאגאל, ועוד ועוד "קטעים", יצרו אצלי את ההרגשה כי רוב מכריע מנבחרינו חשים כאילו זכו בפיס.

אין חולק כי זהו רגע מרגש מאין כמוהו בעבור מי שזכה, והעם הפכו לשליחו ונתן בו את אמונו. אין צל של ספק שעל הפרט הנבחר, לציין רגע זה וגם לשמוח בו יחד עם יקיריו. אך לאן נעלמה לה כלא הייתה תחושת האחריות? הפחד? יראת הכבוד והנרעשות מהמעמד המעמיס על כתפיהם את האחריות הכבדה מכול לבריאותנו? לרווחתנו? לביטחוננו? לחיינו? להיכן נגוזה לה כלא הייתה, מראית העין לפחות, של שליחינו ושליחותינו בפני כיסא הכבוד של ההכרעות העומדות לפניהם? החשש להשמדה המונית מפצצת האטום האיראנית? הפערים הנוראים בין עשירים לעניים? הקרעים והשסעים המתרחבים בחברה הישראלית?

ייתכן שאצל חלקם היא מעולם לא הייתה שם, ומה שהחליף אותה זו תחושת המרוץ להגיע, להשיג, להיות? כי הרי ידוע שלתחרות הכס בכנסת פנים רבות – מפריימריז, עבור בבחירה אישית על ידי ראש המפלגה, המושך אותך בשמן ה"מלכות", ועל פיו תישק הבחירה, וכלה בחכמי מועצת גדולי תורה.

ואלה הנבחרים, ש"זכו" לאחר מסע "התלאות", כלום לא יחגגו? וגם זאת יש לזכור ולא לשכוח, כי לצד ההגעה יש גם את מִנחות הישיבה על כס הכנסת. ביטחון כלכלי, זכויות מזכויות שונות, ואחרון חביב – הכבוד. אך לגבי זה האחרון אני בספק ספק רב. ואנמק.

בשונה מתחושתי כלפי נבחרותינו העולצות ונבחרינו הששים, חשתי תחושת כבוד והוקרה עמוקים כלפי נשיא המדינה ראובן ריבלין. לא משום שדעתי כדעתו, אך באופן בלתי אמצעי אני חש כי הוא נושא עמו פנימה את הפחד הטמיר של שליח הציבור, שהתפלל בבית הכנסת שבשיכון עובדים בעפולה. באופן בלתי ניתן להסבר אני חש כי הוא מייצג דבר-מה עמוק ומהותי, המביא אותי לתת בו אמון. והרי גם הוא וגם פוליטיקאים אחרים, כבגין ורבין ובן גוריון ואשכול, טבלו ידם בביצה הפוליטית מפלגתית, אלא שרוח שונה נשבה מהם אז, כמו שנושבת כיום מנשיא מדינת ישראל. דבר שלחלק ניכר מנבחרינו אין מושג והשגה בו – והוא: הידיעה שלנו, כי מעבר לטובתם, הם רוצים גם בטובתנו שלנו. ורצונם זה, הכן והעמוק, שעליו הם צריכים להיות מוכנים לשלם מחירים כבדים יזכה אותם גם בכבוד המיוחד.

כבוד, לא של הזוכים בפיס, אלא של שליחי ציבור, של מנהיגם. כבוד, השמור בימינו אלה בעיקר לנשיא מדינת ישראל.

פסח

הצמירן המפוספס חושב ב"שמאל", וחי לו בימין?

2 אפריל, 2015

יג' ניסן, תשע"ה

בכתבה מעניינת שפורסמה לפני ימים מספר בעיתון "הארץ" דווח שחוקרים ישראלים גילו כי גופהּ של נקבת הצמירן המפוספס, מין של עכביש החי באזורנו, נערך בהדרגה להפוך לתזונתם של צאצאיה לצורך שיפור הישרדותם. חשבתי בהקשר זה, בכאב של התפכחות, על "מפלגת העבודה הישראלית". האם ייתכן שראשי המפלגה יגלו את אותה מידת אלטרואיזם שמגלה נקבת הצמירן המפוספס, ויהפכו לתשתית למפלגה חדשה, שסיכוייה לזכות בשלטון בבחירות הבאות יהיו גדולים לאין-ערוך מאלה שהתבררו בבחירות האחרונות?

מניתוח תוצאות ההצבעה האחרונות, כפי שפרסם העיתונאי רותם שטרקמן בעיתון "דה-מרקר", עולה תמונה מדהימה הנוגעת למעמדם הסוציו-אקונומי של מצביעי "המחנה הציוני". שטרקמן כותב: "שלושה יישובים חזקים ועשירים בלבד יש באשכול העשירי, האשכול שבראש רשימת האשכולות במדד החברתי-כלכלי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה: סביון, כפר שמריהו ועומר… בסביון מקבל 'המחנה הציוני' 44%… בכפר שמריהו עבר 'המחנה הציוני' את ה-50%…". התוצאות דומות, כותב שטרקמן, "גם ביישובי האשכול התשיעי החזק רמת השרון, גבעתיים קריית טבעון ואחרות". ממש כמילות השיר "בלדה לעוזב קיבוץ": חושבים בשמאל וחיים בימין. במקרה זה אנשים אלה חושבים ימין כלכלי וגם חיים בו. האם יש משהו שמצביעים אלה יודעים, מבינים, ואנחנו לא יורדים לעומקו?

בתום הבחירות עלו פוסטים רעילים וחשוכים המאיימים על תושבי הפריפריה הכלכלית כי הם לא ייהנו עוד מ"הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ, וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת: כִּי-תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ, וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם." (ישעיהו נח ז'). ואני לתומי חשבתי כי מעמד סוציו-אקונומי זה הצביע ל"מחנה הציוני" משום שהבין כי מפלגה זו באה עם תכנית מרחיקת לכת של הרחבה תקציבית, ביטול כלל מגבלת ההוצאה, הגדלת התקציבים האזרחיים ועוד, כל זה כדי למנוע את התופעה המכוערת של חיזור על הפתחים בקרב אוכלוסיות כה רחבות. לכן, כועסים אלה המפרסמים את הפוסטים הרעילים על אותם אלה שהצביעו ל"ליכוד", שאינו מתכוון לשנות מדיניות זו, קרי לקחת מהם, החזקים, ולתת לעניים, ובשל האלטרואיזם הזה מתכוונים להענישם במניעת הטובין שהם מספקים להם?

אך מנגד, ככל שהעמקתי בתכנית הכלכלית שהציע "המחנה הציוני", הסתבר לי שאין בה כל בשורה. אז אולי, מה שהבינו אנשי סביון וכפר שמריהו הבינו גם אנשי הפריפריה הכלכלית של ישראל ולכן דפוס ההצבעה שלהם הוכתב על ידי אינטרסים אחרים שלטעמם יועילו להם יותר? אולי סברו אנשים אלה, לדוגמה, כי מה שהיה הוא שיהיה בתחום הכלכלי, אבל אם יורידו את ה"ליכוד", מוטת השפעתם על מפלגת השלטון תיחלש מאוד ובהינתן העובדה כי המצב הכלכלי יישאר כפי שהוא הם יישארו קירחים מכאן ומכאן?

דוגמה מצוינת לכך היא דבריהם של עובדי כימיקלים לישראל: "לא רצינו להצביע לליכוד, אבל ראש הממשלה הבטיח לטפל בעניין, ולא רצינו שההבטחה הזו לא תמומש, איתו אנחנו יכולים לדבר". לכך יש להוסיף את "גט הכריתות" שנתן גרבוז בכיכר. דוגמה נוספת להשפעתו של עניין גזעני זה על שיקול הדעת בבחירות אלה ניתן גם למצוא בהענשת "הבית היהודי", שהקיא מתוכו את אלי אוחנה בשל מוצאו, ולכן נדדו מצביעיו הפוטנציאליים חזרה "הביתה" ל"ליכוד". כשאתה אומר למישהו שאתה ממש-ממש רוצה לדאוג לו, אבל באותה נשימה אתה מסביר לו עד כמה הוא נחות, הוא יתקשה להאמין שאתה באמת ובתמים מעוניין בטובתו. בעניין זה אין כל הבדל בין הגרעין הקשה של "הבית היהודי" שהתכנס בכיכר, לבין זה של השמאל שהתכנס באותה כיכר שבוע קודם לכן. ושניהם נענשו קשות.

לא זו אף זו, בהינתן כל העובדות הללו, מסתבר כי העניין המרכזי בפועל בבחירות האחרונות היה דווקא האיום על הזהות והקיום הלאומי, כי כשאיש לא ממש מציע חלופה לרווחה כלכלית, ואלה שמציעים חלופה חיוורת גם מקללים אותך, אז ממה נפשך? לכן הפך עניין האיום על הזהות והקיום הלאומי למרכז. גם כאן שיחק תפקיד חשוב האינטרס הרציונלי. קשה שלא להתייחס למה שהוא דבר יסודי בחיי כולנו, וזו השאלה הפשוטה, מי באמת ידאג לי? אז אם אתה כל כך רוצה בטובתי, למה אתה מזלזל בסמלים, בהמנונים ובדגלים שלי? למה אתה בז לכל אמונותיי? למה אתה סבור שהלאום שממנו אני בא, זה "היהודי", הוא זמני ולא חשוב, שעצם המושגים יהדות וזהות יהודית מעוררים בך חרדה קיומית? למה אינך מגנה באופן מוחלט, חד-משמעי ומעל כל במה את החלטת בל"ד שלא לחתום על הסכם עודפים עם מרצ בטיעון דחוק שמר"צ ציוניים, בזמן שאולי הטיעון האמיתי הוא שהם יהודים? למה אינך דוחה בשאט נפש ומעל כל גלי האתר את דברי ההסתה הפרועים והמנוולים של דובר הרשימה המשותפת, אשר השווה בין דעא"ש לישראל? אז למה שאאמין שאכפת לך ממני גם בעניין הביטחוני? מעניין בהקשר זה מאמרו של שמואל חרל"פ, חוכמת ההמונים בחרה נתניהו ב"גלובס".

אז מה על "מפלגת העבודה", או בשמה החדש, "המחנה הציוני", לעשות עם כל התובנות הללו? עליה לשנות את אורח התנהגותה ופועלה מן הקצה אל הקצה. עליה לעבור מן העולם בדמותה הנוכחית, עליה להמציא את עצמה מחדש כדי להחזיר את האמון בה, ויפים לעניין זה דבריו של יואב קרני מפלגת השלטון הטבעית ב"גלובס". ראשית, עליה לחתור להקמת חזית משותפת עם "כולנו" של משה כחלון. חזית שתביא להקמתה של מפלגה חדשה ששמה יהיה נניח "המפלגה הדמוקרטית הישראלית" וזו תהיה מערך של מפלגות. במקום לחתור לחזית עם מר"צ, עדיף שתעשה זאת עם "כולנו". גם מפלגת "ובזכותן" יכולה לחבור למערך שכזה, וציבורים מסוימים מש"ס ומהציבור החרדי אשכנזי, וכן חלקים מהגוש המרכזי של הציבור הדתי והערבי. המשותף לכל הציבורים הללו הוא רצונם הכן בצדק חברתי. אותו רצון של קבוצות רחבות אלו יכול בתורו להפוך למנוף לחץ על מקבלי ההחלטות המנווטים את ספינת מפלגתם תמיד לחופי שיתוף הפעולה עם המדיניות הכלכלית הרעה. מערך פנימי כזה ייתרום לעניין הסוציאל-דמוקרטי פי כמה וכמה מהמצב הקיים. מרתקים לעניין זה דבריו של אסף ליברמן בטורו: ממשלת ימין, מדיניות שמאל.

יצחק הרצוג החל בתהליך אמיץ זה כשהקים את "המחנה הציוני" יחד עם "התנועה", צעד בכיוון הנכון והמנוגד לצופן ההרסני המאפיין את "העבודה", צופן המבוטא בלשון "רכה" על ידי ברנר: "טיפוסו של בן-מפלגה מהו? – ברייה אשר שם-מפלגתה תְּשַוֶּה תמיד נגד עיניה. והיה כי תקראו לפניה את גתה – וענתה ואמרה: הלא את שם מפלגתי פלונית, אינו מזכיר ומקרה זה אינו מדבר עדיין אלא בבינונים ובענווים שבבני-המפלגה. הרתחנים שבהם מתחילים זועקים: אאה, את זה אינו מזכיר! את זה הוא מבטל! לזה הוא מתנגד!… נוציאהו – ויישרף!…". במצב עניינים זה רק ריווח השורות ושינוי עמוק של התרבות הפנים-מפלגתית של איש יד באחיו ואיש את רעהו חיים בלעו, יביאו, אולי, להתחדשות הרקמה הזו ולרפואתה, אולי. מערך של "התנועה" מפלגת "העבודה", "כולנו" וציבורים נוספים, זו משימתו הפוליטית-מפלגתית של יצחק הרצוג ועל כך הוא ייבחן, לטעמי בעייני ההיסטוריה והציבור..

נכון יהיה לקראת הבחירות הבאות שמערך מעין זה יקיים סקר (רחמנא לצלן) בקרב הציבור הרחב, לבחון מי מראשיה של חזית זו ראוי להנהיג את המפלגה ואת ישראל. ועוד, בלי פעולה סוציולוגית מקיפה ועמוקה שום "מבנה-על" מפלגתי לא יושיע. גם המלכת הרמטכ"ל לשעבר וזכייה חד-פעמית בבחירות לא תאחה את השסעים. רק התנהלות בשלושת הממדים – החברתי-תרבותי רוחני וחינוכי, הקמת גוף ביניים בדמות תנועה חוץ-פרלמנטרית ובניית מערך פוליטי מפלגתי מרכזי, וסוציאל-דמוקרטי אמיתי, ייתכן ויביאו מזור.

עם סיומה של מערכת הבחירות האחרונה הטעמתי באוזני אחד מידידי כי אני שמח שמשה כחלון יהיה שר האוצר של ישראל. "מה אתך!", הזדעק חברי, "הרי הוא קפיטליסט לא פחות מביבי, והוסיף, נכון, יש לו בניגוד לביבי גם חמלה, אבל הם אותו דבר". היא הנותנת, אמרתי לעצמי, האם מנואל טרכטנברג טוב מכחלון? האם כל התכנית של טרכטנברג לא הייתה אלא בבחינת עצירת ההידרדרות, אבל בלי שום בשורה ממשית? אז אם כחלון יעשה בדיוק מה שתכנן "המחנה הציוני", למה שלא אצביע לכחלון בפעם הבאה?

פסח