חדקונית הדקל הישראלית

24 פברואר, 2014

‏כד' אדר א', תשע"ד

או רוח טריזנשטאט חלק ב'

חדקונית הדקל האדומה הגיעה אלינו מהמזרח הרחוק. על אופן חדירתה אל עצי הדקל בישראל לא נרחיב כרגע את הדיבור, אך נדמה כי סיפור הגעתה הוא אחד הסממנים המובהקים למחלת החדקונית שאחזה בגרונה של החברה הישראלית. ובכן, מי היא חדקונית זו? מדובר בחרק המטיל את ביציו בתוך עצי הדקל. זחליה של החדקונית האדומה מכלים ואוכלים את הדקל, פשוטו כמשמעו, מבפנים. למתבונן מבחוץ על הדקל אין שמץ של מושג כי בעוד זמן קצר הדקל "שפל הצמרת, סתור השיער כתינוק שובב", ההולך ונעכל עד תום מבפנים, ייפול שדוד, ייבָּקע ויכרע אפיים ארצה, מלוא קומתו. והרי, איך יכול אותו אדם העומד מול עץ הדקל לחשוב בכלל כי העץ התמיר הזה שפירותיו כה מתוקים, שעלוותו כמעט נוגעת בשמיים, נגוע בתוכו במחלה ממארת המכלה את חייו?

החדקונית האדומה הזו – שגודלה כגודל כפתור, יש לדעת – הולכת ופושטת בעצי הדקל של ארצנו. חקלאי שהתראיין לכתבה בערוץ 2 סיפר כי החדקונית האדומה פשטה במטעיו וכי 60 עד 70 אחוזים מעצי המטע כבר נגועים בחרק המזיק. הוא סיים באומרו: "כל מה שנותר לנו לעשות זה להתפלל".

בימי קדם סברו האנשים כי ריבון העולמים ממשיל לנו משלים שדרכם הוא מבקש להעביר לנו מסרים. לעתים היו משליו קשים וכואבים. קחו לדוגמה את משל המבול או את משל סדום ועמורה. באותה התקופה אנשים היטו אוזן ושָׁתוּ לִבָּם אל נמשלים של אירועים שכאלה. יש אשר דרשו אפילו מבני תקופתם להיטיב את דרכיהם, שמא יורע המצב. והנה נקרתה גם לנו ההזדמנות לשאול את עצמנו: מה רוצה בעצם הקב"ה לומר לנו באמצעות החדקונית? גם למי שאינו מאמין באל כזה או אחר מותר לשאול את עצמו את השאלה: האם אין איזה שהוא דמיון בין הרעה-החולה הנסתרת הזו לבין מצבה של החברה הישראלית?

בימים האחרונים הולכות ונפרשות לנגד עינינו פרשות מפרשות שונות שהמשותף לכולן הוא "חדקונית הדקל הישראלית": הרצון, שלא לומר האובססיה, לנצח, לדפוק, להשפיל, להיות בִּמְקוֹם האחר ומעליו, ויהי מה. זו היא החדקונית, אך זחליה שהם-הם גורמי ההרס המרכזיים, הם השקר.

כלפי אהוד ברק, שר וגדול בישראל, נטען פעם כי הוא האשים את הערבים בכך שהשקר הוא לחם חוקם וכי מבחינה תרבותית אין להם כל בעיה עם כך. אינני יודע אם ברק אמר זאת או לא. על כל פנים, אין כל צורך בעין מזוינת או בתכונות יוצאות דופן שהלוחמים בחדקונית הדקל האדומה נזקקים להן כדי לאתר אותה בתוככי עצי הדקל. אין צורך בכל אלה כדי להבחין על נקלה כי חדקונית הדקל הישראלית, קרי השקר כתרבות וכשיטה, פשתה במקומותינו כמחלה ממארת המאיימת איום ממשי על עצם הקיום שלנו.

פרופסור שלמה מור יוסף, מנכ"ל הדסה היוצא, אמר בישיבת ועדת הכספים של הכנסת: "להגיד שיש כוננויות פיקטיביות? המדינה הזו בנויה על כוננויות פיקטיביות. ככה המדינה בנויה, בשביל להקטין את הפנסיה". אין אדם בישראל שאיננו יודע כי ככל שהשקר יקנה שביתה במוחנו, בחיינו ובתרבותנו, ככל שהישראבלוף וה"עזוב אחי כולם עושים את זה" יהפכו לתרבות ישראלית שורשית, חלילה חסרת תחליף, כן יתגשמו בנו מילותיו של אלתרמן "כי קרבה הרעה מכל הרעות, כי שטפה עד צוואר וַתְּעַלַּעַ".

לפני שבעים שנים יצא בן ציון ישראלי בשליחות המשרד הארצישראלי לעיראק ואחר כך לאל-עריש, לנילוס ולפרס. מטרתו הייתה להביא לארץ ישראל חוטרי תמרים אשר מהם הוקם גן התמרים היפיפה והמתוק המכסה את ארצנו. אז הייתה כאן ארץ אחרת. גם אז היו חדקוניות שקר לא מעטות, אך הן נתקלו בשפע של נשק ביולוגי, בדמותם של אנשים שנאבקו על חברה טובה וצודקת יותר. הפתרון היה אז כמותי ואיכותי. עתה הולכת וגוברת חדקונית השקר הישראלית גם בכמותה וגם באיכותה. מה הדרך לכלותה? פשוט להיות אחרים ובכך למצוא את הדרכים למגרה איכותית וכמותית כאחת.

מה משמעותה של אֲחֵרוּת זו? "הזדהותם של המורדים עם הכוח שנגדו מרדו", אומר הרברט מרכוזה, "שילובם הכלכלי של הפרטים במערכת המדרגית מלווה בתהליך יצרי שבו המושאים האנושיים של השליטה יוצרים מחדש את דיכויָם הם". מי הם האנשים בישראל אשר יהיו מוכנים לוותר על היתרונות הכלכליים הטמונים למיעוט בשיטת השקר הזאת? מי הם הצעירים הישראלים אשר יעדיפו חיי צניעות על פני חיי מותרות, ובלבד שהחברה שחלמו ראשונינו תתממש? מי הם אלה אשר לא ילמדו לשונם שקר כדי להיות גדולים יותר, עשירים יותר, מדכאים יותר? אלה הם אויביה הביולוגיים של החדקונית. ככל אשר ירבו, איכותית וכמותית, ככל אשר ילמדו לא להביס את עצמם באמצעות ההשתלבות בעולם השקר הזה, כך תגבר התקווה לשינוי המיוחל.

פסח

קישור למאמר רוח טריזנשטט

רוח טריזנשטאט[1]

13 פברואר, 2014

‏יג' אדר א', תשע"ד

באחד בנובמבר 1937 התקיימה השתלמות מקצועית לכחמישים איש, שתוארם היה "מומחים לענייני יהודים" ממחוזות האס-דה (S.D. – המחלקה האידיאולוגית של האס-אס). בין המרצים בכינוס זה נשא דברים אדולף אייכמן. נושא הרצאתו היה "היהדות העולמית: פעילותה הפוליטית והשלכותיה על היהודים היושבים בגרמניה". בין שאר דבריו אמר: "השגת שוויון הזכויות מאז המהפכה הצרפתית, היא שסללה את הדרך לחדירה לכל תחומי החיים של העם הגרמני. ראינו  כי בתוך מספר קטן של עשורים הצליח האויב לערער את חיי האומה באמנות, במדע, בחוק ובחינוך"[2].

תשאל השואלת, האמנם עד כדי כך עוצמתיים היו הרעיונות שנהגו (במקרה של המהפכה הצרפתית) כ- 150 שנים קודם לכן? על עוצמתם של רעיונות כתב, בפתח דבריו לתאוריה הכללית של הכלכלה, ג'ון מינארד קיינס: "רעיונות הכלכלנים והפילוסופיים הפוליטיים, בין שהם צודקים ובין כשהם שוגים, חזקים מהמקובל לחשוב. אכן, העולם כמעט ואינו נשלט אלא בהם. אנשי מעשה, המאמינים שהם עצמם משוחררים מהשפעות אינטלקטואליות כלשהן, משועבדים בדרך כלל לכלכלן כלשהו שעבר זמנו… מובטחני שיש הגזמה רבתי בהערכת כוחם של אינטרסים משוריינים לעומת רעיונות המחלחלים בהדרגה. אמנם, לא מיד אלא בחלוף זמן מסויים, במוקדם או במאוחר, רעיונות ולא אינטרסים משוריינים הם שישפיעו – אם לטובה ואם לרעה".

בסרטו החדש-ישן של קלוד לנצמן "אחרון הלא צדיקים", מוצג לעומק ובאופן מדויק,  הרעיון שעמד מאחורי טריזנשטאט, שכל כולו התבסס על ההצגה הגדולה, שמשמעותה: שקר שהכל שותפים לו, חיים ומתנהגים על פיו, או בלשונו של גיבור הסרט, בנימין מורמלשטיין, רעיון ה"כאילו".

מטבעם של רעיונות, שלוקח להם זמן רב מאוד עד אשר הם מעצבים בסופו של דבר את ההתנהגות האנושית והחברתית. הנה לכם כדוגמא הרעיון של אל אחד, "שאין לו דמות הגוף ואינו גוף"[3] – אל טרנסצנדנטאלי, מופשט – רעיון שאברהם אבינו הביא לעולם לפני יותר מארבעת אלפי שנים, ועדיין לא הפך לנחלת כלל האנושות. כמה עובדי אלילים, כוכבים ומזלות מסתובבים בעולמנו? לא מעט. טלו מכל אחד מאיתנו את האיקונות, הקמיעות הקטנות המלוות את כולנו ברגעי משבר כאלה ואחרים, ותראו עד כמה התפיסה המופשטת של האלוהות לא חדרה לרמת ההתנהגות הממשית, והיא נמצאת עדיין במאבק על נפשנו.

כך, גם אייכמן בזמנו, הבין כי לא רק השינויים הכלכליים והחברתיים הביאו "לחדירה של היהודים לכל תחומי החיים", אלא ובעיקר הרעיון של שוויון הזכויות, אשר גולם במהפכה הצרפתית באמירה האלמותית "שוויון, חירות ואחווה". רעיון מפוצץ זה, כמו הרעיון על האלוהות המופשטת, רחוק מלהיות מיושם בעולמנו, אך היו לו ויש לו לא מעט הצלחות. אחת מהן הייתה ללא ספק מאבקם של היהודים באירופה לשוויון זכויות. מאבק, שיש הגורסים שהיווה זרז לאיימי השואה. אך עושה רושם כי בניגוד לרעיונות "המהפכה הצרפתית" אשר בחלוף 225 שנים עדין מתמודדים על מקומם בעולמנו ובנפשנו, דווקא רעיון "ההצגה הגדולה", ה"כאילו", שהיווה את הפרדיגמה המרכזית ב"הצגת" טריזנשטאט – גיטו שהוקם בצכ'יה והפך עם הזמן לאחד ממכשירי התעמולה העוצמתיים ביותר של הנאצים, שניסו להסתיר את רצח יהדות אירופה – תפס שביתה לאסוננו, במהירות חסרת תקדים מבחינה היסטורית, לא רק ברוח התקופה בה אנחנו חיים, אלא בהתנהגות היומיומית, בעיקר של מנהיגינו הפוליטיים – מפלגתיים.

הכל הוא "בכאילו". הכל ידעו כי טרייזנשטאט היא הצגה, אמר מורמלשטיין, אבל כולם שיחקו את המשחק, למעט היהודים שסכנת המוות ריחפה מעל ראשם והם נאלצו לעשות כן, פשוט בכדי לחיות. אך כל האחרים ידעו כי רוצחים יהודים בכל אירופה, ובכל זאת הכל שיחקו את ההצגה שהגו הנאצים. שיאה של ההצגה הייתה הצגת סרט התעמולה, המציג את החיים "הנורמאליים" של טריזנשטאט – "סרט" שלאחר תום ההסרטה נשלח הצוות והבמאי שיצרו אותו להרצח באושוויץ. קשה שלא להתבונן על חיינו שלנו, ולשאול עד כמה אנחנו משחקים בהצגה דומה? עד כמה אנחנו, החיים בעולם שבו אין אדם כמעט שאיננו חשוף לשפע עצום של מידע על רציחות עמים, על עוני, ניצול ועוד ועוד, עד כמה אנחנו משחקים את משחק ה"כאילו".

מילא אנחנו, אך לדרגת אומנות של ממש העלו את משחק ה"כאילו" מנהיגינו הפוליטיים מפלגתיים. הם נושאים נאומים חוצבי להבות. הם מבטיחים שלום או יד קשה או את שניהם. הם מלהגים, חזור ולהג, על החובה להציל את אלה שידם אינה משגת. הם תוקפים את הגזענות את הניצול ומה לא, כל זאת כאשר הם ואנחנו יודעים, שהם לא מתכוונים למילה שהם מוצאים מפיהם. הם משקרים ואנחנו, בכיף, משתפים איתם פעולה. כי הרי, אם לא היינו משתפים איתם פעולה הם פשוט לא היו יכולים להמשיך את ההצגה. כי הצגה ללא שיתוף הקהל איננה ממש הצגה. כפי שאמר ואצלב האוול, נשיאה הראשון של צ'כוסלובקיה החופשית, בנאום הכתרתו: "אנו חיים בסביבה מוסרית מזוהמת. חלינו חולי מוסרי מפני שהתרגלנו לומר דבר שונה ממה שחשבנו. למדנו לא להאמין בשום דבר, להתעלם זה מזה, לדאוג רק לעצמנו. מושגים כמו אהבה, חברות, חמלה, ענווה או סליחה איבדו את ממדיהם ואת עומקם, ולרבים מאיתנו הם ייצגו רק קוריוזים פסיכולוגיים, או שדמו לבְרָכוֹת מימי קדם שאיבדו את דרכן, והן מגוחכות למדי בעידן המחשבים והחלליות".

עולם השקר וה"כאילו", שבתוכו אנחנו חיים ואיתו אנחנו משתפים פעולה, הוא ניצחונה הגדול של רוח טריזנשטאט – כמה נורא ועצוב .

פסח


[2] בתוך: "הבירוקרטים של היטלר", יעקב לזוביק

[3] מתוך פיוט "יגדל אלוהים חי"

מאה שנים למלחמת העולם הגדולה (הראשונה)

9 פברואר, 2014

‏ט' אדר א', תשע"ד

השנה ב-28/7/2014 יציין העולם מאה שנים לפרוץ "המלחמה הגדולה", הלא היא מלחמת העולם הראשונה. את השם "המלחמה הגדולה" נתנו בני התקופה למלחמה זו שהייתה הגדולה ביותר שידע המין האנושי עד אז. סבי קלמן האוספטר היה בן 14 בפרוץ המלחמה. עשרים וחמש שנים לאחר מכן, כשחגג אבי דוד האוספטר 12 שנים להולדתו, פרצה מלחמת העולם השנייה.

במלאות מאה שנים לפרוץ המלחמה ההיא שבה נקטלו למעלה מ-16.5 מיליון בני אדם ומתוכם למעלה מ-40% אזרחים, יציינו ודאי רבים עובדות חשובות ומעניינות, למשל העובדה כי מלחמת העולם השנייה שבה נכרתו חייהם של כחמישים מיליון בני אדם לא הייתה יכולה לפרוץ אלמלא פרצה המלחמה הגדולה. הראשונה לא רק שנתנה את הלגיטימציה לזו השנייה, אלא גם את התשתית ה"מוסרית" להגברת הקטל. כי הרי לא מצופה שלאחר מותם של 16.5 מיליון בני אדם יקטן המספר בסיבוב השני…

המלחמה הגדולה הוציאה את משפחתי מהאימפריה האוסטרו-הונגרית והעבירה את השליטה לידי רומניה. לימים יגרשו הגרמנים את יהודי בוקובינה לטרניסטריה אשר באוקראינה כדי לפנות מקום למה שיכנו "הגרמנים האתניים". כידוע, הגירוש הפך לרצח מתועש ומתוכנן של היהודים על פני אירופה כולה. הגירה, גירוש, רצח במכונות ירייה ולבסוף רצח בתאי גזים – כל אלו היוו רק שלבים בפתרון הסופי שהלך והשתכלל ככל שעבר הזמן. מן הסתם יטענו אחדים שגם השימוש בנשק כימי אוזרח במלחמת העולם הראשונה, כך שאין להתפלא על השימוש הנרחב שנעשה בנשק זה גם כלפי אזרחים במלחמה השנייה. כאמור, במלחמת העולם הראשונה היו כ-40% מהקורבנות אזרחים תמימים. אלא שבמלאות מאה שנים למלחמה ההיא, מאה שנים שבמהלכן הושמדו ברציחות המוניות למעלה מ-150 מיליון בני אדם, חלקם ברובים ואחרים בתאי גזים, יפנים בפצצות אטום, רואנדים במצ'טות ועוד ועוד שיטות משיטות שונות לחיסול האדם בידי האדם…

נשאלת השאלה: האם למד המין האנושי דבר-מה חדש במהלך מאה השנים הללו, משהו שיפסיק אחת ולתמיד את הקטל הזה, את הרצח המתמשך, את הגיהינום שאנחנו חיים בתוכו באופן מתמשך משך מאה שנים? גם כלפי שאלה זו ודאי ישלטו בכיפה התשובות הסוציולוגיות, האנתרופולוגיות והפוליטיות. יהיו אשר יתארו את המלחמה הקרה כלקח מבריק בעקבות שתי המלחמות הגדולות. אחרים ודאי יצביעו על השחרור הלאומי שעמים רבים זכו לו במאה השנים האלה כאות מבשר טובות. הכלכלנים ועשירי עולם שזה מכבר שבו מדאבוס הקפואה לבטח יתגאו בהמרת המלחמה המלכלכת בזו הכלכלית הנקייה שבה הקורבנות הם שקופים ואינם מטרידים את מנוחתנו. אבל אני חותר לתשובה אחרת: לא מדעית ולא ממוסמכת, לא מעל הקתדרה, ולא כזו המחויבת באפרט מדעי להוכחת כשרותה. אני מחפש תשובה אישית של בני אדם אינדיבידואליים מכל שדרות האוכלוסייה הממלאת את כוכב הלכת שלנו. תשובה אישית אינטימית, לא שירית ולא ספרותית, כזו פשוטה שבאה מפנים, נתמכת על ידי האינטואיציה, נעזרת בנשמה שהפיחה רוח חיים בכולנו. תשובה כזו שניתנת באופן פשוט ובהיר כמו תשובה על השאלה אם יום עכשיו או לילה. האם למד המין האנושי דבר-מה חדש במהלך מאה השנים הללו, משהו שיפסיק אחת ולתמיד את החיסול הזה, את הרצח המתמשך, את הגיהינום שאנחנו חיים בתוכו באופן מתמשך משך מאה שנים?

פסח

כדור הארץ זז ממקומו

2 פברואר, 2014

‏ב' אדר א', תשע"ד

בשנים 2005 ו-2011 התרחשו אסונות כבדים, אשר גבו עשרות אלפי קורבנות. הראשון- הצונמי, ששטף את דרום מזרח אסיה והשני- רעידת האדמה, אשר פגעה בכור בפוקושימה אשר ביפן. בעקבות האירועים הללו החלו מדענים ברחבי העולם לשער כי כדור הארץ זז ממסלולו, בשל העוצמה האדירה של הצונמי ורעידת האדמה. במהלך הוויכוחים בין אלה שטענו שאכן כך קרה לבין אלה ששללו אפשרות זו, למדנו רבות על המשמעויות מרחיקות הלכת של תזוזת כדור הארץ ממסלולו בכמות מזערית מגודלו. העולם לא ייראה יותר כפי שהוא נראה, טענו המדענים. עונות השנה תשתנינה, הארץ תתכסה קרח, סדרי היום והלילה בחצי ההמיספרה הצפונית ישתנו, מה שישנה גם את סדרי היום והלילה בחצי ההמיספרה הדרומית. אכן חזיונות אפוקליפטיים.

אלא שלפני מספר שבועות פורסמה ידיעה על ידי מכון המחקר OXFAM ("מועצת הארגונים החברתיים"), המודיעה לכולא עלמא כי 85 אנשים ברחבי העולם משלשלים לכיסם את אותו הסכום שמרוויחים למחיתם מחצית מבני האנוש על פני כדור הארץ. קרי הונם של 85 אנשים שווה להונם של כ-3.5 מיליארד בני אדם. ידיעה זו לא גרמה לזעזוע קשה בקרב המדענים, בוודאי ובוודאי לא בקרב הכלכלנים. האחרונים, מלאי חשיבות ומלאים עד להתפקע מעצמם, טסו לדאבוס לדון בבעיית חוסר השוויון בעולם… למה הדבר דומה? לוועידה שהייתה מתכנסת לאחר פגיעת מטאוריט בכדור הארץ, בעוד העיסוק המרכזי בועידה היתה הרכבו של המטאוריט. לא איך להציל את החיים שנותרו על פני כדור הארץ, אלא מה התועלת שתצמח לנו, העשירים, מהחומרים של המטאוריט.

אלפי שנים כבר ידועה לאדם מה משמעותו של שיווי המשקל, של האיזון. שום דבר איננו יכול להתקיים על פני כדור הארץ ללא איזון. גם לא כדור הארץ עצמו, כפי שלמדנו מעלה. גם היצור האנושי עצמו איננו יכול לשרוד ללא שיווי משקל. ללא הנוזל באוזן הפנימית שלנו לא נוכל ללכת ישר. גם החתול "יודע" כי אם יגזז שפמו הוא ינוע כשיכור ולא יוכל להתקיים. אלה המתכנסים בדאבוס ירו מטאוריט כלכלי באנושות על פני כדור הארץ. מטאוריט, אשר הביא לחוסר איזון קיצוני בקרב האנושות. חוסר איזון, המאיים על עצם קיומה של האנושות, כפי שאנו מכירים אותה.

המדענים השונים ניסו בזמנו להשוות את העוצמה של רעידת האדמה ביפן, לכמות פצצות האטום שצריך היה לפוצץ בכדי להגיע לאותה התוצאה. מי יכול למדוד את כמות ואיכות התסכול של מחצית מהאנושות? מי יכול לתאר לעצמו לאן כל זה יוביל, אם התסכול, העלבון, חוסר האונים וההשפלה הזו יתפרצו יום אחד, בכל מיני מקומות בעולם, בכל מיני דרכים, שאיש איננו יכול עדיין לשער את משמעותם ותוצאותיהם?

אלה אשר התכנסו זה מכבר בדאבוס שמים פס ארוך על המשמעויות של מעשיהם שלהם ושל קודמיהם, משך מאות ועשרות בשנים, ולאסוננו, נשיא מדינת ישראל, שמעון פרס, קיבל שם את פרס "רוח  דאבוס". עמוס הנביא וודאי היה מוקע משם במקלות ואבנים. הם נהנים מהמשחק המנוול שלהם באנושות, ומשוכנעים כי לעולם חוסן. הם לא למדו את הלקחים של קדמונינו – המבול, מגדל בבל ועוד ועוד סיפורים מסיפורים שונים, המסופרים כנמשל למשל, אלפי שנים. הם משחקים בגורל כדור הארץ והמשחק הזה ייגמר, כנראה, רע.

פסח