בגידתה הצפויה של ה"מחאה" המפלגתית, או: שתיקת הכבשים

8 ינואר, 2015
י"ז טבת, תשע"ה

דמו בנפשכן כי יד נעלמה הייתה חותכת באכזריות שליש מהמשכורת החודשית שאתן מרוויחות בעמל רב. לאחר שטרחתן, עבדתן והרווחתן כראוי, שילמתן מסים ואת כל חובותיכן למדינה, היה בא מישהו וללא כל הסבר מניח את הדעת חותך את הנטו שלכן בשליש. נשמע לא הגיוני? גם אני מתקשה להבין. לכן, אנסה להסביר זאת באמצעות תיאור נוסף: הכנרת התמלאה עד מאוד במים בחורף, אך הממשלה החליטה שקצובת המים לתושבי ישראל תגדל רק ב-1%. היא הקימה סכר על הכנרת והזרימה בצינור נפרד את המים שיכולים להשקות, להחיות ולהצמיח את ישראל לתוך בריכות אידוי. אילוסטרציה אחרת: תארו לעצמכן כי בכנרת חיה אוכלוסיית מיעוט של דגי שפמנון, ואילו הרוב המוחלט של הדגים הם דגי בורי. השפמנונים זקוקים למעט מאוד מים. מה עושה חֶבְרַת מקורות? היא שואבת את המים מהכנרת ושופכת אותם לים התיכון כדי להיטיב עם דגי השפמנון ולאמלל את דגי הבורי, את הרוב, ובכך גוזרת עליהם כליה. נאמר בפשטות- הכנסות המדינה הגדולות, הבאות מתשלומי המיסים של כולנו והמיועדות לממן את תקציבי הבריאות, החינוך ועוד, נלקחות מאתנו, מסיבות אידיאולוגיות ולא כלכליות, במקור, עוד בטרם נכנסו לתקציב המדינה. אבל מישהו צריך להסביר לדגי הרוב למה נעשה דבר מטורף כזה, אז מה עושים? ממציאים הסברים.
נשמע מופרך? ממש לא! זה בדיוק מה שמתרחש בישראל שלנו החל משנת 2005, אחת השנים שבהן כיהן בנימין נתניהו כשר האוצר של ישראל. בשנה זו המציא נתניהו כלל אלים, אשר לא קיים כדוגמתו בשום אומה ולשון: כלל זה נקרא "כלל מגבלת ההוצאה", ובשפתו של הפרופ' לכלכלה אביה ספיבק, המשנה לנגיד בנק ישראל לשעבר, "האוייב השקט". מטרתו לדאוג שגודל תקציב המדינה – כלומר תקציב הבריאות, החינוך, הרווחה ועוד – יקטן ביחס לגודל המשק ככל שיעבור הזמן אף על פי שכבר ב-2005 היה יחס זה נמוך בהשוואה למקובל בקרב מדינות ה-OECD. תשאלו למה? כי ככה מיטיבים עם המיעוט ורומסים את הרוב. זה נקרא להנדס חברה מעמדית: הרבה למעטים ומעט לרבים. אבל את ההסבר הזה אי אפשר לתת בראש חוצות, ולכן במהלך הזמן הזה הומצאו, פשוטו כמשמעו, כל מיני תשובות לשאלה מדוע להעלים על פני עשר שנים כ-548 מיליארדי שקלים. כן, סכום עתק של יותר מחצי טריליון שקלים מקופת המדינה.
בפעם הראשונה זה נקשר באופן מלאכותי לאמירה המעורפלת בפני עצמה שהתקציב צריך לגדול רק באחוז בודד אחד, וכל ההכנסה ממסים מעבר לגידול זה פשוט נשרפה. תשאלו למה? ההסבר למעלה: שפמנונים ובורים. בפעם השנייה, בממשלת אולמרט, הוצמדו הגידול באוכלוסייה והגידול בתקציב, ולכן גדל תקציב המדינה רק ב-1.7% ¹. הנימוק? להבטיח שרמת ההוצאה הממשלתית לנפש תישאר קבועה. ממשלת אולמרט (2006-2009) עקפה באופן חלקי את כלל ההוצאה שהיא עצמה אישרה על ידי "קופסאות ייעודיות" למימון ההתנתקות ומלחמת לבנון השנייה. גם בשנים 2009-2010 הזרמת היד הנעלמה לתקציב המדינה נשארה 1.7% באופן רשמי, אך בפועל ובהוראת שעה הועלתה ל-3.05% (הפעם הגדילו ממש, ב-1.35%, את כלל ההוצאה ואת התקציב, אם כי למעשה הקופסאות של ממשלת אולמרט הגדילו את התקציב עוד יותר, בזמנן). למרות היותה של מפלגת העבודה השותפה הבכירה בשתי הממשלות הללו, היא לא תבעה את ביטולו או למצער את שינויו ההומאני של כלל מגבלת ההוצאה האכזרי.
לא זאת אף זאת: בשנת 2011 חל מפנה דרמטי עת הוטלה מלאכת העלמת הכסף שהרווחנו כולנו ביושר על הפרופסור לכלכלה מנואל טרכטנברג. זה האחרון ייגע את מוחו והוציא תחת ידו נוסחה 'פלאית' האומרת בערך כך: כל הוצאה של הממשלה תיקשר לגובה היחס בין החוב של המדינה לבין התוצר. הבנתם…? אני מעריך שלא ממש. זאת היות שאף אחד לא מבין באמת מדוע להעלים בכל מיני דרכים מוזרות כסף, רובו הכנסות ממסים, שיכול היה לשמש את כולנו. אבל פרופסור טרכטנברג הבין שאי אפשר בלי הסבר הגיוני למראה, משום כך המציא סיפור שלפיו חשוב ביותר להקטין את החוב של מדינת ישראל חרף העובדה שרובו הגדול הוא חוב פנימי של המדינה לעצמה. מדובר הלכה למעשה בהעברת כסף חי להחזר חוב פיקטיבי שאותו ניתן לפתור – החזיקו היטב באדני הכיסא – באמצעות מחזור אגרות חוב מהציבור (גיוס הלוואות חדשות מהציבור ביחס ישיר להחזר ההלוואות הקיימות. דבר מקובל אשר לממשלה אין כל קושי לעשות). מאז הוחל הכלל החדש של פרופסור טרכטנברג על גבו של עם ישראל, נגזלו מאתנו לא פחות מ-280 מיליארד שקלים מתוך אותם 548 מיליארד שקלים. רק בשנת 2013 נלקחו מכיסנו המשותף כ-100 מיליארד שקלים.
מה ניתן היה לעשות בכספים אלו שהועלו כקורבן למולך האידיאולוגיה הקפיטליסטית החזירית, שהנהיגו נתניהו ובא כוחו טרכטנברג? ובכן, בערך כך: רק השנה אפשר היה להקים מרכזי תעסוקה בפריפריה במיליארד שקלים לערך, להעלות את דמי האבטלה בהתאם למודל הדני, להחיל את חוק חינוך חינם מסוף חופשת הלידה בעלות של כ-10 מיליארד שקלים, להגדיל את כמות מיטות האשפוז והציוד הרפואי לתקן ה-OECD ולהכניס לסל הבריאות את כל התרופות, נניח בעלות של כ-10 מיליארד שקלים. ניתן היה לפתור את בעיית הדיור הציבורי בעלות של כ-10 מיליארד שקלים, להעלות את שכר העובדים הסוציאליים והמורים בכ-3 מיליארד שקלים. היה ניתן להגדיל בצורה משמעותית את מספר השוטרים ואת שכרם לרמה המקובלת ב-OECD בשני מיליארד שקלים פחות או יותר. ניתן היה להקים על חשבון המדינה תחנות כוח חדשות וזולות, לפרוס מערכת הובלת גז ברחבי הארץ ולהעביר את מדינת ישראל למערכת חשמל בחלוקה חכמה. ניתן היה לשכלל את מערך הטיפול בביוב במדינת ישראל, את מערכת הפרדת הפסולת ועוד ועוד.
תשאלו: איך זה קורה? על הסיפור "בגדי המלך החדשים" שמעתם פעם? ובכן, ישנם מצבים שבהם ניתן להוליך שולל ציבור גדול למשך זמן רב, אך הנה פרצה לה המחאה החברתית בקיץ 2011, ואחד מתוצריה היה "נייר הלקמוס". שם נטען כי יש לבטל לאלתר את כלל מגבלת ההוצאה האכזרי. תביעה זו גם שורשרה למערכת הבחירות של שנת 2013: כזכור, בתום מערכת הבחירות ההיא תבעה מפלגת העבודה במפגיע מראש הממשלה בנימין נתניהו לבטל את כלל מגבלת ההוצאה, וָלא – תישאר המפלגה מחוץ לקואליציה. אך הנה הפלא ופלא, כפתור ופרח, לא אחר מאשר אדריכל כלל מגבלת ההוצאה, פרופסור מנואל טרכטנברג, הוצג השבוע בידי מפלגת העבודה עצמה כמועמדהּ לתפקיד שר האוצר.
למה דומה הדבר? לכך שמפלגת הבית היהודי תציע את ח"כ זהבה גלאון לתפקיד שרת הביטחון מטעמה. במעמד מביך וקשה זה, וגם אחריו, לא נשמעה ולו פעייה דקה אחת מצד אלה אשר עשו את דרכם אל המערכת המפלגתית על גבה של המחאה החברתית. הכול שותקים שתיקה עמוקה וחרישית. אלם אחז ב'אמות הספים' וב'עמודי האמונה' של המחאה. כאמור, גם לא נשמעה כל טרוניה מצד אלו אשר דרשו מנתניהו לבטל את כלל ההוצאה לאחר בחירות 2013. דבר זה מפתיע פחות כשנזכרים בעובדה שהצעותיו מרחיקות הלכת של נתניהו למפלגת העבודה במו"מ הקואליציוני ב-2013 (מסיבותיו הפוליטיות שלו), טמנו בחובן את סירוסו בפועל של כלל מגבלת ההוצאה ומפלגת העבודה סירבה בכל זאת להיכנס לממשלתו. ייתכן שכבר אז הייתה נהוגה השיטה, להגיד שכן ולעשות שלא.
מדוע איש מתוך נבחרינו לא זעק, לא צעק, לא יצא לקדמת הבמה, כנגד ההבטחה שניתנה לפרופסור טרכטנברג? התשובה מצויה כנראה באירוע שעתיד להתרחש ב-13/1, הבחירות המקדימות במפלגת העבודה שתרכיב את רשימתה לכנסת. איש מתוך אלו לא יעז חלילה לקלקל לעצמו את הסיכוי להיבחר שוב. רבים הם הטוענים בימינו לשחיתות במערכות המדינה השונות. גם את הטייקונים תוקפים השכם והערב על היותם מושחתים תאבי בצע. אינני מפחית ולו כזית מהטענות, אולם אני שואל את עצמי: האם עשור של העלמת חצי טריליון שקלים מהילדים, מהזקנים, מהחולים, מהמקופחים ומהעניים במדינת ישראל איננו שחיתות? האם שתיקת הכבשים של אלה הנושאים את דגל טוהר המידות לנוכח מינויו של ארכיטקט כלל מגבלת ההוצאה למועמד מפלגת העבודה לתפקיד שר האוצר, דבר זה אינו שחיתות? יעשו כל אחד ואחת מאתנו את חשבון נפשם.

פסח

נ.ב. – למבקשים הוכחות לתזה המונחת כאן, להלן מאמרו הטרי של עמירם ברקת, שהתפרסם בעיתון גלובס ב-6.1.2015 ולהסבר נוסף להלן דבריו של פרופסור אביה ספיבק ביו טיוב.

[1] חשוב לציין שבפועל גידול האוכלוסייה היה 1.8%.