אורך השוט של ספנסר והקסלי

כ׳ באייר, תשפ"א

2 במאי 2021

לעילוי נשמתם של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי גוגיג, יוסף לואידור, צבי שץ ובני משפחת יצקר – יהודה יצקר ואברהם יצקר, זכרם לברכה, אשר נרצחו היום לפני מאה שנים במאורעות תרפ״א. תהי נשמתם צרורה בצרור חיי האומה.

״מה לנו מחאה, עדר-פטפטנים, אם מחאה זו מעוררת רק מעשים מעוררי-מחאה עוד יותר? מה לנו הממשלה הישנה או החדשה, דומן-חוצות…  אם היא מסיתה רק במי שנקל להסית, אם היא מפייסת את פראי-יערותיה, במה שאפשר לפייסם? מה לנו ריבולוציה וקונטר-ריבולוציה, מה לנו נחש חדש, מה לנו נחש ישן, מה לנו נמר צהוב או חברבר? מה תועילו ומה תושיעו הבל…״

(י.ח ברנר, ״מכתב ארך שלח לי״)

ידועה אמרתו של בובר כי ההיסטוריה האמיתית מתרחשת מאחורי הקלעים. כך גם האירוע שישפיע על גורל כולנו – השבעת הכנסת ה-24 והרכבת הממשלה ה-36, לאחר ארבע מערכות בחירות שבהן נטענו טענות מטענות שונות על במת האירועים של האומה, על מסכי הטלוויזיה, ברשתות החברתיות ועוד ועוד, לנוכח פני העם כולו, והשיח הועמס בשנאה יוקדת ובהסתה שגאתה והתפרצה ונגעה אפילו בניצולי השואה ובחללי צה״ל. נשאלת השאלה – מה אם כן מתנהל מאחורי הקלעים של ההיסטוריה הנגלית לעיני כל, אך המוסתרת היטב על-ידי שחקניה החורצים את גורל הכול?

דרווין, כזכור, הואשם כי טען בספרו ״מוצא המינים״ כי ״החזק שורד״ (גם בעולם האנושי כמו בעולם החי), אלא שזהו שקר ואת המושג הזה הביאו לעולם שניים אחרים – הרברט ספנסר ותומס ה׳ האקסלי – אשר הטעינו את ממצאיו של דרווין על עולם החי בהנחות מוצא ערכיות של מלחמת הכול בכול במין האנושי; של מאבק לחיים ולמוות בעולם האדם שבו החזק מנצח והחלש נרמס. הוויכוח בין שניהם לא היה על עצם הנחות המוצא, אלא על עומק ואופן יישומן בעולם האנושי. ומעל לשני אלה הלֹא עומד ״עמוד האש״ של התפיסה המרושעת הזו, הלוא הוא הכומר תומאס ר׳ מלתוס, שלטעמו אין לכולם מקום ליד השולחן של אמא טבע ולכן את חלקנו יש פשוט לאיין.

הסוציולוג הגרמני מקס ובר הראה כבר שגישות אלו הן גילום מודרני של האתיקה הפרוטסטנטית. אחת השאלות המרתקות (שלא זה הזמן והמקום לעסוק בה) היא איך אנשים יהודים ״יראי שמיים״ מאמצים אליהם תורות המבוססות על האתיקה הפרוטסטנטית אשר מקורה במרטין לותר, שב-95 התזות שלו מצא מקום נרחב לומר כמה וכמה דברים על היהודים, ביניהם כי היהודים הם ״מרעילי בארות וחוטפי ילדים״ וכי על הנוצרים ״להעלות באש את בתי הכנסת ובתי הספר שלהם… להחריב את בתיהם… לשרוף את ספרי התפילה שלהם… לעקר את הנשים שלהם… להחרים את רכושם״. טוב, מה עוד אפשר לעשות עם יהודים ״יראי שמיים״ שהראיפיקציה[1] היא האל האמתי אליו הם מתפללים?

אך לעצם העניין נאמר כי מה שמתרחש מאחורי הקלעים בין השחקנים השונים של המערכת הפוליטית, הוא לא אחר מאשר הוויכוח על אורך השוט שיושת עלינו. את הכול הם מוכנים לשים בצד – הכיבוש, יחסי דת ומדינה ועוד ועוד – יש רק דבר אחד שהכול מסכימים עליו: זו העת לטפל בכלכלת הקורונה. יש הגורסים שוט באורכו של האקסלי – ירידה מוחלטת לחיינו וגביית ליטרת הבשר מהחלשים ביותר עד מיטוטם. ויש הגורסים שוט באורכו של ספסנר, המבין שאי-אפשר לרדות בעת ובעונה אחת בחיי הכול, היות שיש צורך (עדיין) לנצל חלק מהאנשים לטובת העשרת אלה ה״חיוניים״ ביותר בינינו, ״המושכים את קרונות הרכבת קדימה״. אבל אין איש (למעט פעיות קלות פה ושם התלויות בהיתכנותה של ממשלה עם יורשיהם של ספנסר והקסלי) הגורס שאין להשיט שום שוט ושום גזירה ושום הרעה, אלא ההיפך – יש להרחיב, לחבק, לרפא, להעמיק ולתקן באמצעות הרחבה תקציבית את הרעות החולות של מגפת הקורונה.

הכול עוסקים בשאלות ״הרות גורל״ שאף אחת מהן איננה מסגירה באמת את מה שמתרחש מאחורי הקלעים. ומה שמתרחש שם הוא אחת הטרגדיות המכאיבות ביותר. לאחר שיחלקו את העוגה השלטונית בסבב זה ו/או בסבב הבא (בחירות חמישיות), הם, הפוליטיקאים הקובעים את גורלנו מאחורי מסך ההצגה, יתמקחו על אורך השוט. לא על עצם ההידרשות לו או על עצם קיומו, אלא על כמה פצעים הוא יחרוץ בגבנו והאם ״הסוס״ אכן ימות אם השוט יהיה לח מדי או יבש וחודרני ביותר. ולכך משמעויות מרחיקות לכת, הקשורות בחיים ובמוות, משום שמידת סגירת ״השיבר״ התקציבי משפיעה מיידית על חיי הכול.

כשאדם מנסה לטרוף את נפשו בכפו, אדם שהלך לנוכח פני האש וסיכן את חייו למען כולנו, דבר שעליו אמר ברנר בדברי ההספד שלו לנופלי תל-חי: ״הזכאים אנחנו, הנשארים, לקורבנות כאלה?״,  אין איש שואל, איך זה קשור בוויכוח על אורך השוט, כלומר איך זה קשור לכל הצמצום התקציבי המיותר, הנובע מההשקפה הרעילה של ספנסר ומלתוס. צמצום שכל כולו אידיאולוגי, אמוני ואלילי  ומבוסס על התפישה של מלחמת הכול בכול כאידיאל וכערך למימוש – גם ובעיקר במדינת ישראל, האמורה להיות צודקת, מוסרית, שוויונית וטובה יותר.

האם יש רפואה למצב מייאש זה? יש! כפי שתמיד הייתה – יש להתבונן לאמת בעיניים, כי זהו הבסיס והדבר היחידי היכול לגרום לאנשים, גם אם הם המיעוט שבמיעוט, לנסות ולמנוע את רוע הגזירה, כי מי שמסרב להישיר מבט אל המציאות, לא יתקן דבר. כדברי ברנר: ״כל זמן שנשמתך בך, יש מעשים נשגבים ויש רגעים מרוממים. תחי העבודה העברית האנושית!״

פסח

---

[1] ראיפיקציה – חוקי השוק הם חוקים טבעיים ובלתי ניתנים לשינוי.

הקומונה הפריזאית והיום שאחרי (מעודכן לקראת הבחירות לכנסת ה-24)

‏ט' ניסן, תשפ"א

‏22 מרץ, 2021

לפני כשש שנים, סמוך ליום הבחירות העשרים לכנסת (17.3.2015), חל יום השנה להקמת הקומונה הפריזאית אשר נוסדה לאחר בחירות דמוקרטיות בפריז בתאריך ה-26 במרץ 1871. אז כתבתי את המאמר הבא לקראת הבחירות העשרים: הקומונה הפריזאית והיום שאחרי. מחר, ה-23 במרץ 2021, נלך שוב לבחירות, לבחירת הכנסת ה-24, והנה שוב חודש מרץ ושוב ציון השנה להקמת הקומונה, והפעם 150 שנים להקמתה. לתאריכים ניעות ״גורלית״ משלהם. לציון שני אירועים אלה שיניתי מעט מדבריי במאמר והתאמתי אותם לרוח ״הזמן״.

***

הקומונה הפריזאית והיום שאחרי (מעודכן לקראת הבחירות לכנסת ה-24)

אני מניח כי בימינו אלה, הלקח של "הממשלה הסוציאליסטית" הראשונה שהוקמה בעיריית פריז במרס 1871 ונקראה "הקומונה הפריזאית" – נשכח מלב. גם "קיר הקומונרדים" בבית הקברות "פֵּר לָשֵז" שאליו נרצחו אלפי קומונרים, או "שבוע הדמים", שבמהלכו טבח "צבא ורסאי" בראשות אדולף תייר בכשלושים אלף איש, רובם אזרחים חפים מפשע – נראה כי טבעו בתהום הנשייה. מה שהיה לדורות רבים של סוציאליסטים, ובהם קרל מרקס, דוגמה לביקורת מסוימת, או מופת להתגאות בו – כגון התוכנית למסיבות תנועה של תנועת "דרור" באלג'יר של שנת 1952, שם עסקו בין השאר בחנה סנש, במרד גטו וארשה ובקומונה הפריזאית – נגוז מהתודעה הקולקטיבית של שוחרי החירות, השוויון והאחווה.

איני סבור כי ניתן להקיש לימינו אלה ולהסיק מסקנות מרחיקות לכת מהחלטותיה של "הקומונה" – אותה "מועצה עירונית" בפריס בראשות לואי בלאנק, שימי קיומה היו קצרצרים (מרס-מאי 1871). עם החלטות אלה נמנו בין השאר הקפאת תשלומי שכר הדירה; הענקת זכות הצבעה לנשים; הקפאת החובות; צמצום שעות העבודה וביטול הריבית על החובות. יהיו שיאמרו כי החלטות "הקומונה" היו אות וסמל למדיניות מרחיבה כלכלית, ואולי הייתה זו הפעם הראשונה שמדיניות כזו ננקטה. אך אני סבור כי ממדיה של ההתנסות ההיסטורית הזו היו כה צרים ומקומיים שדווקא ניסיון זה אינו בעל משמעות כלקח של ממש לימינו אנו. עם זאת, לטעמי, יש להתבונן דווקא בפער הבלתי נסבל בין אופי מנהיגותם של מקבלי ההחלטות אז בהשוואה לימינו אנו. מנהיגי "הקומונה" קיבלו עליהם אחריות עצומה, בתנאים קשים ונוראים. הם העזו לגעת במאקרו, בפרדיגמה, ולנסות לשנותה.

דוגמה למעשים מהסוג הזה, הכרוכים באומץ ציבורי, אמנם ניתן למצוא גם בתולדות מדינת ישראל, אך בעיקר בצד המדיני-ביטחוני, דוגמת היציאה מלבנון בימי אהוד ברק כראש ממשלה, או פינוי חצי האי סיני על ידי מנחם בגין ז"ל במסגרת הסכם השלום עם מצרים. בתחום הכלכלי-חברתי לא נמצאו לנו עד כה מנהיגים פוליטיים שלבם ימלא און ותעוזה לעשות, לדוגמה, מה שמנהיג מפלגת סיריזה ביוון, ראש ממשלת יוון כיום, אלכסיס ציפראס, עושה. אמנם אין לדעת עדיין כיצד יסתיים מהלך זה, שמוביל ציפראס בשיתוף שר האוצר בממשלתו, יאניס ורופאקיס – שהוא עצמו מומחה לתורת המשחקים, ושאולי מומחיותו זו מספקת לו כלים להתמודד עם האיומים שמפעילי השווקים למיניהם, ובעיקר הקנצלרית מרקל, מפעילים על יוון ­– אך העובדה היא שמנהיג פוליטי פועל בתעוזה שכזו אל מול גרמניה, האדירה שבמעצמות הכלכליות באירופה, ומצליח בחוכמתו, כפי שזה נראה עד כה, להעז פנים כלפיה, ולתמרן ליצירת מערך כלכלי אחר, שאולי ימתן את חוקי המשחק הכלכליים הדרקוניים שקבעה גרמניה. עובדה זו אינה יכולה שלא להעמיד את מנהיגינו "הסוציאליסטים" במלוא עליבותם.

לכן, איני תולה תקוות רבות "ביום שאחרי" הבחירות. העמדה הספקנית שלי נובעת גם מהעובדה שבמידה רבה מאוד מפלגת 'משיח בא והוא גם מצלצל' תפסה את נפשם ורוחם של רבים כל כך בינינו; אלה הסבורים כי חזות הכול היא בבחירות ובעמדת ההשפעה שכל אחד מהנבחרים יאייש, וחוזר חלילה; אלה שקנה המידה ההיסטורי, היונק מיותר מ-200 שנות ניסיון סוציאליסטי, התפוגג ממוחם כלא היה. המאבק לצדק ולשוויון בין בני אדם החל כמעט משחר ההיסטוריה של המין האנושי. הוא לא פסק לרגע, היו בו רגעי התעלות ושפל, מאות מיליונים שילמו עליו בחייהם, אך אש התקווה לברוא ולייסד ממלכת כוהנים וגוי קדוש מעולם לא עומעמה.

המאפיין הבולט ביותר הוא ההתלבטות וההתחבטות בנוגע לשאלה למי להצביע מחר. תשובה פשוטה לשאלה זו אין ועל בשרי למדתי כי ״מה שרואים מכאן לא רואים משם״ בנוגע למפלגות השונות. לכן בחרתי לעצמי נייר לקמוס המהווה בעיני את הרע במיעוטו – מעשיהם של ראשי המפלגות בנוגע להסתדרות – כל ראשי המפלגות, למעט אלה שהן, או מועמדן לכנסת, שונאות אדם וגזעניות, ו/או שונאות עם ישראל והאדם היהודי שנאה זואולוגית, כפי שאמר ברל.

אם יש דבר אחד שאני משוכנע בו, הוא שככל שיוחלש כוח עמידתה של ההסתדרות, לא רק שחזון ׳הקומונה הפריזאית׳ ירחק וייעלם, אלא שהחברה הישראלית כולה תישטף בגל של פערים חברתיים-כלכליים. פערים כאלה שאפילו הנביאים שניבאו על שומרון ויהודה, והבולט שביניהם עמוס, יעמדו ליומם פעורי פה וחסרי מילים וביטוי, ביחס למה שאדם יהודי יכול לעולל לחברה שהצדק החברתי היה מאז ומעולם המאפיין הבולט שלה בקרב העמים.

איני יודע מה יהיו תוצאות הבחירות מחר, אך אף על פי ולמרות כל אלה, מה שמאפשר לי להמשיך ולהיות אופטימי מאוד זו העובדה שרוב עצום מקרב אזרחי ואזרחיות ישראל שלנו, כפי שעולה מהסקרים ומהרחוב הישראלי למעגליו, שואפים לצדק חברתי, לשוויון ולחלוקה צודקת יותר. עובדה זו עשויה להפיח בכולנו תקווה רבה להמשך חריש וזריעה, דישון וטיפוח הניר היקר הזה, המכונה החברה הישראלית, בכל תנאי מזג אוויר מפלגתיים שהם, כי בו ורק בו מצוי עתידנו.

פסח

השורד המיועד – האמון

ערב יום הכיפורים תשפ״א
27 בספטמבר, 2020

במלאת 70 לישראל שלנו כתבתי את המאמר הבא: ״השורדים המיועדים, האמון והתקווה״.
עתה, ערב יום הכיפורים התשפ״א, אני מבקש להביא בפניכן קטע מתוך המאמר: ״השורד המיועד – האמון״.

״וּנְתַנֶהּ תּוֹקֶף קְדֻשַּׁת הַיּוֹם כִּי הוּא נּוֹרָא וְאָיוֹם״

פסח

******

"השורד המיועד" היא סדרת דרמה פוליטית אמריקאית, המתארת כיצד לאחר פיגוע בקונגרס האמריקאי, פיגוע אשר הביא למותם של כל חברי וחברות הממשל האמריקאי, כולל הנשיא, הקבינט וחברי שני בתי הקונגרס, מתארגן הממשל האמריקאי להבטיח את המשכיות הממשלה, כדי שהמדינה לא תיכנס לכאוס. סדרה זו מבוססת על החוקה האמריקאית, הקובעת את סדר הירושה של נשיא ארצות הברית, במקרה של חוסר מסוגלות, מוות, התפטרות ו/או אירוע קיצון, כמו רצח של כל הממסד השלטוני. כך, השורד המיועד הוא אדם הכלול בסדר הירושה לנשיא ארצות הברית, והוא מיועד להיות במקום מרוחק, מאובטח ולא ידוע, בזמן שהנשיא ושאר מנהיגי המדינה מתאספים במקום אחד לצורך אירוע מסוים, למשל, נאום מצב האומה או טקס השבעת הנשיא. המייחד את הסדרה הזו הוא ש"השורד המיועד", נשיא ארצות הברית, שר השיכון והפיתוח העירוני (טום קירקמן בסדרה), הלוא הוא השחקן קיפר סאת'רלנד, איננו עונה בשום צורה ואופן לאפיונים של הפוליטיקאים המפלגתיים השגרתיים. מדובר באדם אמין, ישר דרך, שתוכו כברו, וכל התנהגותו מייעדת לכישלון חרוץ, כך לפי הפוליטיקאים, משום שאיננו פועל על פי המתווה המצופה מפוליטיקאי המגיע להיות נשיא ארצות הברית – כוחנות שלוחת רסן, שקרים והולכת שולל. הישגיו, אם כך, מפתיעים פעם אחר פעם, משום שאופני הנהגתו, המבוססים על אמון ויושר, כך מתברר, אינם מנוגדים ליכולת לקבל הכרעות במצבים סיפיים ומורכבים, בניגוד למקובל לחשוב – שההצלחה תלויה רק בשקר, חוסר אמון ותמרון האחר.

חשבתי תוך התבוננותי בסדרה על "שורד מיועד" נוסף, הלוא הוא ה"אמון", ועל העובדה שהוא הוגלה זה מכבר, לא רק מתוך השיח, אלא באופן עמוק יותר מתוך יכולתם וכושרם הפנימי של חלקים גדולים בחברה הישראלית להאמין כי אכן אפשר שיהיה אחרת, וכי היחס החוזי והאינטרסנטי יכול להשתנות, ורקמת האמון יכולה להתחדש. מחלה חברתית, תרבותית ורוחנית ממארת זו אוכלת בנו בכל פה, והיא אחת מסיבות העומק התשתיתיות ביותר למצב שתואר מעלה.

כותב מרטין בובר על הילד המצפה:

 "הילד מצפה, תוך שכיבה בעיניים עצומות למחצה, לדיבורה של האם. אולם כמה תינוקות אינם צריכים לציפייה זו: משום שהם רואים עצמם קרואים ועומדים תמיד בדו-שיח בלתי-פוסק. בפני ליל הבדידות, המאיים לפרוץ ולחדור, הריהם שכובים שמורים ומשומרים, בטוחים מכל פגיעה, מחותלים בכותנות-שריון-הכסף של האמון.

"אמון, אמון לעולם, משום שמצוי בו אותו אדם, הוא הוא מפעלה הפנימי ביותר של הזיקה המחנכת. משום שמצוי בו בעולם אותו אדם, שוב אין ההבלות, אפילו צרתה גדולה ביותר, יכולה להיות אמת לאמתה. משום שמצוי בו בעולם אותו אדם, ודאי שצפון האור בתוך האפלה, שצפונה האהבה הגדולה בטמטום של הבריות."

(על המעשה החינוכי, מרטין בובר)

קיומם של הדגים, אומר אהרון דוד גורדון, תלוי בלחץ שהמים לוחצים על גופם באופן שווה:

"ברור לכל, כי בהוציאך את הדג מן המים, אפילו אם תצק עליו מים די צורך נשימתו לא תועיל לו הרבה. כי לא רק את הנשימה הוא חסר. חסר הוא את הספירה של המים. חסר הוא את הלחיצה, שהם לוחצים על כל נקודה מנקודות גופו – אותה הלחיצה המקפת והמאחדת, המכריחה אותו להיות בריה בפני עצמה לחיות; חסר הוא את הקשר שבינו ובין המים, את היניקה הנעלמה, ההווית, העולמית שכל אחד מאטומיו יונק מהם ושכולו יונק מהם. על כן כמעט תוציאוֹ מן המים, מתחיל דמו להתפרץ מכל נקבוביות גופו – מתחלת ההתפרדות."

לחץ זה הוא המאפשר את החיים במים. כך גם האמון. אלה הם, המים, הרקמה המקשרת והמאפשרת קיום אנושי. דוגמאות מעניינות נוספות מביא חיים אסא בספרו "כשמארקס פגש את ניטשה בכיכר תחריר", שם הוא מנתח את משמעותן של הרשתות החברתיות במובן האמון:

"בעידן הקיברנטי, לעומת זאת, בזכות האפשרויות התקשורתיות הרבות והמיידיות יותר שהוא מציע, מצבם של המתקוממים מזכיר כמדומה את השחקנים במשחק האיטרטיבי של 'דילמת האסיר'. […] התקשורתיות האינטנסיבית ביניהם מבטיחה שבמקום מפגש חד-פעמי או אקראי יושתת הקשר ביניהם על סדרה של מפגשים וירטואליים ופיזיים, שתאפשר להם להכיר טוב יותר ומהר יותר זה את זה וזה את מניעיו ואופן התנהלותו של זה.   

"כל תקשורת מקוונת בנושאי המהפכה ו/או כל מחאה בכיכר העיר תוך כדי דרישת שינוי שקולים במקרה זה ל'סיבוב' במשחק האיטרטיבי של 'דילמת האסיר'. החל מיום ההפגנות השני, תוצאות ה'סיבוב' הקודם כבר ידועות לכל השחקנים/מהפכנים, וכן האסטרטגיה שבה נקטו חבריהם. לפיכך, אם ההתייצבות בכיכר משמעה שיתוף פעולה והבעת אמון ואם המהפכנים מאמצים את אסטרטגיית 'המידה כנגד מידה', הרי ששיתוף הפעולה ביניהם ילך ויגדל וכמוהו גם אמונם ההדדי."

אבל לצד החלק הרציונלי, כפי שהראה ד"ר חיים אסא, יש לאמון ממד עמוק יותר, הקשור במבנה הביולוגי שלנו. כפי שכותב בספרו, "ללא פרויד ללא פרוזאק", דויד סרוואן-שרייבר:

"על פי דמסיו[1], חיי הנפש הם תוצאת מאמץ תמידי של סימביוזה בין שני המוחות. מצד אחד, מוח קוגניטיבי, מודע, רציונלי ומופנה לעולם החיצון. מן הצד האחר, מוח רגשי, לא מודע, העסוק קודם כל בהישרדות ולפני הכל הוא מחובר לגוף. שני המוחות עצמאיים יחסית, ולכל אחד מהם תרומה שונה מאוד לאופן שבו אנו חווים את החיים ולהתנהגות שלנו. כפי שחזה דרווין, המוח האנושי מכיל שני חלקים גדולים: בעומק המוח, ממש בלב המוח, מצוי מוח הזוחלים, זה שאנחנו חולקים עם כל היונקים ועם חלק מהזוחלים. זו השכבה הראשונה שהונחה בתהליך האבולוציה. פוֹל ברוקה, הנוירולוג הדגול מהמאה התשע-עשרה היה הראשון שתיאר אותו והעניק לו את השם 'מוח לימבי'. במהלך מיליוני שנות אבולוציה, התפתחה סביב המוח הלימבי הזה שכבה עדכנית הרבה יותר, 'המוח החדש', או הניאו-קורטקס, שמשמעותו בלטינית 'קליפה חדשה', או 'מעטפת חדשה'.

"מבנה המוח הרגשי הרבה יותר פשוט מזה של הניאו-קורטקס. לעומת הניאו-קורטקס, רוב האזורים במוח הלימבי אינם מאורגנים בשכבות נוירונים אחידות המעבדות את המידע: הנוירונים מופיעים במצבורים. בשל אותו מבנה בסיסי יותר, עיבוד המידע באמצעות המוח הרגשי, פרימיטיבי הרבה יותר מזה המבוצע ע"י הניאו קורטקס. והוא מהיר יותר ומותאם יותר לתגובות החיוניות להישרדות. מסיבה זו, לדוגמה, ביער חשוך עלולה חתיכת עץ על הארץ הדומה לנחש לגרום לתגובה של פחד. עוד לפני ששאר המוח יוכל להשלים את ניתוח המידע ולהסיק שמדובר בפריט בלתי מזיק, המוח הרגשי משחרר, על בסיס מידע חלקי ביותר ולרוב לא נכון, תגובת הישרדות שנראית לו מותאמת.   

"הרקמה עצמה של המוח הרגשי שונה מזו של הניאו-קורטקס. כאשר נגיף כמו הרפס או כלבת תוקף את המוח, רק החלק העמוק שבמוח נפגע, ולא הניאו-קורטקס. בשל כך הביטוי הראשון של כלבת הוא התנהגות רגשית חריגה מאוד.

"המוח הלימבי הוא עמדת פיקוד המקבלת כל הזמן מידע מחלקים שונים בגוף ועונה עליו בדרך מתאימה, ובתוך כך מפקחת על האיזון הפיזיולוגי: על הנשימה, על קצב הלב, על לחץ הדם, על התיאבון, על השינה, על יצר המין (ליבידו), על הפרשת ההורמונים, אפילו תפקוד המערכת החיסונית סר למרות המוח הלימבי. נראה כי תפקידו לשמר את האיזון בין התפקודים השונים. קלוד ברנאר, אבי הפיזיולוגיה המודרנית ומדען צרפתי מסוף המאה התשע עשרה, כינה מצב זה בשם 'הומאוסטזיס': האיזון הדינאמי המחזיק אותנו בחיים.

"מנקודת המבט הזו, רגשותינו אינם אלא החוויה המודעת של מכלול רחב של תגובות פיזיולוגיות המפקחות ומכווננות כל הזמן את פעילות המערכות הביולוגיות בגוף בהתאם לדרישות הסביבה הפנימית והחיצונית. מכאן עולה שהמוח הרגשי קרוב יותר לגוף מאשר הוא קרוב למוח הקוגניטיבי. מסיבה זו לרוב קל יותר להגיע לרגשות באמצעות הגוף מאשר באמצעות הדיבור."

אם כך, שני הממדים האלה, הרציונלי והאמוציונלי, המעצבים את אישיותנו, מעצבים, מן הסתם, גם את רקמת הקשר בינינו, ושניהם משלימים זה את זה, מתוך מתח ניגודי משלים. לכן, בעולם טעון בנשק גרעיני, כימי וביולוגי, קשה לראות כיצד אסטרטגיה הנשענת רק על ממדים קוגניטיביים, כמו ההישענות על הרציונליות של הצד השני, יכולה להחזיק מעמד לאורך זמן. היות שהתעלמות מהממד העמוק יותר, המימד הרגשי, שלו תפקיד מרכזי בהבניית האמון ובתהליך קבלת החלטות – האישי והחברתי, הנשען על תובנה ותחושה רגשית עמוקה ואינטואיטיבית, שגם האחרים בדיוק כמוני, שותפים ומוכנים לשלם את המחיר בעבור אמונותינו המשותפת – לתחושה רגשית עמוקה זו של אמון אדם באדם אין תחליף. ולכן, ברגע שאמון רגשי זה מתפורר, מתפוררת יחד איתו הרקמה החברתית כולה. זה לא קורה ביום אחד, אלא בתהליך מתמשך, המואץ בזמננו באמצעות הכלים הטכנולוגיים, שחלקם נתונים בידיהם של אלה המחדירים את התולעת המכרסמת את הרקמה הרגישה הזו לתיאבון. לכן, במהותו, כשהממד הזה מתכרסם, כאשר פעם אחר פעם הניסיון מוכיח שאי אפשר לתת אמון בצד השני, נגרם נזק שקשה מאוד לתקנו רציונלית, משום שהמימד הזה הוא כל כך עמוק, רגיש, ובמידה מסוימת בלתי ניתן לכימות. כפי שכתוב במסכת פאה:

"אלו דברים שאין להם שיעור: הפאה, והביכורים, והראיון, וגמילות חסדים, ותלמוד תורה. אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא: כיבוד אב ואם, וגמילות חסדים, והבאת שלום בין אדם לחברו; ותלמוד תורה כנגד כולם."

כך גם לאמון אין שיעור, ואיש איננו יודע כיצד אפשר, אם בכלל, לתקן כמותית את האמון. לכן האמון הוא בעצם השורד המיועד, זה המצוי אי שם במקום נסתר ובלתי גלוי, סמוי מן העין, ומחכה לקריאה להתחדש בתוך החברה הישראלית. ככל שימעט האמון, הסכנה לקיומה של החברה הישראלית תגבר ותתעצם, ואנחנו עתידים, חלילה, לחיות את עברנו מחדש. כרסום המוכנות להגן על עצם הקיום הוא אך סימן מעיד חד על כך שבעומק האדמה מתחוללת מהפכה, שבבוא יומה תניע את הלוחות שעליהם כולנו חיים לחורבן, חלילה.

המדומיין איננו הזיה

אחת התוצאות ההרסניות של כרסום רקמת האמון, היא ההתנהגות האלימה שאנחנו חווים בכל מישורי החיים בחברה הישראלית, כשהכוח המניע הוא חוסר הוודאות. חוסר הוודאות, כידוע, התבסס בסולם מאסלו כדבר הבסיסי ביותר, כלומר, כל מה שמחזיק את פירמידת מאסלו הוא הביטחון במערכת חברתית-תרבותית מורכבת. הביטחון – קרי האמון באחר – הוא היסוד המוסד לעצם קיומה של החברה. בפיין און גבורה מסופר על אותו זקן המוכר וודאות וביטחון, וכך כתוב שם:

"הוא התהלך בלובלין ביום השוק, בין הפליטים, הגרושים, העגונות, האלמנות והיתומים. שמע אנחות יהודיות שהתהדהדו בחלל השוק, התעמק בכל העניין כולו, ביקש להבין את טעם הצרות. רגע אחד נעלם ממנו הטעם ולא הבין, ושרתה עליו עצבות. והעצבות הביאתהו לידי שברון הלב, שהרי ידוע, כי אך מדרגה אחת מעצבות לספקות… ופעם אחת התהלך בסמטה צרה בלובלין, שבה נמצאות החנויות. ראה זקן עומד לפני חנות ומזמין קונים אל חנותו. השתומם מאוד, שכן החנות הייתה ריקה, ומאומה לא היה בה למכירה. נכנס אל החנות ושאל את הזקן: 'מה אתה מוכר פה? הלוא חנותך ריקה ואין בה דבר למכירה.' ענה לו הזקן: 'מוכר אני בטחון.' התבונן בזקן, שכן פניו היו מוּכרים לו — כאילו כבר ראה אותו אי–פעם…"

("על קידוש השם", שלום אש, מתוך: פיין און גבורה)

הביטחון הזה, אותו מוכר זקן, הוא מדומיין. אבל הדמיון הזה הוא המציאות, ודמיון זה הוא הרקמה המחברת פרטים לקבוצות, קבוצות לקהילות, וקהילות ושבטים לעמים ואומות. כפי שכתב בנדיקט אנדרסון:

"אומה היא קהילה פוליטית מדומיינת… משום שאפילו באומה הקטנה ביותר, אין החברים בה מכירים את רוב החברים האחרים, אינם פוגשים אותם, או אפילו אינם יודעים עליהם משהו, ועם זאת בתודעתו של כל חבר באומה יש דימוי של שייכותם לאותה קהילייה… לאמיתו של דבר כל קהילייה, שהינה גדולה מהכפר הקדום שבו היה קיים קשר ישיר בין חברי הקהילה, היא מדומיינת"

(בנדיקט אנדרסון, קהילות מדומיינות)

כיצד פועלת אם כך החברה המדומיינת? מתברר שלדמיון יש גם כלים מוחשיים. "אולי איננו מודעים לכך", כותבת פרופ' קאס סנסין בספרה "מה זה משנה", "אבל בני אדם אחרים קולטים את ההתנהגות שלנו ואז מחקים אותה. זה נכון כמעט בכל מצב, וזה נכון במיוחד במצבים שבהם אחרים (חניכים, ילדים, עמיתים וחברים) מקדישים לנו תשומת לב מיוחדת. אנו משדרים לאחרים אותות, למשל, מה נורמטיבי ואיזו היא התנהגות רצויה. אם אתם משמיעים קול, עושים תנועה או מקלידים מילה, אתם יוצרים אות שיכול להיקלט במוחות אחרים. ביסודו של דבר, אתם יוצרים קשר בין המוח שלכם למוח של אדם אחר באמצעות קול, מגע, או מראה. כל מילה שאתם הוגים, הייתה קודם אות חשמלי במוח שלכם – אות שהומר בסופו של דבר לצלילים. הצלילים עשויים להיקלט בקולטנים באוזניו של אדם אחר, ולהתפרש אצלו כמילה, משפט, רעיון… בשנים האחרונות הראו חוקרי מוח שניתן לקשר שני מוחות, באופן שמוח אחד ילמד ישירות מהאותות החשמליים שנוצרים במוח אחר".

כך שמסתבר שהדמיון איננו הזיה, אלא חומר מוחשי וממשי, ומתברר כי במקומות בהם רקמת האמון המדומיינת מתפתחת, מעמיקה ומתרחבת, במקומות אלה צומחת חברות אנושית המבוססת על הוויה מוחשית, בה ההתנהגות היא תוצאת האמונה, והאמון העמוק באחר הוא הבסיס להתנהגות המחזקת את רקמת האמון, ומבססת אותה כנורמה תרבותית, חברתית ורוחנית, וחוזר חלילה.

"ונשאלת השאלה: הזכאים אנו, הנשארים, לקרבנות כאלה?"

במלאת 70 לישראל שלנו, הולך ומתחוור כי חלק מרכזי ממשימתנו לקראת 70 השנים הבאות לישראל, קשור במאמץ לתקן את רקמת האמון ההולכת ומתפוררת לנגד עינינו. זהו תיקון כפול:

הראשון חברתי-כלכלי, כי ככל שיעמיקו הפערים הכלכליים, יפער לוע הר הגעש שעליו אנו חיים את לועו, ותחושות הקיפוח, ההדרה והייאוש יגברו ויתעצמו, ויהוו דלק המפרנס את הניכור לממדים המסכנים את עצם קיומנו.

אך לא פחות חשוב מכך, יהיה הניסיון לשקם את ההכרה בכך שישנו ראוי כלשהו בעבורו אנשים מוכנים להיאבק ולשלם מחירים, וכי ראוי זה איננו אינטרס ו/או מניפולציה, ו/או ניסיון להשיג הישג כספי ו/או משאבי, ועל חשבון מישהו אחר. אלא פשוט ראוי, שאין חובה להסכים עליו, אבל יש חובה להכיר בכך שהוא קיים והוא איננו תרגיל, אלא דבר מה הקיים במציאות. דבר מה שהאחר באמת מכיר בו, באמת מאמין בו, גם אם הוא שונה לחלוטין והופכי לאמונותיי שלי. תיאור משמעותי להכרה זו מביא מרטין בובר, כשהוא מתאר את הרגע בו אני מאשר את יריבי בחינת אדם – אינני חייב להסכים איתו, אבל אם איני נותן בו אמון בסיסי כאדם החושב אחרת, אין כל טעם בשיח:

" אב-הנחה ללידתה של שיחה כהווייתה היא, שכל אחד ואחד מאישי-השיחה יתכוון לחברו באשר הוא, לאדם זה דווקה. אני יודע אותו בלבי, לבי יודע שהוא אחר, אחר ושונה ממני לפי ישותו, שונה ממני שינוי-ישות בדרכו זו המיוחדת החד-פעמית, והרי אני מקבל אותו את האדם שחשתי אותו, ונמצא שיכול אני לכוון את דברי אליו בכל כובד-הראש שלי, אליו באשר הוא. אפשר אהיה מצווה להעמיד בכל חומר הדין ולחזור ולהעמיד מול דעתו שלו את דעתי שלי, ואין הכוונה כלל וכלל לרופף את הדעות הקבועות, אבל מקבל אני עלי איש זה, נושא אישי זה של הדעה הקבועה, בככות הוויתו, שממנה צמחה ועלתה דעתו, היא הדעה שאפשר מצווה אני לבדוק ולהוכיח את טעותה פרק-פרק, צעד אחר צעד. הריני אומר ׳הן׳ לאיש זה שאני נלחם בו, נלחם מעשה-חברות, הריני מאשר ומקיים אותו בחינת נוצר ושותף-ליצירה גם יחד, הריני מאשר גם את הקם כנגדי בחינת עומד-נכחי. אמנם מעתה הדבר תלוי בההוא, אם תקום שיחת אמת בינינו, אם תקום בינינו הדדיות שנתלבשה בלבוש הלשון. אבל משהגיעו הדברים לידי כך, שאני מאשר את האחר בחינת אדם שאני מוכן ומזומן לנהוג בו מנהג דו-שיח, שוב רשאי אני לבטוח בו ולתבוע ממנו, שאף הוא מעשה-חברות בידו. ברם, מה פירושו – על דיוק דיוקו שאני משתמש בו כאן – של הדיבור ׳לדעת אדם בלב׳? לדעת עצם או יצור חי בלב משמעו בדרך כלל: לחוש אותו בחינת חטיבה שלמה על כל מוחשיותה, לחוש אותו בלי הצמצום הכרוך בהפשטה. אולם האדם, עם כל היותו יצור בין יצורים, ואפילו עצם בין עצמים, הרי הוא משהו שונה שינוי של קטיגוריה מכל שאר היצורים, הוא הרוח, ורוח בחינת יסוד מכריע בהוויתו האישית של יצור זה; הרוח המכוון את האישיות וטובע את טיבה. מכאן: לדעת אדם בלב משמעו במיוחד לחוש בחטיבתו השלמה של האיש בחינת אישיות שנתייחדה בייחודו של הרוח, משמעו לחוש במרכז הדינאמי, הטובע את כל גילוייו, את מעשהו ואת נוהגו של האיש בחותם היחידות שהוא בתפיסה. והרי דעת-לב כגון זו בלתי-אפשרית היא כל אימת שהאחר הוא בשבילי אובייקט נפרד של התבוננותי, ומה גם של הסתכלותי, שכן במעשה זה אין חטיבה שלמה זו ואין מרכזה ניתנים להכרה; ואין זו אפשרית אלא אם כן אני נכנס לזיקה כפשוטה אליו, הווה אומר: בשעה שהוא נעשה לי נוכח. לפיכך מכנה אני את דעת-הלב שבבחינת מיוחדת זו בשם ׳ניכוח אישי'".

מהותו של המפעל החברתי-תרבותי-רוחני שהחברה הישראלית עומדת בפניו במלאת לה שבעים, קשורה אם כך בטבורה, ביכולתה לחדש את רקמת האמון בין אזרחיה וחלקיה השונים. רקמה זו ההולכת ומתפוררת לנגד עינינו, היא לב לבה של התשובה לשאלתו של יוסף חיים ברנר: "ונשאלת השאלה: הזכאים אנו, הנשארים, לקורבנות כאלה?". העם היהודי השב לארצו, מנה בשנת 1900 כעשרה מיליון איש ואישה, ובשנת 1939 מנה עמנו 16 מיליון – צמחנו ב-60% משך כארבעים שנים. שנתיים לאחר השואה, שבה נרצחו שליש מבני עמנו, מנה העם היהודי ברחבי העולם 11.5 מיליון, ובמלאת שבעים לישראל, מונה העם היהודי כ- 14.5 מיליון, ועדיין לא הצליח לשוב למספרו לפני השואה.

אין טנק ו/או פצצה גרעינית ו/או כלי נשק, ולו החדיש והמתוחכם ביותר, שיוכל להגן על ישראל, מלבד תחושת האמון העמוקה של רוב אזרחיה בעתידם המשותף. תחושה זו יכולה להיוולד רק ממקום שבו השיח איננו נגוע ברעילות האינטרסנטית, ובפרקסיס הנהוג בישראל, בו המוטיבציה לנצח את האחר היא משאת הנפש הנחשקת ביותר. שינוי השיח איננו מעשה פלאים חד-פעמי, והוא גם איננו יכול לבשר "שבת אחים גם יחד". שינוי השיח לכזה המבוסס על מתן אמון בצד השני ובמניעיו, הוא תהליך ארוך, מפרך, כפוי טובה, ובעיקר סיזיפי, הדומה בעיקרו ל"נס" הקמתה של התנועה הציונית, שהייתה ועודנה מיעוט בקרב העם היהודי, ועדיין נתונה במתקפה – גם פנימית. תנועה זו יצרה מרכז, בסיס וליבה ערכית, אליה הצטרפו זרמים שונים והופכיים, אשר קיבלו על עצמם את "עול" הדמוקרטיה, ואת העיקרים היסודיים של "שיבת-ציון", כבסיס היחיד המאפשר המשך קיום לעם היהודי ולייעודו:

"מְדִינַת יִשְׂרָאֵל תְּהֵא פְּתוּחָה לַעֲלִיָּה יְהוּדִית וּלְקִבּוּץ גָּלֻיּוֹת; תִּשְׁקֹד עַל פִּתּוּחַ הָאָרֶץ לְטוֹבַת כָּל תּוֹשָׁבֶיהָ; תְּהֵא מֻשְׁתָּתָה עַל יְסוֹדוֹת הַחֵרוּת, הַצֶּדֶק וְהַשָּׁלוֹם לְאוֹר חֲזוֹנָם שֶׁל נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל;  תְּקַיֵּם שִׁוְיוֹן זְכֻיּוֹת חֶבְרָתִי וּמְדִינִי גָּמוּר לְכָל אֶזְרָחֶיהָ בְּלִי הֶבְדֵּל דָּת, גֶּזַע וּמִין […] מִתּוֹךְ בִּטָּחוֹן בְּצוּר יִשְׂרָאֵל הִנְנוּ חוֹתְמִים"

הפקרת השיח, אם כך, לפרקסיס המפרק, המבוסס על – אוציא לעצמי עין, ובלבד שאוציא לך שתיים – שיח זה, אשר איננו מבוסס על הנחות היסוד העמוקות שלהן שותפים הרוב המכריע של הישראלים, משמעותו הפקרת ישראל שלנו לזרמים השליליים ביותר הפועלים בנמרצות בתוכנו. במובנים אלה, החלוציות המתבקשת לקראת שבעים שנותיה הבאות של ישראל, טמונה ביכולת לשאת את המשא הכבד הזה במעלה ההר התלול של התחדשות רקמת האמון. בדומה לחזון העצמות היבשות של הנביא יחזקאל, אך הפעם חייב זה להיות "נס" מעשה ידי אדם:

"וַתִּקְרְבוּ עֲצָמוֹת, עֶצֶם אֶל-עַצְמוֹ וְרָאִיתִי וְהִנֵּה-עֲלֵיהֶם גִּדִים, וּבָשָׂר עָלָה, וַיִּקְרַם עֲלֵיהֶם עוֹר, מִלְמָעְלָה".

(ספר יחזקאל, פרק ל"ז)

ככל אשר תתחדש רקמה זו, תינתן גם התשובה לשאלתו של יוסף חיים ברנר. אולם בכך אין די, משום שאדם וכל חברה זקוקה למהות נוספת ועמוקה לא פחות, המפרנסת את עצם קיומה – הלא זו התקווה.

פסח

---

[1] אנטוניו דמסיו הוא פרופסור למדעי המוח באוניברסיטת דרום קליפורניה. מחברם של מספר ספרים וראש המכון ליצירתיות ומוח. ספרו Self Comes to Mind: Constructing the Conscious Brain חוקר את היחסים בין המוח לבין המודעות. במחקרו הראה דמסיו שלרגשות יש תפקיד מרכזי בקוגניציה חברתית וקבלת החלטות.

עוד אפשר לתקן

ערב ראש השנה תש"ף

‏18 ספטמבר 2020

"התיקון הכללי הוא תיקון אשר גילה לעולם צדיק האמת רבי נחמן בן פייגה מברסלב. בזכות אמירת התיקון הכללי זוכה כל אדם לישועה גדולה. ואמר הצדיק כי האומר תיקון הכללי על הציון הקדוש שלו באומן הוא מתחייב לפעול למענו ישועות גדולות. אמירת תיקון הכללי מסוגלת לפעול תיקונים גדולים וצדיקים וחסידים רבים מקפידים לומר כל יום את תיקון הכללי. בערב ראש השנה עת מתקבצים עשרות אלפי חסידי ברסלב נאמר תיקון הכללי ברוב עם ובוקע שערי שמים. באותה השעה נאמר תיקון הכללי גם על קברו של רבי שמעון בר יוחאי, תיקון הכללי הנאמר באומן מתחבר עם תיקון הכללי הנאמר בקברו של רבי שמעון ופועל ישועות גדולות ונשגבות.

יש לומר לפני קריאת תיקון הכללי:

הֲרֵינִי מְזַמֵּן אֶת פִּי לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל וּלְשַׁבֵּחַ אֶת בּוֹרְאִי. לְשֵׁם יִחוּד קוּדְשָׁא-בְּרִיךְ-הוּא ושׁכִינְתֵּיה, בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ, עַל יְדֵי הַהוּא טָמִיר וְנֶעֶלָם, בְּשֵּׁם כָּל יִשְׂרָאֵל".

עוד אפשר לתקן

"הַכּוֹכָב הָרְבִיעִי הָיָה שֶׁל אִישׁ-עֲסָקִים. הָאִישׁ הַזֵּה הָיָה כָּל-כָּךְ עָסוּק, שֶׁאֲפִילוּ לֹא הֵרִים אֶת רֹאשׁוֹ כְּשֶׁבָּא הַנָּסִיךְ הַקָּטָן.

"שָׁלוֹם," אָמַר לוֹ הַנָּסִיךְ הַקָּטָן "הַסִּגָרִיָּה שֶׁלְךָ כָּבְתָה."

"שְׁלשָׁה וְעוֹד שְׁנַיִם הֵם חֲמִשָּׁה. חֲמִשָּׁה וְעוֹד שִׁבְעָה  – שִׁנֵים-עָשָׂר. שִׁנֵים-עָשָׂר וְעוֹד שְׁלשָׁה – חֲמִשָּׁה-עָשָׂר. שָׁלוֹם. חֲמִשָּׁה-עָשָׂר וְעוֹד שִׁבְעָה  – עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם. עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם וְעוֹד שִׁשָּׁה – עֶשְׂרִים וּשְׁמוֹנָה. אֵין זְמַן לְהַדְלִיק אוֹתָהּ שׁוּב. עֶשְׂרִים וְשִׁשָּׁה וְעוֹד חֲמִשָּׁה – שְׁלשִׁים וְאֶחָד. אוּף! וּבְכֵן, בְּסַךְ-הַכֹּל חֲמֵשׁ מֵאוֹת וְאֶחָד מִילְיוֹן, שֵׁשׁ מֵאוֹת עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם אֶלֶף, שְׁלשִׁים וְאֶחָד."

"חֲמֵשׁ מֵאוֹת מִילְיוֹן מָה?"

"מָה? אַתָּה עוֹד פֹּה? חֲמֵשׁ מֵאוֹת וְאֶחָד מִילְיוֹן… אֲנִי כְּבָר לֹא זוֹכֵר מָה… כַּמָּה עֲבוֹדָה יֵשׁ לִי! אֲנִי אָדָם רְצִינִי, אֲנִי לֹא מִתְעַסֵּק בִּשְׁטֻיּוֹת! שְׁנַיִם וְעוֹד חֲמִשָּׁה – שִׁבְעָה…

"חֲמֵשׁ מֵאוֹת וְאֶחָד מִילְיוֹן מָה?" שָׁב וְשָׁאַל הַנָּסִיךְ הַקָּטָן שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא וִתֵּר עַל שׁוּם שְׁאֵלָה שֶׁשָּׁאַל.

אִישׁ-הָעֲסָקִים הֵרִים אֶת רֹאשׁוֹ:

"כְּבָר חֲמִשִּׁים וְאַרְבַּע שָׁנִים אֲנִי גָּר עַל כּוֹכָב הַזֶה וְהִפְרִיעוּ לִי רַק שָׁלשׁ פְּעָמִים. בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה, לִפְנֵי עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנִים, הִתְגַּלְגְּלָה לְכָאן אֵיזוֹ חִפּוּשִׁית, הַשֵּׁד יוֹדֵעַ מִנַּיִן. הִיא הֵקִימָה רַעַשׁ אָיֹם וּבְחֶשְׁבּוֹנִי נָפְלוּ אַרְבַּע שְׁגִיאוֹת. בַּפַּעַם הַשְּׁנִיָּה, לִפְנֵי אַחַת-עֶשְׂרֶה שָׁנִים, הָיָה לִי הֶתְקֵף שִּׁגָּרוֹן. אֲנִי מְמַעֵט מִדַּי בִּפְעִילוּת גּוּפָנִית. אֵין לִי זְמַן לְטִיּוּלִים, אֲנִי אָדָם רְצִינִי. בַּפַּעַם הַשְּׁלִישִׁית… עַכְשָׁו זוֹ הַפַּעַם הַשְּׁלִישִׁית. וּבְכֵן, אָמַרְתִּי: חֲמֵשׁ מֵאוֹת וְאֶחָד מִילְיוֹן…"

"מִילְיוֹן מָה?"

אִישׁ-הָעֲסָקִים הֵבִין שֶׁאֵין לוֹ כָּל סִכּוּי שֶׁיַּנִּיחוּ לוֹ:

"מִילְיוֹן הַדְּבָרִים הַקְּטַנִּים הָאֵלֶּה שֶׁרוֹאִים לִפְעָמִים בַּשָּׁמַיִם".

"זְבוּבִים?"

"לֹא, לֹא. הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה שֶׁזּוֹרְחִים.

"דְּבוֹרִים?"

"לֹא, לֹא. הַדְּבָרִים הַקְּטַנִּים הָאֵלֶּה שֶׁנּוֹצְצִים כְּמוֹ זָּהָב וְהוֹלְכֵי-בָּטֵל נַעֲשִׂים חוֹלְמָנִיִּים בִּגְלָלָם. אֲבָל אֲנִי אִישׁ רְצִינִי! אֵין לִי זְמַן לַחֲלוֹמוֹת!

" אָה! כּוֹכָבִים."

"כֵּן, נָכוֹן. כּוֹכָבִים."

"וּמָה אַתָּה עוֹשֶׂה בַּחֲמֵש מֵאוֹת מִילְיוֹן כּוֹכָבִים?"

– חֲמֵשׁ מֵאוֹת וְאֶחָד מִילְיוֹן, שֵׁשׁ מֵאוֹת עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם אֶלֶף שְׁלשִׁים וְאֶחָד. אֲנִי אִישׁ רְצִינִי, אֲנִי מְדַיֵּק."

"וּמָה אַתָּה עוֹשֶׂה בַּכּוֹכָבִים הָאֵלֶּה?"

"מָה אֲנִי עוֹשֶׂה בָּהֶם?"

"כֵּן?"

"לֹא כְלוּם. הֵם שַׁיָּכִים לִי."

"הַכּוֹכָבִים שַׁיָּכִים לְךָ?"

"כֵּן."

"אֲבָל כְּבָר רָאִיתִי מֶלֶךְ, שֶׁ…"

"לְמְלָכִים לֹא שַׁיָּךְ שׁוּם דָּבָר. מְלָכִים "מוֹלְכִים", זֶה הֶבְדֵּל גָּדוֹל.

"וּמַה יּוֹצֵא לְךָ מִזֵּה שֶׁהַכּוֹכָבִים שַׁיָּכִים לְךָ?

"אֲנִי עָשִיר."
"וּמַה יּוֹצֵא לְךָ מִזֵּה שֶׁאַתָּה עָשִיר?"

"אֲנִי יָכוֹל לִקְנוֹת לִי עוֹד כּוֹכָבִים, כְּשֶׁמִּתְגַּלִּים כּוֹכָבִים חֲדָשִׁים.

"הָאִישׁ הַזֶה," אָמַר הַנָּסִיךְ הַקָּטָן בְּלִבּוֹ, " יֵשׁ לוֹ הִגָּיוֹן שֶׁדּוֹמֶה קְצָת לַהִגָּיוֹן שֶׁל הַשִׁכּוֹר הַהוּא שֶׁרָאִיתִי."

וְבְכָל-זֹאת הוֹסִיף וְשָׁאַל:

"אֵיךְ הַכּוֹכָבִים יְכוֹלִים לִהְיוֹת שֶׁלְּךָ?

"שֶׁל מִי הֵם?" קָרָא אִישׁ-הָעֲסָקִים הַסּוֹחֵר בְּזַעַף.

"אֲנִי לֹא יוֹדֵעַ… שֶׁל אַף אֶחָד.

"אִם כָּךְ הֵם שֶׁלִּי, כִּי אֲנִי חָשַׁבְתִּי עַל זֶה רִאשׁוֹן."

"וְזֶה מַסְפִּיק?"

"בְּוַדַּאי! כְּשֵׁאַתָּה מוֹצֵא יַהֲלוֹם שֶׁאֵינוֹ שַׁיָךְ לְאִישׁ, הוּא שֶלְּךָ. כְּשֵׁאַתָּה מוֹצֵא אִי שֶׁאֵינוֹ שַׁיָךְ לְאִישׁ, הוּא שֶלְּךָ. כְּשֶׁאַתָּה הוֹגֶה רַעְיוֹן שֶׁאִישׁ לֹא הָגָה לְפָנֶיךָ, אַתָּה רוֹשֵׁם אוֹתוֹ בְּסֵפֶר הַפָּטֶנְטִים וְהוּא שֶלְּךָ. וְלִי שַׁיָּכִים הַכּוֹכָבִים, כִּי אִישׁ לְפָנַי לֹא הָגָה אֶת הָרַעְיוֹן לְהַחֲזִיק בָּהֶם."

" בָּזֶה אַתָּה צוֹדֵק," אָמַר הַנָּסִיךְ הַקָּטָן. "וּמָה אַתָּה עוֹשֶה בְּהֶם?"

"אֲנִי מְנַהֵל אוֹתָם. אֲנִי סוֹפֵר אוֹתָם, וְשׁוּב סוֹפֵר אוֹתָם," אָמַר אִישׁ-הָעֲסָקִים " זֶה קָשֶׁה, אֲבָל אֲנִי אִישׁ רְצִינִי!"

הַנָּסִיךְ הַקָּטָן עֲדַיִן לֹא הָיָה מְרֻצֶּה:

" אֲנִי, אִם יֵשׁ לִי צָעִיף, אֲנִי יָכוֹל לִכְרֹךְ לִי אוֹתוֹ עַל הַצַּוָּאר וְלָקַחַת אוֹתוֹ אִתִּי. וְאִם יֵשׁ לִי שׁוֹשַׁנָּה, אֲנִי יָכוֹל לִקְטֹף אֶת הַשּׁוֹשַׁנָּה שֶׁלִּי וְלָקַחַת אוֹתָהּ אִתִּי. אֲבָל אֶת הַכּוֹכָבִים אַתָּה לֹא יָכוֹל לִקְטֹף!"

"לֹא, אֲבָל אֲנִי יָכוֹל לְהַשְׁקִיעַ אוֹתָם בַּבַּנְק.

"מָה זֹּאת אוֹמֶרֶת?"

"זֹּאת אוֹמֶרֶת שֶׁאֲנִי רוֹשֵם עַל פֶּתֶק אֶת מִסְפַּר הַכּוֹכָבִים שֶׁיֵּשׁ לִי, וְאַחַר כָּךְ אֲנִי נוֹעֵל אֶת הַפֶּתֶק בַּמְּגֵרָה."

"וְזֶה הַכֹּל?"

"זֶה מַסְפִּיק."

"עִנְיָן מְשַעֲשֵׁעַ," חָשַׁב לוֹ הַנָּסִיךְ הַקָּטָן. "פיוטי דוקא, אֲבָל לֹא רְצִינִי בִּמְיֻחָד."

בְּעִנְיָנִים הָרְצִינִיִים הָיוּ לוֹ לַנָּסִיךְ הַקָּטָן דֵּעוֹת שׁוֹנוֹת מִשֶּׁל הַמְבֻגָּרִים.

" לִי," הוֹסִיף וְאָמַר, "יֵשׁ שׁוֹשַׁנָּה שֶׁאֲנִי מַשְׁקֶה יוֹם-יוֹם. וְיֵשׁ לִי שְׁלשָׁה הָרֵי-גַעַשׁ, שֶׁאֲנִי גוֹרֵף פַּעַם בְּשָׁבוּעַ. כִּי אֲנִי גוֹרֵף גַּם אֶת הַר-הַגַּעַשׁ הַכָּבוּי. לְעוֹלָם אֵין לָדַעַת. זֶה מוֹעִיל לְהָרֵי-הַגַּעַשׁ שֶׁלִּי וּמוֹעִיל לַשּׁוֹשַׁנָּה שֶׁלִּי. אֲבָל אַתָּה אֵינְךָ מוֹעִיל לַכּוֹכָבִים."

אִישׁ-הָעֲסָקִים פָּעַר אֶת פִּיו, אֲבָל לֹא יָדַע מָה לַעֲנוֹת, וְהַנָּסִיךְ הַקָּטָן הָלַךְ לוֹ מִשָּׁם.

"הַמְּבֻגָּרִים הֵם בֶּאֱמֶת תִּמְהוֹנִיִּים גְּמוּרִים," אָמַר בִּקְצָרָה בֵּינוֹ לְבֵינוֹ כְּשֶׁעָשָׂה אֶת דַּרְכּוֹ.

(״הנסיך הקטן״)

בתאריך 27.2.1600, הוכרז ג'ורדונו ברונו ככופר והועלה על המוקד בקמפו דה פיורי אשר ברומא. האינקוויזיציה, כך נכתב, גילתה רחמים כלפיו, כאשר קשרה שקית אבק שריפה לצווארו בכדי להקל על ייסוריו, אבל לא ויתרה על מסמור לשונו ללסתו בכדי שיפסיק לדבר. ברונו טען, כבר במאה ה-16, כי הכוכבים הנראים בשמיים הם שמשות וכי היקום הוא אינסופי ומכיל עולמות רבים. בכך לא רק הגן על תורתו של קופרניקוס (1543-1437), אשר טען כי כוכבי הלכת סובבים סביב השמש, וקדם לגלילאו גליליי, אלא הביא לעולמנו מחשבות על גזעים תבוניים, על עולמות נוספים ובעיקר על מהותו של האל – שאיננו יכול להיות בשום פנים ואופן סופי וכזה המסתפק בכדור הארץ בלבד. ולכן, טען ברונו, האינסופיות היא התיאור הקרוב ביותר לאל, על אף שאינסוף איננו יכול להיות מוכל בשכלנו. ודאי וודאי, טען ברונו, אין להעלות על הדעת שניתן "לכמת" את האל במה שאנחנו רואים ו/או מצליחים להשיג בכושרו של שכלנו. על דברי "מינות" ו"כפירה" אלה נידון, כאמור, ברונו למוות. היום כבר ידוע, לכל המבקש לדעת, כי יש הגורסים מספר בלתי ניתן לכימות של יקומים, וכי איש איננו יכול לתת תשובה מה היה לפני הנקודה הסינגולרית, קרי תחילתו של הזמן בעת המפץ הגדול. אך הכל מסכימים כי בנקודה זו, הסינגולרית, צפיפות החומר הייתה אינסופית.

את צהלות ההמון ותרועותיו בקמפו די פיורי – הכיכר במרכז רומא – למראה עקידתו של ג'ורדונו ברונו, תיאר המשורר הפולני, צ'סלב מילוש, באלה המילים:

מדוע קורה כדבר הזה? שאיש נרצח על לא עוול בכפו, לנוכח צהלות הקהל, משום שהגה רעיון בדבר אינסופיותו של האל, הבא לידי ביטוי באינסופיותו של היקום? וכיצד יעלה על הדעת שאנשים נרצחים ומושמצים רק בשל גזעם, מוצאם, דתם?

ומדוע מתרחש מעין פלא כזה, שרעיונותיו של ספר (הנסיך הקטן), שאומות רבות כל כך תרגמוהו לשפתן, ביניהן אידיש ולדינו, ואין איש רציני שלא טען שלא קרא אותו והתבשם מעומקו, מיופיו, מפשטות הסבריו, ואף סיפר אותו לילדיו, שרעיונות אלה אינם באים לידי הגשמה מעשית בקמצוץ על ידי קוראיו? הן בספר זה באים לידי ביטוי רעיונות בריאים ופשוטים כל כך כמו חוסר ההיגיון שקיים בלספור שוב ושוב את הכוכבים (הכסף) מבלי לעשות כל דבר מועיל (לדוגמה: לכרוך צעיף על הצוואר ו/או ליהנות משושנה), כמו מדוע יש לנעול אותם, את הכוכבים, בבנק, לרשום אותם על פתק, להכניסו למגירה? "וזה הכול? זה מספיק"? ומדוע, מדוע זה לא יועילו הכוכבים האלה (הכסף) לאנשים, כפי שמועיל הנסיך הקטן לשושנה שלו, שאותה הוא משקה מדי יום, ולשלושת הרי הגעש שלו, שאותם הוא גורף פעם בשבוע? במה מועיל איש העסקים לכוכביו הנעולים במגירה? ולאור כל האמור נשאלת שוב השאלה: מדוע, לפיכך, אין מיישמים הקוראים את כל הרעיונות הללו בפועל?

על כל אלה עונה הנסיך הקטן, כי "המבוגרים הם באמת תמהוניים גמורים". אני כשלעצמי איני סבור כך כלל וכלל, אבל אין זה הזמן והמקום לעשות את חשבון עולמנו הזה כאן ועכשיו, אלא שדווקא עכשיו הזמן והמקום לשאול את עצמנו, מדוע זה אנחנו מוכנים לקבל עלינו את התפיסה המוזרה והבלתי מתקבלת על הדעת של "איש העסקים" מתוך ״הנסיך הקטן״? מדוע זה אנחנו מוכנים בנפש חפצה להסכים להסברים ולכללים שחלק גדול מן העולם נטש אותם, שלא לומר בעט בהם לכל עבר לנוכח התפשטותה של מגפת הקורונה? מדוע אנחנו מוכנים לקבל את העובדות שבחלק גדול מאוד ממדינות העולם, ובעיקר בזה המערבי הקפיטליסטי, אין שומרים יותר את הכסף בבנקים כדי לא להשתמש בו, אלא מדפיסים עוד ועוד כסף ומגדילים עוד ועוד את הגירעון? ובעשותם זאת מסבירים באותן המדינות שוב ושוב, שאין כל דרך אחרת להציל את בני האדם, את העולם ואת האנושות, מבלי לעשות את הצעדים המתחייבים הללו.

זאת ועוד, כל הכלכלנים השמרניים ביותר, האדוקים שבאדוקים, חוזרים ומסבירים שאין כל צורך לחשוש מגירעון ו/או מיחס החוב-תוצר ו/או מחוב חיצוני. הם יודעים בעצמם שהדבר היחיד, אבל היחיד, שיש לחשוש ממנו – ובצדק – הוא היפר-אינפלציה, שאותה אפשר למנוע בדרכים שונות, למרות ואף על פי שיודפס הרבה כסף בכדי להזרים חמצן לאיברי החברה – איברים ההולכים, מתנוונים ומתים. אלא שרק כאן בישראל הס מלהזכיר שאין זה רצוי לשמור את הכסף במרתפי הבנקים, משום שדבר זה איננו מועיל לאיש – אלא רק לכמה אנשים.

עד כדי כך תימהוניים המבוגרים, כדברי הנסיך הקטן, שהם מנסים להסתיר את דבשת הגמל באופן כל כך גמלוני, עד שהדבר מעורר גיחוך. בכתבתו של חגי עמית ב"דה מרקר", שפורסמה ב-31.8.2020, נכתב כי ראש אגף התקציבים לשעבר אמר לשר האוצר: "ודאי שאינך יכול לעשות זאת תוך רמיסת כללים, התעלמות מנתוני מאקרו וניסיונות לשנות אומדנים תקציביים כדי ליצור מקורות פיקטיביים לצורך חלוקת תקציבים נוספים" (הדגשה שלי – פ.ה). ועוד באותה הכתבה: "בעוד שבכל הנוגע למדיניות השליפות שבה מתנהלת הממשלה נכתבו תילי תילים של מלים, ויכוח בנוגע לאומדנים של ההוצאה הממשלתית אינו אמור להיערך בין שר אוצר לפקידיו. זהו מדד אובייקטיבי, המתבסס על מודלים מתמטיים – שלא אמורים להיות לגביו חילוקי דעות. אם קיים ויכוח כזה, הדבר עשוי להעיד על רשלנות של פקידי האוצר השוגים בחישוביהם בטעות או במכוון" (הדגשה שלי – פ.ה).

ומה אם המודלים המתמטיים אינם תואמים למציאות שנוצרה? ומה אם חובה כעת לשנות ובמהירות גדולה מאוד, בטרם יהיה מאוחר מדי, את כללי הדת שהעלו על המוקד את ג'ורדונו ברונו, לפני שיעלו את כולנו על מוקד העוני, האבטלה והניוון? האם לא ברור שבתוך הכללים שאינם תואמים עוד את המציאות, מנסים גורמים שונים לפרוץ את הכללים שאינם מתאימים עוד, ושגורסים שהעולם – קרי הכסף – הוא סופי ועליו להתנהל בסד שהומצא על ידי מילטון פרידמן? על אף שסד זה איננו קשור יותר לשום דבר מעבר לאנשי הדת החשוכים האוחזים בדת זו. האם ייפלא, אם כך, שיש כאלה הסופרים את הכסף פעמיים, שלוש וארבע בכדי להמציא עוד כסף, וכל זאת בכדי להציל אנשים?

המציאות שאותה אנו חווים בימים אלה אינה שונה בדבר, לאסוננו, מאותה מציאות שבגינה נעקד ג'ורדונו ברונו. בשעה שבכל העולם פוליטיקאים מנסים להציל את עמיהם ומדינותיהם מנפילה לתהום, באמצעות שינוי דרמטי של צורות ואופני החשיבה והפעולה וחריגה רבתי מהכללים של מילטון פרידמן ודומיו, אזי אצלנו הס מלהזכיר כי חיי האדם ורווחתו חשובים יותר, הרבה יותר, מרישום של כמות הכסף הנצבר על פתקית. מדוע זה רק אצלנו סותמים את פיהם הכלכלנים הבכירים ומיישרים קו עם הכנסייה, כנגד ההיגיון הבריא ההולך וקונה שביתה במוחותיהם של כלכלנים ופוליטיקאים רבים כל כך ברחבי העולם? מדוע רק אצלנו כשמוצע להעביר כסף באופן אוניברסאלי בכדי להציל, פשוטו כמשמעו, בני אדם, קמה מחאה המעכבת את ההעברה עד לזרא? האם לא עלה בדעתם של אלה שזעקו מרה כנגד ההעברה האוניברסאלית שבמקום הכסף "ששוכב" אי שם בין "ערימות" האותות האלקטרוניים הספונים בין הביטים השונים במחשכי מחשבי בנק ישראל, אפשר לייצר עוד ביטים אלקטרוניים ועוד אותות אלקטרוניים שכאלה, ובכך להציל עוד כמה וכמה אנשים, בני אדם, מבלי לגרור את כולנו לתהום רבה?

האם עמנו, אשר היה ראשון בין העמים שבעט בכל אלילות, בכל כוכביזם, כדברי מקורותינו, הוא זה שכרע והשתחווה לכוכבים?

במגילת אסתר מתואר מרדכי היהודי כ"איש ימיני" משבט בנימין וכן כ"איש יהודי":

"יהודי זה מה פירושו? הרי אין הוא משבט יהודה! וכאן אומר התלמוד (מגילה י"ג, צ"א) – "ולמה קראו לו יהודי? על שום שכפר בעבודה זרה. שכל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי". ומרדכי לא יכרע ולא ישתחווה, יהודי כביטוי לטיפוס רוחני מסויים ולא לשייכות לשבט, לכן נאמר: "חמורה עבודת כוכבים, שכל הכופר בה כמודה בכל התורה כולה" (קידושין מ', ע"ב).

(״בין פולחני אלילים לבין ערכי החיים״, יריב בן אהרון)

ובתפילת עלינו לשבח אנו מוצאים שכתוב כך:

"עַל כֵּן נְקַוֶּה לְךָ ה' אֱלֹהֵינוּ לִרְאוֹת מְהֵרָה בְּתִפְאֶרֶת עֻזֶּךָ לְהַעֲבִיר גִּלּוּלִים מִן הָאָרֶץ וְהָאֱלִילִים כָּרוֹת יִכָּרֵתוּן לְתַקֵּן עוֹלָם בְּמַלְכוּת שַׁדַּי וְכָל בְּנֵי בָשָׂר יִקְרְאוּ בִשְׁמֶךָ לְהַפְנוֹת אֵלֶיךָ כָּל רִשְׁעֵי אָרֶץ"

האם העם הזה ומנהיגיו שקעו עמוק כל כך לתוך העבודה הזרה הזו, עד כי הם משתחווים אפיים ארצה לכל כלכלן, לכל גלול ואליל ההופך פרדיגמה אנושית לדבר מה קדוש שאין להרהר בו ואין לערער עליו? אודה ואתוודה, אין בידיי תשובה למצב זה, כפי שאין בידיי כל הבנה מעמיקה מדוע עמד הקהל מנגד לנוכח עקידתו של ג'ורדונו ברונו ומדוע עמדו אנשים מן הצד לנוכח הרצח בגטו וארשה, כפי שאינני יודע מדוע מחנכים ומחנכות, אבות ואמהות, קוראים לילדים את "הנסיך הקטן" ובוחרים לעשות את ההפך הגמור כשהם נתקלים במצבים הדומים לאלה המתוארים ב"הנסיך הקטן". אבל דבר מה אחד אני כן מבקש לומר בשמו של המשורר:

״וְאֵלֶּה הָאוֹבְדִים, הַבּוֹדְדִים,
הַנִּשְׁכָּחִים כְּבָר מִלֵּב הָעוֹלָם,
שְׂפָתֵנוּ הָפְכְה זָרָה לָהֶם
כִּשְׂפַת כֹּוכַב לֶכֶת קַדְמוֹן,
עַד הָכָּל יִהְיֶה לְאַגָּדָה
וְאָז מִקֵּץ שָׁנִים רַבּוֹת
בְּקָמְפּוֹ דֶי פְיוֹרִי חָדָשׁ
מֶרֶד יַצִּית דְּבַר הַמְּשׁוֹרֵר״.

ומי יודע, אולי דבריו הנוכחים של הנסיך הקטן על כוכב הלכת הקדמון שלו, שבו עושים דברים בכדי להועיל לשושנה ולהרי הגעש, ואולי דבר המשורר, יציתו גם כאן, בקמפו דה פיורי החדש, מרד כנגד העבודה הזרה הזו?

ונזכה כולנו לקראת השנה החדשה, לא רק ב"תיקון הכללי" לנפש היחיד והיחידה של הרבי נחמן מברסלב, אלא בתיקון עולם במלכות שדי, תיקון של צדק חברתי, תיקון לכל הנבראים והנבראות בצלם, באשר הם, באשר הן שם.

פסח

החליל של יפה

‏מרבינו הבעל שם טוב עם נער אחד ביום הכיפורים

כ"ב באב, תש"ף

‏12 באוגוסט, 2020

פתח דבר

כארבעה חודשים חלפו מאז הריאיון בערוץ 12 עם יפה בן דוד, מזכ״לית הסתדרות המורים, וככל שהזמן עובר, הופך הריאיון לראי המשקף את ההתמודדות בין השכבות הסוציואקונומיות השונות בישראל–  מצד אחד אלה שידם משגת (והרבה) ומהצד השני אלה שנזרקו למערבולת הקורונה והם עושים כל אשר הם יכולים פשוט בכדי לשרוד.

מצד אחד אלה המטיפים על אופן חלוקת מעט הכסף – המבקרים, המציעים, השבעים, המבינים בנבכי הבירוקרטיה והחלוקה, אלה היודעים להסביר במילים שנונות שהעשירים אינם זקוקים למענקים ובכך פשוט מונעים מאלה שאין להם לקבל את מעט הכסף שנאותה הממשלה לחלק – ומהצד השני אלה הכמהים ליום עבודה ולקצבה, שתאפשר קיום והישרדות. ובמילים פשוטות, נייר הלקמוס המבדיל בין אלה המתנגדים לתוכנית המענקים ובין אלה התומכים בה הוא פשוט – השבע נגד, הרעב בעד.

וכך, מאחורי ״הסידור״ של כל קבוצה ישנה מן הסתם אמת עמוקה מאוד. אמת הטבועה גם באופני הניסוח, הדיבור וההתנהגות. אמת ערכית, הבאה לידי ביטוי בפער תרבותי עמוק, בתפישה אמונית תשתיתית ויסודית על החיים, על מהות הצדק, השוויון וחברת המופת הראויה. ככל שעובר הזמן אמת זו הולכת ונחשפת. כך גם בריאיון זה עם יפה בן דוד, שהפך בעיניי לבבואה למאבק המלווה את עמנו מאז ומעולם – מאבק המשוח בשמן זית זך של התנסחות, המסתירה מציאות קשה של תחושת עליונות של צד אחד על פני משנהו.

לא אגדה אלא אמת צרופה

היש כסיפורו של הבעל שם טוב, בכדי להסביר את כוחה של זעקה היוצאת מן הלב? במקורותינו מסופר על הבעל שם טוב, אשר במהלך תפילה בבית מדרשו במהלך יום הכיפורים מנסה ללמד סנגוריה על עם ישראל, אך הדבר אינו עולה בידו, עד שבא אותו נער, שלא ידע תפילה מימיו, ופותח בחלילו את שערי השמיים ולב השמיים למען עם ישראל ביום הדין:

"שוב התייצב הבעל-שם טוב והתחיל מתפלל בשברון לב, אך עדיין לא עלה בידו לפעול במרומים את אשר ביקש לפעול… אותה שנה היתה שנת קטרוג גדול על היהודים, והבעל-שם-טוב נתעצם עד מאוד, וכפעם בפעם היה נותן קולו בשאגת ארי… כלום אין כל זכויות לבעל-שם-טוב? האם נטש אותו אלוהים הפעם? אימה ופחד בבית המדרש כולו… או אז שולף הנער את החליל מכיסו ופותח בתקיעה: טו! טו! אימה נפלה על הקהל. משראו את הנער מחזיק את החליל בפיו, מוכנים היו לשסע אותו כדג. אך הנה הפך פתאום הבעל-שם-טוב את פניו לעבר הקהל ורמז כי יניחו לנער… ואותו נער, שמימיו לא היה בבית המדרש ואשר לא הבין מימיו פירושה של תיבה אחת בתפילה, אותו נער הוא שהיה מליץ-טוב… ובזכות העבודה של נשמה זו הייתה שעת רצון בשמי מרום ונפתחו כל השערים, והתפילות באו לפני כיסא הכבוד".

והנה הזדמן לנו, לכולנו, כשלוש מאות שנים לאחר שהתרחש סיפור חסידי זה בבית מדרשו של הבעש"ט, להיווכח במו עיננו שלא משל ריק מתוכן הוא הסיפור, אלא אמת צרופה. אמת הבאה ללמד אותנו שמצבים אנושיים אינם כפופים לזמן ולמקום, אלא שהם על-זמניים, ומספרים את סיפורנו האנושי שוב ושוב, בכל זמן ומקום, ורק התפאורה משתנה.

והנה התכנסו להן לפני כארבעה חודשים, ל״בית המדרש״ המודרני של ערוץ 12, בשיא הרייטינג של חדשות הערב, כל גיבורות הסיפור. כל אחת ואחת מהדמויות מילאה את תפקידה, כאילו נגזרה ממש מתוך בית מדרשו של הבעש״ט. ראשונות לסיפורנו הופיעו המראיינות, אשר ביקשו לשסע את יפה בן-דוד כדג, משום שלא עמדה בכללי התפילה שהותאמו לפוליטיקלי-קורקט הנהוג במחוזות תפילתן. ולא שיפה בן דוד, חלילה, קיללה ו/או גידפה ו/או השתלחה במילים מסיתות כנגד מאן דהוא, אלא שהיא פשוט סירבה לשחק את אשר נדרש ממנה ״בבית המדרש״ הזה. היא לא הסכימה לצביעות, להסתה, לחנופה, לאי-האכפתיות ולהפקרה של מורים ומורות ושל גננים וגננות – אותם עובדים ועובדות, אשר אינם יודעים את נוסח התפילה המנומס, הרהוט והמתרפס. הנוסח שבחסותו נעשות כל העוולות – המגלה טפח ומסתיר את כל העלבון והקושי, בעודו מטפטף מילות "אהדה", "תמימות" ו"מתייפייפות", רק בכדי לפלס את דרכו של הקרדום ולשמנו היטב כדי לנעוץ אותו בחלש ובמוחלש באופן עמוק ביותר, שיפגע בצורה הכואבת ביותר ברגשותיו.

וזה הלוא הנוסח שנגדו יצאה תנועת החסידות למלחמת חורמה, ואף עלה בידה, במאבקה, לאחר אחד האסונות הגדולים של עמנו – השבתאות – להציל את עם ישראל מייאוש ומכליה.

תקינות, נימוס וכל הרע האפשרי

אך מהפכתה זו של תנועת החסידות נשחקה עד דק בישראל שלנו, שבה מותר, בשם התקינות, הנימוס, וההשתוקקות להיראות טוב, לעשות את כל הרע האפשרי. וכל הרע הזה נעשה על ידי אלה שאינם יודעים מהו יום עבודה למען הישרדות משפחתך. אלה שמעולם לא חוו את איסוף הפרוטה לפרוטה, השקל לשקל, בכדי לחתן בן, לקיים בר-מצווה, לעזור לחולה סופני במשפחתם. כך עושים רק אלה שאוספים בעבורם את האשפה, מנקים את בתיהם ומדיחים את כלי האוכל שלהם.

וגם אם אותם מטיפים צבועים היו אי פעם שם, במקומות הקשים והמוחלשים הללו, הרי שכעת הם מבקשים להשתייך לנוסח התפילה המתנגדי, המתגדר כל כולו בניסיון להבין באופן מופשט וקר את המציאות מנקודת המבט המחקרית והשיטתית-ההשוואתית. כן, אותה מציאות המובנת רק לבעלות ח״ן הבקיאות ברזי-הרזים של ההתבטאויות והמבטא, הבאים כשמן בעצמותיהם של מביני דבר היודעים לתמרן בתוך הסבך המילולי, כך שיקבלו את חלקם גם על חשבון האחרים והמוחלשים ביותר.

וכי מי יכול לעמוד מולן, כשהן חביבות קהל ״בית המדרש״ –  רהוטות, דוברות את שפתו, מכניסות אותו, כביכול, למדורת השבט של בית מדרש, המאפשר לטשטש, להסוות ולהסתיר את האמת – שיש רבים מאוד שמצבם אינו טוב, והם זועקים, כי זה מה שנותר להם.

והנה ניתנה האפשרות פעם אחת בשנה, פעם אחת יוצאת דופן לנוכח המגפה הארורה הזו, לתת פתחון פה לזעקה, ממש כפי שעשה הבעל שם טוב ביום הכיפורים ההוא. אבל גם בפעם נדירה זו, כשנזדמנה להן האפשרות לתת מבע לכאב, הן לא הבינו את המנגינה האמתית של החיים, אשר איננה נמצאת בין דפי התפילה ואותיותיה, אלא במציאות החיים הקשה והאכזרית, אשר רק זעקה יכולה להנכיחה. והיחס לזעקה זו הוא האומר הכול.

אלא שבשונה מסיפורו של הבעל שם טוב, לסיפורנו זה, מבית מדרשנו המודרני, אין סוף טוב. משום שהפרופסור לרפואה, מי שיכול היה להיות, אולי, ה"בעל שם טוב המודרני" (והרי, כידוע, הבעל שם טוב היה רופא – לאור העובדה ש״בעל שם״ היה הכינוי של הרופאים באותם ימים) פנה אל ״הנערה״ יחד עם המון ״המתפללות״ ובמקום להשקיט אותן ולנזוף בהן, החל מחרף ומגדף אותה על שאיננה עומדת בכללים שנקבעו בתפילה, ושהיא מעזה להוציא את חלילה ולומר את האמת. ואוי לה לאותה אמת, הנאמרת בפני עם ועדה ב״בית המדרש״. ואבוי לה, כי הרי ייתכן שהיא תפיל את חומות האמונה ותבקע בקע בלתי ניתן לאיחוי במבצר התפילה, אשר כל כולו הסתרה של המציאות, שנוסח התפילה הזה, המקובל, איננו מסייע לעמך ישראל, אלא לחלק קטן ופריבילגי מתוכו בלבד – החלק שיודע איך להתפלל ״נכון״.

אבל בכדי להציל את כל חלקי החברה יש למצוא דרך אחרת, כדבריו של יוסף חיים ברנר בוועידת ההסתדרות הראשונה לפני כמאה שנים: ״אמנם רשות הדיבור אין לי, אבל את זכות הצעקה יש לי״.

פסח

קום לך אל נינוה העיר הגדולה וקרא עליה

‏תשעה באב ה'תש"פ

ט' אב תש"ף

‏30 ביולי, 2020

 

כשאנו נושאים את עינינו בלילה בהיר אל השמים המכוכבים ומתפללים לנפילת כוכב בכדי שנוכל להביע משאלה, איננו יודעים, בדרך כלל, כי הכוכב הבוהק הזה, שאולי ייפול ויגשים את משאלתנו, הוא אחד ממיליארדי שמשות. זאת משום שלמעשה כמעט כל גרמי השמיים שאנו מסוגלים לראות בלילה בכיפת השמיים הם שמשות.

כך גם איננו יכולים להעלות על דעתנו, ביום חמסין מהביל, כשהשמש קופחת על ראשנו, כי ייתכן שבעוד כ-8 דקות ו-15 שניות יפסיקו קרני השמש להאיר את פני הארץ והחום יהפוך ללילה עמוק וממית כל. זאת בשל העובדה הפשוטה שלקרני האור היוצאות מן השמש לוקח פרק זמן של 8 דקות ו-15 שניות להגיע ארצה, ומי לידנו יתקע שזה לא ייפסק לפתע פתאום כשאנחנו מנגבים את זיעתנו בדקה הרביעית, בואכה כמעט מחצית הדרך לסופו של העולם?

כל העובדות המדעיות הללו לא היו ידועות לקדמונינו. הם התבוננו אל העולם ואל תופעות הטבע, וניסו להבין מה אומר לנו אלוהים באמצעותן. מה מבקש הוא מאתנו בכדי שנוכל להמשיך ולחיות על פני האדמה הזו, המרוחקת כ-150,000,000 ק"מ מהשמש? וראו זה פלא, מסתבר כי מסקנותיהם מתוך התבוננות זו לא היו רחוקות כלל וכלל מהתובנות שהמדע הגיע אליהן אלפי שנים לאחר מכן. זאת, מבלי לאחוז בכלי מחקר מתקדמים ובמכשירים העומדים בקדמת ההמצאות האנושיות. כשאומר אלוהים ליונה הנביא: ״קוּם לֵךְ אֶל־נִֽינְוֵ֛ה הָעִיר הַגְּדוֹלָה וּקְרָא עָלֶ֑יהָ כִּֽי־עָלְתָה רָעָתָ֖ם לְפָנָי", רוצה האל בשפת בני אנוש לומר, בפשטות, שבאופן כזה אי-אפשר ולא ניתן להמשיך. ככל שתמשיכו כך תמיטו על עצמכם אסון ותיעלמו.

הוא איננו צריך להסביר שכדור הארץ קיים כבר 4.54 מיליארד שנים, וברוב הזמן הזה המין האנושי לא היה קיים על פניו, וכי בני האדם המודרניים התפתחו לראשונה ביבשת אפריקה לפני כ-200 אלף שנים. מחבר הספר מבין, גם ללא העובדות הללו, כי ישנה חוקיות שהיא גדולה ומועצמת מאתנו וכי חוקיות זו איננה ניתנת לשינוי או להמרה. היא לא נבראה על ידנו ואנו – לפחות לרגע זה – כפופים אליה, ולא היא אלינו. יפים לעניין זה שלושת פרקיה של הסדרה הצופן, ונכונה לזה גם אחת מאגדות חורבן בית שני והארץ, והלא היום תשעה באב:

"מעשה בטיטוס הרשע מלך רומא, שהחריב את בית המקדש והתחיל מחרף ומגדף ומתפאר, ניצחתי את אלוהי ישראל. אסף את כלי המקדש והפליג לרומא. הים סער מאוד עד שהספינה כמעט טבעה. והרשע צועק: 'רואה אני שאלוהי ישראל חזק רק במים!  את דור המבול העניש במים, וגם את המצרים הטביע בים. כשהייתי בבית המקדש לא היה בכוחו לנצחני. עכשיו כשאני על הים, בא להילחם בי! אם גיבור הוא, יעלה נא ליבשה, ונראה מי ינצח!'. יצאה בת קול ואמרה לו: 'רשע בן רשע בן בנו של עשו הרשע, שאתה מצאצאיו שנוהג כמותו, בריה קלה יש לי בעולמי ויתוש שמה. עֲלֵה ליבשה ותעשה עמה מלחמה'. עלה ליבשה, בא יתוש, נכנס בחוטמו וניקר במוחו עד לשיגעון במשך שבע שנים. פעם אחת עבר על פתחו של נפח, שמע קול הקורנס – ונשתתק היתוש. אמר :'יש תקנה'. כל יום היו מביאים נפח ומכים לפניו, שלושים ימים עשה כך, אך היתוש התרגל והמשיך לנקר בראשו, ומכאן ואילך כיוון שדש – דש! ובשעת מיתתו ציווה: 'שרפוני ופזרו עפרי על פני שבעה ימים כדי שלא ימצאני אלהי היהודים ויעמידני בדין'".

אך ברור הוא שאותו יתוש ששיגע את טיטוס הרשע והמיט עליו אסון – הוא כאותה "בריה קלה" שמכונה בימינו "וירוס הקורונה" – המשגעת את העולם, מציבה בפנינו בבואה ושאלה יסודית על חיינו והיא: האם העיקרון המסדר שעל פיו מתנהלת האנושות – הכסף – מצליח להתמודד עם אתגרי המגפה הזו, ועם אתגרים נוספים המתדפקים על דלתנו, כגון מגפה "מסתורית" אשר קטלה כ-350 פילים – ויש הסבורים כי מדובר בחיידק שעתיד לעבור גם לבני האדם. מבלי להיכנס לפאניקה מיותרת עלינו לשוב ולשאול את עצמנו מה היא מטרת ייעוד קיומנו כאן על פני הכדור הזה? והאם בכדי להשיג ייעוד זה עלינו, על המין האנושי כולו, לשתף פעולה בכדי להמשיך ולהתקיים על פני כדור העפר הזה, הנמצא היכן שהוא במרחב אינסופי, שאיש איננו יודע את גבולותיו, את עומקו ואת רוחבו? כדבריו של מרטין בובר:

"אין מתפקידי היום לדבר על דרכים שבהן ננסה להתגבר על המשבר הגדול. אולם אחת יש להטעים שנית: אל לנו לסגת לאחור, עלינו לחדור לתוכו ולעבור ממנו והלאה. ולא נחדור לתוכו אלא אם נדע לאן פנינו מועדות. דרכנו לא תוכל להיות דבר שכבר היה, ולא דבר שהותקן במחשבה, אלא דרך השואבת מן הקדום ומכוננת את החדש, דרך לחיות באמת, עם העולם ועם האדם. ולהתחיל יש – דבר זה גלוי למדי –  בהקמת שלום ממשי,  שלא יהיה עוד כסות עיניים למלחמה, אלא גילוי קלסתר פניה הגדול של האנושות המתהווה במאבק משותף. זוהי מטרה ראשונה, שקשה מאד להשיגה, שאין להשיגה בתחבולות ארגון פוליטיות, אלא רק ברצונם החזק של עמי בני אדם לנהל בצוותא את משק הכוכב הזה ולעשותו ארץ אמיתית של האדם".

חוקיות זו, סדר מארגן חדש זה אותו מתאר בובר, קובע כי מנקודה מסוימת והלאה לא ייתכן קיום אנושי על פני האדמה הזו באם בני האדם ימשיכו כך, יאבקו וילחמו האחד בשני במקום לשתף פעולה למען המשך הקיום על כדור הארץ.  כי אז "עוֹד אַרְבָּעִים יוֹם וְנִינְוֵה נֶהְפָּכֶת". אין זה אומר כי ממש בעוד ארבעים יום נינוה תיהרס, אלא שאם לא ישובו מדרכם הרעה, כי אז תהליך זה – שהם אחראים לו, לא האל, הם! –  יהיה בבחינת תהליך שאין ממנו דרך חזרה, ואחת דתו, נינווה נהפכת, משמע נהרסת.

רעיון מודרני מסוג זה מופיע גם בספרו של מלקולם גלדוול, "נקודת המפנה". לשיטתו ישנו רגע מסוים שבו הכל יכול להתהפך עלינו ולהשתנות כתוצאה מהתהליכים שאיבדנו עליהם את השליטה – לא משום שהם התרחשו באופן מקרי אלא משום שאנחנו חוללנו אותם, עד שהגיעו לנקודה שהיא נקודת המפנה, שממנה אין, כנראה, דרך חזרה:

"עלינו להכין את עצמנו לאפשרות ששינויים גדולים יבואו לעיתים אחרי אירועים קטנים, ולעיתים עשויים שינויים אלה להתחולל במהירות רבה מאוד. אפשרות זו של שינוי פתאומי עומדת ביסוד המושג נקודת מפנה וייתכן שזהו הדבר שקשה מכול לקבלו. הביטוי נפוץ בשנות השבעים לצורך תיאור הבריחה לפרברים של אנשים לבנים שהתגוררו עד אז בערים הגדולות בצפון-מזרח ארצות הברית. כאשר מספר האמריקנים ממוצא אפריקני שנכנסו לגור בשכונה כלשהי הגיע לנקודה מסוימת – נניח ל-20 אחוזים לערך – הבחינו סוציולוגים במפנה שחל בקהילה: מרבית הלבנים שנותרו עזבו באופן כמעט מיידי. נקודת המפנה היא הרגע שבו נוצרת מסה קריטית, רגע הסף, נקודת הרתיחה. נקודת מפנה חלה בשיעורי הפשיעה האלימה בניו-יורק בתחילת שנות התשעים, וכזו גם היתה בהופעתן המחודשת של נעלי הש פפיז, בדיוק כפי שנוצרת נקודת מפנה עם הצגתה של כל טכנולוגיה חדשנית שהיא. חברת שארפ הציגה את הפקסימיליה הזולה הראשונה בשנת 1984 ובשנה הראשונה מכרה כ־80,000 מכונות כאלה בארצות הברית. במהלך שלוש השנים שלאחר מכן עלתה צריכת הפקסימיליות בהדרגה ובהתמדה. בתי עסק קנו עוד ועוד מכשירי פקס, עד שבשנת 1987 היה מספר האנשים שבבעלותם מכשיר פקס גדול דיו כדי שיהיה זה מתקבל על הדעת שכולם ירכשו מכונה שכזו. בשנת 1987 חלה נקודת המפנה של הפקסימיליה. באותה שנה נמכרו מיליון פקסימיליות, ועד לשנת 1989 נכנסו לפעולה שני מיליון מכונות. הטלפונים הסלולריים עברו מסלול נסיקה דומה. במהלך שנות התשעים הם נעשו קטנים יותר וזולים יותר והשירות השתפר עד לשנת 1998, כאשר הגיעה הטכנולוגיה לנקודת המפנה ולפתע לכל אחד היה טלפון סלולרי.

לכל מגיפה יש נקודת מפנה. ג׳ונתן קריין, סוציולוג מאוניברסיטת אילינוי, בדק את ההשלכות שיש למספר של דמויות המופת בקהילה – בעלי מקצועות חופשיים, מנהלים ומורים שהוגדרו על-ידי המשרד למפקד אוכלוסין כבעלי ״סטטוס גבוה״ – על חייהם בני הנוער באותה שכונה. הוא מצא הבדל קטן במספר הנערות שנכנסו להריון ובאחוזי הנשירה מבית-הספר בשכונות שבהן התגוררו 40 אחוזים של בעלי סטטוס גבוה לבין שבונות שבהן היו רק 5 אחוזים של בעלי סטטוס גבוה. אולם כאשר מספר בעלי המקצועות החופשיים צנח אל מתחת ל־5 אחוזים, הגיעה עוצמת הבעיות לכדי פיצוץ. למשל, כאשר אחוז העובדים בעלי סטטוס גבוה צנח רק ב־2.2 אחוזים – מ-5.6 אחוזים ל־3.4 אחוזים נסקו אחוזי הנשירה מהלימודים של תלמידים שחורים פי שניים ואף יותר. באותה נקודת מפנה כמעט הוכפל שיעור ההריונות אצל נערות מתבגרות, שעד נקודה זו השתנה אך במעט. אנו מניחים באופן אינטואיטיבי כי שכונות מידרדרות ובעיות חברתיות גדלות בתהליך קבוע ויציב, אולם לעיתים ההידרדרות אינה קבועה כלל. ברגע שחלה נקודת המפנה עלולים בתי-הספר לאבד את השליטה על תלמידיהם, וחיי המשפחה של התלמידים עלולים להתפרק לחלוטין בבת אחת.

זכור לי כיצד פעם אחת בילדותי הייתי עד למפגש הראשון של הכלבלב שלנו עם שלג. הוא היה המום, מאושר ונפעם. הוא כישכש בזנבו בעצבנות כשריחרח את החומר הרך והמוזר הזה ויילל לנוכח התעלומה הגלומה בו. הטמפרטורה בבוקר זה של שלג ראשון בחייו לא היתה נמוכה בהרבה מהערב הקודם. ערב קודם לכן היו אולי אפס מעלות ובאותו יום היתה הטמפרטורה מעלה אחת מתחת לאפס. למעשה, כמעט דבר לא השתנה, ובכל זאת – וזה היה המופלא שבדבר – הכול השתנה. הגשם הפך למשהו שונה לחלוטין. לשלג!

בתוך תוכנו כולנו יצורים הדרגתיים ואנו בונים את ציפיותינו על סמך מהלכו היציב של הזמן, אבל העולם של נקודות המפנה הוא מקום שבו הבלתי צפוי הופך לצפוי, שבו שינוי קיצוני הוא יותר מסתם אפשרות, ובניגוד לכל ציפיותינו הוא הופך לוודאות".

נקודת המפנה של נינווה הלכה ונבנתה בהדרגתיות, "כִּי עָלְתָה רָעָתָם לְפָנָי" – קרי צעקת העשוקים מפני רעת עושקיהם עלתה לשמים, עד שכמעט והגיעה למסה הקריטית, לרגע הסף, לנקודת הרתיחה שממנה אין דרך חזרה. ולכן, דומה כי לו היה מחבר ספר יונה חי בחודשים האחרונים בצל מגפת הקורונה היה הוא כותב את הדברים בבהירותם הכואבת והנוכחת כל כך, כפי שכתבם לפני אלפים בשנים. אפילו את "ערך" חיי האדם לעומת "ערך" הרכוש חזה מחבר הספר:  "וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אַתָּה חַסְתָּ עַל־הַקִּ֣יקָיוֹן אֲשֶׁר לֹא־עָמַלְתָּ בּ֖וֹ וְלא גִדַּלְתּ֑וֹ שֶׁבִּן־לַ֥יְלָה הָיָ֖ה וּבִן־לַ֥יְלָה אָבָֽד׃ וַֽאֲנִי לֹא אָחוּס עַל־נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר יֶשׁ־בָּהּ הַרְבֵּה מִֽשְׁתֵּים־עֶשְרֵה רִבּוֹ אָדָם אֲשֶׁר לֹֽא־יָדַע֙ בֵּין־יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ וּבְהֵמָה רַבָּה״

וכך, במקום להפוך את אותו עקרון מסדר – הכסף – (או ליתר דיוק אותות אלקטרונים ההולכים ונצברים במחשכי הבנקים וקרנות הגידור) למנופים להצלת בני האדם, ממשיכים רבים להעדיף את צבירת האותות האלקטרונים על פני חיי האדם. במקום להשתמש ברעיון המסדר הנקרא כסף להעצמת בני האדם – ללא הבדל דת, גזע, מין ומגדר – להצלתם, לגידולם ולצמיחתם, מעדיפים אלה לעשות את הרע ולהשתמש ברעיון מסדר זה – הכסף – להעמקת הגזענות, לשנאה, לבניית חברה מעמדית רווית פערים עצומים מכל בחינה שהיא, שחולשותיה הולכות ומתגלות מרגע לרגע במהלך החודשים האחרונים. ואכן לו היה מחבר ספר יונה חי בינינו, לא היה הוא מחסיר משפט, מילה ואף לא אות מספרו.

עתה נותר לראות האם יאמינו אנשי נינווה המודרניים בעובדות חיים אלה? הישובו מדרכם הרעה? היקראו צום? הישובו מן החמס אשר בכפיהם? הישתמשו ב"הזדמנות" שנפלה בחלקם לעשות תשובה, לעשות מפנה ולעצב חברה טובה וצודקת יותר?

"מִי-יוֹדֵעַ יָשׁוּב, וְנִחַם הָאֱלֹהִים; וְשָׁב מֵחֲרוֹן אַפּוֹ, וְלֹא נֹאבֵד"

 

לא רק "בשביל שלוש שורות בהיסטוריה"

כ"ז ניסן תש"ף

21 אפריל 2020

 

77 שנים ימלאו היום לתחילתו של המרד הגדול בורשה בשנת 1943, שבראשו עמדו תנועות הנוער החלוציות. אין ספור ספרים, סרטים, מאמרים, מוזיאונים ועוד ועוד דרכי-מבע אנושיות לאין חקר, ניסו להסביר, לתאר ולנמק את אשר אירע בשנות השואה. כמעט ואין הסבר שלא ניתן לסיבה שבגללה  התרחש האירוע הסינגולרי הזה בתולדות האנושות. יש שתלו את סיבותיו בכלכלה, יש שהסבירו שהוא היה תוצאת מאבקי כוח בין אסכולות שונות, יש כאלה שהרחיקו ליער הטבטוני ואף הגיעו עד כוכבי הקרח והשמש, בניסיון לנמק מדוע התנהגו הגרמנים, ולא רק הם, כפי שהתנהגו.

כל הנימוקים וההסברים המעמיקים האלה לא חסכו, לאסוננו, את אשר התרחש ומתרחש בעולם לאחר המלחמה הארורה ההיא. איש עדיין, כך זה נראה על כל פנים, לא הצליח להסביר את סיבת הסיבות, והיא – האדם. מדוע זה בני אדם, רבים מאוד, יכולים היו לעשות, ועדיין עושים, את הרע והנורא כל-כך. אבל ניסיונות להסבר היו רבים, רבים מאוד. יש כאלה שטענו שנסיבות חייו הכלכליות של אדם מביאות אותו לרוע נורא שכזה. יש כאלה שטענו ואף הוכיחו, שדווקא הפגיעה הרגשית בגילים הצעירים יכולה למרר את חייו של אדם, עד כדי-כך שהוא יפרוק את השעיר לעזאזל שבתוכו, עד כדי רצח עם, רצח חפים מפשע – מעוללים ויונקים ועד הבאים בימים. חוקרים אף מצאו, כי פגיעה מוחית פיזית יכולה להביא אדם להיהפך לפסיכופת ו/או לאישיות גבולית, ומשם הדרך "נפתחת" לפניו, לעשות את השמות האיומות ביותר שניתן להעלות על הדעת.

כל ההסברים, המחקרים, חוות הדעת וההערכות הנפשיות, הכלכליות והרגשיות, באים רובם ככולם להוריד מעל כתפי כולנו את המחשבה, הבלתי מתקבלת על הדעת, שישנו הסבר אחר, שאיננו קשור בפתולוגיה ו/או במוטציה נפשית ו/או חברתית ו/או תרבותית ו/או רוחנית ו/או כלכלית. אפילו הסבר ההסברים המבריק שניתן על ידי פרופ' חנה ארנדט – "הבנאליות של הרוע", שכל כולו בא "להרגיע" את נפשנו המתייסרת, בפרשו את המציאות כדבר מה שאנשים עושים כדבר שגרה והם מדביקים זה את זה בעשיית הנורא מתוך שגרה, אינטרס, הליכה אחר העדר, הצורך להתקיים והתקווה להיות דומים לכל – איננו מניח תשתית מוצקה לשאלה מדוע זה ככה?

במאמרו ״תמונות של טוב ורע״ כתב בובר כי:

״את תמונות הרע… תואם בשלב הראשון של מציאות החיים המצב שבו מתכוון האדם להתגבר על מצב התוהו שבנפשו, על המצב של להיטות גואָה בלא-כיוון״.

ומפרש את תפיסתו זו של בובר, שמואל הוגו ברגמן:

"כשבובר מדבר על הרע, הוא מגדירו כחוסר כיוון. אין טוב ורע במובן הרגיל, אלא הרע הוא חוסר כיוון, אותה המערבולת של אפשרויות. אם האדם מוצא את כיוונו ואת הכוח להעמיד את כיוונו מול הכאוס של הפיתויים שהעולם מפתה אותו, אזי מתרחשת באדם איזו מיטאמורפוזה, נפתח לפניו העולם כולו.״

ובמידה מסוימת גם אלי ויזל מצטרף לגישה זו, שהרע הוא דבר מה בלתי ברור, היכול לדור בכפיפה אחת עם הטוב, מבלי שהאדם מבחין בתוך עצמו בין זה לזה:

"רצח בדם קר ותרבות לא שללו זה את זו. אם השואה הוכיחה משהו, זה שאדם יכול גם לאהוב שירה וגם לרצוח ילדים".

אלא שכל אלה אינם אומרים את המפחיד אך המובן כל כך מאליו, שעשיית הרע איננה רק תוצאה של נפש מסוכסכת, תנאים כלכליים, רצון בנקמה או תחושה טובה הנובעת מהנעיצה החוזרת ונשנית באחר. והמובן הזה מאליו, המפחיד כל כך, הוא כפול פנים – הראשון, קיומו של הרע, והשני, הבחירה בו. יש ודאי כאלה שיצקצקו ויאמרו, מה החכמה להגיד שיש רוע בעולם? הרי משחר ההיסטוריה אנחנו יודעים זאת. אלא שידיעה שונה במהותה מאמונה. הכול יודעים שהמוות בוא יבוא אליהם. איש איננו מאמין בכך שזה יקרה לו. אך הבחירה ברע איננה רק של אלה שעשו את הרע, אלא, בעיקר, של אלה המאפשרים לעשות את הרע – לא מתוך אדישות, אלא מתוך בחירה צלולה והבנה מלאה של הנסיבות. דוגמה לתפישה זו אפשר לראות בדבריהם של ואצלב האוול ואלי ויזל:

"אנו חיים בסביבה מוסרית מזוהמת. חלינו בחולי מוסרי מפני שהתרגלנו לומר דבר שונה ממה שחשבנו. למדנו לא להאמין בשום דבר, להתעלם זה מזה, לדאוג רק לעצמנו. מושגים כמו אהבה, חברות, חמלה, ענווה או סליחה איבדו את ממדיהם ואת עומקם, ולרבים מאיתנו הם ייצגו רק קוריוזים פסיכולוגיים, או שדמו לברכות מימי קדם שאיבדו את דרכן, והן מגוחכות למדי בעידן המחשבים והחלליות… כשאני מדבר על אווירה מוסרית מזוהמת אינני מדבר רק על האדונים שאוכלים ירקות אורגניים ואינם מביטים מבעד לחלונות המטוס. אני מדבר על כולנו. כולנו התרגלנו למערכת וקיבלנו אותה כעובדה שאין לשנותה, וכך עזרנו להנציחה. במילים אחרות, כולנו – אם כי, כמובן, במידות שונות – אחראים לפעולתו של המנגנון; איש מאיתנו איננו קורבן בלבד: אנחנו גם שותפים ליצירתו… מדוע אני אומר זאת? לא יעלה על הדעת להבין את המורשת העגומה… כדבר מה זר לנו, שהוריש לנו קרוב רחוק כלשהו. נהפוך הוא, עלינו לקבל את המורשת הזאת כחטא שחטאנו נגד עצמנו. אם נקבלה בדרך זאת, נבין שעלינו, על כולנו, ועלינו בלבד, לעשות דבר-מה בנוגע לה. איננו יכולים להאשים את השליטים הקודמים בכל, לא רק מפני שהדבר לא יהיה נכון, אלא גם מפני שהוא עלול להקהות את החובה העומדת בפני כל אחד מאיתנו היום, והיא המחוייבות לפעול בצורה עצמאית, חופשית… אל לנו לטעות: הממשלה הטובה ביותר בעולם, הפרלמנט הטוב ביותר והנשיא הטוב ביותר, לא יכולים לעשות הרבה בכוחות עצמם. ותהיה גם טעות לצפות לתרופה כוללת מידיהם בלבד. חופש ודמוקרטיה כוללים השתתפות ועל כן גם אחריות מכולנו.

(ואצלב האוול, בנאום בחירתו לנשיאות צ'כיה)

דברים דומים לאלה אמר הסופר, אלי ויזל, בנאומו המפורסם:

״ההיפך של אהבה אינו שנאה, כי אם אדישות. ההיפך של חיים אינו מוות כי אם אדישות לחיים ולמוות. ההיפך של שלום אינו אלא אדישות לכיעור שבמלחמה וליופי שבשלום".

איש משניהם איננו כותב, בחרנו והכרענו להיות אדישים, לחיות בסביבה מוסרית-מזוהמת ולשתף איתה פעולה. איש מהם אינו אומר, הבחירה להיות אדיש היא הבחירה לבחור ברוע שנעשה ולעמוד מנגד, לא רק מסיבות מוצדקות מאוד, אלא, ובעיקר, כתוצאה מהכרעה פנימית.

כשפגש אנטק את ״הקברן מחלמנו״, היה זה כבר לאחר שזה עבר מאות מדורי גיהינום, והעיקריים שביניהם היו חוסר האמון מצד היהודים, שפשוטו כמשמעו סילקו אותו כמשוגע. כי הרי מי באמת רוצה להאמין שמאן דהוא יעשה רע שכזה מבלי שיש לכך הסבר, מלבד ההסבר שהרוע קיים ויש הבוחרים בו? לנוכח מציאות זו אומר אנטק כי:

״פרק חדש התחיל בחיינו, אחד החמורים ביותר. מסימניו הראשיים – הרגשת הסוף. את הסיפור על וילנה כבר שמעו חברי ושמעו אנשי ׳השומר הצעיר׳. העברנו את הידיעה לאקטיבה התנועתית, לעסקנים שבוארשה. התגובות היו שונות. הנוער קלט לא רק את האינפורמציה, אלא גם את הפרשנות. והפרשנות היתה: זו התחלה של הסוף. גזר-דין טוטלי של מוות על היהודים.״

אנטק וחבריו וחברותיו לתנועת הנוער הציונית-חלוצית הכירו בעובדה שהעם הגרמני החליט לחסל, לאבד, למחוק ולרצוח את כל היהודים בעולם. היה זה הרגע המכריע שאותו חווה גם אבא קובנר כשכתב את הכרוז – ״אל נלך כצאן לטבח״:

״נוער יהודי, אל תיתן אמון במוליכים אותך שולל. משמונים אלף יהודים שב"ירושלים דליטא" שרדו אך עשרים אלף. לעינינו קרעו מאתנו את הורינו, אחינו, ואחיותינו. היכן הם מאות הגברים שנחטפו לעבודה בידי ה"חוטפים" הליטאים? היכן הן הנשים הערומות והילדים, שהוצאו מאתנו בליל האימים של הפרובוקציה? היכן הם יהודי יום הכיפורים? היכן אחינו מהגטו השני? כל אשר הוצא משערי הגטו לא חזר עוד. כל דרכיו של הגסטאפו מובילות לפונאר. ופונאר היא מוות! המהססים! השליכו מעליכם כל אשליה. ילדיכם, בעליכן ונשיכם אינם עוד. פונאר אינה מחנה – שם נורו כולם. היטלר זומם להשמיד את כל יהודי אירופה. על יהודי ליטא הוטל להיות הראשונים בתור…״

היה זה הרגע שבו חדרה ההכרה כי הרוע קיים ועומד בפני עצמו והוא גם תוצאת בחירה והכרעה, ולא רק פרי נסיבות, כפי שציין יצחק צוקרמן:

"רוזוולט ידע, האפיפיור ידע… נוכחנו לדעת שהעולם הוא גדול ומטונף".

במובן זה, במלאת 77 שנים למרד הגדול, מותר לומר כי המרד היה לא רק מה שתיאר קאמי באדם המורד:

״הדברים נמשכו זמן רב מדי… עד עכשיו כן, ולהלן – לא… אתה מרחיק לכת… וישנו קו גבול, שאותו לא תעבור״.

בעיקר היה זה מרד בתפישה שהרוע הוא רק נסיבתי, תוצאתי ולא הכרעתי. שהוא תוצאה של בחירה ולכן עם רוע שכזה אין באים בדברים, אלא נאבקים בו עד למיגורו.

נס המרד, שהושא בגיטו ורשה, ביום י"ד בניסן תש"ג, 19 באפריל 1943, היה אם כן לא רק "בשביל שלוש שורות בהיסטוריה", אלא גם ובעיקר לשם שינוי הכרתי ומוסרי בדבר קיומו של הרוע, הבחירה בו, והעובדה שקבלת המהות הזו והבנתה עדיין לא חדרו לנבכי נפשנו, ומהות זו היא  שהופכת את עיקרי המרד הגדול לרלוונטיים כל כך גם בימינו אלה.

פסח

מי היא יהודייה ומה בין חופש לדרור

ערב פסח התש״ף

08 אפריל 2020

מי היא יהודייה

ומה

בין חופש לדרור

״דאמר רבי שמואל בר נחמן אמר רבי יונתן: מאי דכתיב 'ולא קרב זה אל זה כל הלילה' (ספר שמות, פרק י"ד, פסוק כ')? באותה שעה בקשו מלאכי השרת לומר שירה לפני הקדוש ברוך הוא. אמר להן הקדוש ברוך הוא: מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה לפני?!"

(סנהדרין ל״ט ע״ב)

כל ימי חייו, עד פי קברו, נשא עמו המשורר אבא קובנר את האשמה והכאב הנוראים על כך ש״נטש״ את אימו. ב-23 בספטמבר 1943, כשפרצו הגרמנים והאסטונים לגטו וילנה, ניסו חברי ה-פ.פ.או, ארגון הפרטיזנים המאוחד, לסחוף את כלל תושבי הגטו למרד מזוין, אך ללא הצלחה. לאחר שנפלה ההחלטה להתארגן להוצאת הלוחמים ונשקם המועט ליערות הסמוכים במטרה להמשיך משם את הלחימה בגרמנים, התארגנו הלוחמים מאחורי העמדה ברחוב סטראשון 6. לשם הגיעה אימו של קובנר מדירת המשפחה, בריצה ובידיים פרושות וזעקה – ״ומה יהא עלי, מה עלי לעשות?״ בידיים ריקות עמד בפני אימו, בלי שום פתרון עבורה. ברבות השנים כתב אבא בספרו ״מכל האהבות״ את השיר "הַדִמְעָה הַשְלִישִית":

כמעט שמונים שנים לאחר מאורע נורא זה, במדינת היהודים הדמוקרטית שלנו – שיש הגורסים כי באמתחתה נשק יום הדין ושכוח רב לה כאחת ממעצמות האזור ואולי היא גם אחת ממעצמות העולם – כותבת העיתונאית מירב ארלוזורוב כך: ״בואו נדבר על המחיר: האם 10,000 מתים שווים 140 מיליארד שקל? במשבר הקורונה אי-אפשר לברוח מהדיון על עלות חיי אדם״. הגברת ארלוזורוב אומרת, למעשה, כי יש לקבל החלטה מושכלת, שכלתנית וקרה, שמשמעותה קיפוח מודע של חייהם, שלא לומר הריגתם במודע של עשרות אלפי קשישים וקשישות. ״הדיון על המחיר חייב להתנהל״, היא מסכמת. לדברים אלה הצטרף בכיר באוצר לשעבר, אשר שנה ואמר: ״מחריבים את הכלכלה כדי למנוע מוות של כמה מאות״. כשקראתי דברים אלה חשבתי לעצמי, האין אני קורא את גרסת ״תורת המלך״ ״החילונית״, ״הליברלית״, זו הסוגדת למולך הממון? והאם יש בליבנו האומץ לומר זאת לעצמנו ללא כחל ושרק וללא מורא ופחד? אלה מדברים על קיפוח חיי-אדם בשל גזעם, מוצאם ודתם ואלה בשל ערכם הכספי. בשעה שהראשונים מוכנים ומצווים לקפד חיים בשל מוצאם של בני-אדם אלה, האחרונים אינם מהססים לומר שיש לקפח את חייהם של כעשרת אלפים בני-אנוש, בכדי להישאר בפרדיגמה הכלכלית הנוכחית ולא לנקוט שום פעולה הנוגדת את ההיגיון של ״החופש לבחור״. כלומר, בכדי שיוכלו להמשיך ולהתעשר יש, לטעמם, להמשיך את הפעילות הכלכלית, וודאי וודאי לצמצם את ההוצאה הציבורית. כי להווי ידוע, ששינוי הפרדיגמה, המתבקש כל-כך, לשיטת ״הממשלה כקונה של מוצא אחרון״ – קרי, מעבר משיטה של מסגרות תקציביות לשיטה של שמירה על כל האזרחים ועל הפעילות הכלכלית, בדומה לשיטת ״הצ׳ק הפתוח״ הנהוגה כיום בבריטניה, ערש הקפיטליזם, או לדגם הספרדי, בו מתוכנן לשלם שכר בסיסי אוניברסלי לכל אזרח ואזרחית. כסף שאמור להבטיח מזון וקורת גג. וכל זאת לאחר שהבין גם המשטר הספרדי, שישנה חלופה ושהשיטה הנוהגת משמעה רצח חפים מפשע. – – אלא שלהווי ידוע, כאמור, שמעבר לשיטה כזו בישראל יפגע, לשיטתה של ארלוזורוב, בכיסם של הפריווילגים. ולכן, בכדי שדבר זה לא יקרה, חלילה, מותר ורצוי להקריב למולך הזה את אבותינו ואימהותינו. כלומר, גם לקפד את חייהם של חפים מפשע וגם לפגוע, באופן מודע ומתוכנן, בשכבות החלשות וברוב הציבור בכדי שרק חלק ממנו ייהנה מפירות המצב החמור שאליו נקלענו. ובכן, במה שונה ״תורת המלך״ הדתית מתורת המלך הזו, הליברלית-חילונית כביכול? שבראשונה מותר לקפד רק את חייהם של מי שאינם יהודים (למעט מקרים מסוימים מאוד), ובשנייה ניתן לקפד את חייהם של הכול, ללא הבדל דת, גזע ומין, ובתנאי שהפרוטה אינה מצויה בכיסם. בראיון שנערך בערוץ הטלוויזיה הפולנית רואיינה ההיסטוריונית הפולנית והאנטישמית, אווה קורק, וכך אמרה:

"שמתי לב למשהו אחר שקשור ליהודים, הייתי קוראת לו 'ייהוד מערב אירופה'. בספרד החליטו לבחור את מי להחיות כי אין להם מספיק מכונות הנשמה לענות על כל הצרכים, כך שמכונות ההנשמה יהיו מיועדות רק לצעירים בעלי ערך. זה מחריד. במקרה הזה אנו עוסקים בדבר שנלקח מההלכה היהודית", מוסיפה ואומרת קורק, "ונעשה בו שימוש באירופה. פתאום ראיתי במו עיניי את החוק היהודי הזה מוחדר לתוך התרבות הנוצרית המערבית שלנו … מאפשרים בחירה בין בני אדם, מי לחיות ומי למות. בתרבויות שלנו זה לא היה מקובל, זה הגיע בעקבות היהודים. כעת אנו רואים את ההתנהגות היהודית-פשיסטית במערב אירופה".

אם אפשר היה לזעוק זעקת שבר נוראה שתזעזע את כל מוסדות הארץ הייתי עושה זאת, אלא שמה טיבה של זעקה שכזו, לכשהיא נופלת על לב אבן – לב אנטישמי השונא יהודים, רק בשל היותם יהודים ויהודיות. לב שבו לא מתקיימת נבואת הנביא:

"וַהֲסִרֹתִי לֵב הָאֶבֶן, מִבְּשָׂרָם, וְנָתַתִּי לָהֶם, לֵב בָּשָׂר" (יחזקאל, י"א, י"ט)

אין כל טעם בכך. גם הבאת הוכחות כגון אלה מתוך מקורותינו, לא תשנה את אמונתם האנטישמית, שאותה ינקו משחר ימיהם.

"שאלו שאלה זו לפני ר' תנחום מהעיירה נֵוִי: מהו לכבות נר בוער מלפני החולה בשבת? ועל שאלה זו ענה: נר קרוי 'נר' ונשמתו של אדם קרויה 'נר'. מוטב יכבה נר של בשר ודם מפני נרו של הקב"ה".

או מדבריו של משה הס:

"פעולת האדם היא חייו, והחיים לא ישקלו בכסף ולא ייקנו במחיר. אין ערוך לחיי האדם."

וגם:

״סנהדרין ההורגת אחד בשבוע נקראת חובלנית (קטלנית), רבי אליעזר בן עזריה אומר אחד לשבעים שנה, רבי טרפון ורבי עקיבא אומרים אילו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם, רבן שמעון בן גמליאל אומר אף הן מרבין שופכי דמים בישראל.״

(מסכת מכות, פרק א׳, משנה)

ו/או:

"הֱווּ יוֹדְעִין שֶׁלֹּא כְדִינֵי מָמוֹנוֹת דִּינֵי נְפָשׁוֹת. דִּינֵי מָמוֹנוֹת, אָדָם נוֹתֵן מָמוֹן וּמִתְכַּפֵּר לוֹ. דִּינֵי נְפָשׁוֹת, דָּמוֹ וְדַם זַרְעִיּוֹתָיו תְּלוּיִין בּוֹ עַד סוֹף הָעוֹלָם, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְקַיִן שֶׁהָרַג אֶת אָחִיו, שֶׁנֶּאֱמַר דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים, אֵינוֹ אוֹמֵר דַּם אָחִיךָ אֶלָּא דְּמֵי אָחִיךָ, דָּמוֹ וְדַם זַרְעִיּוֹתָיו … וּלְהַגִּיד גְּדֻלָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁאָדָם טוֹבֵעַ כַּמָּה מַטְבְּעוֹת בְּחוֹתָם אֶחָד וְכֻלָּן דּוֹמִין זֶה לָזֶה, וּמֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא טָבַע כָּל אָדָם בְּחוֹתָמוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן וְאֵין אֶחָד מֵהֶן דּוֹמֶה לַחֲבֵרוֹ. לְפִיכָךְ כָּל אֶחָד וְאֶחָד חַיָּב לוֹמַר, בִּשְׁבִילִי נִבְרָא הָעוֹלָם".

(סנהדרין, ד', ע"ה)

ואף קשה ומדכא עד עפר לגלות שגם ההיגיון המארגן מתחילת שלטונו של משטר האימים המפלצתי בתולדות האדם בתחילת שנות ה-30 בגרמניה, טען בקמפיין רחב היקף שאחזקת נכים, תשושי-נפש ועוד הוא עול כלכלי בלתי-מוצדק על החברה הבריאה. להלן כמה תמונות מהקמפיין:

כרזה שמציגה כמה עולה למדינת גרמניה לדאוג לאנשים עם מוגבלויות, וכי זהו נטל על מרבית האוכלוסייה העובדת. בכרזה כתוב שעלותו של אדם חולה למשק היא 50 אלף מארק.

תמונות של אנשים עם מוגבלויות שצולמו במוסדות שונים בשנות ה-30 של המאה הקודמת, תחת הכיתוב: "יש אנשים שנולדו להיות נטל על האחרים". בתמונה למטה בית הקברות במוסד הדמר, שבו נקברו הנרצחים בקברי אחים.

כרזה משנת 1938 שבה נכתב כי עלותו של פגוע הנפש שבצילום למשק הגרמני היא 60 אלף מארק.

כל אלה – זעקה, הוכחה, השוואה ועוד ועוד ועוד – לא יועילו ולא כלום. ובכן, מה נותר ערב הפסח הזה, ערב חג החירות? נותר לנו לעשות את האבחנה החדה בין חופש לדרור, שאותה עושה עדי וולפסון, אב לבן טרנסג׳נדר, אשר כתב לבנו ביום הנראות הטרנסג׳נדרי, שחל לפני כמה ימים, ב-31.3.2020,  את השיר הבא – חֵרוּת:

כי החופש הוא מששת ימי הבריאה, והוא איננו תלוי בבחירתנו ו/או בהכרעתנו. הוא נברא איתנו ואם אין נותנים לנו אותו, אנו נאבקים עליו. ואילו הדרור הוא מדרגה שונה מהחופש ומהחירות גם יחד – על הדרור מחליטים, מכריעים, משלמים מחיר כבד לעיתים, בעבור דבר מה שאינו מובן מאליו כמו החירות, אלא דבר מה עמוק יותר, מורכב יותר, מהותי יותר, כמו עמדה ודעה שאינה עולה בקנה אחד עם הדעה והעמדה הרווחת. לדוגמה, ההכרעה להיות יהודי לא משום שנולדת כך, אלא משום שהכרעת ובחרת בניגוד ואל מול כל הקשיים. ומהי משמעות הדרור לבחור להיות יהודי? המשמעות היא לא להעריך חיי אדם בכסף, לא לתלות את המשך חייו של מאן דהוא במקור תקציבי – לא לקבל זאת, למרוד בזה, להיאבק בזה, להילחם בזה ולשלם את המחיר הנקוב בחופש שלך למען הדבר הזה. זוהי, אם כך, המשמעות העמוקה של  לבחור בדרור ולהכריע להיות יהודייה. כדבריו של מרדכי מרטין בובר:

״מה תכליתו של מסע זה שאנו נוסעים דרך תהום … מה משמעותו של דבר זה, שאנו מבקשים להתמיד בקיומנו לא רק כבני אדם, כרוח אנוש וכזרע אנשים. אלא – על אפם של הזמנים ועל אפו של הזמן כל עצמו, כיהודים".

מה משמעותו של דרור זה? משמעותו, אם כך, על אפם של הזמנים ועל אפו של הזמן עצמו, לבחור להיות יהודים ולהיאבק על כך שאין ערוך לחיי אדם, ויהא גזעו אשר יהא, יהא גילו אשר יהא, יהא מינו אשר יהא, יהא מגדרו אשר יהא, יהא צבעו אשר יהא, תהא נטייתו המינית אשר תהא, תהא אמונתו אשר תהא.
"מעשה ידי", המצרים ובראשם פרעה, אשר השליך את בכורי ישראל היאורה, "טובעין בים ואתם אומרים שירה?" כל האוחז בהשקפה זו הרי הוא יהודי! הרי היא יהודייה!

ערב חג הפסח, הבה נחזור ונכריע, מתוך החירות והחופש שלקחנו לעצמנו להחליט ולבחור, כי אנו חוזרים ומכריעים ואנו חוזרות ומכריעות להיות יהודים ויהודיות. לא במובן הביולוגי, אלא במובן העמוק, היסודי והמהותי של ההכרעה, שאין ערוך לחיי אדם, באשר הוא אדם. ואולי נוכל באמונתנו זו, שאותה הורישו לנו אבותינו ואימותינו ועליה גם קיפחו את חייהם, ובדרך החינוך וההדרכה להדליק את האור הזה גם בליבות אחרים, כדבריו של סבה היהודי של הגברת ארלוזרוב, חיים ארלוזרוב:

"תחילה מנצנץ אור אחד ושב וכבה, אבל הנה מצא לו חברים, האור מסביב נעשה רב יותר, בהיר יותר ויותר, עד שניצח האור וחיים חדשים מתערים מסביב בכל זוהר יפעתם. זהו כחה של האידיאה ושל האידיאליזם, של המחשבה האנושית ושל הרצון האנושי, כשהוא מתגלגל במעשים. גם לנו יש חלק ונחלה באידיאליזם, שכן גם אנחנו רוצים ליצור את העולם ואת החיים כולם, את החיים הלאומיים והסוציאליים, התרבותיים והדתיים, בצורתו וכדמותו של האידיאל אשר לנו".

פסח

הקנאה שבאנטישמיות, או שמא האנטישמיות שבקנאה

לָמָּה חָרָה לָךְ

"לָמָּה חָרָה לָךְ וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ? הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ. וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ."

(בראשית ד', ו'-ז')

בבואו להסביר את מהותה העמוקה של האנטישמיות (שנאת ישראל, שנאת היהודים), כותב פינסקר את הדברים הבאים:

"היודופוביה (שנאת יהודים) היא מחלת נפש (פסיכוזה). בתור פסיכוזה עוברת היא בירושה, ובתור מחלה תורשתית זה אלפיים שנה אין היא ניתנת לריפוי… כוחות חשוכים אלה, בדומה לשאר איתני הטבע העיוורים, יש לרסנם בחוזק יד, אם ישנו הכוח הגשמי לכך, ואם אין – יש לסטות מעל דרכם."

נתבונן על הטקסט הזה של יהודה לייב פינסקר, שהיה רופא במקצועו. בין שאר דבריו הוא טוען בחיבורו "אוטואמנציפציה", משנת 1882, כי השנאה ליהודים נובעת ממספר סיבות, ובהן כי ליהודים אין מולדת ואין להם ייצוג ראוי כעם בין העמים, ריבון במדינה משלו. מצב חריג זה של היהודים הוא שיוצר את אותה פוביה, בקרב העמים השונים, מחלה פסיכוטית הנשענת על הפחד מהחריגות היהודית.

פינסקר מסיק שככל שמצב חריג זה יימשך, היודופוביה תאכל בכל פה בקרבנותיה, ואין כל דרך אחרת מלבד "לסטות מעל דרכה": לברוח ממנה ולאיין את הפחד הפסיכולוגי הזה באמצעות הקמתה של מדינה יהודית עצמאית, שעם הקמתה ייכנס העם היהודי להיסטוריה כאחד העמים הנורמליים, ובא לציון גואל.

כמה עשרות שנים אחרי פינסקר, כתב אהרון דוד גורדון כי "שורש שנאת היהודים הוא הטלת דת לאומית אחרת (היהדות) על ידי הנצרות". כלומר: שנאת ישראל קשורה דווקא בטינה על מה שתפסו העמים הפגניים ככפייה שכפתה עליהם היהדות, אשר התגלגלה בנצרות, וכפתה עליהם אמונה בשילוש הקדוש במקום במגוון האלים שהציעה להם הפגניות. בכך שכפתה על העמים מעבר מאמונה במוחשי שופע אלים, לאמונה באל מופשט, בלתי נראה ונתפס, שיבשה, לכאורה, היהדות לחלוטין את "המשק הנפשי" שלהם והביאה על עצמה את השנאה והאנטישמיות.

שנים רבות לאחר פרסום ספרו המהפכני של פינסקר, ולאחר ניתוחו של גורדון, כתב בן ציון נתניהו את ספרו "מקורות האינקוויזיציה". בעבודת הענקים שעשה, הציע נתניהו מספר מסקנות מעוררות מחשבה. ראשית, טען שבניגוד למה שאנחנו מדמים לרוב, האינקוויזיציה נוסדה לא כדי לרדוף יהודים, אלא כדי לרדוף נוצרים, או ליתר דיוק, מתנצרים. רוב דלת העם היהודית בחרה בגירוש מספרד (1492) בשל הסירוב להמיר את דת אבותיהם, ואילו האליטה שנותרה בספרד והמירה את דתה זכתה לעדנה יוצאת דופן ואיישה משרות בכירות ותפקידים רבי מעלה, שכיהודים לא יכלו להגיע אליהם קודם לכן.

הניעות (מוביליות) החברתית-כלכלית של מתנצרים חדשים אלה, שמקרוב באו לזרועותיה המחבקות של הנצרות, הרקיעה שחקים והצלחתם גברה והלכה לפניהם. מציאות זו, לפי נתניהו, הביאה את המעמדות שנפגעו מהצלחתם של המתנצרים החדשים למצב נפשי שאיננו רחוק מזה שתיאר פינסקר באוטואמנציפציה. אלא שבניגוד למחשבתו של פינסקר, כי השנאה ליהודים נובעת מהעובדה שהם אינם עם ככל העמים, בעל קרקע לרגליו וריבונות בידיו, העלה פרופ' נתניהו את הסברה כי שנאת היהודים נבעה דווקא מקנאה. זו יצרה אצל המעמדות הגבוהים מקרב הנוצרים הוותיקים מועקה ותסכול קשים ודרבנה אותם לפגוע במצליחנים חדשים אלה, אשר תפסו, לשיטתם, את מקומם, וגזלו את יתרונם. בספרו החשוב "האנוסים", מאשש פרופ' ירמיהו יובל את תפיסותיו אלו של נתניהו.

נראה כי הכעס, הפחד והעצב מהמצב הניעו את הספרדים שנפגעו מהניעות החברתית של המתנצרים, שבאה על חשבונם, לבקש דרך לפגוע בעושי חיל אלה, והדרך נמצאה בקלות יחסית: חיפוש מפליל אחר ריטואלים דתיים שיוכיחו קשר בין המומרים, אשר זכו להצלחה בתוקף כשרונם, ליהודים, "רוצחי ישו". והיש בעיני העם חטא נורא מהיות משתייך לרוצחי המשיח? השימוש בקשר, או בקשר לכאורה, לדת היהודית, על מנת לאיין את הצלחתם של המתנצרים החדשים, הביא לעולם את האינקוויזיציה. אלא שתגלית זו של פרופ' נתניהו מעוררת שאלות כבדות ועמוקות הקשורות במשמעות האוניברסלית, ולא רק זו היהודית, של התהליך שאותו חשף.

אחת משאלות אוניברסליות אלה מבקשת את פתרונה בהתייחס למקומה של הקנאה כמחוללת האנטישמיות, וככזו המסוגלת להמיט אסונות בקנה המידה של האינקוויזיציה. "לָמָּה חָרָה לָךְ וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ?" שואל האלוהים את קין, אך ברור מתוך הסיפור התנ"כי כי הסיבה לתחושתו הקשה של קין טמונה ביתרון שזכה לו הבל אחיו, כשהביא מנחה מעולה יותר וזכה כך באהדת האלוהים.

הרצון, אם כך, להיות במקומו של הבל, ולא במקומו ה"נחות", הניעה את נפשו של קין לסערת רגשות שבסופה רצח את אחיו מתוך קנאה והביא לעולם את הרצח הראשון. אלוהים מנסה ללמד את קין לשלוט ברגשותיו ואומר לו "אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ". הקנאה, קובע הקב"ה, היא בת שליטה. ניתן לנווט אותה לדרבון האדם להתפתחות ושכלול, ולהשגת הישגים גדולים שאינם נופלים באיכותם מאלו של חברו, שבו הוא מקנא עד להשחית.

כתבה מתוך "דבר ראשון", אנטישמיות באירופה, דצמבר 2018

ראי ראי שעל הקיר

אלא שכאשר האדם איננו משוכלל דיו מבחינה נפשית, ואינו מסוגל לשלוט ב"צד הצל" שלו, בקנאתו הבלתי רציונלית, סערת נפשו הופכת לעיתים לפתולוגיה, העשויה להתפתח לאפידמיה, הקשורה בתחושת הערכה עצמית ירודה ובחוסר יכולת להאמין כי מסוגל הוא להגיע למדרגה זו, שבה נמצא חברו. כדבריו של אריך נוימן:

"רגש-הנחיתות בא על פיצויו היתיר בנטייתו של האדם למצוא אישור לערכו, וכך הוא מביא להדחיה מוגברת".

הדחיה, בשונה מהדחקה, לפי נוימן, היא פעולה של הרחקה בלתי מודעת של התכנים והנטיות הנוגדים את הערך המוסרי-החברתי השליט אל הלא-מודע. להרחקה בלתי מודעת זו יש השפעה חוזרת גדולה מאוד על חיי הנפש. נוימן ממשיך:

"השלכת הצל נעשית שיטתית, ונוצרות תגובות פאראנואידיות ביחידים ובעמים, שנטייתם האגרסיבית המודחית מתבטאת בפחד מפני רדיפות מצד אחרים ומצד הסביבה כולה. התאוריות על מדיניות-הכיתור, על הקשר שקשרו זקני-ציון, על הסכנה הלבנה, הצהובה או השחורה, על תאוות הכיבוש של הקאפיטליזם או הבולשביזם – כל תורות הטירוף האלה לא נבראו אלא כדי להדחות את האגרסיה ואת הצל המקננים בבעלי התורות האלה עצמם[1]. "

תהליך זה שעליו מצביע נוימן משחרר בתורו את מה שהמקרא היטיב לתאר בשיר השירים כתוצאת הקנאה: "קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה" (שיר השירים, ח', ו'). כלומר, הרצון לשרוף, לאבד ולסלק מנגד עיניך אחת ולתמיד את האובייקט שבו אתה מקנא. תיאר זאת במדויק גם יגאל אלון, כשכתב: "מנהגו של עולם הוא: המכוער דוחה את הטהור והיפה, כדי להישאר לבדו מול המראה. מנגנוני ההגנה העצמיים כבר יהפכוהו ליפה בעיני עצמו…".

הכעס הפנימי והעמוק הזה, המתעורר בשל הקנאה, כעס יסודי הנמצא, לפי חכמי הפסיכולוגיה, במעמקי תת-המודע שלנו, נובע, כנראה, מהעובדה שאין לי חזקה על מה שיש לך ואין בכוחי לנווט את האנרגיה ההרסנית שבי למקום החיובי, שעליו עומדת הגמרא בקביעה "קִנְאַת סוֹפְרִים תַּרְבֶּה חָכְמָה" (בבא בתרא). כלומר, אין כל צורך ברצח האובייקט שבו אני מקנא, בהעלמתו, באיונו או בהתעמרות בו. אני יכול גם לעשות ככל יכולתי להתעלות למדרגתו – מבלי לפגוע בו, ולתרום כך לעצמי ולעולם. אלא שניווט האנרגיות האלה למקום בונה הוא תהליך מורכב מאוד, שלא כל אחד מסוגל לו:

"גרעין האמת בתפישה הטוענת לשווי בין בני אדם נעוץ בשווי הטבע האנושי. וכיום מסתמנים ניצני ההכרה, כי זהות זו מושרשת בטבע המעמקים של האדם, בבלתי מודע הקולקטיבי.

הבלתי מודע הקולקטיבי מסתעף מן התגובה האינסטינקטיבית הקמאית השווה בכל בני האדם. הוא שעושה את האדם לאדם, בניגוד שבינו ובין כל שאר בעלי החיים… אך בניגוד לשווי שבמבנה המעמקים, יש אי שווי בולט … (ב)נטיות שבירושה ודרך החינוך, השפעת הקולקטיב והאינדיווידואליות – כל אלו משתלבות זו בזו ומתנגשות זו בזו בדרך מסובכת ביותר. אך כדי להקדים תרופה למכה ולמנוע סילופים מוטב להדגיש עם כל זאת כי דווקא בתקופה של אי צדק חברתי יש בעקרון השווי בין בני אדם כדי לבסס את הזכות לתבוע את התפתחותו של היחיד ולסלק את המכשולים על דרך ההתפתחות הזאת, הנובעים מתנאים חיצוניים בלתי צודקים".

לטענתו של נוימן, אם כך, השוויון בין בני האדם קיים בטבענו האינסטינקטיבי. כלומר, בתגובותינו האינסטינקטיביות-האוטומטיות,  הקשורות במבנה המעמקים הנפשי-ביולוגי של כולנו. אי-השוויון מופיע בכושרנו להכיל ובעיקר לעבד תכנים של רוע, מבלי ליפול קורבן לאינסטינקטים אלה, ביכולתנו להקשיב ולפעול מנפש הראש במקום מנפש הבטן האינסטינקטיבית.

תהליך שכזה, קרי ללמוד להקשיב לנפש הראש ולא לנפש הבטן, לדעתו, יכול לפתח אנושות אנושית יותר, שדרך פתרון הקונפליקט שבה איננה באמצעות הרצח והמלחמה, ודבר זה קשור, לדעתו, בהגברת השוויון בחינוך, ברווחה וביכולת לאפשר לאדם, לכל אדם, למצוא בתוך עצמו את הכוחות להיות נשלט פחות על ידי צד הצל שבו, המביא לאסונות איומים; ולהתבסס יותר על כוחות תודעתיים שבכוחם לרסן את צד הצל (הבלתי נשלט והבלתי מודע) המביא לקנאה, הגוררת אחריה לעיתים, כפי שראינו, גם מעשים קשים וכואבים.

בניגוד לנוימן, שמואל הוגו ברגמן כותב על הדבר המשווה אותנו וההופך אותנו לשווים. זה איננו הצד הביולוגי האינסטינקטיבי, אלא דווקא הצד המוסרי שבנו, הצו המוסרי הוא המשווה אותנו:

"הסעיף הראשון של הצהרת זכויות-האדם מטעים, שכל בני-אדם נולדים שווים בזכויותיהם. הלכה פסוקה ניתנת כאן, התובעת עדיין את הצדקתה. האם שוויון זה כה מובן מאליו הוא, שאפשר לנסחו כמושכל ראשון שאינו זקוק לראיה?! לאמיתו של דבר, מתמיהה הצהרה זו. שיויון זכויות לכל בני-אדם, יהיה גזעם מה שיהיה, צבעם מה שיהיה, דרגת התפתחותם מה שתהיה! ואנו הלא יודעים היטב – ומבשרנו חזינו – שאין בני אדם נוהגים בהתאם לסעיף ראשון זה, ושהפליה בין בני-אדם – בחוק או בנוהג – קיימת אפילו בארצות העומדות כיום בראש המלחמה לדמוקרטיה! ואתה, הקורא, האם בחייך, ביחסך אל בני-האדם מגשים אתה עיקרון זה של שיויון-הערך ושיויון-הכבוד של כל בן-אדם?

הדמוקרטיה המוסרית הקדימה כאן את ההתפתחות ההיסטורית-ממשית של האנושות. אולם רק על-ידי כך שהעמים האנטי-דמוקרטיים עשו את עיקרון אי-השיויון של הגזעים ליסוד תורתם, הכריחו את הדמוקרטים לבחון מחדש את יסוד השקפתם. מתנגדי הדמוקרטיה סמכו, כביכול, על הביולוגיה, שתוכיח את יתרונו של גזע-האדונים לגבי גזעים אחרים. ה"הוכחות" האלה היו אמנם מדומות, אך אין כמדע עומד לימין אי-השיויון.

על כל פנים אין הוא עומד, כנראה, לצידה של הדמוקרטיה ולתביעת השיויון של כל בני-אדם. שהרי מהו פירושו של שיויון ביולוגי? שיויון הכבשים בעדר, שיויון החסידות בלהקה; אם מישהו יקבע אותו, לא תהיה בו עובדה המחייבת זכויות, אלא עובדת הטבע בלבד.

הדמוקרטיה, הרוצה להוכיח ש"כל בני-אדם נולדים שווים בזכויותיהם", לא תמצא סעד במדעי-הטבע. לא העובדות של הביולוגיה או הפסיכולוגיה תוכחנה את שיויונם של כל בני-אדם, אלא רק ההתעמקות הפילוסופית בשאלה: האדם – מהו?…

"ויאמר אלוהים: נעשה אדם בצלמנו כדמותנו…" (בראשית א' כ"ו). תורה זו של ספר בראשית על האדם שנברא בצלם, היא היסוד האמיתי של הדמוקרטיה… זהו היסוד לשיויונם של כל בני-האדם… עוד ארוכה וקשה הדרך, שבה תצטרך האנושות ללכת, עד שתבין – במחשבה ובמעשה – את עומקה של התורה הזאת על האחדות המהותית של המין האנושי, המיוסדת על אחדות הייעוד המוסרי של האדם "לתקן עולם במלכות שדי".

הצמח או החיה אינם מכירים שום צו, שום שאיפה ודחיפה לקראת מטרה מעבר להם, שטרם הושגה. ואילו האדם חי מתוך הדחיפה הפנימית, דחיפת הצו המוסרי הפועם בו עד יום מותו. האדם הוא אדם באשר הוא משועבד לחובתו המוסרית, והחובה המוסרית שווה לכל בני האדם ומשווה אותם… כך מלמדת אותנו תורת-המוסר להבין את מהות האדם. וכמו במקרים רבים אחרים, הקדימה גם כאן המחשבה הדתית בציוריותה את המחשבה הפילוסופית."

כתבה מתוך YNET, אנטישמיות בצרפת, דצמבר 2018

קִנְאַת אִישׁ מֵרֵעֵהוּ

הצו המוסרי, על פי ברגמן, הוא הבסיס לשוויון בינינו. אבל מה קורה כאשר הצו המוסרי הבא מן התודעה, מנפש הראש, כדברי נוימן, נתקל בצו אינסטינקטיבי עמוק יותר, הבא מנפש הבטן המחוללת בקרבנו פורענויות יוצאות דופן? על מקרה דומה לכך למדנו לאחרונה בפרשת "וישב", שבה מסופר על קנאת אחיו של יוסף ביוסף, קנאה שהביאה כמעט לרציחתו?

 "יִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם… וַיֹּאמְרוּ, אִישׁ אֶל-אָחִיו:  הִנֵּה, בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה–בָּא. וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ, וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת, וְאָמַרְנוּ, חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ; וְנִרְאֶה, מַה-יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו."

הרב חיים וידל מתייחס לעצמתה ולשכיחותה של הקנאה. בדבריו על הפרשה הוא כותב:

"…"וְרָאִיתִי אֲנִי אֶת כָּל עָמָל וְאֵת כָּל כִּשְׁרוֹן הַמַּעֲשֶׂה כִּי הִיא קִנְאַת אִישׁ מֵרֵעֵהוּ גַּם זֶה הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ" (קהלת ד, ד). כיוון שהקנאה כה אופיינית לאדם, לא רחוק בעיני לדבר על 'קנאת חינם' במקביל ל'שנאת חינם' ו'אהבת חינם', כלומר קנאה שאינה תלויה בדבר. קנאה שהינה, כמו אהבת חינם ושנאת חינם, תגובה עצמית לעצם קיומו של הזולת".

בהמשך דבריו מביא וידל מתוך מסכת שיר השירים רבה: "ד"א כי עזה כמות אהבה, אהבה שאהב יצחק את עשו הה"ד (בראשית כ"ה) ויאהב יצחק את עשו, קשה כשאול קנאה, שקנא עשו ליעקב, שנא' (בראשית כ"ז) וישטום עשו את יעקב" וכותב כי:

"האהבה היא טוטלית והיא ענין של חיים ומוות, לכן היא אינה יכולה להיות סובלנית לכל מה שמאיים עליה. הקנאה היא תולדת האהבה אך משהיא מופיעה, היא מאפילה עליה בעוצמתה ובעצם ממיתה אותה. אפשר שהשאלה שבדרשה: ומה תעשה אהבה בצד קנאה?, היא רטורית. אכן אין לאהבה מה לעשות לצד הקנאה. יתר על כן, כשמופיעה הקנאה חדלה האהבה להתקיים ומה שגרוע יותר היא מותמרת בשנאה גדולה ואיומה. כמו שרק אהבה יכולה לחולל. למשל כמו בסיפור של אמנון ותמר – וַיִּשְׂנָאֶהָ אַמְנוֹן שִׂנְאָה גְּדוֹלָה מְאֹד כִּי גְדוֹלָה הַשִּׂנְאָה אֲשֶׁר שְׂנֵאָהּ מֵאַהֲבָה אֲשֶׁר אֲהֵבָהּ וַיֹּאמֶר לָהּ אַמְנוֹן קוּמִי לֵכִי (שמואל ב יג טו)".

מוטיב זה, אם כן, של הקנאה, מתברר שוב עד כמה הוא נטוע עמוק בנפש הבטן ועד כמה הוא מחולל פורענויות גם בקרבה ראשונה, דוגמת אחים ואחיות, ואף אם מערכות היחסים שלהם מלאות אהבה. כך או כך אנחנו מבינים כי הקנאה כמחוללת האנטישמיות, רדיפת היהודים, ומגפת השנאה בקנה מידה שהביאה לרצח המוני, איננה רק תופעה הקשורה ביהודים וברדיפתם, וכי מדובר בתופעה אנושית אוניברסלית, שקיימת בכל מקום שבו היא חורגת מיכולתם של האדם והחברה שבתוכה הוא חי להתמודד עם האנרגיה האיומה שאותה היא יוצרת ולנווט אותה למקום של בנייה ויצירה.

בסיפורם של יוסף ואחיו יש מוטיב נוסף בעל ערך, והוא השנאה המיוחדת "לבעל החלומות", ליוצא דופן זה, שאיננו הולך בתלם, שעליה מספר עובדיה חממה, בשירו "בעל החלומות":

"הנה בעל החלומות הזה, ויראו אותו מרחוק

ובטרם יקרב אליהם, יתנכלו אותו להמיתו

מה החלום הזה אשר חלמת?!

האם משול למשול עלינו באת ?!

אנכי מבקש את אחי,

אבל תועה בשדה… אללי

וזו השנאה לבעל החלומות,

הקנאה לבעל החלומות

השנאה, הקנאה, הקינה על בעל החלומות…

וזו התפילה למען החלומות

התהילה למען החלומות

השירה השבירה הכבירה למען החלומות…

הנה בעל החלומות הזה, ויראו אותו ממרחקים

ולא ראוהו מקרוב, ראו רק גאווה וכתונת פסים

מה החלום הזה אשר חלמת?!

ומה החזון הזה אליו נבחרת?!

אנכי שלום – עולם מבקש,

אבל מהלך בשדה של בורות ושל אש

וזו השנאה לבעל החלומות

הקנאה לבעל החלומות

השנאה,  הקנאה, הטינה, לבעל החלומות…

וזו התפילה למען החלומות

התהילה למען החלומות

השירה השבירה האדירה למען החלומות…

ויש פתרונים לחלום… פול ניפול אל הבור

היכן שאין קרבה, אהבה, ענווה הקשבה ומזמור

וחושך לא מגרשים במקלות

 ואת האור לא ניתן לכסות

לא בבור או מצור,

את האור הטהור לא ניתן לכבות.

וזו הקנאה לבעל החלומות

השנאה לבעל החלומות

אין נביא בעירו, בשירו…

על ניסים ועל נפלאות

וזו התפילה למען החלומות

התהילה למען החלומות

השירה השבירה האדירה למען החלומות

הקנאה המיוחדת הזו, אם כך, ב"בעל החלומות", זה "ששלום עולם מבקש" ובשל כך נרדף, היא קנאה מיוחדת במינה, הרודפת את העם היהודי בכל תולדותיו. גם קנאה זו איננה ייחודית לרדיפת היהודים, והיא, מן הסתם, מושרשת בכולנו ומפעילה בנו כוחות עמוקים המשתלטים עלינו כפרטים וההולכים ומתפשטים לתוך הרקמה החברתית והקהילתית.

נראה, אם כך, כי תפישותיו של נוימן מותחות קשר הדוק בין המתחולל בנפש האדם פנימה – קנאה – והמתחולל בקהילה ובחברה בכלל. במאמר "חברותות מתהוות ותיקון עולם" מוסיף על כך אברהם שפירא את הדברים הבאים, בהתייחסו להתפתחות במחשבתו של בובר:

"… הוא התחיל מ"האני [ה]עולה מתוך יחס אל האתה", התרכז בהנחה ש"רק אדם עם אדם הוא דמות-אדם שלמה" בלא להידרש באופן ממשי לתהליכי התהוות האישיות (אינדיווידואציה). אט-אט הוא נוכח שלמעקשים החיצוניים יש מקור אישי-פנימי, ששורש משברי היחסים הוא במשבר האדם. ועל כן יש תחילה לחדש את האדם מתוכו. בשלה בו ההכרה שהבא לתקן את העולם חייב להתחיל בתיקון עצמי…, הווה אומר להתחיל בו בעצמו, ולא לסיים. וזאת משום "שאין תכלית לשום נפש בתוך עצמה, בתשועת עצמה"; בשלב מסוים "מצווים אנו להסיח דעתנו מעצמנו וליתן דעתנו על העולם", עולם האדם. בכאן ובעכשיו, בעולם זה המסור לאדם לחיות בו, מתחילים תהליכי שינוי המבנה הפנימי של חיי הצוותא האנושית, המופרים על-ידי דחפי גאולה. ההתגשמות תגיע למיצויה בתיקון עולמה של משפחת האדם ובהשלמת הבריאה בכללותה. בעקבות אנקדוטה חסידית מנסח בובר: "כשהקים אדם שלום בתוך עצמו, מסוגל הוא להקימו בכל העולם".

ברור מהדברים שבהיעדר אותו תיקון פנימי, צפות ועולות המחלות החברתיות, והאנטישמיות בראשן. הבנת מנגנון זה מאפשרת לנו להבין טוב יותר את האנטישמיות ומניעיה, כגון הקנאה וההשלכה. ניתן, כמובן, לזהות מנגנונים דומים גם בתוך העם היהודי ולאבחן אותם – גורמים הרסניים שחוסר היכולת להציב להם גבולות ומשוכות נפשיות ופסיכולוגיות מדרדר פרטים וציבורים למקום שבו נפשם המתוסכלת, העצובה והכועסת, משליכה מררתה על הזולת, במקרים קיצוניים עד לשיגעון ולרצח. האם יש דרך להתמודד עם מחלה חשוכת מרפא זו, או "לסטות מעל דרכה", כפי שכתב פינסקר? מערכת חברתית שתספק לכולם חוויות של הצלחה וביטחון, כפי שרומז נוימן לעיל, עשויה לסייע, אבל כאשר גם זה אינו מספיק, נקלעים האדם והחברה למבוי סתום. ולמבוי סתום קשה כִשְׁאוֹל זה, ניסו היהודים למצוא פתרון במשך מאות שנים.

כתבה מYNET, אנטישמיות ברוסיה, דצמבר 2018

לבל היות מנוצח בחדרי הלב

בשנת 40 לפני הספירה התרחש בגליל המערבי אירוע יוצא דופן בעוצמתו:

"… עשרים ושש שנים לפני פרוץ המרד הגדול ושלושים שנה לפני החורבן, נתייצבו בבקעת עכו… אלה מול אלה; חיל רומאי עצום… ורבבות יהודים שנהרו והתקבצו בהמוניהם, על נשיהם, זקניהם וטפם, בעימות גורלי.

… מול נציב סוריה פטרוניוס, שעל פי פקודת הקיסר קאיוס קאליגולה, יצא להציב בכוח את פסלו של הקיסר במקדש בירושלים, ניצבו זקני היהודים ונשאו דבר ההתנגדות הנחרצת והנואשת של ישראל בקיסרות כולה…

כאשר שאלם פטרוניוס אם הם יודעים מה חסרת טעם היא התנגדותם… הם משיבים…:

"לעולם לא נילחם, אך נמות עד שלא נעבור על החוקים"  (פלוויוס)  … "עיניך הרואות כי אין נשק בידינו… אנשי שלום אנחנו מטבענו והוא משאת נפשנו… נודע לנו שנתכנסו חיילות רגלים ורוכבים אשר ייצאו נגדנו אם נתקומם… אנחנו מוכנים למסור עצמנו לטבח… מה צורך יש בצבא?" (פילון).

הדרך של היהדות להתמודד עם אפידמיית הקנאה והשנאה כלפיה עברה כל השנים במה שניסח ברל כצנלסון בהקדמה לספר הגבורה: "לבל היות מנוצח בחדרי-הלב, ולא לפשוע במצפון… הגבורה העברית שלאחר החורבן לא זכתה אלא לגמול אחד: להיות שלימה עם עצמה". האם הצליחו היהודים בשיטה זו לאיין או להמעיט את הקנאה כלפיהם? מתברר שלא. המוכנות של היהודי ליפול על חרבו, להיהרג על "קידוש השם" ולהמית את בני משפחתו, ובלבד שלא לבגוד באמונתו, העצימה את הקנאה, הפחד, הכעס והאיבה כלפיו. המופת הטראגי של חנה ושבעת בניה, המוסרים עצמם לטבח על מנת שלא לעבור על דתם ולבגוד במצפונם, נותן ליהודים כוח לעמוד בגורלם האכזר – איך אינו משנה אותו.

גם הקמתה של מדינת ישראל שלנו לא שחררה את העם היושב בציון מהקנאה כלפיו, המולידה חלק מהתופעות הקשות והאיומות שאותן אנו ממשיכים לחוות גם לאחר שבחרנו להציב קרקע וריבונות תחת רגלינו ולחזור להיסטוריה. רק לאחרונה פורסמו ברשת CNN תוצאות סקר שהקיף מעל 7,000 אירופאים. לפי הסקר, כרבע מהאירופאים מאמינים שליהודים יש השפעה גדולה מדי על הכלכלה ומספר דומה מאשים אותם בהשפעה מוגזמת על מלחמות וסכסוכים ברחבי העולם. כשליש מעידים שאינם יודעים כמעט שום דבר על השואה. כחמישית מהנשאלים טוענים שהאנטישמיות היא תוצאת התנהגותם של היהודים ושליש מהם גורסים שתומכי ישראל משתמשים במקרים של אנטישמיות כדי להעביר ביקורת על ישראל.

אין לכחד: גם חלק ממעשינו שלנו אינם מועילים, מן הסתם, וזה בלשון המעטה. אך עומק והיקף השנאה אינם נובעים, כנראה, מניתוח פוליטי מושכל של הגאו-פוליטיקה המזרח-תיכונית (המשמשת גם כקרדום לחפור בו בעניין השנאה לעם היהודי באשר הוא) אלא מיסודות נפשיים עמוקים יותר הקשורים גם בכך שממי שמעיד על עצמו שהוא "ממלכת כהנים וגוי קדוש" מצפים, ובצדק, להרבה יותר. אלא שלעיתים, גם התנהגות העולה בקנה אחד עם הרצון להיות מופתיים, אינה מועילה ואף גורמת את ההיפך הגמור.

שרידותה של האנטישמיות לאורך הדורות נובעת מהיותה מעוגנת בעומקים החשוכים ביותר של הפסיכולוגיה האנושית, כאמור. כה עמוקה ושורשית האנטישמיות, עד שיש לה מאפיינים של תופעה גנטית בשדה התרבות.  על כך ניתן ללמוד מסיפורו של זאב איבינסקי, אשר נסע עם רעייתו, ראומה שטורמן ז"ל, לביקור ברוסיה. בהגיעם לבית המלון קיבל את פניהם איש הקבלה אשר באופן מאוד מחבק גילה סימפטיה, אמפתיה ואהדה בלתי מוסתרת לישראלים שהגיעו למלונו. זאב מעיד כי לא ניכרה כל איבה, ואף לא קמצוץ של רתיעה, כאשר שאל אותם, כנראה בכדי להפגין את אהדתו ליהודים ולישראל, כיצד מסתדרים היהודים הישראלים בחג הפסח, כאשר אין להם בנמצא דם של ילדים נוצרים לאפות ממנו את המצות.

במובן זה, יתכן ש"היהודים הם רק תירוץ", והם במובן זה תירוץ מצוין – שכן "אחרותם" ושונותם מאוכלוסיית הרוב שבתוכה חיו לאורך אלפי שנים מעוגנות הן בתנאים המטריאליים האובייקטיביים, הן במיתוסים המכוננים של הנצרות והן בהגותם ובתפיסתם העצמית של היהודים עצמם. חשוב, אם כך, להזכיר לעצמנו כי מדובר גם כאן בעניין כלל-אנושי שאינו קשור ליהודים לבדם, אלא שהיהודים הפכו, לאסוננו, לקרבן המובהק ביותר של התופעה.

פסיכולוגיית השעיר לעזאזל

כאמור, אין מדובר כלל בעניין הקשור רק בנו כיהודים בלבד, אלא במופע אוניברסלי המתחולל גם בינינו, גם בתוככי החברה הישראלית, והנפרס בפנינו יום-יום ושעה-שעה ברשתות החברתיות, בכלי התקשורת וברחוב. זהו הפחד מפני השונה והאחר, המסוגל לשמור על ערכיו בכל תנאי מזג אוויר, המתמודד ונאבק עם עצמו ובלבד שלא יבגוד במצפונו, המבקש להיות למופת, הנכשל וקם פעם אחר פעם, והופך בשל כך לאובייקט לקנאה, שנאה, כעס, תסכול ורצון להעלימו בכל דרך אפשרית. אריך נוימן כותב כי :

"האדם הפרימיטיבי – והרי ידוע שבתוך קיבוץ אנשים נוהג אדם תמיד כאדם פרימיטיבי – אינו יכול בשום פנים להכיר ברע כב'רע שלו עצמו'… לפיכך הוא מתנסה ברע כבמשהו זר לו".

הוא ממשיך ומציג שלוש קבוצות שעליהן ההמון "משליך" לרוב את צלו. הקבוצה הראשונה היא, כמובן, זרים ומיעוטים, ששימשו מאז ומעולם כקרבנות התרבות השלטת:

"… הזרים שימשו מאז ומעולם כקרבנות השלכת הצל. המיעוטים שבכל עם ועם, הזרים, הם האובייקטים של ההשלכה הזאת. והם מתאימים לתפקידם זה בייחוד כשהם בני סוג גזעי או לאומי אחר, ועל אחת כמה וכמה כשצבע עורם אחר. בעיה פסיכולוגית זו של המיעוטים עשויה גוונים שונים מבחינת הדת, הלאום, הגזע והחברה, אבל תמיד היא משמשת סימפטום של מבנה נפשי קולקטיבי מפוצל".

הקבוצה השנייה, שאותה הופך ההמון לקרבן בשל נפשו המסוכסכת, היא חברים בקבוצה השלטת אשר המבנה הנפשי או המוסרי שלהם אינו תואם את ערכי הקולקטיב:

"…על 'נחותי-המוסר', היינו אלה שאין התאמה בינם ובין הערכים המוחלטים של הקולקטיב… כמו, למשל, פסיכופאתים, חולים ובעלי נפש אטאביסטית… מטיל מנגנון החוק והעונשין חרם, מעניש אותם ומוציאם להורג".

הקבוצה השלישית של קרבנות התופעה שבה אנו עוסקים היא יחידי הסגולה, הגאונים והמנהיגים הבולטים שבקבוצה. להקרבת יחידי הסגולה משמעות פסיכולוגית-סמלית עמוקה והיא מטהרת, לכאורה, את הקולקטיב, אך משחק כאן תפקיד גם עניין נוסף:

"יחיד-הסגולה הוא בנוסף על כך גם 'הזר', מנקודת הראות של הקולקטיב. ההמון, מתוך נטייתו לאינרציה ושאיפתו להחזיק בעמדת-הבינוניות שלו, מעלה לקרבן את אנשי-השוליים – את נחותי הדרגה… וכן את עליוני הדרגה".

האנטישמיות, עם כל ייחודיותה, פועלת, אם כך, כנראה, על פי ההגיונות המניעים את תופעת השעיר לעזאזל האוניברסאלית. ייתכן שמה שהופך אותה לתופעה מקיפה כל כך ומתמידה הוא היות היהודים "מתאימים" לשלוש הקטגוריות שעליהן מושלכת פסיכולוגיה זו: בכל תפוצותיהם הם בהכרח זרים, בני עם ודת שונים ומשונים; בדבקותם במנהגים קדומים, בתנאי החיים העלובים שנכפו על רובם ובסירובם לקבל את ישו, יכלו הנוצרים לראות חוסר התאמה "לערכיו המוחלטים של הקולקטיב"; ובבולטות של מיעוט היהודים באליטות הכלכליות והאינטלקטואליות, כמו גם, בהמשך, המהפכניות, ניתן לזהות סימנים של "יחידות סגולה". העובדה כי במקרים רבים היהודים דווקא דומים מאוד לאוכלוסייה אשר בקרבה הם חיים, הפכה את רדיפתם לכלי דיכוי פוליטי יעיל במיוחד עבור משטרים שביקשו לנצל את הרדיפה לצרכיהם.

השעיר לעזאזל כמוצא נפשי לקנאה

אם כך, מהי הדרך להתמודד עם מארה זו? ב"פסיכולוגיית המעמקים" כותב אריך נוימן כי הדרך להתמודד עם חולי חברתי, תרבותי, נפשי ורוחני כזה, טמונה ביכולתם של אנשים וקבוצות להכיל את המחלה הזו בקרבם, לעבד בתוכם את המחלה כאילו הייתה סוג של חיסון נפשי, ולהכריע להיות לעוגן לחברה – עוגן המלמד בהתנהגותו את האחרים, את החברה, כיצד להתמודד עם הנגע הזה. אך זה יכול לקרות, כאמור, רק לאחר שאדם או קבוצה זו חוו את הנוראות הזו בתוכה ויכלו לה:

"האחריות כלפי הקבוצה תיתכן רק לאחר שאישיותו של האחראי התגברה תחילה על בעיית הצל שבה. תחילה חייב הפרט לטפל בפרובלמאטיקה המוסרית היסודית שבו, ורק אחר כך יוכל להוות גורם קולקטיבי אחראי. תפקיד קשה מוטל על הפרט: להכיר בעובדה שהוא בלתי מושלם על ידי ההודאה בצד הצל שבו.[2]

היחיד, ככל שהוא חי במציאות את כוליות הוויית היחיד שלו, משמש אפוא כעין מזקק אלכימי המתיך את יסודות הקולקטיב ויוצר בהם סינתזה חדשה, המוצעת אחר-כך לקולקטיב. אך על ידי כך שהוא מקדים ומעכל את הרע, על-ידי כך שהוא מטמיע את צילו, הוא משמש גם מכשיר חיסון לקולקטיב. צילו של היחיד קשור תמיד בצילה הקולקטיבי של הקבוצה, וכשהוא מעכל את הרע שבו, מתעכל גם משהו מן הרע שבקולקטיב[3]".

לא כל אחד ואחת מסוגלים לתהליך זה, ולכן נפוצה כל כך התופעה הפסיכולוגית הידועה בהשאלה, כאמור מעלה, כ"שעיר לעזאזל". מצוות "שעיר לעזאזל" נולדה בתקופת בית המקדש וקוימה ביום הכיפורים, כאשר חטאיהם ואשמתם של כלל ישראל הוטלו בתיש אשר נשלח אל מותו במדבר. ריטואל דתי זה היה מבוסס על ההבנה הפסיכולוגית העמוקה של אבותינו, שראו בו דרך להינקות מתחושת האשם שלהם, מעין "פיגומים" שלהם זקוקה נפש שטרם "התגברה תחילה על בעיית הצל שבה", כדברי נוימן. מעניין שמצווה זו היא בין המצוות שהובאו על ידי אנטישמים לאורך הדורות כדוגמה למנהגים פגאניים שנותרו ביהדות. דווקא המצווה שנועדה לסייע להתגבר על ההשלכות השליליות של "צד הצל" הותקפה על ידי אלו שצילם השתלט עליהם.

הטקס הדתי הזה, שאינו נהוג יותר במקומותינו, הומר בתהליכי דה-הומניזציה ודה-לגיטימציה של האחר, שעליו, במקום על התיש, מושלכים החטאים והעוונות הגורמים לנו רגשות אשם מייסרים. כך אנו עדים לתופעות ההולכות ומתפשטות לכדי "התפרצויות אפדימיות המוניות של צד הצל באנושות", והדבר נכון ביתר שאת בעידן הרשתות החברתיות.

בראיון לתכנית הטלוויזיה האמריקאית "60 דקות"[4] קבע ראש מכון האינטרנט באוניברסיטת אוקספורד כי מחצית מהחדשות שהופצו ברשתות החברתיות ביום הבחירות לנשיאות ארה"ב (ב 2015) היו מזויפות. באותה התכנית הוסבר כי שימוש ב"בוטים", תוכנות מחשב המתחזות לבני אדם ברשתות החברתיות, ושימוש בכותרות בוטות ו"מילים מסוימות מאוד המייצרות תגובה רגשית" יכול לגרום לשקרים להתפשט כאש בשדה הקוצים של האינטרנט, להשפיע על דעות ועמדות ואף להניע אנשים לפעולות קיצוניות, כדוגמת האזרח שפרץ ביריות לפיצריה בוושינגטון בעקבות כתבה מזויפת על רשת פדופיליה שהופעלה במקום (על ידי לא אחרת מאשר המועמדת הדמוקרטית לנשיאות הילרי קלינטון).

האפקטיביות של שימוש ברשתות החברתיות ל"הפעלת" המנגנון של השעיר לעזאזל, מוסברת על ידי מורו של נוימן, קרל גוסטב יונג, שכתב כי: "כאשר בני אדם מתאספים ויוצרים אספסוף, או אז משתחררים הכוחות הדינמיים של האדם הקולקטיבי – חיות או שדים השוכבים רדומים בכל פרט ופרט, עד אשר הוא נעשה חלק מההמון. האדם המצוי בהמון שוקע באופן בלתי מודע אל רמה מוסרית ואינטלקטואלית נמוכה יותר…". תופעה פסיכולוגית זו, שבכוחה להסיג אף את האינטיליגנטים והמוסריים שבינינו להתנהגות פרימיטיבית ואלימה, מנוצלת היטב על ידי בעלי עניין העושים שימוש מודע בהמון הוירטואלי הנוצר בפייסבוק, טוויטר ודומיהן.

מנקודת המבט של הקרבנות אין הבדל בין צד הצל לרוע

אלה ההופכים בעל כורחם ל"שעירים לעזאזל" חווים חוויה הקרובה למה שמתארת נעמי קליין בספרה "דוקטרינת ההלם", כשהיא מתייחסת להשפעה התודעתית שיש למלחמות, אסונות טבע וחקירות בעינויים על נפש האדם ועל החברה כולה:

"הדוקטרינה הצבאית של 'ההלם והמורא' נועדה 'לשלוט ברצונו, בתפיסותיו ובהבנתו של היריב ולהפוך אותו לחסר אונים פשוטו כמשמעו – נטול כל יכולת לפעול או להגיב'.

העינויים אינם רק אמצעי לכפיית מדיניות לא רצויה על עמים מתמרדים; הם גם מטאפורה להיגיון העומד בבסיסה של דוקטרינת ההלם… מטרתו של שלב ה'ריכוך' הזה היא לחולל מעין סופת הוריקן בנפש: האסיר כל כך מפוחד וברגרסיה כל כך עמוקה, עד שאינו יכול עוד לחשוב בצורה רציונלית או להגן על האינטרסים שלו.

אחד מספרי ההדרכה של הסי-איי-אי מספק הסבר קולע במיוחד: 'יש רגע – לפעמים קצר להפליא – שבו הערנות מנוטרלת, מצב של מן הלם או שיתוק פסיכולוגי. המצב הזה נגרם על-ידי חוויה טראומטית או כמעט-טראומטית שמנפצת, כביכול, את העולם המוכר לסובייקט, וגם את הדימוי העצמי שלו בתוך העולם הזה. חוקר מנוסה מזהה את המצב הזה מייד, ויודע כי זהו הרגע ש'המקור' פתוח להשׁאה ולצייתנות, לאין ערוך יותר משהיה בטרם נחשף להלם".

חוויית ההלם שאותה חשים השעירים לעזאזל מטילה עליהם פעמים רבות אימה עמוקה כל כך, עד שהם חדלים מלהתמודד עם המציאות. אין זה קורה בשל החלטה מודעת, אלא כיוון שהמנגנון המנטלי הבריא שלהם משתק את כושר פעולתם בתגובה לעלבון המהמם שהוטח בהם. העלבון, הביזוי וההשפלה עלולים להתפרש אצל המבוזה בטעות כעונש, המגיע לו בדין משום שמשהו בו אינו כשורה; אך זהו, למעשה, הלם מהפרת כללי ההתנהגות הבסיסיים ביותר על ידי אלו שבחרו להטיח האשמות איומות כל כך, החורגות מכל קנה מידה של התנהגות אנושית.

ערעור זה של הנורמות ההכרחיות לקיומה של חברה מתבטא פעמים רבות אצל הקרבן בתחושה של אלם ושיתוק, בהתכנסות לתוך עצמו ואף בריטואלים המזכירים אבלות. מהי, אם כן, הדרך הנכונה לחיות בתוך סבך זה שנפרש כאן? שאלה זו הופכת למסובכת עוד יותר כתוצאה מהיבטים פסיכולוגיים עמוקים נוספים, שאינם קשורים בהכרח בתופעות השעיר לעזאזל ו"צד הצל".

בפסיכולוגיה החברתית מוכרים צמד המונחים המשלימים "טעות הייחוס הבסיסית", הגורמת לאדם להמעיט במשקלם של אילוצים חיצוניים כשהוא בוחן את מעשיו של אחר, ו"ההטיה לטובת עצמי", המביאה אדם לייחס את מעשיו שלו, ובעיקר את אלו שהוא תופס כשליליים, דווקא לנסיבות חיצוניות ולהמעיט במרכיבי הרצון והבחירה. כך, למשל, כאשר הזולת פוגע בי הרי זה כיוון שהוא רע ובוחר להזיק, בעוד שאם מעשיי שלי פוגעים בזולת הרי זה לרוב תוצאה של אילוץ חיצוני ולא פרי בחירה המשליכה על דמותי המוסרית.

"טעות הייחוס הבסיסית" עולה, לדעתי, בקנה אחד עם ההסבר על המנגנון האנושי המגולם בתופעת "השעיר לעזאזל", והצורך של האדם להינקות מתחושות השנאה, האיבה והקנאה שבו באמצעות הטלתן באחר, עד לאיונו. ל"ההטיה לטובת העצמי" לעומת זאת, חשיבות רבה מאוד דווקא בקרב אלה הנרדפים, העלולים להפוך בעיני עצמם לקדושים מעונים ולנפח את עצמם עד להתפוצצות ממש. התפוצצות זו באה לידי ביטוי בהטלת האשמה כולה על הסביבה, מבלי להתבונן לעומק על עצמי ומבלי להבין את "הצל" שבי, היכול לגרום לכך שהאחר רודף אותי.

לצד תופעת "הצל" המופעלת, כאמור, על ידי יסודות נפשיים-ביולוגיים עמוקים, קיימת תופעה נוספת, שהיא פשוט "רוע", אנשים הבוחרים לעשות את הרע. בחלק מהמקרים מדובר בבחירה מודעת לעשות את הרע ולהעצימו באשר הוא; לא בשל הטיה פסיכולוגית, ולא כהשלכה על שעיר לעזאזל, אלא פשוט בשם הרוע. כותב על כך ד"ר יעקב לזוביק בדבריו הקאנוניים על "האלפיניסטים של הרוע":

"יש מטאפורה שגורה לתיאור טכניקת ההגעה לרוע: המדרון החלקלק. כולנו מתחילים בראש המדרון ועלולים להחליק במורד… אני מבקש להציע מודל חלופי: מודל מטפסי ההרים האלפיניסטים. נניח לרגע שהזדון נמצא דווקא בפסגה גבוהה, בראש מצוקים גבוהים, היכן שהקור נצחי והחמצן דליל. רוב בני האדם מצויים רוב ימיהם למטה, די קרוב לגובה פני הים. אמנם כל אחד יכול לעלות מדרגות, ולטפס על גבעה קטנה, זה עניין שבשגרה, אולם לא כל אחד יכול לטפס הרים, ורק מתי מעט יכולים לטפס מעל כמה אלפי מטרים. יתרה מכך: רוב האנושות לעולם לא תוכל לטפס אל מעבר ל-5,000 מ', ומי שמסוגל יצליח בכך רק לאחר הכשרה מתאימה ובציוד מתאים. אי-אפשר להגיע לשם בהיסח הדעת, אלא רק בכוונה תחילה".

"כדאי וראוי לחיות כיהודי" (י. טבנקין)

כך או כך, מובן כי אדם או ציבור העומדים במבחן הקנאה, השעירות לעזאזל או הרוע, עשויים, חלילה, לאבד את קנה המידה הפנימי להבנת התהליכים האובייקטיביים שבתוכם הם מצויים ולהסביר את מצבם באופן מוטה ומוטעה, עד כדי, חלילה, איבוד צלם האדם שלהם והפיכתם לפסיכופתים שדבר אינו טורד אותם, ו/או ללקות באופן פתולוגי בהטיה לטובת העצמי. לחלופין, הם עשויים להיכנס להלם ולאיבוד עשתונות מוחלט. מעטים העמים שעמדו במצבים שכאלה, שבהם עשוי היה להישמע המשפט, שאותו אמר נער יהודי בגטו וילנה:

"המורה! אנחנו מוצאנו מיעקב, ואילו 'הם' (השומרים והרוצחים, אלה שעושים לנו את הרע), מוצאם מעשו; האם נכון הדבר? והרי זה טוב! אני רוצה להיות שייך ליעקב ולא לעשו".[5]

כלומר, עדיף להימנות עם אלה העושים את הטוב מאשר להיות חלק מה"מצליחים", העושים את הרע. פרשנות זו אין משמעותה פציפיזם וכניעה לגורל, אלא ההיפך הוא הנכון: התמודדות בתוך המציאות מבלי לאבד את קנה המידה ואת כושר השיפוט; ומבלי להיכנע לתופעות התרבותיות, הפוליטיות והנפשיות – אלא תוך התמודדות מתמדת עם עצמך וסביבתך בכל מצב שהוא, כדבריו של ברל כצנלסון:

"ואם זר לא יבין לעצמת הכוח הגנוז בגבורה היהודית המנוצחת, אין גם יהודים מכירים בה. מה בצע בגבורה שאינה מנצחת, והרי גם ניצחונותיה הזעירים אינם אלא לרגע קט ואין בהם למנוע את השנאה המשתוללת? – שואלת הפיכחות היהודית, מאז ימי הקנאים ועד ההגנה העצמית בימינו. עם גבורה שאינה מנצחת ממצים את עומק הדין, אין סולחים לה דבר. אם יש עוד סופר את נאדנו, אין צורר בצרור החיים את גבורתנו.

אולם גבורת-ישראל צרורה בצרור החיים של האומה. וגם כשאינה רשומה בספרים היא חרותה במעמקי הנפש. יסוד הגבורה הוא עצם מעצמו של סוד הקיום הישראלי. אין לחיות את חיי ישראל, בין דתות תוקפות, בין מלכויות מתנצחות, בין מעמדות יריבים, בתוך מהפכות, תמיד במלתעות הסכנה, מבלי גבורה. אלמלא גבורה קשת-עורף זו, כלום היה בנו הכוח לצפות לניצחון ביום מן הימים? מנערי הקנאים, אשר 'מעניהם התחכמו להביא עליהם כל מיני ייסורים נוראים, וקרעו את בשרם לגזרים, בדרשם מהם רק אחת, כי יודו במו פיהם אשר הם מקבלים עליהם עול מלכות הקיסר', ו'מהם לא נכנע אף אחד לבטא בשפתיו כי קיסר אדון לו' ועד נוער הקנאים של ימינו, השומר על הגחלת העברית במחתרת ובשבי – פתילה אחת היא, אשר איננה אֻכֶּלֶת. ואם יש ערובה – בה ערובתנו.

והלב שואל: מה גורל נשקף לגבורה העברית עם חידוש חיי מולדת? הנזכה כאן לחידוש הגבורה החשמונאית, אשר גמולה לא רק במצפונה, כי-אם גם בניצחונה?

'מדור לדור לא נשפך טהור מדם חורשי תל-חי'. אך לא כמורדים-נואשים ולא כטרופי אינקוויזיציה מתים בארץ חורשים ומגינים. תוגת מותם היא תוגת שאול ויונתן אשר יסדו את חירות ישראל. בחייהם וגם במותם הם אומרים לנו: נחמו נחמו עמי".

"מה גורל נשקף לגבורה העברית עם חידוש חיי המולדת?" שואל ברל. כלומר, מה מצופה מאיתנו בהיותנו חזקים, עצמאיים, חיים על אדמתנו במדינתנו הריבונית? מהו יסוד הגבורה המצופה מאיתנו בתוך החברה הישראלית, המציינת 70 שנים להקמתה של מדינת ישראל?

נדמה לי שגבורה מיוחדת זו טמונה ביכולת לגבש חברת מופת, אשר פרטיה יודעים ומכירים בעצמם את פתולוגית "השעיר לעזאזל", מכירים בעצמם את צד הצל שבכולנו ואינם הופכים עצמם לא לקדושים מעונים ולא לצדיקים "כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא" (קהלת ז', כ'). קהל אנשים היודעים לעכל את הרע שבהם ולא להפוך את האחר לשעיר לעזאזל, אבל גם מסוגלים לא לנפח את צלמם ודמותם אל מעבר לדמותו של אדם החי בקוסמוס שבו כוכבים ושמשות לאין סוף.

זו חברת מופת היודעת לתחום ולמתוח את "קו התיחום" בין היכולת להכיל ולעבד את הרע בתוכך, לבין המענה הבלתי מתפשר לרוע. היודעת כי "המרחם על אכזרים סופו להתאכזר לרחמנים". המבינה כי עיכול והכלת הרע של האחר ועיבודו אין משמעותם מתן לגיטימציה להשתוללות ולהתפרעות, אך היודעת גם את האיפוק ואת היכולת לעמוד במבחנים מבלי להתבולל לתוך הפסיכוזה.

הגבורה המיוחלת, אם כך, מאלה העומדים כבדרך שגרה במצב השעירים לעזאזל, איננה טעונה רק בציפייה שלא להיכנע, ואיננה מבקשת את הפציפיזם כאורח חיים ואת הגשת הלחי השנייה כדת. משמעה ללכת בדרך הקשה של ההגשמה, של היכולת להיות אנחנו בכל מצב שהוא, ולשמור על צלמנו ודמותנו ברגעים הקשים יותר, כמו גם ברגעי הצלחה.

גבורה מיוחדת זו היא היוצרת את הקנאה האיומה ומחולל את השעירות לעזאזל. זהו הצו הפנימי שחולל את עמנו הקטן, אשר ביקש לאורך כל הדורות לממש בעלמא הדין חברת מופת, ואף על פי כן ולמרות הכול, המשיך להאמין, כדברי טבנקין, כי "כדאי וראוי לחיות כיהודי", בגבורה שמצפונה וניצחונה שלובים.

לו יהי.

פסח.

**

ערך והאיר: יואב רימר

[1] ע"מ 44-45

[2] עמ' 75

[3] עמ' 103

[4] שודר בתוכנית "רואים עולם" 14/4/17

[5] זליג קלמנוביץ, יומן בגטו וילנה, ע"מ 103-104, מובא אצל זאב איבינסקי, היות יהודי, ע"מ 68.

מדוע נזקק סטאלין לסוּצְקֶבֶר

ב' חשון תשע"ט

11 אוקטובר 2018

"וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים: / לֹא עוֹד יָבִיא / אָדָם אֶל פִּיו הָרָעָב / מִבְּשַׂר-הַשּׁוֹר, אוֹ לֶחֶם /

אוֹ תְּאֵנָה, אוֹ דְּבַשׁ: / יִטְעַם מִלָּה בִּלְבַד אוֹ שְׁתַּיִם / וְיִשְׂבַּע".

אברהם סוּצְקֶבֶר

בסרטם של אורי ברבש והדס קלדרון (נכדתו של אברהם סוּצְקֶבֶר), "דבש שחור", המספר את סיפורו של העם היהודי במאה השנים האחרונות דרך מגילת חייו של סוּצְקֶבֶר, מסופר על אירוע בחייו, שאילו לא היה אמיתי ניתן היה בהחלט לחשוב אותו לאגדה אלמותית. סוּצְקֶבֶר, שניצל בעור שיניו מגטו וילנה, מגיע ליערות נארוץ' בבלארוס. שם, יחד עם רעייתו פרידק'ה, הוא נלחם כפרטיזן. לידיו של סטאלין מגיע אחד משיריו של סוּצְקֶבֶר, וסטאלין זה, איש הדמים, פוקד במהלכה של מלחמת העולם השנייה, שבה נפלו כשלושים מיליון רוסים, לשלוח מטוס ליער זה ולחלץ בחיים את אברהם סוּצְקֶבֶר המשורר. המטוס מופל על ידי הנאצים, וסטאלין שולח מטוס נוסף ומציל את סוּצְקֶבֶר ופרידק'ה ומביאם למוסקבה.

בספרה "רק שנה אחת", מתארת סווטלאנה יוסיפונובה אלילויובה סטאלין, בתו האהובה של אחד העריצים האכזריים במאה העשרים, את רגע מותו של אביה:

"שלושה ימים עשיתי ליד מיטתו של אבי הגוסס, וראיתי את מותו. חשתי כאב ואימה, מפני שזה היה אבי. אלא שהרגשתי וידעתי, כי לאחר מוות זה יבוא השחרור, והבינותי כי זה יהיה גם שחרורי אני. בימים שקדמו לקבורה עמדתי ליד הארון שעות רבות, והסתכלתי בזרם האנשים העוברים באולם-העמודים. שונה היה נהגם של הבריות. רבים בכו. מהם שהביאו פרחים, ומהם שהסתכלו בסקרנות כדי להיוָכח כי אמת הדבר, ואכן איננו עוד. לפעמים נפגשו מבטי במבטי מכרים מבית־הספר. רבים מהם לא ראיתי זה שנים. היתה בי חרדה, מפני שרגשותי מנוגדים היו: חשתי כאב והקלה בעת ובעונה אחת, וגידפתי את עצמי על שבת רעה אני. בשעת־פרידה אחרונה, כשהיה עלי לנשק את מצח הנפטר, וכל האנשים העומדים סביבי מצפים לכך ומסתכלים בי, לא עצרתי כוח לעשות את המעשה. אחר־כך לא עליתי גם לקבר אבי שליד חומת הקרמל אפילו פעם אחת "

ובכן מה הניע את האיש הזה להזדקק למשורר היהודי היידי, עד כדי כך ששלח שני מטוסים להצילו?

אולי רצה חלק ונחלה בנצח, כדבריו של לוינס על נאומו של שי עגנון בטקס קבלת הנובל לספרות. וכך אומר לוינס:

"מדוע מברך עגנון באותו רגע את חי העולמים שנתן לישראל תורת חיים, אם לא כדי למצוא במצוות הצדק והאהבה לזולת, באתיקה שהפילוסופים משפילים אותה, ושהאלימים מתעלמים ממנה, את המשמעות של כל המשמעויות, חזקה יותר מן המוות, כלומר ראויה לקורבן העילאי, שמשמעותה לא-מוות במוות?"

אלא שסטלין לא זכה לגעת במשמעות של כל המשמעויות החזקה יותר מן המוות, ומותו היו לו כמוות במוות. כדבריה של בתו: "בסופו של דבר כאבי הגסיסה היו איומים, מבטו היה נורא מטורף או זועם ומלא פחד מוות".

בשירו, "לוחות העופרת של דפוס רום" –  בית דפוס יהודי שפעל בוילנה מסוף המאה ה-18, והתפרסם בעיקר בזכות מהדורת התלמוד הבבלי שהוציא לאור בשנת תר"מ-תרמ"ו (1880-1886), שמשמש יסוד לכל הדפסת התלמוד הבבלי עד היום – מתאר סוּצְקֶבֶר את רגע התכת לוחות העופרת, שבהם הדפיסו את התלמוד, לקליעים:

לוחות העופרת של דפוס רום

"מִסָּבִיב יֵשׁ‏‏ סוֹרְגִים, אַךְ יָדֵינוּ שְׁלוּחוֹת

לֶאֱסֹר אֶת הָאוֹר הַחָפּשִׁי וְלִפרֹם

אֶת הַלַּיְלָה, לִשְׁלֹל וְלָקַחַת לוּחוֹת –

אֶת לוּחוֹת הָעוֹפֶרֶת שֶׁל בֵּית הַדְּפוּס רוֹם.

וְאֲנַחְנוּ – חוֹלְמִים – נֵהָפֵךְ חַיָלִים

וּמֵרוּחַ־עוֹפֶרֶת נַתִּיךְ כָּאן קְלִיעִים.

וּפָּתַחְנוּ חוֹתָם, שֶׁנּוּכַל לְהוֹשִׁיט

אֶת יָדֵינוּ שֵנִית לְאוֹתָהּ מְעָרָה.

בִּצְלָלִים בְּשִרְיוֹן וּלְאוֹר עֲשָׁשִׁית

אוֹתִיּוֹת נוֹצָקוֹת פֹּה שׁוּרָה לְשׁוּרָה.

כְּמוֹ אָבוֹת כֹּהֲנִים שֶׁיָּצְקוּ בַּמִּקְדָּש

לִמּנוֹרוֹת הַזָּהָב מִפַּךְ שֶׁמֶן חָדָש.

בַּיּצִיקָה – הָעוֹפֶרֶת כֻּלָּה זָהֲרָה,

וְנָמַסּוּ אִתָּה מַחּשָׁבוֹת, אוֹת בְּאוֹת,

מִבָּבֶל, מִפּוֹלִין, כָּל שׁוּרָה הִיא שׁוּרָה,

שֶׁרָתְחָה וְעָלְתָה וְהוֹסִיפָה לִגְאוֹת,

כִּי גְּבוּרָה יְהוּדִית, הַטְּמוּנָה בְּמִילִּים,

מֻכְרָחָה לְהַדְהֵד בָּעוֹלםָ בִּקְלִיעִים.

וְכָל מִי שֶׁרָאָה יְהוּדִי שֶׁעָלָה עִם

כְּלִי נֶשֶׁק שָׁם בַּגֶטוֹ בְּיָד גְּאֵיוֹנִית,

בְּעֵינָיו בְּמִלְחֶמֶת יְרוּשָלַיִם

חָזָה, וּבִנְפֹל שוּב חוֹמוֹת הַגְּרָנִיט.

הַמִּלִים כְּבָר נוֹצְקוּ לְעוֹפֶרֶת כֻּלָּן,

אַךְ בַּלֵּב יְהַדְהֵד עוֹד לָנֶצַח קוֹלָן".

גטו וילנה, 12 בספטמבר 1943

 

" כִּי גְּבוּרָה יְהוּדִית", כותב סוּצְקֶבֶר, " הַטְּמוּנָה בְּמִילִּים", "מֻכְרָחָה לְהַדְהֵד בָּעוֹלםָ בִּקְלִיעִים… הַמִּלִים כְּבָר נוֹצְקוּ לְעוֹפֶרֶת כֻּלָּן, אַךְ בַּלֵּב יְהַדְהֵד עוֹד לָנֶצַח קוֹלָן". על יצחק קצנלסון כתב אנטק כי:

"ליצחק קצנלסון, באופן אישי, לא היה אקדח והוא לא ירה אפילו ירייה אחת ולא הרג אף גרמני. אבל מה ‫שהוא עשה זה מרד, הגבורה, שאני מדבר עליה, היא הגבורה הנפשית על ידי מעשים שאין בהם יריות. יש בזה אולי יותר מאשר ירייה. אדם, שמסוגל בשנת 1944, מול המוות, לכתוב את הדברים שהוא כתב… והשאיר לנו מורשת… הוא גיבור אמיתי"

הרודן ידע, שהאדם, כשמו של האלבום לכבודו של חיים גורי, "עשוי מאותיות". ממש כפי שגורסת הקבלה, שהאותיות הן כוחות רוחניים, שמשפיעים על הנשמה, ומשולות ל"אני" של האדם. אלא שעריץ דמים זה הבין דבר נוסף, והוא את כוחה הבלתי מנוצח של התמימות. הוא ידע שמיליוני הרוסים שנטבחו, הלכו למלחמה לא רק מתוך הכורח האינטרסנטי של הגנה מפני הצורר הנאצי, אלא גם ובעיקר מתוך אמונה תמימה ועמוקה בצדקת קורבנם ובהכרח קורבנם. ואת התמימות הזו וצדקת קורבנם, אי אפשר לבטא אלא בשירה. את הבחורים והבחורות האלה, אי אפשר להניע רק בכוח האינטרס, כי כוחו של האינטרס הוא זמני, וכוחה של התמימות – נצחי.

ואין לשגות כאן בין נאיביות ותמימות, במובן הפשוט שמילה זו – "נאיבי" – המושאלת מצרפתית, משמעותה ילדותי,  אדם שאינו רוצה ו/או יודע לשאול, חסר הבנה, ניסיון ותחכום. "תָּמִים תִּהְיֶה, עִם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ" מצווה אותנו המקרא (דברים יח, יג). תמים, במובן של הבנת הצרכים העמוקים של בני אנוש והכוחות הבראשיתיים המאפשרים את קיומה של האנושות. האם המאבק כנגד הכחדת כדור הארץ הוא תמימות? אכן. ויכולים לעשות זאת רק אלה שמוטיבים אלה חיים בנפשם כגרעין נשמתם. במובן זה התמימות היא אלמותית, והאינטרס הוא זמני מאוד. סטאלין היה זקוק לסוצקובר על מנת לרתום כוח אנושי בראשיתי זה של התמימות באופן אותנטי ועמוק.

הוא, סטאלין, ידע לזהות את המוטיב הזה. למרות שידע לעשות בו רק שימוש, מעולם לא חש ולא יכול היה לחוש אותו בשס"ה גידיו וברמ"ח אבריו – אחרת לא היה סטאלין. אלא שהשימוש המניפולטיבי הזה היה זמני, כפי שכל אינטרס הוא זמני, והוא הביא בסופו של דבר לחדלונה של בריה"מ, משום שגיוסו להצלת האנושות מידי הצורר הנאצי הפך למנוף לביסוסו של משטר עריצות ורצח. כפי שכל מה שבנוי על אינטרס המגייס אליו את כוחות הנפש העמוקים, התמימים, המביאים לנצחונו – הוא זמני. כפי שעושים חלק מהמנהיגים עד ימינו אלה, מגייסים את מיטב הנפשות באמצעות ערכי הנצח, שלהם הם בזים בתוך תוכם, אך הם משתמשים בערכים אלה לאינטרס הרגעי, הזול והריק המניע את נפשם המסוכסכת. אלא ששימוש זה הוא עכשווי כעכשוויותו של הפרט המשתמש בהם, ומשום שהאלמוות מצוי רק בין האותיות, המילים והשירה שמהם עשויים האנשים כמו אברהם סוּצְקֶבֶר הקוראים את הנצח, וחיים בו ודרכו לְעוֹלָם.

"מִי יִשָּׁאֵר, מַה יִּשָּׁאֵר? אוּלַי הָרוּחַ עַל הַיָּם,

וְיִשָּׁאֵר הָעִוָּרוֹן שֶׁל הָעִוֵּר שֶׁנֶּעְלַם.

וְיִשָּׁאֵר סִימָן שֶׁל יָם: חוּט דַּק שֶׁל קֶצֶף מִתְנוֹצֵץ,

וְיִשָּׁאֵר עָנָן קָטָן, אֲשֶׁר נִתְפַּס בְּרֹאשׁ הָעֵץ.

מִי יִשָּׁאֵר, מַה יִּשָּׁאֵר? כִּי תִּשָּׁאֵר עוֹד הֲבָרָה,

אֲשֶׁר תַּדְשִׁיא אֶת בְּרִיאָתָהּ מִבְּרֵאשִׁית־בָּרָא.

וְשׁוֹשַׁנַּת­־כִּנֹּור, אֲשֶׁר לִכְבוֹד עַצְמָהּ תַּנְעִים,

אוּלַי אוֹתָהּ יָבִינוּ שִׁבְעָה בַּעֲשָׂבִים.

וּמִכָּל הַכּוֹכָבִים שֶׁמִּצָּפוֹן לָאֲדָמָה

עוֹד יִשָּׁאֵר כּוֹכָב אֶחָד אֲשֶׁר נָפַל לְתוֹךְ דִּמְעָה.

וְתִשָּׁאֵר טִפָּה שֶׁל יַיִן כְּתָמִיד בְּתוֹךְ כַּדַּי.

מִי יִשְָׁאֵר, אֱלֹהִים יִשָּׁאֵר. לְךָ זֶה לֹא דַּי?"

"װער װעט בלײבן? װאָס װעט בלײבן? בלײבן װעט אַ װינט,

בלײבן װעט די בלינדקײט פונעם בלינדן, װאָס פאַרשװינדט.

בלײבן װעט אַ סימן פונעם ים: אַ שנירל שוים,

בלײבן װעט אַ װאָלקנדל פאַרטשעפּעט אויף אַ בוים.

װער װעט בלײבן? װאָס װעט בלײבן? בלײבן װעט אַ טראַף,

בראשיתדיק אַרויסצוגראָזן װידער זײן באַשאַף.

בלײבן װעט אַ פידלרויז לכבוד זיך אַלײן,

זיבן גראָזן פון די גראָזן װעלן זי פאַרשטײן.

מער פון אַלע שטערן אַזש פון צפון ביז אַהער,

בלײבן װעט דער שטערן, װאָס ער פאַלט אין סאַמע טרער.

שטענדיק װעט אַ טראָפּן װײן בלײבן אין זײן קרוג.

װער װעט בלײבן? גאָט װעט בלײבן, איז דיר ניט גענוג?"

 (אברהם סוּצְקֶבֶר)