דנקנר כגלדיאטור

26 מאי, 2013

י"ז סיוון, תשע"ג

בסרט גלדיאטור, אשר הוקרן לפני כשלוש עשרה שנים וזכה בחמישה פרסי אוסקר, ישנה סצנה, המותירה כל מחנך וסוציולוג פעור פה. בזירת הגלדיאטורים, העמוסה לעיפה בהמון צמא דם הדן למוות או לחיים באצבע המונפת כלפי מעלה או מטה את קורבנותיו, במרכז הזירה הזו, רווית הדם והיצרים עומד הגנרל מקסימוס מרידיוס, הלא הוא השחקן, ראסל קרואו. לקראתו פוסע לא אחר מאשר הקיסר קומודוס, הלא הוא השחקן, חואקין פניקס. כזכור, הקיסר רצח את אביו, מרקוס אורליוס, ירש את מקומו, הדיח את מקסימוס ורצח את משפחתו. אך מקסימוס זה אינו נכנע לגורלו. הוא הופך לגלדיאטור עטור נצחונות מהממים וכך הוא כובש לחלוטין את לב ההמון, אשר איננו מכיר כלל וכלל את פרטי העלילה הסבוכה, אך המון זה הופך באחת לשחקן המרכזי בפרשת המאבק של הגנרל המודח והרדוף על ידי הקיסר הרצחני. כיצד? הקיסר, הצועד לקראת הגנרל בזירה, מבין באיחור רב כי הגלדיאטור עטור התהילה אינו אחר מאשר אויבו בנפש המבקש לנקום בו. אך הקיסר אינו יכול לעשות דבר. הוא מבין כי ההמון נוטה חסד למקסימוס זה, וכל צעד בלתי מחושב מצידו, בטח ובטח כל נסיון לפגוע בגלדיאטור, יביאו עליו כליה מצד ההמון. השימוש שעושה כל צד בדעת הקהל לאורך ההיסטוריה כולה, מצטייר במספר רגעים קצרים המתמצתים את מלאכת הולכת השולל והשימוש באנשים, כאומנות מופלאה.

אך איך כל זה קשור לעניני דנקנר שבכותרת? מסתבר כי למרות שעברו לא מעט שנים מאז חי הקיסר מרקוס אורליוס, ולמרות שהטכנולוגיה במיטבה והרשתות החברתיות שוצפות וגועשות בביקורת חסרת תקדים. למרות כל אלה, נראה כי הקהל נשאר אוביקט למניפולציות רגשיות, ההופכות אותו לצד בעלילה שלא העמיק אליה ושהוא אינו מכיר אותה. זכות היוצרים על עיצוב הקהל כאוביקט למניפולציה שמורה כמובן, במקרה דנקנר, למספר פוליטיקאים ועיתונאים, אשר היטיבו בשנים האחרונות להפוך את דנקנר למושא שנאה חסר תקדים. למען הגילוי הנאות אינני אוהב או שונא יתר על המידה את דנקנר. בעיני הוא אחד השחקנים בזירה המדממת של הקאפיטליזם הרצחני, המשתולל בעולמנו. בהפיכת דנקנר ל"אויב הציבור מספר אחת" הצליחו אותם פוליטיקאים ועיתונאים להסתיר מעיני הציבור מספר עובדות מכריעות. הראשונה- עם הפלתו של דנקנר לא יופסק משטר הפירמידות אותו יצרו עיתונאיים ופוליטיקאים אלה במו ידיהם, כשזה הלם את האינטרסים שלהם. ההפך הוא הנכון, לא רק ששיטה זו תעמיק, היא תביא עימה "בונוס" נוסף: העברת האימפריה הדנקנרית מידיו לידי קרנות זרות, אשר יהפכו לבעלים של שופר-סל, סלקום, כלל ביטוח ועוד. בכדי להפגין נגד בעלים אלה, אשר ינהגו בשופר-סל, נניח, כמרכז רווח שכל מטרתו העשרתם, "נאלץ" לטוס לבתיהם של בעלי קרן יורק היכן שהם נמצאים. וכאן מתחילה בעיה חדשה, מי בעצם הבעלים של קרן יורק? הקרן רשומה בניו יורק ומשרדיה הם בניו יורק, לונדון והון קונג, אך אנחנו לא יכולים ללמוד מכך איפה ומי הבעלים. ב"הפינגטון פוסט" נטען שאחד הבעלים המרכזיים של יורק קפיטל הוא הבנק השווצרי קרדיט סוויס. כן, אותו בנק שעד לא מכבר, נוחי דנקנר ואי.די.בי. היו בעלי מניות בו. אגב, למי שרוצה להבין את טיבם של אותם בעלים אלומים, די שידע שלקרן יורק היה תפקיד מרכזי בספקולציה על החוב הלאומי של יוון, באופן שהקשה את מתן הסיוע למדינה.

לב ליבה של העלילה אם כן הוא שיתוף פעולה יוצא דופן בתחכומו בין עיתונאים ופוליטיקאים אלה, אשר כל מטרתם היא העברת נכסים מידי טייקונים ישראליים לידי קרנות ובעלי הון זרים. כעת נכנסים לתמונה אותם פוליטיקאים, המכנים עצמם פטריוטים, ובנשימה אחת מוכרים בנזיד עדשים את כל משאביה של ישראל שלנו. הקרקעות, הגז, ים המלח ומה לא. הם אינם מבקשים צדק ואף צדקה הוא מושג בזוי בעיניהם. הם פשוט, כמו דנקנר עצמו, שחקנים בזירה הרעה הזו. הם משרתים כיוון ורעיון.

השאלה היא למה אנחנו כל כך טיפשים לשתף איתם פעולה נגד עצמנו. על כך ענה בזמנו ישעיהו ליבוביץ באומרו כי "ב- 2500 השנים האחרונות המין האנושי לא ממש השתנה". כמה חבל.

פסח

רומא וירושלים

19 מאי, 2013

י' סיוון, תשע"ג

בימים האחרונים אנו עדים להסלמה חריפה בטיעונים המופנים כנגד הציבור החרדי. אפתח ואודה כי אני סבור כי הציבור החרדי קנה "ביושר רב" את הביקורת הקשה המוטחת בו. אלא שבתוך המחול הרעשני והקולני המתחולל בפנינו קל לפספס את הסיבות האמתיות בגינן מנהלות קבוצות מסוימות מתוך הציבור הישראלי מלחמת חורמה כנגד החרדיות כדרך וכאורח חיים.

הציבור החרדי ובעיקר מנהיגיו הרוחניים אשמים ביצירת מצב בלתי נסבל בו דמם הפך להיות סמוק יותר משל האזרח הישראלי הנקרא להשליך את נפשו מנגד בכדי שגם האזרח החרדי יוכל לממש את מה שהוא סבור כייעודו. ההחלטה של רבני הציבור החרדי להעמיק ולהרחיב, באופן נכלולי, את ההסדר אותו הביא לעולם ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון היווה לא רק טעות היסטורית נוראה מצדם,  אלא גם פגע פגיעה מוסרית קשה בטיעוניהם הנכונים והראויים. כי ממה נפשך? אם אתה כה מוסרי, וכל כך מבקש למלא אחר צוויי התורה, מדוע זה אתה עושה את כל אלה בדרכים כל כך עקומות, כל כך לא ישרות ומבלי לקחת בחשבון כי בסופו של יום, זה המשליך נפשו מנגד המגן גם עליך, והיודע כי חלק גדול ממקבלי הפטורים אינם זכאים להם, לא יסכים לעוול זה הזועק לשמיים לאורך זמן.

אך כל זה איננו קשור כלל לסיבות האמתיות המניעות את חבורת לפיד בנט לנסות ולהעביר את אורח החיים החרדי מן העולם, הם רק משתמשים בזעם הרב והמוצדק, שנצבר משך השנים להשיג את מטרתם. גם אם נראה כי רוב הבחורים והבחורות החרדיים היו מתגייסים לצבא לא הייתה נחה דעתם של שני אלה וההיפך הוא הנכון. בעייתם הקשה של בנט את לפיד היא העובדה שהציבור החרדי מאתגר באורח חייו את דרך ושיטת החיים הבנוייה כל כולה, על רמת חיים שלא לומר סגידה למולך הכסף. לצנינים בעיניהם העובדה כי ציבור גדול בישראל חי כשמטרתו העיקרית היא עליה במעלות הרוחניות ולא במדרגות השיש שעלותן הייתה יכולה לסדר כמה משפחות לליל הסדר. אין הם יכולים לסבול את העובדה כי הציבור הזה פועל מתוך שותפות ועזרה הדדית .בשעה שכל עולמם שלהם בנוי על תחרות פרועה וראיית האדם ככלי שיש להשתמש בו, לנצלו ולזרוק אותו לאחר מכן כחפץ אין חפץ בו. הם סבורים ובטעות, כי אם ייפגעו בכיס החרדי אנשים אלה ימירו את דתם ויבחרו בדת הממון .סביר כי חלק מהם יעשו כן אך רובם ימשיך לשמור על דת אבותיו המורה אותם לא ליפול אפיים ארצה בפני עגל הזהב גם כשקשה.

הבעיה המרכזית של רבני הציבור החרדי ומנהיגיו הפוליטיים נעוצה בבריתות אותן כרתו לאורך השנים עם הגורמים הללו המתנגדים התנגדות עמוקה לכל מה שמריח מיהדות .הם הסתופפו מתחת לסוכה הנופלת ,עכשיו גם על ראשם, של הקאפיטאליזם האכזרי ביותר ועכשיו הם זועקים גוועלד. הם היפנו את חיציהם המורעלים כנגד התנועה הקיבוצית, "האוכלת שפנים וחזירים", ובכך פגעו פגיעה קשה ביותר באחד הציבורים אשר קלט בזמנו את המשמעויות העמוקות של הציווי  "ואהבת לרעך כמוך" וניסה להפוך אותו לאורח חיים שבני אדם בשר ודם חיים אותו. נכון, הם לא קיימו תרי"ג מצוות ואף את המשמעותיות שבינהן לא מימשו.   אך הם היו בעלי ברית לחברה טובה וצודקת יותר. עד שעתה משפגעו בהם פגיעה כמעט אנושה, גם חלק גדול מהם אימץ את סולם הערכים העקום.

עצוב שמנהיגי הציבור החרדי בחרו ברומא על פני ירושלים. אך אף פעם אין זה מאוחר מדי. מנהיגי הציבור החרדי, לא כולם, היו שותפים מלאים בכל הממשלות שהפכו את עגל הזהב למטרה עיקרית ועליונה. אך גם הם מפולגים בתוכם כפי שהיה עם ישראל למרגלות הר סיני בין העם הסוחר לעם היוצר. יפה יעשו אלה מתוכם הרואים נכוחה, אם בשעה זו יחדשו את הבריתות העמוקות, לא הפוליטיות כדאיניקיות, עם חלקים בציבור הישראלי שאמנם אינם מניחים תפילין ואינם פוקדים את בתי הכנסת באופן שגרתי, אך רואים איתם עין בעין את צוויה ולקחה של תורת ישראל סבא בנוגע לאדם באשר הוא אדם, ולמשמעיות הממשיות של "צדק צדק תרדוף".

פסח

מי מפחד מפישר? ו/או הצגה בשלוש מערכות – בינתיים…

5 מאי, 2013

כ"ה אייר, תשע"ג

אפשר בקלות לתת תשובה לשאלה זו ולומר ללא היסוס: כולם. כולם מפחדים מסטנלי פישר. אך תשובה זו תהיה בגדר בריחה פחדנית מניתוח המציאות. פישר הוא אחת הדמויות המרכזיות והמשפיעות ביותר בעולם הכלכלי הגלובלי. משך עשרות בשנים יכול היית למצוא את פישר כמעט מאחורי כל דרמה כלכלית ברחבי העולם. בואו ניזכר בשתיים מהמרכזיות שביניהן.

המיתון החמור בתחילת שנות התשעים- אז כיהן פישר כמשנה למנכ"ל קרן המטבע וטיפל בכלכלות דרום מזרח אסיה ורוסיה. על עמדתו הערכית של פישר, באותם ימים אפלים למזרח אסיה, ניתן ללמוד בנקל מדבריו שלו עצמו: "בקרן המטבע היה קל יותר לבצע תכניות כלכליות, משום שהכסף הגיע על תנאי – אם לא עשית, לא קיבלת… שולץ [שר החוץ של ארה"ב דאז] תמיד אמר לי שהוא מתנגד לתכניות של הקרן, מכיוון שהן לא דמוקרטיות. על הרקע הזה היו לי ויכוחים איתו". כלומר, לשיטתו של פישר, עתידם של עמים וארצות צריך להיגזר לשבט או לחסד כתוצאה מהחלטותיהם של מספר אנשים קטן שהכוח הפיננסי בידיהם.

הדרמה השנייה התחוללה כשפישר כיהן כסגן יו"ר סיטיגרופ. באותן שנים היה הבנק שותף בכיר לניפוח בועה מסובכת של נדל"ן ונגזרים שעם תוצאותיה העולם מנסה להתמודד עד היום ללא הצלחה.

את תוצאותיהן של דרמות אלה שילמו בכסף מלא, שלא לומר בחייהם, העניים והנדכאים שבין בני האדם וכן גם מעמד הביניים. למרות מדיניותו והשקפתו זו, הצליח פישר להישאר איש עלום ואהוד על הציבור. הוא חינני, חייכן, סבא טוב, שנפשך יוצאת אליו כמבוגר האחראי. הצלחתו זו של פישר, להישאר נחבא אל הכלים ולא להיחשף חלילה לביקורת נוקבת על מדיניותו הרעה ועל חלקו המכריע בהתויית מדיניות, אשר הביאה לאלפי קורבנות, היטיבה עם חלק קטן והרעה עם הרוב. הצלחתו זו של פישר, אינה שלו בלבד. העובדה שפישר איננו מותקף לא מובנת מאליה ונכון להתבונן בה דווקא מאירוע קרוב, הנחלק ל- 3 מערכות, אותו ניתן לנתח. הויכוח בין פישר ללפיד על העלאת גובה הגירעון.

לו היה פישר מסכים להצעת לפיד, לפני כשבועיים, להעלות את הגירעון לרמה של 4.2% הדבר היה מכניס לקופת המדינה סכום של כ- 11 מיליארד ש"ח, מייתר חלק ניכר מהקיצוצים וזאת מבלי לפגוע כלל באיתנותה הכלכלית של ישראל. מדוע אם כן התקפל בפניו, במערכה א', שר האוצר והסכים להצעת פשרה של 3.2% גרעון? תשובה אפשרית – הפחד, פישר הרי כבר התגאה בכך שאיננו דמוקרט למופת ואף סופר עליו שאינו בוחל באמצעים. יחד עם זאת, ניתנו בידיו כלים היכולים לפגוע פגיעה אנושה בכלכלת ישראל. אדם שהאחריות על המדינה לנגד עיניו, וביניהם שר האוצר, יכול להעריך כי פישר לא יהסס להשתמש בכלים אלו, אם יחשוב שכך נכון לעשות.

המנופים בהם משתמש בנק ישראל חזקים ומשמעותיים כשהעיקריים ביניהם הם קביעת גובה הריבית ואחריות על שער המטבע. שני מנופים אלה, כל אחד בתורו, משפיעים מאד על המשק ויכולים אף לפגוע במדיניות הפיסקאלית שקבעה הממשלה. למה הדבר דומה? לאיש שהחליט לעשות אמבטיה אך העירייה סגרה את השיבר ואין מים.

כן בהרבה מאוד מובנים פישר הוא "האיש עם היד על השיבר". לכן, עמדתו של פישר היא יותר מקריטית. זאת גם, בהתחשב בעובדה כי רשת הקשרים, אותה טווה משך שנים בעולם כולו, יכולה לגרום לישראל נזק לא קטן. במערכה השנייה, התמלא שר האוצר און – כראוי לנבחר ציבור, והציע להגדיל את הגירעון. הפעם, בשיעור של 4.9 אחוז תוצר. זו היא לא פחות מהצעה מרחיקת לכת, לשיטת פישר, שלא לומר מהפכנית רחמנא ליצלן. משמעותה המידית – יותר חמצן לבריאות, לחינוך, לצרכים ההכרחיים של אזרחי ישראל. כלומר במקום 13 מיליארד ש"ח יקצצו "רק" 6.5 מיליארד. והנה, עוד לא עברו 24 שעות וכבר חברת דירוג האשראי s&p הודיעה על הורדת דירוג האשראי של ישראל במטבע מקומי. מקריות? קצת קשה להאמין… זוכרים? "לא עשית לא קיבלת" או במילים מכובסות ו"מבהילות מאוד", הגדלת הגירעון = ספרד ויוון אבל אצלן לא הגדילו את הגירעון ובכל זאת הן נכנסו למשבר…

בעודי כותב שורות אלה, הגענו למערכה השלישית – שר האוצר שינה את יעד הגירעון ל 4.65%  עדיין משמעותי (עדיף היה להעלות מיסי חברות, מיסים ישירים נוספים כגון מיסוי הגז) אבל הוא מתמודד לעת עתה בעניין הגירעון באופן הראוי לכל שבח.

כשאנחנו מתבוננים במשחק כדורגל, אנחנו יודעים במדויק מי הם השחקנים, מה הם יכולותיהם ומה הם האינטרסים החבויים. עיתונות הספורט מלאה במידע שכזה לטובת האוהדים. עתה מעניין יהיה לגלות כיצד ינהגו "השחקנים" האחראים על חיינו. מה תהיה עמדת רוה"מ, האופוזיציה, התאחדות התעשיינים ועוד ועוד. בעיקר מעניין מי יחשוף את מעורבותו הרעה של פישר בחיינו ויגלה אומץ לצאת נגד מדיניותו זו. אחר הכול, כפי שהוא העיד על עצמו, הוא איננו מחבב כל כך את הדמוקרטיה, ומעדיף להישאר בשטח לא חשוף בו יוכל לשלוט ללא מפריע בחיינו. אולי עם סיום תפקידו נלמד את פישר מעט על יתרונות הדמוקרטיה היחידה במזה"ת. אולי…

פסח