19 מרץ, 2014
י"ז אדר ב, תשע"ד
"כל אחד מאיתנו יש בו להכריע את הכף, וכל שעה היא שעת הכרעה"
ברל כצנלסון
"דרכי עובר נתיב אל משכנות הסבל, דרכי עובר נתיב אל עינויי הנצח, דרכי עובר נתיב ארורי הכלא. זִנְחוּ כל תקווה, אתם הנכנסים בשערי". כך נכתב על שערי הגיהינום שדנטה וְוֶרְגִילִיוּס באים בהם בפואמה הקאנונית "הקומדיה האלוהית". גם התיאור מצמית הדם על הגיהינום בו מוחזקים הבוגדים באדוניהם לנצח נצחים כשכל גופם שקוע במים קפואים, ובמרכז עומד השטן בעל שלושת הראשים ואוכל לנצח את גופם. גם קנטיקה זו מתוך הפואמה לא יכולה הייתה לחזות או לתאר את מחנה ההשמדה טרבלינקה, אשר הוקם שש מאות שנים לאחר מכן.
מספר יעקב וירניק בספרו שנה בטרבלינקה: "הילדים אשר לא תיארו לעצמם שבעוד רגעים מספר ינתק פתיל חייהם הקצרים תוך עינויים נוראים, עיניהם נצצו מרוב פחד ועוד יותר מרוב תימהון כאילו קפאה על שפתי הילד השאלה 'מה זה?' ו-'לשם מה זה?' ו-'מדוע?' " למה? הקיימת בנפשנו תשובה לשאלה שנקרשה על שפתיה של הילדה רגע לפני שנחנקה למוות? "למה?" שאלה הנוקבת ויורדת עד תהומות ארץ ואיננה מרפה.
"לבד מחריצות גדולה בקידום עצמו", אומרת חנה ארנדט, "לא היו לאייכמן מניעים כלשהם(…) אם לומר זאת בצורה מתומצתת, הוא מעולם לא הבין מה הוא עושה (…) תלישות מן המציאות" היא ממשיכה וכותבת: "והיעדר מחשבה, אלה גרמו לנזק גדול יותר מכל הדחפים המרושעים הקיימים בו באדם" שופטיו לא האמינו "שאדם ממוצע, נורמאלי לחלוטין (כאייכמן) לא טיפש, לא מסונוור, לא רפה שכל פשוט לא יהיה מסוגל להבחין בין טוב לרע". היכולה תשובתה זו של ארנדט לתת מענה לילד שכפות רגליו הקטנטנות נדבקו מחמת הקור לאדמה הקפואה שמתחתיו, בעודו מחכה לתורו מחוץ לתא הגזים? או לילדה שהגרמני זֶף אחזה בשתי רגליה לנגד עיני אמה וְקְרַעַה לשניים ואחר כך חבט את ראשה בקיר והשליך את גווייתה? היכולה פרשנותה זו לבאר לנו המחנכים והמחנכות את פשר ההתנהגות הזאת שפרופסור ארנדט תיארה בתמציתיות מצמררת "כדו"ח על הבנאליות של הרוע"? עתה, לאחר שפרשנותה של ארנדט ניצחה, אנו נדרשים-נתבעים על ידי הנרצחים והחיים כאחד לתת תשובה לילדה: למה זה ומדוע?
"ראה נתתי לפניך היום, את-החיים ואת-הטוב, ואת-המוות, ואת-הרע… ובחרת, בחיים-למען תחיה, אתה וזרעך" קובע ספר דברים. והתלמוד מוסיף ואומר בשמו של ר' אלעזר בר שמעון:"לפי שהעולם נידון אחר רובו, והיחיד נידון אחר רובו, עשה מצווה אחת אשריו שהכריע את כל העולם לכף זכות, עבר עבירה אחת ואוי לו שהכריע את עצמו ואת העולם לכף חובה". עקירת ערך הבחירה האנושית בין הטוב לרע היא אחד הניצחונות הרוחניים הגדולים של היטלר. "המצפון אך המצאה יהודית הינו. כמוהו כברית המילה: הטלת מום באדם", קבע הצורר בן הבליעל. אמירה זו המשחררת את האדם ממצפונו האינדיווידואלי והופכת אותו לאובייקט כנוע לנסיבות, תפיסה זו, שאוזרחה בידי ארנדט, אפשרה לאנושות לקבל בהבנה גם את רציחות העמים ההמוניות שבאו לאחר שואת עמנו – כמאה וחמישים מיליון בני אדם אשר נטבחו על לא עוול בכפיהם מאז שואת עמנו ועוד היד נטויה, להוותנו. קבלת הצופן הבנאלי של הרוע מסמאת את עינינו מראות ואוטמת את אוזנינו משמוע את הקלות הבלתי נסבלת בה מתחמקים מעונש רוצחי עמים אלה, אך לעומתם וחזיתית להם, קורבנותיהם, אשר חסכו את פרוסת הלחם האחרונה מפיהם והעניקוה לאֲחֵר למען יחיה, חסידי אומות העולם אשר סיכנו את ילדיהם ובלבד שלא יהיו שותפים לרצח חפים מפשע. ובתווך יעקב וירניק זיכרונו לברכה ושמואל וילנברג ייבדל לחיים ארוכים, אשר ראו ברציחתם של מיליונים, הפכו פניהם מול רוצחיהם והתייצבו פנים אל פנים מול הרשע מלוא מרידתם ואמרו כדבריו של אלבר קאמי: 'הדברים נמשכו זמן רב מדי. עד עכשיו כן ולהלן לא! יש גבול שאותו לא תעברו!' בתוך "הנדושות" ו-"השכיחות" של הרוע יכלו חסידי אומות העולם, מורדי טרבלינקה ומיליונים נוספים להטיל עצמם על כף המאוזנים, להכריעה לכף זכות? ואילו אייכמן מאחורי שולחנו וזֶף נסחפו ושקעו עד צוואר בבנאליות של הרוע ולא היו מסגולים להבחין בין טוב ורע? בחסות החיידק הטורף הזה אשר הוחדר לזרם הדם הרוחני של האנושות ששמו השגרתיות וההמוניות של "היותי בורג קטן", "לא אני קיבלתי את ההחלטה" ו-"ביצעתי את אשר פקדו עלי" בוצעו ומבוצעים פשעים כנגד האנושות. צר לי אך הסבר מתוק זה המשחרר אותנו מאחריות אישית למעשינו הנוראיים, איננו תקף!
ארבע אמות מידה לרוע קובע יעקוב לזוביק בספרו "הבירוקרטים של היטלר": 'אדישות' 'אנוכיות' 'קהות חושים' ו'זדון'. בניגוד לעמדה הארנדטית הטוענת כי הזדון מחכה בתחתית המדרון החלקלק הבלתי נשלט, לזוביק טוען כי הזדון נמצא דווקא בפסגה. רובנו נגועים באדישות, באנוכיות ובקהות חושים, אך יש מבינינו מיטיבי לכת היכולים לאסוננו להעפיל אל פסגת הַפְסגות ולבחור בזדון". הנאצים, מסכם לזוביק, היו מיטיבי לכת שטיפסו מבחירה מדיוטה לדיוטה, מקומה לקומה והפכו עצמם לאלפיניסטים של הרוע. במובן זה ראוי, צודק ונכון בעיני, לקבל דווקא את פסיקתו של בנימין מורמלשטיין, ראש היודנרט בגטו טריזנשטט אשר קבע "אייכמן היה השטן בהתגלמותו". מה, אם כן, נוכל אולי להשיב לילדה על סף תא הגזים אליו מוזרם גז המוות ממנוע טנק רוסי על ידי איוון האיום? מה נאמר לילד שעיניו נעוצות בשמיא והוא ממתין לתשובה אשר תפענח לו את סיבת רציחתו הקרבה והולכת? להם כבר לא נוכל לומר דבר, אך אולי נוכל אנו כמחנכים, כהורים, כמורים לילדות ולילדים אחרים לומר את אשר כתב פרימו לוי בשירו "ייפוי כוח":
"אַל תִּבָּהֵל אִם רַבָּה הַמְּלָאכָה:
חוּשֶׁיךָ חַדִּים, לָכֵן אַתָּה שׁוֹמֵעַ
אֵיךְ מֵהַדְהֵד הָרִיק תָּחַת כַּפּוֹת רַגְלֶיךָ.
הַרְהֵר מֵחָדָשׁ בִּשְׁגִיאוֹתֵינוּ …
עֲזׂר, בְּלִי בִּטָּחוֹן. נַסֵּה, לַמְרוֹת חֹסֶר-הַבִּטָּחוׂן,
בִּגְלַל חֹסֶר-הַבִּטָּחוׂן. רְאֵה
הַאִם תּוּכַל לִכְבּשׁ אֶת הַמִּאוּס, אֶת הַסְּלִידָה
רוּץ וְאַל תִּרְפֵּה, בִּמְלֹא הַמֶּרֶץ. אֲנַחְנוּ
דָּרַכְנוּ עַל חוׂל הַיָּרֵחַ,
בָּנִינוּ אֶת אוׂשְׁוִיץ, הִשְׁמַדְנוּ אֶת הִירוׂשִׁימָה.
אַתָּה רוׂאֶה: לֹא יָשַׁבְנוּ בְּטֵלִים.
קַח עָלֶיךָ, נָבוׂךְ אֶת הַמַּשָׂא;
אַל תִּקְרָא לָנוּ מוֹרִים"
קח עליך נבוך את המשא,
קח! קחי!
פסח
"מה יותר גדול מבית גדול? ספר קטן" 