סיפורו של סמיטריילר או גניבת הדעת ו"שוד" הגז

                                                                                                                 כ"ד שבט תשע"ו

3 פברואר 2016

סיפור או בדותה שסופרה לי בעבר על תקופת מלחמת לבנון הראשונה, בה עלתה כפורחת ההברחה של טובין מלבנון לישראל. למעבר הגבול הגיע, באחד הימים, סמיטריילר כשעל הנגרר שלו  מצוי דחפור. לאחר שנשאל הנהג אם יש לו משהו להצהיר עליו ולאחר שנבדק משורשי שערותיו ועד לתא הכפפות במשאיתו, הוא הורשה לעבור לישראל, ועל משאיתו יושב בנחת הדחפור הגנוב, שכן איש לא האמין שגנבה שכזו יכולה להתרחש

היום בשעה 9:00 קיים בג"צ ישיבה ראשונה בחמש עתירות לבג"צ (4374/15, 262/16, 673/16, 8747/15 ו-7588/15) אשר כולן קוראות לביטול מתווה הגז. עתה, משתמה המערכה הראשונה סביב מתווה הגז, המערכה הציבורית, ואנו עוברים לזירה המשפטית, הגיע הזמן לנסות ולהעריך בזהירות את אשר התרחש במרחב הציבורי שלנו בחודשים האחרונים סביב מתווה הגז.

דרום סודן – מציאות עגומה כמשל

תכנית הטלוויזיה "מבט שני" ששודרה באחד ביולי 2015 הביאה את סיפורה המדהים של המדינה הצעירה ביותר בעולם "דרום סודן". סודן, אשר גודלה כפול מזה של צרפת, היא מדינה רווית רציחות עמים ופשעי מלחמה איומים. די אם נזכיר את אחד מחבלי ארץ סודן הלוא הוא "דארפור", שם חוללו ומחוללים אף בימים אלה מרצחיו של נשיא סודן  ,עומר   אל-באשיר, "הג'ינג'וויד" את אחת מרציחות העמים הנוראות של המאה העשרים ואחת. גם חבל הארץ הנקרא היום מדינת "דרום סודן" ידע רצח, ביזה והתעללויות שרק הגיהינום "בקומדיה האלוהית" של דאנטה יכול היה לספק. אלא שזה לא העניין. (וראה לעניין זה כתבה מאת ה"ניו-יורק טיימס" שפורסמה ב"הארץ" בשבת 11.7.2015).

בכתבה ב"מבט שני" תוארה באריכות העובדה שהמדינה החדשה, השוכנת על מרבצי נפט עצומים (אחת מהעילות למלחמה המתמשכת עם סודן) שיכולים להפכה לאחת המדינות העשירות והמפותחות ביותר בעולם כולו, נמצאת בכאוס מתמשך בשל העובדה שאליטה השולטת במדינה נמצאת מיום הקמתה בעימות צבאי בינה לבין עצמה. עימות המאיים להסיגה לאחור ולהחזירה לידי סודן, ובכך לאיין באחת את כל ההישגים שהושגו בקורבנות אין סוף של תושבי חבל הארץ המוכה הזה.

נציג האו"ם אשר נשלח למדינה בכדי לנסות ולהביא לפיוס בין הנשיא המכהן, סאלווה קיר מאיארדיט, משבט ה"דינקה" לבין סגנו, רייק משאר, משבט ה"נואר" (שבטים הנמצאים בעימות) קונן על המצב באומרו שמסתבר כי בסופו של יום, לאחר שהושג ההישג המשמעותי כל-כך של הקמת מדינת "דרום סודן", לא נלקח בחשבון שגם לאופי האישי יש משמעות, וכי אופיים של מנהיגים אלה הוא העומד לרועץ בפני דרום סודן. במקום לשתף פעולה ולחלץ את עמם וארצם מעוני מנוול, מרצח ועוד הם נאבקים על השלטון וטובחים זה בזה.

יהיו ודאי כאלה מביננו אשר יצקצקו בלשונם ויאמרו לעצמם כי ברור, הלוא מדובר במדינה אפריקאית ו"ככה זה שם". ובכן מסתבר כי לא רק באפריקה זה כך, גם במדינות "הלבנות" וה"נאורות" לכאורה, זה ממש ככה אם לא גרוע יותר. נכון, לא תמיד המאבקים הללו מגיעים לשפיכות דמים אותה ניתן לראות בעין בלתי מזויינת, כי להווי ידוע שגם אי הגשת טיפול רפואי בשל מחסור בכסף היא שפיכות דמים, אבל זו שפיכות דמים שגרתית, שקופה ובעיקר 'נקייה'.

ובכן ישאל השואל האם ניתן בכלל להשוות בין סיפור הנפט של דרום סודן לסיפור הרפתקאות הגז שלנו? לטעמי בהחלט. גם אם אין דם יזע ודמעות גלויים ופלסטיים, והכול מתרחש מתחת למכ"ם של הציבור שאיננו רואה אלא את הקולות והצבעים בטלוויזיה, גם אצלנו ישנם מאבקים אשר הפוליטיקאים המובילים אותם מתייצבים בהם שלא לטובת האזרחים אלא לטובת אינטרסים שונים בתכלית, אשר הציבור או שאינו ער להם, או שנלכד בסבך התמרונים, או שמא התייאש מהניסיון להבינם. ואכן בתוך הלבירינט הזה נעלמו או הועלמו מעין מספר צמתים אשר יכולים היו, אם לא לשנות לגמרי את מתווה הגז, אז לשפרו באופן מאוד משמעותי לטובת אזרחי המדינה ואזרחיותיה. הבה נבחן יחד את הצמתים הללו באמצעות המספרים והנרטיב שנקשר לראשם באופן מניפולטיבי.

מרוב נתונים לא רואים את הגז

הררי הערכות ואוקיאנוסים של נתונים כספיים פורסמו בנושא מתווה הגז. מתוך כל אלו דליתי מעט, בכדי לנסות ולעשות סדר בכאוס המידע. שוויו הכספי המקסימלי של הגז במאגרי 'לוויתן' (המאגר הגדול ביותר) ו'תמר', כך על פי הערכות הוא כ-154 מיליארד דולר, שהם נכון להיום כ-586 מיליארד שקלים. סכום זה הינו לפני קיזוז עלות הפקת הגז – שאין לגביה הערכות גלויות. זהו הסכום שעל בסיסו נערכו המודלים השונים. מתוך סכום זה, עלתה דרישה ציבורית להבטיח כי סכום של 254 מיליארד שקלים ייכנס לקופת המדינה (והיתר יממן את עלות ההפקה ורווחי הזכיינים). בפועל, המתווה המסתמן ע"פ וועדת ששינסקי מסתכם בכ-127 מיליארד שקלים שייכנסו לקופת המדינה במשך תקופה של 27 שנים, על פי חישוב מורכב שלוקח בחשבון הן את שווי הגז והן את הרווחים עליו.

לו יצויר שלממשלות ישראל לדורותיהן היה אכפת מאתנו הן היו עושות הכול כדי שחלק ניכר   מ-586 מיליארד השקלים יישארו בכיסנו באמצעות אי מכירת הזכויות וכריית הגז בכוחות עצמנו. (או תשלום לחברה בינ"ל בתחום כקבלן, ולא כבעל זיכיון). זו לא הייתה 'הלאמה' מכיוון שהגז פשוט שייך לנו – לכולנו. אך הן לא עשו זאת, ופעלו ממש כשם שפעלו במקרה הפרטת הקרקעות, מחצבי ים המלח ומשאבים אחרים. כמובן שממשלות "השמאל", לא פחות מאלו של הימין, הובילו ביד רמה את תהליכי העברת הנכסים של כולנו לידיים פרטיות.

עתה, לאחר שנפרדנו מבעלותנו על משאב הטבע הזה בהחלטה עקרונית להעביר את זכויות הכרייה בנקודת זמן כל שהיא בשנת 2006,  הייתה אפשרות בשנת 2013, לאחר הבחירות, לנהל מאבק פוליטי ראוי שימזער את הנזק. להעמיד כתנאי בל יעבור שכניסה לממשלה עוברת דרך קבלת 254 מיליארד השקלים הפוטנציאליים מתמלוגי הגז, שהם המקסימום שניתן היה ,כנראה, לקבל לאחר שהזכויות לכרייה בשדות הגז הועברו לידיים פרטיות (תשובה, הקבלנים וכו' קיבלו את הזכויות מהמדינה, הם לא גנבו אותן, הם קיבלו אותן מממשלות ישראל). אבל זה לא קרה. שום תנאי כזה לא הועמד כתנאי לכניסה לממשלה המוזר הוא שמה שהפך היום לדבר "הקריטי, החשוב, משנה הגורל של ישראל", היה אז, לא מזמן, לפני כשנתיים בסך הכול, לסודי, נחבא אל הכלים ובלתי מוזכר באג'נדה של פוליטיקאים כאלה ואחרים. וכך נשארנו עם 127 מיליארד שקלים, הפרוסים על פני 27 שנים, כביכול ביד של כולנו. למה כביכול? משום שה-127 מיליארד שקלים מיועדים להיכנס לקרן עלומה שהשד, אולי השד, יודע מה יעשה אתה.

עכשיו הגענו למערכה הבאה בהצגה, הוויכוח על הפער בין 3 דולר למיליון יחידות חום לבין 6 דולר למיליון יחידות חום. ובכן, זה היה דיון רציני מאוד היות והוא אמור להניב כ-11 מיליארד שקלים כל שנה על פני כ-27 שנים. אלא מה, כל אגורה שתועבר להקטנת עלות יחידת החום הנ"ל תכורסם ,כך נראה, מהסכום של 127 מיליארד שקל בקרן העלומה העתידית. ועוד, הגז המוזל יגיע לצרכנים כגון חברת החשמל ועוד, אך האם מישהו מבטיח כי הוזלת מחירי הייצור ישורשרו לצרכנים, קרי אלינו בהוזלת מחירים? ובכן התשובה היא לא ולא.

כרוניקה של מאבק ידוע מראש

שוו בנפשכם כי במצב זה הייתה מתייצבת אחת ממפלגות האופוזיציה, נניח מפלגת העבודה, ומודיעה כי היא מוכנה לשקול כניסה לממשלה הנוכחית, לאחר בחירות 2015, אם יקרו מספר דברים. הראשון הגדלת התמלוגים מ-127 מיליארד שקלים ל-254 מיליארד שקלים, השני, הבטחה שכל הורדה במחיר הגז לצרכנים הישראלים תשורשר להורדת מחירי המצרכים. בנוסף העברת הכסף הזה להרחבה תקציבית עד להיקף של כ-50% מהתוצר (כיום, עומד התקציב על 42%-39% מהתוצר (תלוי לפי איזה שיטה מחשבים), כאשר כל אחוז תוצר שווה ל כ-10 מיליארד שקלים. רק כאמת מידה, הממוצע בקרב המדינות המפותחות החברות בארגון ה- OECD בשנת 2014 הוא תקציב העומד על 49.1%מהתוצר). אולי  ניתן גם היה לתבוע באותה הזדמנות כמעשה ראוי ומוסרי את ביטול 'כלל ההוצאה'.

אפשר היה אף להסתפק בביטולו של הכלל 'דה פקטו', ואם ביבי יישאר עם ה'דה יורה' דיינו,דבר שהיינו קרובים אילו לאחר בחירות 2013 אבל השמאל שלנו אינו מפלגת סיריזה היוונית ומנהיגיו אינם וארופקיס, שהוכיח כי הוא יודע לאתגר את הפרדיגמה וגם להשיג הישגים לא מבוטלים בתחום התודעתי מול הענקים המבקשים את שיעבודה של יוון. הוא למד כיצד לתמרן את הענק האירופאי ולקרוא עליו תיגר, וגם אם לעת עתה הישגיו של וארופקיס הם תודעתיים בלבד, הוא לימד אותנו פרק ב'אתגור' הפרדיגמה האסונית המנהלת את חיינו.

רבים מאלה שיצאו לחוצות הערים סביב אישור מתווה הגז, ובצדק רב, סברו אז ב-2013, כמדומני, שאסור בתכלית האיסור וכי זהו ממש "פשע" להיכנס לממשלה שכזו. אז, כשעוד ניתן היה אולי להשאיר את המשאב בשווי  254 מיליארד שקלים  בידינו, ולא לאיים עכשיו בתיאוריות הלאמה לאחר מעשה, אלא ממש לדאוג לכך שתהליך העברת הנכס הזה לידיים פרטיות פשוט יעצר. אבל אז איש לא דיבר על כך, זה  היה "סוד". מתווה הגז, שלטענת חלקם הוא ההחלטה האסטרטגית ביותר שידעה ישראל מעודה עד כדי כך אסטרטגית שהיא כאמור נשארה בסוד עד החודשים האחרונים. משום שהחודשים האחרונים העלו צרכים חדשים , בולטות תקשורתית הכנה לבחירות פנימיות ועוד ועוד

ומה עכשיו? עכשיו רבים על השיירים. עכשיו הכול הפכו להיות ל"אבו עלי" על שקל לשם ושקל לפה. הכול מסבירים את ניצחונותיהם האלמותיים משל היו מקס החייט האמיץ מסיפורי האחים גרים, אשר התהדר בכך שהרג שבעה זבובים במכה אחת. כך נראו בעיניי תרועות הניצחון כשלא הביא נתניהו להצבעה לפני מספר חודשים את עקיפת האחראי על ההגבלים, על ידי הממשלה. איזה  ניצחון יש פה? האם זה יכול ולו במעט לשנות את התמונה הגדולה? האם זה יכול להחזיר לנו את השליטה בגז? האם אנחנו יכולים באמצעות ה"ניצחון" הזה להלאים את מרבצי הגז? ודאי שלא. ואם לא זה, האם נקבל חזרה את 254 מיליארד השקלים שדובר בהם ולא רק את 127 מיליארד השקלים שבקרן העלומה?

ניצחון פירוס זה הוא לא יותר מהוכחה ניצחת לכך כי אופיים ודרכי פעולתם של מנהיגינו בישראל אמנם מעודנים יותר אך לא נופלים ממקביליהם בדרום סודן. כלומר, אופיים מכתיב את חיינו, לצד ,כמובן, השקפת עולמם, הנחשפת בדרך התנהגותם וקבלת ההחלטות שלהם.

גניבת הדעת ושוד הגז

כאן המקום לומר בבירור כי רוב רובו של ציבור הנאבקים על נושא הגז הם אנשים ראויים, פטריוטים אמתיים אשר מבקשים לשנות מן היסוד את ההתנהלות הבלתי צודקת, הלא יהודית ואת תאוות הבצע שקיימת בכלכלה הישראלית, היוצרת מזה שנים פערים בלתי נסבלים ומצוקה. אלא שהתנהלותם מזכירה לי סיפור או בדותה שסופרה לי בעבר על תקופת מלחמת לבנון הראשונה, בה עלתה כפורחת ההברחה של טובין מלבנון לישראל. למעבר הגבול הגיע, באחד הימים, סמיטריילר כשעל הנגרר שלו  מצוי דחפור. לאחר שנשאל הנהג אם יש לו משהו להצהיר עליו ולאחר שנבדק משורשי שערותיו ועד לתא הכפפות במשאיתו, הוא הורשה לעבור לישראל, ועל משאיתו יושב בנחת הדחפור הגנוב, שכן איש לא האמין שגנבה שכזו יכולה להתרחש.

גם כאן, בשעה שמאות מיליארדים נגנבים מכולנו לאור יום באמצעות העברת שדות הגז לכרייה פרטית, באמצעות כלל ההוצאה, הקטנת התקציב ושריפת הכסף בחוב הפנימי, ואין פוצה פה ומצפצף, עושה קבוצת פוליטיקאים קטנה גניבה תודעתית ומפנה את אור הזרקורים אל השעון היוקרתי בתא הכפפות או אל מכשיר הווידאו המוצמד לתחתית המשאית, אך לא לדחפור המונח גלוי על הנגרר.

מה ניתן היה לעשות בכספי הגז בסכום המלא? ניתן היה להשקיע בתשתיות (כמו מערכת תחבורה ציבורית יעילה, מערכת הסעת סחורה אפקטיבית ומודרניזציה של נמלי הים) אשר תאפשרנה בעתיד צמיחה. ניתן היה להוביל להוזלת האנרגיה, דבר אשר היה משפר את יכולת התחרות של התעשייה, ומשאיר כסף בידי הציבור באופן פרוגרסיבי, ואגב כך מתמרץ את הכלכלה. ניתן היה לקיים השקעות בשיפור התשתיות הפיזיות של מערכת החינוך והבריאות, באופן שישפר את כישורי צעירינו ויאפשר לישראל להתחרות בכלכלות המובילות בעולם מבחינת פריון לנפש, ולהביא את ישראל לממוצע בין מדינות ה- OECD בתחומי החינוך, הבריאות, הרווחה ועוד.

ומובן שכאשר אנו מדברים בכל אלו אנו מדברים בסכום הראשוני – השייך לכולנו אגב – 586 מליארד השקלים, אבל משכל זה "פוספס" ונשארנו ביד עם 127 מיליארד השקלים, החל מאבק שגם גרם נזקים לתעשייה הישראלית, שהיא אחד הבסיסים למשק העבודה הישראלי. ודי אם נזכיר את ההסכמים החשובים שנחתמו בין ארגוני התעשיינים והמעסיקים לבין ההסתדרות בעשור האחרון ושהביאו לשיפור ניכר, אם כי לא מספיק, בעבור ציבור העובדים. הסכמים שאילצו אף את ממשלת ישראל להתיישר על פיהם ולהיטיב גם עם עובדי המגזר הציבורי ועובדותיו. אך שוועת התעשיינים הפכה אותם, שלא בטובתם, למשתייכים ל"רעים", וכך מצאו עצמם אנשים טובים התורמים לשוק העבודה הישראלי ולכושר התחרות של ישראל בעולם מלוהקים כ"אוייבי העם" רק משום שאינם מישרים קו.

נראה שמאז שכתב לנין את הדברים הבאים ב"מחלות הילדות של השמאל" לא נראתה התנהלות מגוחכת ונוראה כפי שראינו כלפי התעשיינים: "לסרב להתפשר עם בעלי ברית אפשריים, האין זה מגוחך באופן קיצוני?"  מסתבר אם כן, שאלה שעשו זאת ראו לנגד עיניהם מטרות ואינטרסים אחרים לחלוטין מאלה שיצאו להפגין.

הבאשת שמם של התעשיינים, ביניהם מזכיר התנועה הקיבוצית, בכדי לזכות בעוד נקודה עלובה איננה פוליטיקה במיטבה, היא במקרה הטוב תגרנות לאיסוף קולות נוספים לקראת הפריימריז. כי מה היא פוליטיקה? הרי היא התאמת האמצעים למטרות. היא במובנים רבים מקצוע כדברי מקס וובר, בו בעל המקצוע נבחן על יכולתו לקדם את מטרות העל שלטובתן הוא נבחר. ובכן במבחן התוצאה הזה אנחנו מאבדים את אחד המחצבים שיכול היה לגאול מאות אלפים ומסתפקים בפירורים, בדומה לכתוב על שבוייו של מלך בזק: "וַיֹּאמֶר אֲדֹנִי-בֶזֶק, שִׁבְעִים מְלָכִים בְּהֹנוֹת יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם מְקֻצָּצִים הָיוּ מְלַקְּטִים תַּחַת שֻׁלְחָנִי" (שופטים א', ז') .

מטקטיקה של מאבק – לאסטרטגיה של שינוי המציאות

ולבסוף, לא אהיה נאמן לעצמי אם לא אדגיש כי גם אם היו כל כספי הגז זורמים לידי המדינה, לא היה בכך ולא כלום באם לא היו משתנים דה פקטו הכללים הפיסקליים המחזיקים בצווארה של החברה הישראלית באופנים שונים, מאז תכנית הייצוב של 1985. רק בעשר שנות 'כלל ההוצאה' נגנבו מכיסנו 548 מיליארד שקלים שהם אך מעט פחות מ-586 מיליארד השקלים שבהם מוערך שווי כל שדות הגז המדוברים, ופי ארבעה ממה שנקבל בפועל מהגז, מה גם שסכומים אלו נגזלו מאתנו על פני 10 שנים בלבד, בעוד תשואות הגז פרוסות ,כאמור, על פני 27 שנים.

סכומים אלו נוצלו להקלות מס על מקבלי הכנסות גבוהות והושלכו לכבשן החוב הפנימי הפיקטיבי ולהקלות מס על מקבלי הכנסות גבוהות. ומדוע החוב הוא "פיקטיבי"? ובכן, מבנה החוב של מדינת ישראל יציב ובטוח מהמקובל בעולם ואינו מהווה סכנה למשק. 86% מהחוב הינו חוב פנימי, המנוהל ברובו באמצעות גיוס הון מהציבור (אג"ח לדוגמה), כך שאין כל צורך להעביר כספים נוספים לטובת צמצומו, ועל כן העברת כספים אלו שקולה לשריפת הכסף. יתר 14% החוב הינם חוב חיצוני וגם הם לא מהווים איום על הכלכלה. מתוך החוב החיצוני 17.7% הינם חוב ל'בונדס' שאינו חוב בעייתי באמת, 38% בערבות ארה"ב, גם הם לא חוב מסוכן, ו- 3.5% בהלוואות מממשלות זרות שאף הן בטוחות. רק 5.8% מכלל החוב (42.3 מיליארד שקלים) הינם חוב 'בעייתי', ובמקרה של ישראל זהו חוב מזערי ומנוהל, שאינו מהווה שום בעיה למשק הישראלי.

אם כך, כל העברת כספים לכיסוי או לצמצום החוב מטרתה לקיים את חברת הזירה הפראית בישראל. נשמע נורא? אכן נורא! כאן לא היו נובל אנרג'י וגם לא תשובה. כאן זה הכול מעשי ידיה של הפוליטיקה הישראלית (גם של "השמאל" לכאורה בתוכה).

להבנת מהותה של 'הגניבה' הזו ושריפת המיליארדים האלה די לקרוא את נתוני דו"ח "מרכז אדווה" שפורסם ב- 31.12.2015. לדוגמה: "שיעורם של העובדים הישראליים המועסקים בשכר נמוך (נכון לשנת 2013) – 22.1% , הוא אחד הגבוהים בארצות ה-OECD (שכר נמוך = 2/3 השכר החציוני). כשליש מן העובדים הישראליים משתכרים לא יותר משכר מינימום. זאת בשעה שעלות השכר החודשי הממוצעת של מנכ"לי התאגידים הגדולים במשק עמדה ב-2014 על למעלה מ-400,000 שקלים". ועיקר העיקרים, שבמהלך העשור האחרון עלה חלקו של המיעוט העשיר בעוגה הלאומית ב- 3% וחלקו של הרוב ירד ב- 4% .

ידיעות אלה התפרסמו לצד ידיעה מדהימה עוד יותר. שלראשונה יחס החוב-תוצר הישראלי ירד ל 64% לעומת ממוצע של 115% במדינות ה – OECD. קרי, עוד כסף נשרף לחינם רק בכדי לא להוציא אותו על בריאות, חינוך, רווחה וכו' עבור אזרחי ישראל, שכן גם "היחס חוב-תוצר, בדומה לחוב הפנימי, הינו בתנאיה הכלכליים של מדינת ישראל נתון פיקטיבי.

האם יוכל בית המשפט להחזיר את הגלגל לאחור? להעביר את  זכויות הכריה למדינה? או למצער להחזיר אותנו ל-254 מיליארד? או אפילו למצער להקטין את מחיר יחידת החום? אינני יודע. כל אחד מאלה יהיה בהחלט הצלחה משמעותית. אך בפועל אם האנשים הטובים שיצאו לרחובות לא יראו את התמונה הגדולה ויבינו את מערך הכוחות והתמרונים האמיתי והאופן בו הם מתומרנים גם על ידי "ידידים", כי אז הפסדנו בקרב הזה. אם כך מה מצופה מאתנו עכשיו? מצופה לגעת בעניין הגדול, להמשיך במאמץ להקמת גוף חוץ פרלמנטרי שלא ירוץ לקרוב ולמיידי, שלא יראה לנגד עיניו את הכותרת של המחר או את הפריימריז של המחרתיים, אלא יחתור למגע פרדיגמטי מתמשך, עד אשר יביא לרפורמה מרחיקת לכת, רפורמה שתחזיר לציבור את אשר שייך לציבור – משאבי המדינה.

 פסח