שבעים שנים לישראל שלנו: השורדים המיועדים – האמון והתקווה

ג' אייר תשע"ח

‏18 אפריל 2018

"אנו עוצרים את הדמעות, ידענו מה הסכנות הצפויות בדרך בה הולכים הבנים… כולם הולכים כי אין לנו דרך אחרת… עכשיו יוצא צבי למלא את מקום אפרים, כי המאבק נמשך ואין מפקירים עמדות."

רבקה גובר – אם הבנים, זוכת פרס ישראל לשנת תשל"ו

"אני לא ראויה לעמוד ליד אנשי הפיזיקה וסופרים כמו דוד גרוסמן. אני, מה עשיתי? לא סללתי כבישים בארץ ולא בניתי בתים ולא ייבשתי ביצות. דבר אחד כן עשיתי: קמתי בבוקר אחרי שקברתי את ילדיי ואמרתי שאני רוצה לחיות ולהיות ראויה לדם של בניי ולדם של שאר הנופלים. אני רוצה לדבוק בחיים […] זה לא פרס למרים פרץ, אלא לרוח האדם."

מרים פרץ, עם קבלת ההודעה על זכייתה בפרס ישראל התשע"ח

 

חיים על הלוחות

בסוף שנת 2017 התחוללה רעידת אדמה איפה שהוא בכורדיסטן. מוקד רעש האדמה הזה היה מרוחק מישראל אלפי קילומטרים, אבל אנשים בישראל דיווחו על בהלה, על תחושת חרדה וחשש כתוצאה מכך ש"כל הבית זז", "הרגשתי שאני 'משייט'", "כל המנורות התלויות 'רקדו'". כיצד, אם כך, רעש אדמה המתחולל אלפי קילומטרים מתל-אביב משפיע על תושבי ישראל? כדי להבין זאת, צריך להבין כיצד בנוי כדור הארץ.

כדור הארץ, כידוע, מורכב ממעטפת וגלעין צמיגיים, לוהטים ודחוסים. קרום כדור הארץ הוא השכבה המוצקה שעליה מונח העולם. קרום זה מורכב מלוחות ענק שבורים ש"צפים" על המעטפת הצמיגה של כוכבנו ונקראים לוחות טקטוניים. קיימים תשעה לוחות כאלה אשר צפים ונעים על גבי המעטפת הצמיגה, ומספר רב יותר של תת-לוחות הנעים בין חצי סנטימטר לשמונה סנטימטרים בשנה. כוח המשיכה של כדור הארץ הוא שמושך את הלוחות כלפי מטה, אלא שבגבולות, בשבר שבין הלוחות, מתרחשות סוג של התנגשויות הנקראות תהליכים סיסמיים (סיסמוס ביוונית=רעידת אדמה). בקרבת החיבורים שבין הלוחות הטקטוניים האלה, כאשר אחד הלוחות נדחק מתחת למשנהו, נוצר חיכוך היוצר אנרגיה רבה שנצברת, עד שמשתחרר הלחץ שנצבר. גלי ההדף נעים דרך המעטפת וקרום כדור הארץ, כך שפני הקרקע רועדים ולעתים אף נגרמים כך אסונות איומים.

למרות ההבנה ההולכת ומעמיקה לתהליך שתואר, אין כיום אפשרות לחזות לטווח הרחוק את רעשי האדמה. אך מה שכן אפשר להבין, ובנקל, הוא שכל מי שחי על הלוחות העצומים האלה – אף על פי שמדובר באנשים שדוברים שפות שונות, שמנהגיהם וערכיהם שונים, שתרבותם שונה וגזעם ומגדרם הם אחרים, עשירים כעניים (הגם שסיכויי ההישרדות של הראשונים גבוהים יותר) – כל מי שמתקיים על הלוחות האלה חולק גורל משותף: להיות קורבן, בצורה כזו או אחרת, להתנגשות הלוחות הזו, ובייחוד לתהליכי העומק המניעים את ההתרחשות הזו.

כך חשתי גם אני כשסיימתי לקרוא את ספרה של הפסיכולוגית חני מן-שלוי "מהאולטרה-סאונד לצבא". אין זה ידוע מתי יבוא השבר ורעש האדמה יזעזע את חיינו, אבל מה שברור מאוד מתוך קריאת מחקרה, שהתפרש על פני ארבע שנים, הוא שמשהו עמוק ויסודי מאוד מתחולל בתוך החברה הישראלית ביחסה לגיוס לצבא, ובעיקר ביחסה ובמוכנותה לשלם את המחיר הנורא מכול – במובן זה, הספר הזה הוא שבירת קשר השתיקה, או כדברי אלבר קאמי,  "הקונספירציה הגדולה של השתיקה אשר התפשטה לכל עבר בינינו".

אך האמת חייבת להיאמר, והיא שלא היה צורך בספרה של מן-שלוי כדי לדעת את המצב שבו אנחנו מצויים. מצב שאת ביטויו אפשר לראות בגיוס מחזור אוגוסט האחרון, שבו "נרשמה בפעם השלישית ברציפות מגמת ירידה בביקוש לשירות בקרבי, שהגיע לשפל של עשור" ובכך ש"רבים מן המתגייסים בעלי הנתונים הגבוהים יותר, ובייחוד מי שמתגוררים בשכונות וביישובים מבוססים, מעדיפים יחידות טכנולוגיות", משום שיחידות אלו סוללות את דרכם למקצוע יוקרתי ביום שאחרי הצבא.

שורה ארוכה של מחקרים וסקרים, ביניהם של צה"ל עצמו, תיארו את המצב לאשורו: על פי הנתונים שמפרסם אכ"א, "בשבע השנים האחרונות חלה ירידה, לא גדולה במיוחד אך רציפה ומתמדת, בשיעור הגברים המעוניינים לשרת כלוחמים. ב-2010 עמד השיעור הזה על 76% מהגברים הכשירים רפואית לכך. ב-2017 הוא ירד ל-67.5%", "ולא רק המוטיבציה לקרבי במגמת ירידה – בשנתון האחרון נרשמה ירידה גם במספר הבנים המתגייסים לכלל היחידות בצה"ל. 28% מהבנים לא מתגייסים כלל, ואילו בקרב הבנות עומד נתון זה על 48%". על פי סקר שערך ממד"ה (מחלקת מדעי ההתנהגות בצה"ל) אשתקד בקרב מאות חיילים בשירות חובה, שבו נשאלו חיילים לוחמים "באיזו מידה הם מסכימים עם הקביעה שמי שמשרת ביחידה קרבית תורם למדינה יותר ממי שמשרת בכל תפקיד אחר בצבא, רק 40% השיבו בחיוב. לפני שנתיים, 54% מהלוחמים ענו בחיוב".

עמוק באדמה

אלא שנתונים אלה הם התכסית, הלוחות המונחים על אותה מעטפת צמיגה שאליה יש להתבונן לעומק. כך, בשורה ארוכה של ראיונות, חושפת חני מן-שלוי את העובדה שאנו, החיים כאן בצוותא, על אותו לוח מושגי, אמוני וערכי, מצויים בתהליך עמוק של שינוי, הצומח מתוך נפשם, אמונותיהם, רגשותיהם וערכיהם של אבות ואימהות. מן-שלוי מתבוננת לאמת בעיניים בראיונות אלה, ואך מתבקש שגם אנו נעשה זאת יחד איתה.

הכותבת מתארת את הדרכים היצירתיות שמחפשים ההורים כדי להגן על בניהם, מבלי לפגוע בסטטוס החברתי שלהם. אחת הדרכים שהם נוקטים היא הכוונת ילדיהם לחילות הסייבר והמודיעין:

"חייל בעל יכולות פיזיות טובות מגויס ליחידה קרבית וזוכה לסטטוס חברתי גבוה לעומת חייל שאינו קרבי הנקרא בלעג ג׳ובניק, כדי שהבנים לא יהיו חיילים קרביים מצד אחד ולא יהיו ג׳ובניקים ו'לפלפים' מן הצד השני, מצאו האמהות פתרון – לכוון לחיילות המחשבים ו/או המודיעין, שאינם בסיכון ועם זאת הסטטוס שלהם בסולם הדימוי הגברי-קרבי גבוה מאחר שהם מגייסים חיילים בעלי השכלה ייחודית, גם אם הם מתאימים לשירות קרבי. כמו שאמרה גילה, אם לבן לפני כיתה א׳: 'שילך למודיעין או מחשבים, זה נהדר. אני לא רוצה שיהיה ג׳ובניק וירגיש מסכן, משהו מכובד. יעזור, יתרום, בלי לתרום את הגוף… '. האפשרות ללחוץ על הבנים להצטיין בערבית ובמחשבים נראתה לאמהות פתרון מוצלח כדי שייבחרו לחילות אלה. כך עולה מדברי גילה שהייתה בהיריון ולה שני בנים, האחד לפני כיתה א׳ והשני בן שלוש: 'אכוון את שניהם להיות במגמה ערבית כדי שיקבלו אותם למודיעין ולא לקרבי. אבל אולי אצליח להשפיע רק על אחד מהם… שניהם רגישים אבל רועי יותר רגיש מאיתמר, אז עדיף לי להשפיע על רועי שילך למודיעין'. אלה הסבירה שהקושי שלה אינו עצם הפרידה מבנה, וכהוכחה אמרה שהיא מעדיפה שבנה ילמד בחוץ לארץ, ניחשה שיסרב וירצה להתגייס ולכן המשיכה את ההתדיינות הדמיונית איתו: 'שיצא לעולם אפילו להודו ולערבות האמזונס לשלוש שנים, לפחות יקבל מזה משהו. אני מרגישה שזה פחות מסוכן ויש בזה איזה תרומה לנפש שלו… '. מאחר שאפשרות זו אינה מציאותית היא הרגיעה את עצמה: 'אני מדמיינת כל הזמן שאני יכולה לשכנע אותו שילך למחשבים בצבא, אז לפחות אני אישן בשקט בלילה'. […] עדה, שילדיה היו גדולים יותר, סיפרה כיצד התוכנית מיושמת הלכה למעשה: 'הלחץ היחיד שאני מפעילה על הבן הגדול שלי זה שהוא חייב להצטיין בערבית. הוא צוחק עליי, יודע שלא אכפת לי מהציונים האחרים שלו, וכשהוא אומר "אמא, קיבלתי 100 בערבית" אני מתגאה; "תמשיך כך"… תתגייס למודיעין, זאת הרגשה הרבה יותר בטוחה. הוא מביא לי את זה כמו מתנה'."

התחושות שמבטאים ההורים לא צפות רק עם הגיוס המתקרב, או עם התבגרותו של הבן, אלא באות לידי ביטוי כבר בלידת הבן, ומהמפגש עם המציאות הישראלית:

"ענת תיארה את ההתרגשות האדירה כאשר היצור הקטן יצא מרחמה. הם לא ידעו מראש את מין העובר, רצו שזאת תהיה הפתעה, וכשהרופא הודיע שיש להם בן סיפרה ענת: 'המחשבה הראשונה הייתה של שמחה, בלי קשר למינו של התינוק… אבל אז המיילדת אמרה בחיוך גדול: "מזל טוב, חייל חדש נולד"… בקול רווי כעס עצור בהתייחסה למיילדת אמרה: 'היא הכניסה אותי לתוך זה. היא כאילו אמרה: "תתעוררי, ענתי, זה לא הולך להיות ירח דבש, את מגדלת חייל כאן". ו… אני זוכרת שכל כך כעסתי עליה'. ענת השתתקה, ומתוך המחשבות בפנים עצובות, המשיכה במילים שהתקשו להתחבר זו לזו: 'זה מהשנייה שהתינוק נולד, שהבן נולד… היא הייתה צריכה להגיד ש… שאת מגדלת בן לצבא. ואני זוכרת שזה עשה אותי כל כך כעוסה ומפחדת. קודם פחד, אחר כך הגיע הכעס. ואז בלידה השנייה, אמרו לנו כבר באולטרה-סאונד שזה בן, והייתי מצוברחת'.״

את השינוי ביחסם של ההורים לגיוס לצה"ל אפשר לראות גם כעניין בין-דורי, בעוד שדור המייסדים חש שיש למען מה להקריב, דור ההורים הנוכחי חש אמביוולנטיות גדולה יותר:

"שמעון, אב לשני בנים, אשר אמר בטון של השלמה והזדהות: 'אמא סיפרה שכשהם עלו לארץ ממרוקו אבא אמר לה: "שני הבנים הראשונים הם המתנה שלי למדינה", הם היו שונים מאיתנו ההורים שלנו'.״

…

"יש גם את הפחד שהמדינה לא תתקיים, שאין תקווה מאחר שהפכה למדינה ללא ערכים, עם אוכלוסייה חרדית שאינה נושאת בנטל הביטחוני והכלכלי, ועם בעיה דמוגרפית קשה מול הִתרבות הערבים. זה מאוד מפחיד. מאוד מדאיג… המצב הכלכלי-חברתי, קשה לראות את האור. אז יש נקודת שבר גם שלי […] אנחנו פה נהיה תמיד במלחמה. אבל אין ברירה, זה מה יש. מדי פעם אני חושב: 'מה יהיה עם הילדים שלנו?' אנחנו עשינו כבר את החיים, עוד עשרים שנה נלך. מה יהיה איתם? מה יהיה איתם? חוסר ביטחון מוחלט."

תחושה זו אפשר גם לראות בדבריה של מרים פרץ, בהרצאה שהעבירה בסיומו של קורס קצינים של סיירת חרוב:

"היום, בפעם הראשונה, היה לי ספק. זאת הארץ שעליה נפלו הבנים שלי? כך צריכים להתנהג אנשים? איפה טיפת מידת סבלנות, טיפת מידת איפוק? מה קרה לנו?"

מחקרה של מן-שלוי, המובא בספרה הנ"ל, מבוסס על ראיונות אשר התקיימו מיוני 2000 ועד מאי 2003, עם 24 הורים. הקריטריונים לבחירת המרואיינים, כפי שמתארת מן-שלוי בספרה, היו "הורים ילידי הארץ או שעלו לפני גיל עשר, ששניהם שירתו בצבא, ולהם בנים בשלבים התפתחותיים המסמנים מעבר לשלב התפתחותי חדש […] לקראת סוף ההיריון, לפני כניסת הבן לכיתה א', לפני חגיגת בר המצווה וזמן קצר לפני הגיוס".

מדע ועמדה

תיאור הדברים כפי שהובאו עד כאן איננו שיפוט, שכן אפשר להבין, גם אם לא לקבל, את עמדת ההורים המובעת בקטעים אלו. זהו תיאור מצב, כפי שמשתקף ממחקרה של חני מן-שלוי וכפי שמשתקף באמירתה הערכית של מרים פרץ. אין ספק שבכל סוג של כתיבה, גם בכתיבת מחקר, עולם הערכים מנחה אותנו, גם באופן בלתי מודע, להטיה שהיא ערכית. במדעים המדויקים הוכח זה מכבר כי הדינמיקה בין צופה לנצפה היא בעלת משמעויות לתוצאה הסופית. בשפה מדעית יותר – "האם המדידה השפיעה על 'התנהגות' הנמדד?" "האם התוצאה שצפתה השפיעה?" או, כפי שניסח זאת ג'ון ארצ'יבלד ווילר, מגדולי הפיזיקאים של המאה ה-20:

"שום תופעה אינה תופעה עד אשר היא תופעה נצפית (על ידי תצפית או על ידי חיבור נאות של תצפית ותאוריה) – העולם אינו 'קיים שם בחוץ', בנפרד מכל פעולות התצפית… הפיזיקה יוצרת השתתפות-צופים; השתתפות-צופים יוצרת מידע; ומידע יוצר את הפיזיקה".

ואם כך הדבר בפיזיקה, הרי שדברים אלה נכונים פי כמה וכמה בעולם מדעי החברה.

לכן, ולדעתי, עלינו לשאול את עצמנו לא אם אנחנו מקבלים ו/או דוחים את המסקנות וההנחות המוצגות כאן על ידי החוקרת – כי הידיעה של ההורים שבניהם יתגייסו לצבא מעצבת את דפוסי הורותם ובכך יוצרת דפוסים ייחודיים המאפיינים את החברה הישראלית בכל הנוגע ליחסים שבין הורים לבנים ובדפוסי הגבריות והנשיות בחברה. נדמה לי שעלינו לשאול שתי שאלות אחרות: האם אנחנו מעריכים – לא מדעית, אלא אינטואיטיבית – שיש גרעין מוצק של אמת בהנחות אלה? והשאלה השנייה, אם התשובה לשאלה הראשונה היא כן, האם אנחנו מבינים את הסיבות למצב זה?

סימנים מעידים

אחת ההוכחות, לטעמי, לכך שמחקרה של חני מן-שלוי אכן מצביע על תופעה אמיתית, עמוקה ומורכבת, הייתה הסערה הציבורית שהתחוללה לפני מספר חודשים כשאיש מחברי הממשלה לא טרח לבוא לטקס לזכרם של חללי מלחמת יום הכיפורים. הכול נזעקו אז להסביר עד כמה זה חמור, וחלקם אף גזר כמה קופונים על גילוי ערוות השבר העמוק הזה, וכל זה כדי למהר ולטייח אותו, שמא מישהו יחוש שמשהו איננו כשורה כאן. בתוך כל ההמולה הזו נשמע קול אחד, שגם הוא נעלם ונבלע בתוך הרעש הזמני הזה, והוא קולו של דוד ביטן, יו"ר הקואליציה לשעבר – כשזה האחרון טען באחת מתוכניות הרדיו שהדרך היחידה להגיע לשוויון בנטל (על רקע הפגנות הפלגים החרדיים הקיצוניים) היא ביצירת צבא מקצועי, צבא שכיר, דבר אשר, לדעתו, יסיר מסדר היום הציבורי את החיכוך התמידי עם לומדי התורה שתורתם אומנותם.

"בניגוד למדינות שבהן יש צבא שכירים", כותבת מן-שלוי, "אצלנו כאמור מדובר בבנים של כולנו, צבא העם, וכך הנופלים הם של כולנו, במדינה קטנה כמו ישראל תחושת השכול משותפת."

…

"פרויד הסביר שבזמן מלחמה, כתוצאה מהשפעתה של סכנת החיים, נוצר 'אני' חדש ונועז כדי להגן בפני הסכנה, 'אני של זמן מלחמה'. האני הישן של זמן שלום מזהה שהאני החדש מסכן את חייו, ולכן נוצר קונפליקט בין שתי זהויות אני. פרויד מציין שצבא העם הוא התנאי לנוירוזות מלחמה, הוא הקרקע המזינה אותן ושבצבא שכירים זה לא היה קורה. האני של זמן מלחמה נשאר מוטבע בחייל גם לאחר שחרורו, ו'קופץ' החוצה בסוג של היענות אוטומטית."

אם כך, מה שאומר ביושר יו"ר הקואליציה לשעבר הוא – אנחנו מכירים במצב, והפתרון לרעש האדמה ההולך ומתקרב אלינו הוא בדמות צבא שכיר. כלומר, זו הדרך למנוע את אותה נוירוזה שעליה מדבר פרויד, את אותם הפחדים התת-קרקעיים, תת-מודעים, המביאים את ההורים לחולל מהפכה עמוקה בתפיסת הביטחון של מדינת ישראל.

"על חובה וקרב ועול. הכול בכל"

הפניית אצבע מאשימה כלפי ההורים היא טעות חמורה ובריחה מאחריות. מתוך פרסומים ומחקרים שונים, גם של הצבא, עולה לאחרונה תמונה המצביעה על כך כי גם בצבא, בדומה לחברה הכללית, נוצר שיח חוזי, שיח של נראות ושיווק והפיכת החייל ללקוח. בעולם השירותים והלקוחות ישנם כללים אחרים לחלוטין מאלה שכוננו את עצמאותנו השלישית. ערעור מוחלט של עולם ערכים זה הוא המחולל את זרמי העומק, שמהותם העמוקה היא – "זה לא שווה את זה".

דוגמה אחת המניעה זרמי עומק אלו של יחסי לקוח-נותן שירות, אפשר למצוא במאמר שפורסם בעיתון "כלכליסט" לאחרונה, שבו אפשר לראות כי על אף מאמצים רבים, כבר למעלה מ-20 שנים, לא מצליח לעלות מספרם של המתגייסים בקרב החרדים הצעירים על פי יעדי הגיוס של צה"ל, בשל כוחן הפוליטי של המפלגות החרדיות:

"מספר תלמידי הישיבות מקבלי דחיית השירות בהסדר 'תורתם אומנותם' עמד בסוף 2017 על 37,200 ‑ זינוק של 43% מהשנה הקודמת, אז עמד המספר על 26 אלף בלבד. לא פחות מ־11,800 צעירים חדשים הצטרפו להסדר דחיית השירות ב־2017, לצד עשרות אלפים שחידשו אישורים שקיבלו בשנים קודמות. […]התלמידים החרדים בהסדר נדרשים לחדש את הדחייה מדי שנה, עד שהם מתגייסים, מצורפים לשירות אזרחי, או מגיעים לגיל 24– כ־70% מגיעים לגיל הפטור בלי לשרת כלל. […]שורה של עתירות נגד הסדר דחיית השירות נדחו במהלך 50 השנים הראשונות למדינה. כאשר בג"ץ פסל את ההסדר לראשונה ב־1998, הנימוק המרכזי היה הצמיחה במספרים, או בלשונו של נשיא בית המשפט לשעבר אהרון ברק: 'הכמות עושה איכות'. […]כל מחזור של חרדים בני 18 עומד היום על קצת יותר מעשרת אלפים, בעוד כלל המועמדים לגיוס – גברים יהודים וחסרי דת – עומד על 48,500. במילים אחרות, החרדים מהווים כ־21% מהמועמדים לגיוס. […]בסיבוב הקודם של משבר הגיוס, בין 2009 ל־2013, נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה, יוחנן פלסנר, הציב כיעד שירות של שני־שלישים מהחרדים, שליש מהם בשירות צבאי ושליש בשירות אזרחי. […] מאז 2014 הצטרפו להסדר דחיית השירות כ־9,000 צעירים בממוצע בשנה. […] נתונים המראים שב־2017 התגייסו לצבא 3,000 חרדים, כראיה לכך שהבעיה הולכת ונפתרת. אלא שמהנתונים המתפרסמים כאן עולה שהמספר הזה מהווה רק 25% מ־11,800 תלמידי הישיבות שהצטרפו באותה שנה להסדר הדחייה, וכ־30% מהמחזור כולו.לשם השוואה, 88% מהגברים היהודים הלא חרדים מתגייסים. חלק גדול מ־12% הנותרים אינם כשירים לשרת או שצה"ל לא מעוניין בהם. כלומר גם אחרי עשור של מאמץ להגיע לשוויון בנטל, עדיין 8 מכל 9 גברים יהודים לא חרדים מתגייסים לעומת 1 מכל 3 גברים חרדים."

(מספר החרדים בדחיית שירות זינק ל־37,200, שחר אילן, עיתון "כלכליסט", 19.3.18)

במצב זה, של חוסר שוויון קיצוני, מתערערת ההסכמה הבסיסית שאנו עוגנים עליה כחברה. שליחת אדם לסכן את חייו היא מההכרעות הקשות והאיומות שמישהו יכול לקבל, אבל בשעה שעולם הערכים עובר מהפכה עצומה, כפי שאנחנו חווים בחברה הישראלית בהובלת מנהיגיה, וערך חיי האדם הופך להיות מטבע עובר לסוחר, והכול הוא יחסי לוקח-נותן שירות ומבוסס על כמות הכסף ו/או הכוח הפוליטי שיש לך ו/או שאין לך (וראו כתבה שהתפרסמה ב"ידיעות אחרונות" בנושא קניית מקום טוב בחילות הסייבר באמצעות מכונים המכינים לכך), הדברים קשים שבעתיים. כשזה המצב ואלו אמות המידה – כשראש עיר מרכזית בדרום הארץ אומר כי כל עוד ערים מפותחות ואנשים בעלי ממון ימשיכו לחנך ולדאוג לכך שבניהם ובנותיהם ילכו לסייבר הוא יעשה זאת גם אצלו, כל אלה ועוד הם הוכחה ניצחת לכך שהתפיסה והאמונה העמוקה בצדקת דרכנו הולכת ומתכרסמת. כלומר, אם מה שנשאר הוא החישוב של הערך הכספי ו/או הכוח הפוליטי שיש בכל העניין הזה של הגנה על המדינה – אפשר בהחלט להשתמש בצבא שכירים וזה גם יצמצם עלויות, אבל, ובתורו, יביא להחרבת עצמאותנו.

במה הדברים אמורים? מאז ומעולם ציינו מפקדים, חיילים, חוקרים ועוד כי הערך המרכזי שבגינו הם היו מוכנים לסכן את חייהם הוא ערך הרעות והחברות, ולא ערכים "אמורפיים" אחרים, כמו אהבת המולדת. בהתבוננות עמוקה לתוך ערך זה של הרעות, מתברר שאין בו רק את הערך החוזי הראשוני על פי התאוריה של דרגות המוסר של פיאז'ה, המדרג את הערך החוזי בדרגת המוסר השלישית – כלומר, אם אני אציל אותך, בעתיד גם אתה תציל אותי – אלא מדובר בהכרעה ערכית עקרונית ומשמעותית ביותר.

ערכים אלה של חברות ורעות, העוגנים כאמור על מהויות עמוקות יותר מאשר חישובי תועלת, מולידים מוכנות לשלם גם את המחיר האולטימטיבי בעבור משהו שאין עליו תמורה נראית לעין, פשוט כי זו הפעולה הנכונה. ערכים אלו אינם יכולים להתקיים כאידאות חיות בלב צעירינו בחלל הריק. בחברה שמנהיגיה רואים אך ורק את הערך החוזי, את התמורה, השכר והעונש, ומבססים את כל פעולתם על חישובי רווח קצרי מועד, תתבסס תפיסה מוסרית אחרת. אין כל ספק, כי תפיסה זו תכרסם כרסום עמוק מאוד ביכולת להניע אנשים להיות מוכנים לשלם מחיר קשה בעבור משהו שנראה לא רווחי, כמו חברות ורעות, הקשורות קשר עמוק לאתוס הקיום שלנו כחברה ששאיפתה להיות חברת מופת. הרי הרעיון של חברת מופת הוא, ככל הנראה, לא רעיון עסקי מוצלח במיוחד.

ככל שמושגים הקשורים לתמורה ורווח מתבססים בתודעת הכול, הם הופכים להיות התשתית הערכית והמושגית שעליה מתבססת החברה, והערך של "לקרוע" את השוק ואת האחר כדי להיות עשיר ומתוגמל יותר, הוא זה המוביל והקובע. במציאות כזו, שבה ערכי הסולידריות מתכרסמים, קשה לבוא בטענות למאן דהוא על כך שהוא משתלב במה שהנהגת המדינה מציינת כנכון וכרווחי. אין ספור מחקרים הוכיחו זה מכבר כי בני אדם רגישים מאוד לאי-צדק ולעוול. לא רק בני אדם, אפילו קופים, כפי שהוכיחו לאחרונה באחד המחקרים, רגישים לחוסר שוויון ואף "יוצאים מדעתם" למראה אי-צדק. במחקר המדובר, כאשר הואכלו שני קופים אשר שכנו בכלובים קרובים במלפפונים, ירק שהם מחבבים, נחה דעתם. אבל כשהואכל אחד הקופים בענבים, פרי המוערך הרבה יותר על ידי הקופים מאשר המלפפון, ואילו הקוף השני המשיך לקבל מלפפונים, חלה תפנית דרמטית בעלילה, והקוף שהוגשו לו המלפפונים זרק אותם בזעם ובכעס, בשל העובדה שהופלה לרעה ללא כל סיבה.

נלמד מההיסטוריה?

כך, ככל שהפערים, המצוקות, אי-השוויון והצדק יתרחבו בתוך החברה הישראלית, כאשר ההצדקה להם היא: לי מגיע יותר כי לי יש יותר כוח השפעה, ימשיכו אנשים לשאול עצמם – למה ובשביל מה? ברור כי משמעות התמשכות מצב זה היא אסון ההולך ומתבשל במעי החברה הישראלית. לכן, לא יועילו טריקים ושטיקים, זאת בשל העובדה שגל הצונאמי הענקי של הפרטה, פירוק אברים, העצמת אי-השוויון והעוול ויצירת חברה מדורגת ומפוערת, משפיע על החברה הישראלית ועל מה שנתפש כאמונה בצדקת הדרך, הרבה יותר מכל תופעה רעה אחרת, כולל "הכיבוש". לאורך ההיסטוריה היהודית נתקלנו לא אחת בתופעות דומות וקרובות לאלה. כך, בימי בית שני, כזכור, נקרעה החברה היהודית בירושלים, לא רק בין צדוקים, פרושים ואיסיים, אלא ובעיקר על ידי פערים כלכליים, שהביאו בסופו של יום לחורבן שעלה לנו ב-2,000 שנות גולה. מציאות דומה מתוארת בדבריו של אפרים אלימלך אורבך, חוקר היהדות, ששימש כנשיא האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, על הסיבות והתהליכים שהובילו לחורבן בית ראשון:

"חירותה של המדינה כולה תלויה וקשורה בשאיפה לשוויון. חורבנה של יהודה מוסבר בספר ירמיה על ידי ביטול שאיפה זו ועל ידי קיומו של מעמד משועבדים, והנביא קרא: 'אתם לא שמעתם לקרוא דרור איש לאחיו ואיש לרעהו, הנני קורא לכם דרור נאם ה' אל החרב אל הדבר ואל הרע' (ירמיה ל"ד, י"ז). עם של משעבדים ומשועבדים לא יצלח לשמור על חירותו, ובסופו של דבר גם המשעבדים יהיו למשועבדים.

בזמן 'שיבת ציון', היתה צעקת העם ונשיהם לנחמיה: 'ועתה כבשר אחינו בשרנו, כבניהם בנינו, והנה אנחנו כובשים את בנינו ואת בנותינו לעבדים, ושדותינו וכרמינו לאחרים' (נחמיה ה' ה'). נחמיה רב את ריבם של הנפגעים וגזר: 'השיבו נא להם כהיום שדותיהם, כרמיהם זיתיהם ובתיהם… ויעש העם כדבר הזה'. מעשהו זה של נחמיה הציל את חירותה של יהודה."

פצע מוסרי

התיאור ה"פשטני" הזה של המצב, במובן מסוים, איננו עומד על עומק ההתרחשות הפסיכולוגית, האישית והקולקטיבית. למה בעצם גורם אי-שוויון קיצוני כמו זה של ישראל – כזה שבו שיעור העובדים בשכר נמוך (שני שלישים מהשכר החציוני) הוא הגבוה ביותר ב-OECD, ועומד על 24.25%, בעוד שממוצע ה-OECD הוא 16%^[1]; כזה שבו שיעור העוני הוא הגבוה ביותר ב-OECD ועומד על קרוב ל-18% בישראל, לעומת ממוצע ה-OECD שעומד על 12.5%; כזה שבו שיעור העובדים העניים עומד על כ-14% – השלישי בגובהו ב-;OECD וכזה שבו שיעור העוני בקרב ילדים ונוער גבוה באופן ניכר מממוצע ה-OECD – 23.2% (ישראל) לעומת 13.25% (OECD)?^[2]

למה בעצם מביאה התחושה המבוססת שלמי שיש יותר, סיכוייו לחיות ולהתקדם גדלים בהתאם, בשעה שלמי שיש פחות, הסיכויים הולכים וקטנים?

במאמרו של כריסיטאן שלר, "כשהמוסר נפצע", כתב שלר כי:

"הביטוי 'פציעת מוסר' נטבע לראשונה בשנות ה-90 של המאה ה-20, על ידי אנשי רפואה שטיפלו בחיילים לשעבר שסבלו מתסמינים שלא התאימו ל-PTSD. במהלך הזמן, פציעת מוסר נעשתה מושג שגור לתיאור תגובות לפגיעה בבית, לפגיעה רוחנית ולפגיעה מינית או תקיפה, וכן לתגובה לגזענות מערכתית או לאלימות מצד כנופיות. המשרד הממשלתי לחיילים לשעבר מגדיר אותה כך:

'כמו טראומה פסיכולוגית, פציעת מוסר היא מושג המתאר חוויית חיים קיצונית וחסרת תקדים, כולל התוצאות המזיקות של היחשפות לאירועים שכאלו. אירועים נחשבים לפוצעים את המוסר אם הם "מפירים אמונות וציפיות מוסריות הנטועות עמוק בלבו של אדם". וכך, התנאי העיקרי לפציעת מוסר הוא מעשה של הפרה, כזה המרסק ציפיות מוסריות ואתיות המושרשות באמונות דתיות או רוחניות, או הפרה של כללים המבוססים על תרבות, על מסגרת ארגונית או קבוצתית, בכל הקשור להגינות, לערך החיים וכן הלאה'."

(כשהמוסר נפצע, כריסטיאן שלר, פורסם ב"אלכסון")

"פציעת המוסר" שחשים חלק מאזרחיה של מדינת ישראל קשורה בעיניי לתחושות הפרת האמונה, הברית הבלתי כתובה והציפיות שנטמעו בחזון הציוני והיו קשורות בקשר בל יינתק עם חזון וחלום נביאי ישראל, "לממלכת כוהנים וגוי קדוש", ואילו תמונת המצב של חברה חוזה בין לקוח ומקבל שרות ותפוס ככל יכולתך, תוך הנהגת מציאות של "ככל הגויים" בכל התחומים, פצעה קשות את הרקמות העמוקות המקשרות בינינו, והנותנות את הצידוק העמוק למפעל הציוני לעצם קיומנו.

הפרת אמון עמוקה זו, ההולכת ומתפתחת בתוכנו משך עשורים רבים, מצמיחה מתוכה לא רק חוסר אמון שאי אפשר לרפאו, אלא, ובעיקר, תחושה עמוקה כי העתיד נכתב מראש לחורבן, וכי תפיסת ה"תפוס ככל יכולתך והצלת את נפשך" היא הדרך היחידה לשרוד גם כאן ו/או במקום אחר שאיננו כאן.

"אז אמר השטן"

גל הצונאמי הענקי הזה, ההולך ומתעצם במעמקי האוקיינוס של תודעתנו ואמונתנו הקולקטיבית, החל את מסעו עם גט הכריתות שהנהגות המפלגות כולן, נתנו לרעיון יצירתה של חברה טובה וצודקת יותר. מטרתו של הכרסום באמונה הזו, אשר החל לפני עשורים רבים, הייתה הכנעת ועקירת אמונתם של האנשים, שאפשר, כאמור, לברוא בארץ הזו חלופה שמהותה סדר חברתי ותרבותי מתחדש וצודק יותר, סדר לא ממוסחר וחוזי. כדי לעשות זאת, היה צריך להשתמש בהמלצתו של לידל הארט כי כדי לכבוש נקודה מסוימת פיזית, יש, קודם לכן, להחלישה רוחנית. לכן, וכדי להשיג את ההישג הזה, היה צריך להחריב את התקווה הבסיסית הזו, וכדי לעשות את זה, צריך היה להפוך את הסדר החוזי לסדר דמוי טבע ולא כסדר שהוא מעשה ידי אדם. סדר המבוסס, כביכול, על אמיתות נצחיות, על טבע האדם, שהוא רע ונצלני מיסודו, ועל האמונה כי כל מוטיבציה אנושית היא קודם כל וראש לכול מוטיבציה אינטרסנטית, משאבית וכספית, וכי אין בנמצא כל מוטיבציה השואבת את תעצומותיה מראוי שאפשר ומותר להיאבק עליו וגם להחליט לשלם בעבורו מחירים כבדים.

דוגמה לכך היא אירועי החודשים האחרונים, שבהם התעצם הסחר-מכר בין הפוליטיקאים השונים בעניין גיוס החרדים, כאשר כל צד בין "הניצים" המדומים מגביר את איומיו ודרישותיו, בעוד שהורי המתגייסים העתידיים והנוכחיים אינם נלקחים בחשבון והם, כביכול, אובייקט נוכח-נפקד, אשר אפשר על גבו לעשות כל דבר שעולה על הדעת. הסחר הזה בחייהם של אנשים מאותת להורים את אשר הסוחרים מבקשים לאותת להם – הכול שווה כסף וכוח פוליטי-מפלגתי, ואת הכול אפשר לסגור בדיל כזה או אחר. אז מה תהיה תוצאת ההתנהלות הזאת? ממצאיה של ד"ר מן-שלוי. לכן, ימים אחרונים אלו הוכיחו, לטעמי, את המגמה המתמשכת, שכל מטרתה לשבור את גב האמונה הזו, שיש ראוי כלשהו שבעבורו נכון וראוי להיאבק. חלחול התפיסה הזו לרקמות הבריאות של החברה הישראלית, הוא הוא הסיבה העמוקה לרעידת האדמה החברתית-תרבותית שאנחנו רק בתחילת דרכה, וסימניה המעידים ניכרים כבר בכול.

השורד המיועד – האמון

"השורד המיועד" היא סדרת דרמה פוליטית אמריקאית, המתארת כיצד לאחר פיגוע בקונגרס האמריקאי, פיגוע אשר הביא למותם של כל חברי וחברות הממשל האמריקאי, כולל הנשיא, הקבינט וחברי שני בתי הקונגרס, מתארגן הממשל האמריקאי להבטיח את המשכיות הממשלה, כדי שהמדינה לא תיכנס לכאוס. סדרה זו מבוססת על החוקה האמריקאית, הקובעת את סדר הירושה של נשיא ארצות הברית, במקרה של חוסר מסוגלות, מוות, התפטרות ו/או אירוע קיצון, כמו רצח של כל הממסד השלטוני. כך, השורד המיועד הוא אדם הכלול בסדר הירושה לנשיא ארצות הברית, והוא מיועד להיות במקום מרוחק, מאובטח ולא ידוע, בזמן שהנשיא ושאר מנהיגי המדינה מתאספים במקום אחד לצורך אירוע מסוים, למשל, נאום מצב האומה או טקס השבעת הנשיא. המייחד את הסדרה הזו הוא ש"השורד המיועד", נשיא ארצות הברית, שר השיכון והפיתוח העירוני (טום קירקמן בסדרה), הלוא הוא השחקן קיפר סאת'רלנד, איננו עונה בשום צורה ואופן לאפיונים של הפוליטיקאים המפלגתיים השגרתיים. מדובר באדם אמין, ישר דרך, שתוכו כברו, וכל התנהגותו מייעדת לכישלון חרוץ, כך לפי הפוליטיקאים, משום שאיננו פועל על פי המתווה המצופה מפוליטיקאי המגיע להיות נשיא ארצות הברית – כוחנות שלוחת רסן, שקרים והולכת שולל. הישגיו, אם כך, מפתיעים פעם אחר פעם, משום שאופני הנהגתו, המבוססים על אמון ויושר, כך מתברר, אינם מנוגדים ליכולת לקבל הכרעות במצבים סיפיים ומורכבים, בניגוד למקובל לחשוב – שההצלחה תלויה רק בשקר, חוסר אמון ותמרון האחר.

חשבתי תוך התבוננותי בסדרה על "שורד מיועד" נוסף, הלוא הוא ה"אמון", ועל העובדה שהוא הוגלה זה מכבר, לא רק מתוך השיח, אלא באופן עמוק יותר מתוך יכולתם וכושרם הפנימי של חלקים גדולים בחברה הישראלית להאמין כי אכן אפשר שיהיה אחרת, וכי היחס החוזי והאינטרסנטי יכול להשתנות, ורקמת האמון יכולה להתחדש. מחלה חברתית, תרבותית ורוחנית ממארת זו אוכלת בנו בכל פה, והיא אחת מסיבות העומק התשתיתיות ביותר למצב שתואר מעלה.

כותב מרטין בובר על הילד המצפה:

"הילד מצפה, תוך שכיבה בעיניים עצומות למחצה, לדיבורה של האם. אולם כמה תינוקות אינם צריכים לציפייה זו: משום שהם רואים עצמם קרואים ועומדים תמיד בדו-שיח בלתי-פוסק. בפני ליל הבדידות, המאיים לפרוץ ולחדור, הריהם שכובים שמורים ומשומרים, בטוחים מכל פגיעה, מחותלים בכותנות-שריון-הכסף של האמון.

"אמון, אמון לעולם, משום שמצוי בו אותו אדם, הוא הוא מפעלה הפנימי ביותר של הזיקה המחנכת. משום שמצוי בו בעולם אותו אדם, שוב אין ההבלות, אפילו צרתה גדולה ביותר, יכולה להיות אמת לאמתה. משום שמצוי בו בעולם אותו אדם, ודאי שצפון האור בתוך האפלה, שצפונה האהבה הגדולה בטמטום של הבריות."

(על המעשה החינוכי, מרטין בובר)

קיומם של הדגים, אומר אהרון דוד גורדון, תלוי בלחץ שהמים לוחצים על גופם באופן שווה:

"ברור לכל, כי בהוציאך את הדג מן המים, אפילו אם תצק עליו מים די צורך נשימתו לא תועיל לו הרבה. כי לא רק את הנשימה הוא חסר. חסר הוא את הספירה של המים. חסר הוא את הלחיצה, שהם לוחצים על כל נקודה מנקודות גופו – אותה הלחיצה המקפת והמאחדת, המכריחה אותו להיות בריה בפני עצמה לחיות; חסר הוא את הקשר שבינו ובין המים, את היניקה הנעלמה, ההווית, העולמית שכל אחד מאטומיו יונק מהם ושכולו יונק מהם. על כן כמעט תוציאוֹ מן המים, מתחיל דמו להתפרץ מכל נקבוביות גופו – מתחלת ההתפרדות."

לחץ זה הוא המאפשר את החיים במים. כך גם האמון. אלה הם, המים, הרקמה המקשרת והמאפשרת קיום אנושי. דוגמאות מעניינות נוספות מביא חיים אסא בספרו "כשמארקס פגש את ניטשה בכיכר תחריר", שם הוא מנתח את משמעותן של הרשתות החברתיות במובן האמון:

"בעידן הקיברנטי, לעומת זאת, בזכות האפשרויות התקשורתיות הרבות והמיידיות יותר שהוא מציע, מצבם של המתקוממים מזכיר כמדומה את השחקנים במשחק האיטרטיבי של 'דילמת האסיר'. […] התקשורתיות האינטנסיבית ביניהם מבטיחה שבמקום מפגש חד-פעמי או אקראי יושתת הקשר ביניהם על סדרה של מפגשים וירטואליים ופיזיים, שתאפשר להם להכיר טוב יותר ומהר יותר זה את זה וזה את מניעיו ואופן התנהלותו של זה.

"כל תקשורת מקוונת בנושאי המהפכה ו/או כל מחאה בכיכר העיר תוך כדי דרישת שינוי שקולים במקרה זה ל'סיבוב' במשחק האיטרטיבי של 'דילמת האסיר'. החל מיום ההפגנות השני, תוצאות ה'סיבוב' הקודם כבר ידועות לכל השחקנים/מהפכנים, וכן האסטרטגיה שבה נקטו חבריהם. לפיכך, אם ההתייצבות בכיכר משמעה שיתוף פעולה והבעת אמון ואם המהפכנים מאמצים את אסטרטגיית 'המידה כנגד מידה', הרי ששיתוף הפעולה ביניהם ילך ויגדל וכמוהו גם אמונם ההדדי."

אבל לצד החלק הרציונלי, כפי שהראה ד"ר חיים אסא, יש לאמון ממד עמוק יותר, הקשור במבנה הביולוגי שלנו. כפי שכותב בספרו, "ללא פרויד ללא פרוזאק", דויד סרוואן-שרייבר:

"על פי דמסיו[3], חיי הנפש הם תוצאת מאמץ תמידי של סימביוזה בין שני המוחות. מצד אחד, מוח קוגניטיבי, מודע, רציונלי ומופנה לעולם החיצון. מן הצד האחר, מוח רגשי, לא מודע, העסוק קודם כל בהישרדות ולפני הכל הוא מחובר לגוף. שני המוחות עצמאיים יחסית, ולכל אחד מהם תרומה שונה מאוד לאופן שבו אנו חווים את החיים ולהתנהגות שלנו. כפי שחזה דרווין, המוח האנושי מכיל שני חלקים גדולים: בעומק המוח, ממש בלב המוח, מצוי מוח הזוחלים, זה שאנחנו חולקים עם כל היונקים ועם חלק מהזוחלים. זו השכבה הראשונה שהונחה בתהליך האבולוציה. פוֹל ברוקה, הנוירולוג הדגול מהמאה התשע-עשרה היה הראשון שתיאר אותו והעניק לו את השם 'מוח לימבי'. במהלך מיליוני שנות אבולוציה, התפתחה סביב המוח הלימבי הזה שכבה עדכנית הרבה יותר, 'המוח החדש', או הניאו-קורטקס, שמשמעותו בלטינית 'קליפה חדשה', או 'מעטפת חדשה'.

מבנה המוח הרגשי הרבה יותר פשוט מזה של הניאו-קורטקס. לעומת הניאו-קורטקס, רוב האזורים במוח הלימבי אינם מאורגנים בשכבות נוירונים אחידות המעבדות את המידע: הנוירונים מופיעים במצבורים. בשל אותו מבנה בסיסי יותר, עיבוד המידע באמצעות המוח הרגשי, פרימיטיבי הרבה יותר מזה המבוצע ע"י הניאו קורטקס. והוא מהיר יותר ומותאם יותר לתגובות החיוניות להישרדות. מסיבה זו, לדוגמה, ביער חשוך עלולה חתיכת עץ על הארץ הדומה לנחש לגרום לתגובה של פחד. עוד לפני ששאר המוח יוכל להשלים את ניתוח המידע ולהסיק שמדובר בפריט בלתי מזיק, המוח הרגשי משחרר, על בסיס מידע חלקי ביותר ולרוב לא נכון, תגובת הישרדות שנראית לו מותאמת.

הרקמה עצמה של המוח הרגשי שונה מזו של הניאו-קורטקס. כאשר נגיף כמו הרפס או כלבת תוקף את המוח, רק החלק העמוק שבמוח נפגע, ולא הניאו-קורטקס. בשל כך הביטוי הראשון של כלבת הוא התנהגות רגשית חריגה מאוד.

המוח הלימבי הוא עמדת פיקוד המקבלת כל הזמן מידע מחלקים שונים בגוף ועונה עליו בדרך מתאימה, ובתוך כך מפקחת על האיזון הפיזיולוגי: על הנשימה, על קצב הלב, על לחץ הדם, על התיאבון, על השינה, על יצר המין (ליבידו), על הפרשת ההורמונים, אפילו תפקוד המערכת החיסונית סר למרות המוח הלימבי. נראה כי תפקידו לשמר את האיזון בין התפקודים השונים. קלוד ברנאר, אבי הפיזיולוגיה המודרנית ומדען צרפתי מסוף המאה התשע עשרה, כינה מצב זה בשם 'הומאוסטזיס': האיזון הדינאמי המחזיק אותנו בחיים.

מנקודת המבט הזו, רגשותינו אינם אלא החוויה המודעת של מכלול רחב של תגובות פיזיולוגיות המפקחות ומכווננות כל הזמן את פעילות המערכות הביולוגיות בגוף בהתאם לדרישות הסביבה הפנימית והחיצונית. מכאן עולה שהמוח הרגשי קרוב יותר לגוף מאשר הוא קרוב למוח הקוגניטיבי. מסיבה זו לרוב קל יותר להגיע לרגשות באמצעות הגוף מאשר באמצעות הדיבור."

אם כך, שני הממדים האלה, הרציונלי והאמוציונלי, המעצבים את אישיותנו, מעצבים, מן הסתם, גם את רקמת הקשר בינינו, ושניהם משלימים זה את זה, מתוך מתח ניגודי משלים. לכן, בעולם טעון בנשק גרעיני, כימי וביולוגי, קשה לראות כיצד אסטרטגיה הנשענת רק על ממדים קוגניטיביים, כמו ההישענות על הרציונליות של הצד השני, יכולה להחזיק מעמד לאורך זמן. היות שהתעלמות מהממד העמוק יותר, המימד הרגשי, שלו תפקיד מרכזי בהבניית האמון ובתהליך קבלת החלטות – האישי והחברתי, הנשען על תובנה ותחושה רגשית עמוקה ואינטואיטיבית, שגם האחרים בדיוק כמוני, שותפים ומוכנים לשלם את המחיר בעבור אמונותינו המשותפת – לתחושה רגשית עמוקה זו של אמון אדם באדם אין תחליף. ולכן, ברגע שאמון רגשי זה מתפורר, מתפוררת יחד איתו הרקמה החברתית כולה. זה לא קורה ביום אחד, אלא בתהליך מתמשך, המואץ בזמננו באמצעות הכלים הטכנולוגיים, שחלקם נתונים בידיהם של אלה המחדירים את התולעת המכרסמת את הרקמה הרגישה הזו לתיאבון. לכן, במהותו, כשהממד הזה מתכרסם, כאשר פעם אחר פעם הניסיון מוכיח שאי אפשר לתת אמון בצד השני, נגרם נזק שקשה מאוד לתקנו רציונלית, משום שהמימד הזה הוא כל כך עמוק, רגיש, ובמידה מסוימת בלתי ניתן לכימות. כפי שכתוב במסכת פאה:

"אלו דברים שאין להם שיעור: הפאה, והביכורים, והראיון, וגמילות חסדים, ותלמוד תורה. אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא: כיבוד אב ואם, וגמילות חסדים, והבאת שלום בין אדם לחברו; ותלמוד תורה כנגד כולם."

כך גם לאמון אין שיעור, ואיש איננו יודע כיצד אפשר, אם בכלל, לתקן כמותית את האמון. לכן האמון הוא בעצם השורד המיועד, זה המצוי אי שם במקום נסתר ובלתי גלוי, סמוי מן העין, ומחכה לקריאה להתחדש בתוך החברה הישראלית. ככל שימעט האמון, הסכנה לקיומה של החברה הישראלית תגבר ותתעצם, ואנחנו עתידים, חלילה, לחיות את עברנו מחדש. כרסום המוכנות להגן על עצם הקיום הוא אך סימן מעיד חד על כך שבעומק האדמה מתחוללת מהפכה, שבבוא יומה תניע את הלוחות שעליהם כולנו חיים לחורבן, חלילה.

המדומיין איננו הזיה

אחת התוצאות ההרסניות של כרסום רקמת האמון, היא ההתנהגות האלימה שאנחנו חווים בכל מישורי החיים בחברה הישראלית, כשהכוח המניע הוא חוסר הוודאות. חוסר הוודאות, כידוע, התבסס בסולם מאסלו כדבר הבסיסי ביותר, כלומר, כל מה שמחזיק את פירמידת מאסלו הוא הביטחון במערכת חברתית-תרבותית מורכבת. הביטחון – קרי האמון באחר – הוא היסוד המוסד לעצם קיומה של החברה. בפיין און גבורה מסופר על אותו זקן המוכר וודאות וביטחון, וכך כתוב שם:

"הוא התהלך בלובלין ביום השוק, בין הפליטים, הגרושים, העגונות, האלמנות והיתומים. שמע אנחות יהודיות שהתהדהדו בחלל השוק, התעמק בכל העניין כולו, ביקש להבין את טעם הצרות. רגע אחד נעלם ממנו הטעם ולא הבין, ושרתה עליו עצבות. והעצבות הביאתהו לידי שברון הלב, שהרי ידוע, כי אך מדרגה אחת מעצבות לספקות… ופעם אחת התהלך בסמטה צרה בלובלין, שבה נמצאות החנויות. ראה זקן עומד לפני חנות ומזמין קונים אל חנותו. השתומם מאוד, שכן החנות הייתה ריקה, ומאומה לא היה בה למכירה. נכנס אל החנות ושאל את הזקן: 'מה אתה מוכר פה? הלוא חנותך ריקה ואין בה דבר למכירה.' ענה לו הזקן: 'מוכר אני בטחון.' התבונן בזקן, שכן פניו היו מוּכרים לו — כאילו כבר ראה אותו אי–פעם…"

("על קידוש השם", שלום אש, מתוך: פיין און גבורה)

הביטחון הזה, אותו מוכר זקן, הוא מדומיין. אבל הדמיון הזה הוא המציאות, ודמיון זה הוא הרקמה המחברת פרטים לקבוצות, קבוצות לקהילות, וקהילות ושבטים לעמים ואומות. כפי שכתב בנדיקט אנדרסון:

"אומה היא קהילה פוליטית מדומיינת… משום שאפילו באומה הקטנה ביותר, אין החברים בה מכירים את רוב החברים האחרים, אינם פוגשים אותם, או אפילו אינם יודעים עליהם משהו, ועם זאת בתודעתו של כל חבר באומה יש דימוי של שייכותם לאותה קהילייה… לאמיתו של דבר כל קהילייה, שהינה גדולה מהכפר הקדום שבו היה קיים קשר ישיר בין חברי הקהילה, היא מדומיינת"

(בנדיקט אנדרסון, קהילות מדומיינות)

כיצד פועלת אם כך החברה המדומיינת? מתברר שלדמיון יש גם כלים מוחשיים. "אולי איננו מודעים לכך", כותבת פרופ' קאס סנסין בספרה "מה זה משנה", "אבל בני אדם אחרים קולטים את ההתנהגות שלנו ואז מחקים אותה. זה נכון כמעט בכל מצב, וזה נכון במיוחד במצבים שבהם אחרים (חניכים, ילדים, עמיתים וחברים) מקדישים לנו תשומת לב מיוחדת. אנו משדרים לאחרים אותות, למשל, מה נורמטיבי ואיזו היא התנהגות רצויה. אם אתם משמיעים קול, עושים תנועה או מקלידים מילה, אתם יוצרים אות שיכול להיקלט במוחות אחרים. ביסודו של דבר, אתם יוצרים קשר בין המוח שלכם למוח של אדם אחר באמצעות קול, מגע, או מראה. כל מילה שאתם הוגים, הייתה קודם אות חשמלי במוח שלכם – אות שהומר בסופו של דבר לצלילים. הצלילים עשויים להיקלט בקולטנים באוזניו של אדם אחר, ולהתפרש אצלו כמילה, משפט, רעיון… בשנים האחרונות הראו חוקרי מוח שניתן לקשר שני מוחות, באופן שמוח אחד ילמד ישירות מהאותות החשמליים שנוצרים במוח אחר".

כך שמסתבר שהדמיון איננו הזיה, אלא חומר מוחשי וממשי, ומתברר כי במקומות בהם רקמת האמון המדומיינת מתפתחת, מעמיקה ומתרחבת, במקומות אלה צומחת חברות אנושית המבוססת על הוויה מוחשית, בה ההתנהגות היא תוצאת האמונה, והאמון העמוק באחר הוא הבסיס להתנהגות המחזקת את רקמת האמון, ומבססת אותה כנורמה תרבותית, חברתית ורוחנית, וחוזר חלילה.

"ונשאלת השאלה: הזכאים אנו, הנשארים, לקרבנות כאלה?"

במלאת 70 לישראל שלנו, הולך ומתחוור כי חלק מרכזי ממשימתנו לקראת 70 השנים הבאות לישראל, קשור במאמץ לתקן את רקמת האמון ההולכת ומתפוררת לנגד עינינו. זהו תיקון כפול:

הראשון חברתי-כלכלי, כי ככל שיעמיקו הפערים הכלכליים, יפער לוע הר הגעש שעליו אנו חיים את לועו, ותחושות הקיפוח, ההדרה והייאוש יגברו ויתעצמו, ויהוו דלק המפרנס את הניכור לממדים המסכנים את עצם קיומנו.

אך לא פחות חשוב מכך, יהיה הניסיון לשקם את ההכרה בכך שישנו ראוי כלשהו בעבורו אנשים מוכנים להיאבק ולשלם מחירים, וכי ראוי זה איננו אינטרס ו/או מניפולציה, ו/או ניסיון להשיג הישג כספי ו/או משאבי, ועל חשבון מישהו אחר. אלא פשוט ראוי, שאין חובה להסכים עליו, אבל יש חובה להכיר בכך שהוא קיים והוא איננו תרגיל, אלא דבר מה הקיים במציאות. דבר מה שהאחר באמת מכיר בו, באמת מאמין בו, גם אם הוא שונה לחלוטין והופכי לאמונותיי שלי. תיאור משמעותי להכרה זו מביא מרטין בובר, כשהוא מתאר את הרגע בו אני מאשר את יריבי בחינת אדם – אינני חייב להסכים איתו, אבל אם איני נותן בו אמון בסיסי כאדם החושב אחרת, אין כל טעם בשיח:

"אב-הנחה ללידתה של שיחה כהווייתה היא, שכל אחד ואחד מאישי-השיחה יתכוון לחברו באשר הוא, לאדם זה דווקה. אני יודע אותו בלבי, לבי יודע שהוא אחר, אחר ושונה ממני לפי ישותו, שונה ממני שינוי-ישות בדרכו זו המיוחדת החד-פעמית, והרי אני מקבל אותו את האדם שחשתי אותו, ונמצא שיכול אני לכוון את דברי אליו בכל כובד-הראש שלי, אליו באשר הוא. אפשר אהיה מצווה להעמיד בכל חומר הדין ולחזור ולהעמיד מול דעתו שלו את דעתי שלי, ואין הכוונה כלל וכלל לרופף את הדעות הקבועות, אבל מקבל אני עלי איש זה, נושא אישי זה של הדעה הקבועה, בככות הוויתו, שממנה צמחה ועלתה דעתו, היא הדעה שאפשר מצווה אני לבדוק ולהוכיח את טעותה פרק-פרק, צעד אחר צעד. הריני אומר ׳הן׳ לאיש זה שאני נלחם בו, נלחם מעשה-חברות, הריני מאשר ומקיים אותו בחינת נוצר ושותף-ליצירה גם יחד, הריני מאשר גם את הקם כנגדי בחינת עומד-נכחי. אמנם מעתה הדבר תלוי בההוא, אם תקום שיחת אמת בינינו, אם תקום בינינו הדדיות שנתלבשה בלבוש הלשון. אבל משהגיעו הדברים לידי כך, שאני מאשר את האחר בחינת אדם שאני מוכן ומזומן לנהוג בו מנהג דו-שיח, שוב רשאי אני לבטוח בו ולתבוע ממנו, שאף הוא מעשה-חברות בידו. ברם, מה פירושו – על דיוק דיוקו שאני משתמש בו כאן – של הדיבור ׳לדעת אדם בלב׳? לדעת עצם או יצור חי בלב משמעו בדרך כלל: לחוש אותו בחינת חטיבה שלמה על כל מוחשיותה, לחוש אותו בלי הצמצום הכרוך בהפשטה. אולם האדם, עם כל היותו יצור בין יצורים, ואפילו עצם בין עצמים, הרי הוא משהו שונה שינוי של קטיגוריה מכל שאר היצורים, הוא הרוח, ורוח בחינת יסוד מכריע בהוויתו האישית של יצור זה; הרוח המכוון את האישיות וטובע את טיבה. מכאן: לדעת אדם בלב משמעו במיוחד לחוש בחטיבתו השלמה של האיש בחינת אישיות שנתייחדה בייחודו של הרוח, משמעו לחוש במרכז הדינאמי, הטובע את כל גילוייו, את מעשהו ואת נוהגו של האיש בחותם היחידות שהוא בתפיסה. והרי דעת-לב כגון זו בלתי-אפשרית היא כל אימת שהאחר הוא בשבילי אובייקט נפרד של התבוננותי, ומה גם של הסתכלותי, שכן במעשה זה אין חטיבה שלמה זו ואין מרכזה ניתנים להכרה; ואין זו אפשרית אלא אם כן אני נכנס לזיקה כפשוטה אליו, הווה אומר: בשעה שהוא נעשה לי נוכח. לפיכך מכנה אני את דעת-הלב שבבחינת מיוחדת זו בשם ׳ניכוח אישי'".

מהותו של המפעל החברתי-תרבותי-רוחני שהחברה הישראלית עומדת בפניו במלאת לה שבעים, קשורה אם כך בטבורה, ביכולתה לחדש את רקמת האמון בין אזרחיה וחלקיה השונים. רקמה זו ההולכת ומתפוררת לנגד עינינו, היא לב לבה של התשובה לשאלתו של יוסף חיים ברנר: "ונשאלת השאלה: הזכאים אנו, הנשארים, לקורבנות כאלה?". העם היהודי השב לארצו, מנה בשנת 1900 כעשרה מיליון איש ואישה, ובשנת 1939 מנה עמנו 16 מיליון – צמחנו ב-60% משך כארבעים שנים. שנתיים לאחר השואה, שבה נרצחו שליש מבני עמנו, מנה העם היהודי ברחבי העולם 11.5 מיליון, ובמלאת שבעים לישראל, מונה העם היהודי כ- 14.5 מיליון, ועדיין לא הצליח לשוב למספרו לפני השואה.

אין טנק ו/או פצצה גרעינית ו/או כלי נשק, ולו החדיש והמתוחכם ביותר, שיוכל להגן על ישראל, מלבד תחושת האמון העמוקה של רוב אזרחיה בעתידם המשותף. תחושה זו יכולה להיוולד רק ממקום שבו השיח איננו נגוע ברעילות האינטרסנטית, ובפרקסיס הנהוג בישראל, בו המוטיבציה לנצח את האחר היא משאת הנפש הנחשקת ביותר. שינוי השיח איננו מעשה פלאים חד-פעמי, והוא גם איננו יכול לבשר "שבת אחים גם יחד". שינוי השיח לכזה המבוסס על מתן אמון בצד השני ובמניעיו, הוא תהליך ארוך, מפרך, כפוי טובה, ובעיקר סיזיפי, הדומה בעיקרו ל"נס" הקמתה של התנועה הציונית, שהייתה ועודנה מיעוט בקרב העם היהודי, ועדיין נתונה במתקפה – גם פנימית. תנועה זו יצרה מרכז, בסיס וליבה ערכית, אליה הצטרפו זרמים שונים והופכיים, אשר קיבלו על עצמם את "עול" הדמוקרטיה, ואת העיקרים היסודיים של "שיבת-ציון", כבסיס היחיד המאפשר המשך קיום לעם היהודי ולייעודו:

"מְדִינַת יִשְׂרָאֵל תְּהֵא פְּתוּחָה לַעֲלִיָּה יְהוּדִית וּלְקִבּוּץ גָּלֻיּוֹת; תִּשְׁקֹד עַל פִּתּוּחַ הָאָרֶץ לְטוֹבַת כָּל תּוֹשָׁבֶיהָ; תְּהֵא מֻשְׁתָּתָה עַל יְסוֹדוֹת הַחֵרוּת, הַצֶּדֶק וְהַשָּׁלוֹם לְאוֹר חֲזוֹנָם שֶׁל נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל;  תְּקַיֵּם שִׁוְיוֹן זְכֻיּוֹת חֶבְרָתִי וּמְדִינִי גָּמוּר לְכָל אֶזְרָחֶיהָ בְּלִי הֶבְדֵּל דָּת, גֶּזַע וּמִין […] מִתּוֹךְ בִּטָּחוֹן בְּצוּר יִשְׂרָאֵל הִנְנוּ חוֹתְמִים"

הפקרת השיח, אם כך, לפרקסיס המפרק, המבוסס על – אוציא לעצמי עין, ובלבד שאוציא לך שתיים – שיח זה, אשר איננו מבוסס על הנחות היסוד העמוקות שלהן שותפים הרוב המכריע של הישראלים, משמעותו הפקרת ישראל שלנו לזרמים השליליים ביותר הפועלים בנמרצות בתוכנו. במובנים אלה, החלוציות המתבקשת לקראת שבעים שנותיה הבאות של ישראל, טמונה ביכולת לשאת את המשא הכבד הזה במעלה ההר התלול של התחדשות רקמת האמון. בדומה לחזון העצמות היבשות של הנביא יחזקאל, אך הפעם חייב זה להיות "נס" מעשה ידי אדם:

"וַתִּקְרְבוּ עֲצָמוֹת, עֶצֶם אֶל-עַצְמוֹ וְרָאִיתִי וְהִנֵּה-עֲלֵיהֶם גִּדִים, וּבָשָׂר עָלָה, וַיִּקְרַם עֲלֵיהֶם עוֹר, מִלְמָעְלָה".

(ספר יחזקאל, פרק ל"ז)

ככל אשר תתחדש רקמה זו, תינתן גם התשובה לשאלתו של יוסף חיים ברנר. אולם בכך אין די, משום שאדם וכל חברה זקוקה למהות נוספת ועמוקה לא פחות, המפרנסת את עצם קיומה – הלא זו התקווה.

התקווה

לתקווה מופעים ומבעים רבים בחיינו. לאחד ממבעים אלה איננו מודעים בהכרח, ומבע זה הוא אולי מהחשובים ומהמכריעים ביותר את הציפיות שלנו. התקווה בהווה מנבאת ומעצבת את זיכרון העתיד. ומי לנו כילדים, שהם המנבאים הטובים והאמינים ביותר? במחקר שנערך באוניברסיטת רוצ'סטר, הזמינו החוקרים ילדים בני שלוש עד חמש לחדר משחקים, והעניקו להם ערכת יצירה – קשט לעצמך ספל. הילדים קיבלו גם כמה עפרונות צבעוניים וישנים, בקופסה שהיה קשה מאוד לפתוח אותה, ונאמר להם, שאם יחכו רגעים אחדים, החוקר יחזור אליהם עם צבעים חדשים, טובים יותר. כעבור דקות אחדות חזר החוקר, התנצל ואמר שטעה, אין צבעים חדשים. זו הקבוצה שחוותה "סביבה לא אמינה". לילדים בקבוצה האחרת, נתן החוקר חבילה של צבעים מבריקים. זו הקבוצה שחוותה "סביבה אמינה". לאחר מכן, הועמדו הילדים במבחן המרשמלו, שהוא איננו פשוט גם לאדם בוגר, ובוודאי לילד בן שלוש. במרכז השולחן הונחו מספר חתיכות מרשמלו כמספר הילדים. עיניהם נצצו, אך החוקר אמר כי עליו לצאת לכמה דקות, וכי אם ימתינו לו ולא יאכלו את המרשמלו, הוא יזכה כל אחד מהם במרשמלו נוסף. הילדים שחוו את הסביבה ה"לא אמינה", חיכו שלוש דקות ושתי שניות, עד שאכלו את המרשמלו, ואילו הילדים שחוו את "הסביבה האמינה", חיכו 12 דקות ושתי שניות תמימות! במילים אחרות, ככל שאנחנו תופסים את העתיד כבטוח פחות, כך פוחתים הסיכויים שנוותר על סיפוק מידי לטובת אושר עתידי.

בשירו "תקוותנו", ממנו נלקחו שני הבתים שהפכו להמנונה של התנועה הציונית ולאחר מכן של מדינת ישראל, כתב נפתלי הרץ-אימבר:

"שִׁמְעוּ אַחַי בְּאַרְצוֹת נוּדִי

אֶת קוֹל אַחַד חוֹזֵינוּ

"כִּי רַק עִם אַחֲרוֹן הַיְּהוּדִי

גַּם אַחֲרִית תִּקְוָתֵנוּ".

פרופ' יוסף קלוזנר סבר כי בית זה נכתב על סמך דבריו של הוגה הדעות פרץ סמולנסקין, במאמרו "משפט עמי":

"כי בהיוותר אף אחד (יהודי), אחד אז יהיה הוא בעצמו בית ישראל, כי לא במספר תלוי הדבר".

"החומר הנמצא במיעוטו", כותב ברל, "הוא הקובע את ברכת היבול". וגם אם הנושא האנושי, הנושא בקרבו את השורדים המיועדים, האמון והתקווה, הוא מיעוט שבמיעוט, עוד לא אבדה תקוותנו.

לו יהי!

[1] Figure 24. There is a high share of low-paid jobs in the labour market,OECD Economic Surveys: Israel 2018 , 20.02.2018

[2] Figure 30. Child poverty is high, while effort to overcome it is low, OECD Economic Surveys: Israel 2018 , 20.02.2018

[3] אנטוניו דמסיו הוא פרופסור למדעי המוח באוניברסיטת דרום קליפורניה. מחברם של מספר ספרים וראש המכון ליצירתיות ומוח. ספרו Self Comes to Mind: Constructing the Conscious Brain חוקר את היחסים בין המוח לבין המודעות. במחקרו הראה דמסיו שלרגשות יש תפקיד מרכזי בקוגניציה חברתית וקבלת החלטות.