חרפת עולם על ראשם

‏י"ד  בניסן תשע"ו

73 שנים לפרוץ המרד הגדול בגטו ורשה

22.4.2016

"וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם, לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת, אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה, וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה. וַיֹּאמֶר, בְּיַלֶּדְכֶן אֶת-הָעִבְרִיּוֹת, וּרְאִיתֶן, עַל-הָאָבְנָיִם:  אִם-בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ, וְאִם-בַּת הִוא וָחָיָה… וַיְצַו פַּרְעֹה, לְכָל-עַמּוֹ לֵאמֹר:  כָּל-הַבֵּן הַיִּלּוֹד, הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ, וְכָל-הַבַּת, תְּחַיּוּן"

(שמות א' ט"ז – כ"ב)

"וילינו (וַיִּלּוֹנוּ) כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן—בַּמִּדְבָּר. וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִי-יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד-יְהוָה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל-סִיר הַבָּשָׂר, בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע"

(שמות ט"ז ב'-ג')

"אוֹתוֹ הַיּוֹם –יוֹמַיִּם לִפְנֵי פֶּסַח. וּבְעֶרֶב יוֹם-הַחַג, הַשְּׁכֵּם הֵקִיץ הַקֵּץ עַל לֶש,

בְּמַחֲבּוֹאִי בְּלֶשׁ שָׁמַעְתִּי רַעַם תּוֹתָחִים יוֹמָם וָלֵיל, וְלַיְלָה אֵשׁ רָאִיתִי אוֹפְפָה הָרְחוֹב –

בּוֹעֵר הַגֶּטוֹ, בּוֹעֵר עַל חוֹמוֹתָיו, עַל יְהוּדָיו הָאַחֲרוֹנִים, מְהַבְהֲבָה וּמִתְלַבָּה הָאֵשׁ!

הָיוּ שָׁמַיִם מוּאֲרֵים, וְאִם שׁוֹכֵן שָׁם מִי,  הֲלוֹא נְשַׁקֵּף וְהִתְבּוֹנֵן לַסּוֹף."

…

"אַךְ קֹמֶץ דַּל שֶׁל יְהוּדִים! מָתֵי-מְעָט, וְגַם מֵהֵם מְיֻתָּרִים – זֶה אַלְפְּרֶד נוֹסִיג, יִמַּח שְׁמוֹ לָעַד,

וְשׁוֹטְרִים מִיִּשְׂרָאֵל, יְהוּדִים הֵם שֶׁנִּמְכְּרוּ לְגֶרְמָנִי… אַךְ בְּצַעַר זֶה גַּם נֵטֶף נֶחָמָה,

יְהוּדִים יוֹרִים בָּהֶם כִּירוּת בִּבְנֵי כְּלָבִים… יְרוּ! טוֹב לַהָרֹג עֲשֶׂרֶת יְהוּדִים רָעִים מֵאֲשֶׁר גָּרוּעַ בְּגוֹיִים אֶחָד."

…

"עֲגָלוֹת וִיהוּדִים בָּהֶן! פּוֹכְרִים יָדַיִם הֵם, תּוֹלְשִׁים אֶת הַשֵּׂעָר –

וְיֵשׁ שׁוֹתְקִים – הַמַּחֲרִישִׁים הַלְּלוּ! זַעֲקָתָּם עוֹלָה יוֹתֵר!

מִתְבּוֹנְנִים הֵם… מֶבָּטָם בִּלְבַד… הַאִם חֲלוֹם הוּא רַע, הַאִם אֱמֶת דָּבָר?

וְשׁוֹטְרִים, יְהוּדִים, מְמֻגָּפִים, מְמֻצְנָפִים, סָבִיב לַעֲגָלוֹת – אֲבוֹי, יְהוּדִי הוּא הַשּׁוֹטֵר!"

…

"הַגֶּרְמָנִי הוּא מִן הַצָּד, וּכְמוֹ שׂחֹק קַל, לֹא-שְׂחֹק, שְׂפָתָיו יָנִיד –

הַגֶּרְמָנִי הוּא מֵרָחוֹק עוֹמֵד, הוּא לֹא יִנְקֹף יָדוֹ – הַגֶּרְמָנִי,

אֲבוֹי, אֲבוֹי הַגֶּרְמָנִי! בִּידֵי יְהוּדִים – אֶת יְהוּדַי הִשְׁמִיד.

הַבֵּט לָעֲגָלוֹת! רְאֵה אֶת הַחֶרְפָּה, הַבֵּט וּרְאֵה הַכְּאֵב וְהָעֳנִי!"

(יצחק קצנלסון, קטעים מתוך השיר על העם היהודי שנהרג[1])

ברלין ברלין

גם אם אשכך את יד ימין

את תחכי שם לעולמים

שנשוב אליך

רייכסטאג של שלום

ושל יורו ושל אור

לכל שירייך אין לי דרכון

בואו נהיה כנים

סבא סבתא לא באו לפה בשביל הציונות

הם ברחו כי הם לא רצו למות

ועכשיו הם מבינים שפה זה לא ממש חיים

מעדיפים אותנו רחוקים על עניים

לא זו לא בריחת מוחות

לא בחירת נוחות

זו בריחה עם הרגליים

להשאיר את הראש מעל המים

אפילו יעקב אבינו ירד למצריים

כי השכירות היתה שם שליש והמשכורת פי שתיים

(מתוך השיר "ברלין ברלין", להקת שממל)

היש עם בין העמים, לאום בין הלאומים, שנענש בעונשים כאלה? היעלה על הדעת שמקרבו של עם בין העמים, אומה בין האומות, יקומו אנשים שכל מבוקשם הוא לחזור אל המקום בו ביקשו להשמידם מעם, למחוק אותם ואת כל יוצאי חלציהם מעל פני העולם? היש עוד דוגמה אחת ויחידה בעולם כולו לכך שהנהגתו של ציבור אשר נרדף, נטבח והושמד בכל הדרכים האיומות ביותר שראש האדם יכול להמציא מתחת לשמש, שהנהגתו תחזר אחר אלה המחזיקים בתורת הגזע להשמדת העם היהודי מעל פני האדמה? ללחוץ את ידם ולחבק את כתפי אלה הממשיכים את תורת היטלר, רוזנברג, הימלר, אייכמן והיידריך?

כן. ישנו עם כזה וישנם מנהיגים כאלה. מנהיגינו. בשנים האחרונות התפרסמו כתבות מצמררות ומעלות קבס על חברי כנסת, ראשי מועצות ועתה ראש שב"כ ושר לשעבר וחבר בכנסת ישראל נכון להיום, אשר נפגשו למפגש רעים להתרועע עם נציגי המפלגות הנאו-נאציות באוסטריה. בשנת 2012 השתתפו חה"כ ניסים זאב (ש"ס) וראש המועצה האזורית שומרון, גרשון מסיקה, בכנס שערכו מפלגות הימין הקיצוני באירופה ובראשן מפלגת "החירות" האוסטרית. כנס שעם מארגניו נמנה אנדראס מלצר, מכחיש שואה, תומך נאצים ושונא ישראל ידוע ואחד האידאולוגים של "מפלגת החירות", חרף אזהרות שהגיעו בין היתר מהרב חיים אייזנברג, הרב הראשי של אוסטריה.

בהקשר זה שלחתי בתאריך 28.5.2012 מכתב לוועדת האתיקה של הכנסת בשם "הוועד למאבק ברצח עם – ארגון יהודי וכלל אנושי". במכתב הובא לתשומת לב הוועדה ההקשר הנאצי של הכנס ומארגניו, הובאה אזהרתו של הרב הראשי של אוסטריה בנושא ונכתב כי "השתתפותו של חבר הכנסת ניסים זאב בכנס נאצי, אשר אורגן בידי הגרועים שבאויבי עמנו, והתעלמותו המוחלטת מפנייתו של כבוד הרב הראשי ליהודי אוסטריה, אשר כתב אליו בשמה של כל הקהילה היהודית באוסטריה, מהווה ביזוי זכרם של ששת מיליוני היהודים, גברים נשים וטף, שנרצחו על ידי הצורר הנאצי".

בתשובה לפנייה במכתב מתאריך 20.6.2012 כתב יו"ר ועדת האתיקה, חה"כ יצחק וקנין, (חבר מפלגתו של ניסים זאב) כי: "חה"כ זאב מסר לוועדה כי הוא הוזמן להשתתף בכנס בפרלמנט האירופי על תהליך השלום במזרח התיכון, על ידי יו"ר ועדת החוץ של הפרלמנט האירופי… המימון לנסיעה נעשה ע"י EFF שהוא גוף פרלמנטרי של האיחוד האירופי המורכב מחברים בפרלמנט האירופי ממדינות שונות".

אין זה מיותר לציין כי תשובה זו מטעם לא סיפקה אותנו, ובמכתב המשך בתאריך 12.7.2012 כתבנו: "קיבלנו בכאב עמוק את תשובתך אלינו בעניין השתתפותו של ח"כ ניסים זאב בכנס נאצי. במכתבי אליך מיום ז' בניסן תשע"ב, לא העליתי את נושא מימון הנסיעה כלל וכלל. גם אם הכנס אורגן על ידי יו"ר ועדת החוץ של הפרלמנט האירופי ומומן על ידי ה-EFF, אין זה גורע ולו כמלא הנימה מהעובדה הנוראה והמטלטלת שחבר כנסת בישראל השתתף בכנס נאצי וכל זאת כאשר רבה הראשי של אוסטריה פנה אל זאב ניסים בתחינה לא לתת לגיטימציה לפורעים אלה שכל מעשיהם ותורתם השמדת עמנו".

כדי להבין את חומרת הדברים יש להבין מי היא מפלגת "החירות" האוסטרית ומי הם מנהיגיה. מדובר במפלגת "ימין קשה", פופוליסטית, אשר קווי המדיניות שלה כוללים תפיסות לאומניות פאן-גרמניות ואוסטריות. שורשיה של המפלגה בימין האוסטרי תומך הנאציזם. למרות התנערותם הפומבית של אנשי המפלגה מתמיכה בנאו-נאצים ובאנטישמיות (לאחרונה אף פוטרה חברת פרלמנט מהמפלגה לאחר התבטאות אנטישמית בפייסבוק)  "מבצבצות" עמדותיהם של ראשיה מתחת למסווה במקרים רבים. המנהיג המזוהה ביותר עם המפלגה, יורג היידר, הואשם לא אחת באמירות אוהדות לנאציזם, החל מאהדה למדיניות התעסוקה הנאצית, דרך הבעת הערכה לאוסטרים שלחמו בשורות הואפן-אס.אס ועד כינוי מחנות הריכוז הנאצים "מחנות ענישה". אך היידר עצמו נאלץ לפרוש מהמפלגה ולהקים לה חלופה מתונה יותר לאחר שתלמידו-מחליפו, האנס כריסטיאן שטראכה, נבחר לתפקיד. שטראכה עצמו עמד במרכז מספר שערוריות אנטישמיות, אנטי-יהודיות וניאו-נאציות, ביניהן פרסום תמונה שלו מבצע הצדעה במועל יד כשהוא לבוש במדי צבא, ופרסום קריקטורה אנטישמית בפייסבוק, המובאת כאן לעיונכם[2]:

300 שנים עמד ללא הפרה הנדר אשר נדרו גדולי ישראל שלא לשוב לספרד לאחר הגירוש בידי איזבלה ופרדיננד, אך 70 שנים בלבד חלפו מאז נטבח שליש מעמנו על אדמת אירופה ובצפון אפריקה, וכבר רצים שלוחים ממהרים, "נכבדי" הציבור למשוח עצמם בשמן החנופה, למפלצות אלה. אך מעל כולם לאות הקלון חה"כ, ראש השב"כ לשעבר והשר לביטחון פנים ולהגנת העורף לשעבר, אשר לא התמהמה ולקראת חג החירות הבא עלינו לטובה מיהר להיפגש עם אותו שטראכה ואמר על כך כי:

"הם ביקשו לדעת איך אנחנו מתמודדים עם טרור… הייתה פגישה מעניינת… אני בן לניצולי שואה ואני מקיים קשר עם לא מעט אנשים שדעותיהם אינן אהובות עלי. גם חלק גדול מהערבים שפגשתי לא היו כוס התה שלי. אני חושב שלא פשוט להחליט שנמנעים מפגישות עם מישהו שיכול להיות הקנצלר הבא של אוסטריה – עם כל העבר שלו – צריכה להיות סיבה טובה לכך"[3].

על דבריו אלה של חה"כ אבי דיכטר איני יכול להשיב בעצמי. אתן לחיים נחמן ביאליק ולאורי צבי גרינברג לומר לו את אשר היו וודאי אומרים לוּ היו עדים למעשה החרפה שעשה. כתר של תועבה וחרפת עולם יוכתר לראשי כל הנפגשים עם המפלצת הנאצית היום במלאות 73 שנים לפרוץ המרד הגדול בגטו ורשה, י"ד בניסן תשע"ו, ערב חג חירותנו.

וְאַתָּה גַם-אַתָּה,  בֶּן-אָדָם, סְגֹר בַּעַדְךָ הַשַּׁעַר,

וְנִסְגַּרְתָּ פֹּה בָּאֲפֵלָה וּבַקַּרְקַע תִּכְבֹּשׁ עֵינֶיךָ

וְנִצַּבְתָּ כֹּה עַד-בּוֹשׁ וְהִתְיַחַדְתָּ עִם-הַצַּעַר

וּמִלֵּאתָ בּוֹ אֶת-לְבָבְךָ לְכֹל יְמֵי חַיֶּיךָ,

וּבְיוֹם תְּרֻשַּׁשׁ נַפְשְּךָ וּבַאֲבֹד כָּל חֵילָהּ –

וְהָיָה הוּא לְךָ לִפְלֵיטָה וּלְמַעְיַן תַּרְעֵלָה,

וְרָבַץ בְּךָ כִּמְאֵרָה וִיבַעֶתְךָ כְּרוּחַ רָעָה,

וּלְפָתְךָ וְהֵעִיק עָלֶיךָ כְּהָעֵק חֲלוֹם זְוָעָה;

וּבְחֵיקְךָ תִשָּׂאֶנּוּ אֶל-אַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמַיִם,

וּבִקַּשְׁתָּ וְלֹא-תִמְצָא לוֹ נִיב שְׂפָתַיִם.

 

וּלְבָבְךָ יִמַּק בְּךָ מֵעֹצֶר כְּאֵב וּכְלִמָּה –

וְעָצַרְתִּי אֶת-עֵינֶיךָ וְלֹא-תִהְיֶה דִמְעָה,

וְיָדַעְתָּ כִּי עֵת לִגְעוֹת הִיא כְּשׁוֹר עָקוּד עַל הַמַּעֲרָכָה –

וְהִקְשַׁחְתִּי אֶת-לְבָבְךָ וְלֹא-תָבֹא אֲנָחָה.

הִנֵּה הֵם עֶגְלִֵי הַטִּבְחָה, הִנֵּה הֵם שׁוֹכְבִים כֻּלָּם –

וְאִם יֵשׁ שִׁלּוּמִים לְמוֹתָם – אֱמֹר, בַּמֶּה יְשֻׁלָּם?

…

חַלְלֵיכֶם –  חַלְלֵי חִנָּם, וְגַם-אֲנִי וְגַם-אַתֶּם

לֹא-יָדַעְנוּ לָמָּה מַתֶּם וְעַל-מִי וְעַל-מָה מַתֶּם,

…

וְגָדוֹל הַכְּאֵב מְאֹד וּגְדוֹלָה מְאֹד הַכְּלִמָּה –

וּמַה-מִּשְּׁנֵיהֶם גָּדוֹל? – אֱמֹר אַתָּה, בֶּן אָדָם!

אוֹ טוֹב מִזֶּה – שְׁתֹק! וְדוּמָם הֱיֵה עֵדִי,

כִּי-מְצָאתַנִי בִקְלוֹנִי וַתִּרְאֵנִי בְּיוֹם אֵידִי;

וּכְשׁוּבְךָ אֶל-בְּנֵי עַמֶּךָ – אַל-תָּשׁוּב אֲלֵיהֶם רֵיקָם,

כִּי מוּסַר כְּלִמָּתִי תִּשָּׂא וְהוֹרַדְתּוֹ עַל-קָדְקֳדָם,

וּמִכְּאֵבִי תִּקַּח עִמְּךָ וַהֲשֵׁבוֹתוֹ אֶל-חֵיקָם.

 …

נִצָּנֵי הַמָּוֶת וַחֲצִיר קְבָרִים אַתָּה רוֹאֶה בְעֵינֶיךָ;

וְתָלַשְׁתָּ מֵהֶם מְלֹא הַכַּף וְהִשְׁלַכְתָּם לַאֲחוֹרֶיךָ,

לֵאמֹר: חָצִיר תָּלוּשׁ הָעָם – וְאִם-יֵשׁ לַתָּלוּשׁ תִּקְוָה?

וְעָצַמְתָּ אֶת-עֵינֶיךָ מֵרְאוֹתָם, וּלְקַחְתִּיךָ וַאֲשִׁיבְךָ

מִבֵּית-הַקְּבָרוֹת אֶל-אַחֶיךָ אֲשֶׁר חָיוּ מִן-הַטִּבְחָה,

וּבָאתָ עִמָּם בְּיוֹם צוּמָם אֶל בָּתֵּי תְפִלָּתָם

וְשָׁמַעְתָּ זַעֲקַת שִׁבְרָם וְנִסְחַפְתָּ בְדִמְעָתָם;

וְהַבַּיִת יִמָּלֵא יְלָלָה, בְּכִי וְנַאֲקַת פֶּרֶא,

וְסָמְרָה שַׂעֲרַת בְּשָׂרְךָ וּפַחַד יִקְרָאֲךָ וּרְעָדָה –

כָּכָה תֶּאֱנֹק אֻמָּה  אֲשֶׁר אָבְדָה אָבָדָה…

וְאֶל-לְבָבָם תַּבִּיט –  וְהִנּוֹ מִדְבָּר וְצִיָּה,

וְכִי-תִצְמַח בּוֹ חֲמַת נָקָם – לֹא תְחַיֶּה זֶרַע,

וְאַף קְלָלָה נִמְרֶצֶת אַחַת לֹא-תוֹלִיד עַל-שִׂפְתֵיהֶם.

הַאֵין פִּצְעֵיהֶם נֶאֱמָנִים – – וְלָמָה תְפִלָּתָם רְמִיָּה?

לָמָּה יֱכַחֲשׁוּ לִי בְּיוֹם אֵידָם, וּמַה-בֶּצַע בְּכַחֲשֵׁיהֶם?

…

וְהִנֵּה הֵם מְתוֹפְפִים עַל-לִבְבֵיהֶם וּמִתְוַדִּים עַל-עֲוֹנָם

לֵאמֹר: "אָשַׁמְנוּ בָּגַדְנוּ" – וְלִבָּם לֹא-יַאֲמִין לְפִיהֶם.

…

 וְגַם-אַתָּה, בֶּן-אָדָם, אַל-תִּבָּדֵל מִתּוֹךְ עֲדָתָם,

הַאֲמֵן  לְנִגְעֵי לִבָּם וְאַל-תַּאֲמֵן לִתְחִנָּתָם;

וּבְהָרֵם הַחַזָּן קוֹלוֹ: "עֲשֵׂה לְמַעַן הַטְּבוּחִים!

עֲשֵׂה לְמַעַן תִּינֹוקוֹת! עֲשֵׂה לְמַעַן עוֹלְלֵי טִפּוּחִים"!

וְעַמּוּדֵי הַבַּיִת יִתְפַּלְּצוּ בְּזַעֲקַת תַּאֲנִיָּה,

וְסָמְרָה שַׂעֲרַת בְּשָׂרְךָ וּפַחַד יִקְרָאֲךָ וּרְעָדָה –

וְהִתְאַכְזַרְתִּי אֲנִי אֵלֶיךָ – וְלֹא תִגְעֶה אִתָּם בִּבְכִיָּה

וְכִי תִפְרֹץ שַׁאֲגָתְךָ – אֲנִי בֵּין שִׁנֶּיךָ אֲמִיתֶנָּה;

יְחַלְּלוֹּ לְבַדָּם צָרָתָם – וְאַתָּה אַל תְּחַלְּלֶנָּה.

תַּעֲמֹד הַצָּרָה לְדוֹרוֹת – צָרָה לֹא-נִסְפָּדָה,

וְדִמְעָתְךָ אַתָּה תֵּאָצֵר דִּמְעָה בְלִי-שְׁפוּכָה,

וּבָנִיתָ עָלֶיהָ מִבְצַר בַּרְזֶל וְחוֹמַת נְחוּשָׁה

שֶׁל-חֲמַת  מָוֶת, שִׂנְאַת שְׁאוֹל וּמַשְׂטֵמָה כְבוּשָׁה,

וְנֹאחֲזָה בִלְבָבְךָ וְגָדְלָה שָׁם כְּפֶתֶן בִּמְאוּרָתוֹ,

וִינַקְתֶּם זֶה מִזֶּה וְלֹא-תִמְצְאוּ מְנוּחָה;

וְהִרְעַבְתָּ וְהִצְמֵאתָ אוֹתוֹ – וְאַחַר תַּהֲרֹס חוֹמָתוֹ

וּבְרֹאשׁ פְּתָנִים אַכְזָר לַחָפְשִׁי תְשַׁלְּחֶנּוּ

וְעַל-עַם עֶבְרָתְךָ וְחֶמְלָתְךָ בְּיוֹם רַעַם תְּצַוֶּנּוּ.

…

וְעֵדֶר אֲדֹנָי עוֹמֵד בִּזְקֵנָיו וּבִנְעָרָיו,

אֵלֶּה שׁוֹמְעִים וּמְפַהֲקִים וְאֵלֶּה רֹאשׁ יָנִיעוּ;

תַּו הַמָּוֶת עַל-מִצְחָם וּלְבָבָם יֻכַּת שְׁאִיָּה.

מֵת רוּחָם, נָס לֵחָם, וֵאלֹהֵיהֶם עֲזָבָם.

…

לְבֵית הַקְּבָרוֹת, קַבְּצָנִים! וַחֲפַרְתֶּם עַצְמוֹת אֲבוֹתֵיכֶם

וְעַצְמוֹת אַחֵיכֶם הַקְּדוֹשִׁים וּמִלֵּאתֶם תַּרְמִילֵיכֶם

וַעֲמַסְתֶּם אוֹתָם עַל-שֶׁכֶם וִיצָאתֶם לַדֶּרֶךְ, עֲתִידִים

לַעֲשׂוֹת בָּהֶם סְחוֹרָה בְּכָל-הַיְרִידִים;

וּרְאִיתֶם לָכֶם יָד בְּרֹאשׁ דְּרָכִים, לְעֵין רוֹאִים,

וּשְׁטַחְתֶּם אוֹתָם לַשֶּׁמֶשׁ עַל-סְמַרְטוּטֵיכֶם הַצֹּאִים,

וּבְגָרוֹן נִחָר שִׁירָה קַבְּצָנִית עֲלֵיהֶם תְּשׁוֹרְרוּ,

וּקְרָאתֶם לְחֶסֶד לְאֻמִּים וְהִתְפַּלַּלְתֶּם לְרַחֲמֵי גוֹיִם,

וְכַאֲשֶׁר פְּשַׁטְתֶּם יָד תִּפְשֹׁטוּ, וְכַאֲשֶׁר שְׁנוֹרַרְתֶּם תִּשְׁנוֹרְרוּ.

 

וְעַתָּה מַה-לְךָ פֹּה, בֶּן-אָדָם, קוּם בְּרַח הַמִּדְבָּרָה

וְנָשָׂאתָ עִמְּךָ שָׁמָּה אֶת-כּוֹס הַיְגוֹנִים,

וְקָרַעְתָּ שָׁם אֶת-נַפְשְׁךָ לַעֲשָׂרָה קְרָעִים

וְאֶת-לְבָבְךָ תִּתֵּן מַאֲכָל לַחֲרוֹן אֵין-אוֹנִים,

וְדִמְעָתְךָ הַגְּדוֹלָה הוֹרֵד שָׁם עַל קָדְקֹד הַסְּלָעִים

וְשַׁאֲגָתְךָ הַמָּרָה שַׁלַּח – וְתֹאבַד בִּסְעָרָה.

(קטעים מתוך: בעיר ההרגה, ח.נ ביאליק, תרס"ד[4])

…אָז עָמְדוּ בִשְׁלָגִים בְּעֵירֹם וְעֶרְיָה

גְּבָרִים וְנָשִׂים וְילָדֵי טִפּוּחִים

לְעֻמַּת הוֹרְגֵיהֶם עַל בּוֹרוֹת פְּתוּחִים

וְרָאוּ אֶת פְּנֵי זַעֲוַת מוֹתָם: סְמוּכִים

אֵלּוּ אֶל אֵלֶּה בִּדְמֵיהֶם הַשְּׁפוּכִים

וְאֵלּוּ אֶל אֵלֶּה שְׁכוּבִים הֲפוּכִים

מִין בָּקַעַת יְחֶזְקֵאל וּבְשַׂרִים מְעוּכִים..

 

אָז עָמְדוּ לְספֵּי הַדְּלָתוֹת שֶׁל מוֹתָם

בְּעַנְנַי גַּז, חֲתוּמִים בְּחוֹתָם

מִסְפַּר-הַשִּׁבְיָה בִזְרוֹעַם, עַד כְּלּוֹתָם:

עֲדְי נִפְתְּחוּ הַדְּלָתוֹת לַתָּאִים

וְנִדְחֲפוּ כַכְּבָשִׂים וְעוֹפוֹת לַתָּאִים

וְשׁוּב נִפְתְּחוּ.. וְרָאוּ הַבָּאִים

פְּנֵי מְתְי חֶנֶק מִשָּׁם מוֹצַאִים – –

 

.. אָז נָסְעוּ-בְשִׁקְשׁוּק קְרוֹנוֹת מוֹגַפִים

יְהוּדִים לְמַּאֲכֹלֶת כִּבְשֵׁן.. נִצַפַּפִים

וֹבֵינַם לְבֵינֵינוּ אֲזַי-מְלּוּא יָם

מֶרְחַק וְשִׁכְחָה.. וּפַס קֶשֶׁר שְׁבִילִין

בֵּין נֶפֶשׁ לְנֶפֶשׁ.. מִלְיַרְדַּי מִלִין

שִׁקְשׁוּק גַּלְגִּלִים

וְלַיְלָה שֶׁאֵין אַחֲרָיו שַׁחַר לָצֵאת

מִזֶּה הַמַּסָּע הַלֵּילִי הַשּׁוֹעֵט

אֶל שֶׁטַח הָעֵשֶׂב הָרַךְ רָוָה טַל

וְלִנְשֹׁם, שׁוּב לִנְשֹׁם אֲוִיר חַי וּכְחַלְחָל.- –

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

– – וּפֹה קָרַס שֻׁלְחָנֵנוּ מֵרֹב מִשְּׁמַּנֵּינוּ..

עֲגָלִים גְבָרֵנֹו, עֲגָלוֹת נְשׂוֹתֵינוּ

הֻקְפַּצְנוּ בִצְחוֹק לִמְשׁוּבַת מֻקְיוֹנֵינוּ

מִכָּל מַעֲמַקִּינוּ, מֵעַל לִתְהוֹמֵנוּ

נֶשֶׁף בְּנֶּשֶׁף מִמּוּל בָּמוֹתֵנוּ.

לֹא גָרַעְנוּ אֶחָד מִנִּשְׁפֵי שַׁעֲשׁוּעֵינוּ.

וְחִבַּקְנוּ בַלַּיְלָה כַּחֹק נְשׁוֹתֵינוּ

וְרֹבֶד-שֶׁל-חֵלֶב בְּעָרְפֵּנוּ, כְּרֵסֵנוּ

 

וְלוֹ יָכְלוּ קְדוֹשֵׁינוּ לְהַפְשִׁיל וִילוֹנֵינוּ

וּלְהָצִיץ בְּדַם עֵינָם אָז אֶל תּוֹךְ חַלּוֹנֵנוּ

וְרָאוּ אֵיךְ אֲנַחְנוּ חַיִּים אֶת חַיֵּינוּ:

גֵּיהִנֹּם אֶצְלָם וְגַן עֵדֶן סְבִיבֵנוּ

הִגְבַּרְנוּ בָּעִיר וּבַכְּפָר מְחוֹלֵנוּ,

כְּאִלּוּ עָלְתָה בְהִלָּה עֲטַרְתֵּנוּ – –

 

הֻתְּזוּ כֹה הַרְבֵּה וְהַרְבֵּה קָדְקֳדֵינוּ,

אַךְ תָּג לֹא הֻתַּז מִנֻּסְחוֹת תַּעְתּוּעֵינוּ.

מָה טֶּבַח-קְהָלֵינוּ, מָה אֵפֶר-שְׂרוּפֵינוּ,

כְּלַפֵּי 'וְדַעְתִּי אֲנִי הִיא'… אֶצְלֵנוּ!

(קטעים מתוך: כתר קינה לכל בית ישראל, אורי צבי גרינברג[5])

****************************************************

[1] מתוך: יצחק קצנלסון, כתבים אחרונים, מהדורה חדשה מורחבת, הוצאת הקיבוץ המאוחד – בית לוחמי הגטאות 1956, ע"מ 385

[2] מקור: ג'רוסלם פוסט 22.8.2012

[3] ע"פ "דיכטר נפגש עם מנהיג מפלגת הימין הקיצוני האוסטרית", הארץ, 14.4.16.

[4] מתוך: חיים נחמן ביאליק, השירים – המהדורה המלאה והמעודכנת בעריכת אבנר הולצמן, הוצאת דביר 2004, ע"מ 254)

[5] מתוך: אורי צבי גרינברג, רחובות הנהר, הוצאת שוקן, 1968, ע"מ מ"ז)

אליסה רוזנבאום ו"קהלת"

‏ יא' ניסן תשע"ו

19 אפריל 2016

‏73 שנים לפרוץ מרד גטו וורשה

"רעיונות הכלכלנים והפילוסופיים הפוליטיים, בין שהם צודקים ובין כשהם שוגים, חזקים מהמקובל לחשוב. אכן, העולם כמעט ואינו נשלט אלא בהם. אנשי מעשה, המאמינים שהם עצמם משוחררים מהשפעות אינטלקטואליות כלשהן, משועבדים בדרך כלל לכלכלן כלשהו שעבר זמנו. שליטים מטורפים, השומעים קולות המנסרים בחלל, שואבים את רוח התזזית מחיבוריו של כתבן אקדמי שאבד עליו הכלח. מובטחני שיש הגזמה רבתי בהערכת כוחם של אינטרסים משוריינים לעומת רעיונות המחלחלים בהדרגה. אמנם, לא מיד אלא בחלוף זמן מסוים, במוקדם או במאוחר, רעיונות ולא אינטרסים משוריינים הם שישפיעו – אם לטובה ואם לרעה"                         

 (ג'ון מיינארד קיינס, פתיחה לתאוריה הכללית של תעסוקה, ריבית וכסף)

בחודש שעבר (מרץ 2016) פרסם פורום "קהלת", עמותה הפועלת (לכאורה)  "לעיגון מעמד הקבע של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, לחיזוק הדמוקרטיה הישראלית, קידום חירות הפרט ועידוד יישום עקרונות השוק החופשי בישראל" (כך ע"פ אתר הפורום) "מחקר" מקיף על העבודה המאורגנת ואיגודי העובדים.  בין המלצות המחקר ניתן למצוא: הגבלה על שביתות בשירותים חיוניים (לרבות תחב"צ ומעברי גבול) והתרת העסקת עובדים זמניים מחליפים לעובדים שובתים בשירותים אלו, איסור על שביתות הזדהות, איסור תשלום שכר רטרואקטיבי לעובדים שובתים, ועוד כהנה וכהנה "המלצות" שכל תכליתן שבירת העבודה המאורגנת בישראל, ואשר בחלקן נדון בהמשך מאמר זה.

מבין עשרות דיאגרמות והוכחות "מדעיות" עולה ומופיעה השקפת עולמו של הפורום הזה. הניסיון להוכיח עמדה כזו או אחרת הוא תמיד מוטה ערכים ולכן הפורום אינו חף בעצמו מהטיה רעיונית וערכית המנחה אותו והשקפה זו בולטת מתוך "מחקרו". אולם, כשהערכים המנחים גוברים אפילו על מידה מסוימת של נראות "אובייקטיבית", הדבר מחייב התייחסות. לרווחת הקוראת אני מצרף קישור לניתוחו החשוב של יוסי דהאן את "המחקר". אך בכדי להבין את משמעותם של רעיונות על חיינו הבה נפליג מעט לאזורי הרוח, התיאוריה והערכים האנושיים.

"מאחורי המסכה הזו יש רעיון, ורעיונות הם חסיני כדורים" 

("וי", מתוך הסרט "ונדטה – וי עבור נקמת דם")

אהרון דוד גורדון כותב במאמרו "רשימות אחרונות" כי: "בדומה למי שמשאיר אחריו אישה הרה, היולדת רק לאחר מותו – או במידה יותר רחבה – בדומה לאותם הכוכבים הרחוקים, שאורם מגיע אל הארץ רק לאחר שהם כבר כבו ואינם עוד מה שהיו", כך גם רעיונותיהם ויצירותיהם של בני האדם. אור הכוכבים ,כידוע, מגיע לפני כדור הארץ לאחר שכוכבים אלה נכחדו מיליוני או מאות מיליוני שנים קודם לכן.

אנחנו גם יודעים ומכירים זה מכבר את העובדה כי מהירות האור היא 299,792,458 מטר בשנייה והיא ,על פי מחקריו של אלברט איינשטיין שלא הופרכו עדיין, אחד הקבועים הפיזיקליים היחידים (לצד קבוע פלנק במסה ואחרים) על פני היקום המוכר לנו כבני אדם. מהירות האור אם כן היא כמעט הדבר היחיד שאליו יכולים אנו להתייחס בשעה שאנו מבקשים להשוות משתנים כאלה ואחרים בתורת הפיזיקה.

אך מה לגבי השפעתם של רעיונות כאלה ואחרים עלינו כבני אדם? האם יש איזה שהוא קבוע שאנחנו יכולים להתייחס אליו כאשר אנחנו עוסקים בהשפעת מחשבות של בני אנוש שהשפיעו על האנושות באופן כזה או אחר? קחו לדוגמה את עשרת הדיברות אשר ניתנו לעמנו היהודי על פי מנייננו לפני 3,328 שנים, ב-ו' בסיוון ב'תמ"ח לבריאת העולם (1,312 לפנה"ס). האם הדיבר "לא תרצח" ו/או הדיבר "לא תגנוב" חוללו, למרות אלפי השנים שחלפו מאז ועד היום, מהפכה יסודית כזו באורח המחשבה ואו המעשה של המין האנושי עד כדי כך שאין יותר רציחות ו/או גניבות? לצערנו הרב – לא, ממש לא. אבל איזו שהיא תמורה בכל זאת התרחשה, לפחות מעל לפני השטח.

וכך רעיונות כאלה ואחרים המסתובבים בעולמנו יוצרים להם "רשתות נוירוניות קולקטיביות", ההופכות בתורן לתרבות. אך מה גורם לרעיונות אחדים לקנות שביתה, כלומר לחצוב את עצמם לתרבות, ואילו לאחרים לצלול לתהום הנשייה? אחת ההנחות היא כי מתוך המציאות, בבואה במגע עם הרעיון באותו ממשק עדין ורגיש שיש המכנים אותו "פרקסיס", קרי בנקודת המפגש בין הרוח למציאות, נבראת מציאות חדשה, שהיא פרי המגע בין הרוח החדשה למציאות הנתונה. אך הסבר זה, לטעמי, איננו משביע רצון דיו. כי הרי יכול היה רעיון אחר לגבור במגעו עם המציאות. ולמה דווקא זה ולא אחר?

הרעיונות של אליסה רוזנבאום

בכדי לרדת לעומק הדינמיקה הנסתרת הזו, ניקח לדוגמה את בת עמנו היהודית, אליסה רוזנבאום הלוא היא מיודעתנו 'איין ראנד' (הבכיר שבין כותבי המחקר של "קהלת" היה גם הדובר הראשי בכנס השנתי האחרון של מרכז 'איין ראנד'); מה הביא את העולם בו אנו חיים היום לדבוק ברעיונות של הגברת רוזנבאום? מה גרם לכך שלאחר פרק זמן קצר יחסית היסטורית מאז פרסמה את רעיונותיה, הפכו עמדותיה לרעיון המארגן של העולם בו אנחנו חיים? הרי הרעיון של "שווים יותר", שהוא דתה של הגב' רוזנבאום, נולד כבר לפני אלפי שנים עם חוקיו של חמורבי. על כך כותב יובל נח הררי בספרו 'קיצור תולדות האנושות':

"חוקי חמורבי מתיימרים להשתית את הסדר החברתי בבבל על עקרונות אוניברסאליים ונצחיים של צדק, שהוכתבו על ידי האלים. העיקרון החשוב ביותר שהכתיבו האלים הוא חוסר השוויון בין בני אדם. לפי חוקי חמורבי, בני האדם נחלקים לשלושה סוגים עיקריים: אנשים נעלים, אנשים נחותים ועבדים. לכל סוג, יש ערך שונה ולכן העונש על פגיעה בהם הוא שונה. חייה של אישה ממעמד נחות שווים 30 שקלי כסף, חיי שפחה שווים רק 20 שקלי כסף, ואילו עינו של אדם נעלה שווה 60 שקלי כסף. … חוקי חמורבי הבטיחו שאם בני אדם יפעלו בהתאם לעקרון המקודש של חוסר שוויון, ואם כל אדם יקבל את מקומו בהיררכיה וינהג בהתאם, מיליון תושבי האימפריה יוכלו לשתף פעולה זה עם זה בצורה מושכלת…".

(קיצור תולדות האנושות, יובל נח הררי, עמוד 114)

כשאנו שואלים עצמנו למה הסכימו בני האדם בתקופת מלוכתו של חמורבי (1792-1750 לפנה"ס) לקבל את החוקים הדרקוניים הללו, עלינו לזכור כי היה זה שחר הציביליזציה החקלאית, המכונה לעיתים "התקופה ההידראולית". בשל הצורך לקיים אנושות שהלכה וגדלה עם התפתחות החקלאות, נדרשו מים רבים. אלה דרשו מאות אלפי ידיים עובדות (לחפירת תעלות, הקמת סכרים ועוד), וזו בתורה הביאה לאנושות את ההיררכיה שלא הייתה נהוגה עד אז, בתקופת הלקטים ציידים. בכדי לשרוד, פשוטו כמשמעו, נאלצו בני האדם, שמספרם הלך וגדל בשל החקלאות המתפתחת, לקבל על עצמם שיטה היררכית דכאנית זו, שרק באמצעותה יכלו לשרוד באותה תקופה. כנגד שיטה אכזרית זו יצא עם אחד, עם של איכרים חופשיים, העם היהודי. כדבריו של איוב, "אִם-אֶמְאַס–מִשְׁפַּט עַבְדִּי, וַאֲמָתִי בְּרִבָם, עִמָּדִי... הֲלֹא-בַבֶּטֶן, עֹשֵׂנִי עָשָׂהוּ וַיְכֻנֶנּוּ, בָּרֶחֶם אֶחָד" (איוב ל"א י"ג-ט"ו). אך בשונה מחמורבי, רוזנבאום, שעיקר הגותה נכתבה בשנות החמישים של המאה הקודמת, כתבה את דבריה בתקופת שגשוגה של מדינת הרווחה.

לאחר מלחמת העולם השנייה הבינו ארה"ב ומדינות אירופה כי רעיונותיו של הכלכלן ג'ון מיינרד קיינס, אותם לא קיבלו בתום מלחמת העולם הראשונה, חייבים להפוך לסדר הכלכלי של העולם –אחרת או שהעולם ייכנס לסחרור מלחמתי נוסף או שרעיונות הקומוניזם של רוסיה הסובייטית ינצחו. דבר זה לא התקבל ללא מאבק, וגם קבלתו לוותה בחורים גדולים בגבינה הקיינסיאנית הזו. אבל רעיונות אלה הם שהביאו לרווחה חסרת תקדים לאזרחי אירופה ובתוכם גם לאזרחי המדינה החדשה – ישראל.

קריאתה של ראנד מכוונת לאינדיבידואליזם חזירי, או בשפה הפילוסופית 'אובייקטיביזם', שכל כולו נולד בכדי להצדיק את תורת חמורבי המודרנית, וזאת כאשר האנושות צועדת לעבר סוג של שחרור מעקת העבודה הדכאנית על ידי פיתוחים טכנולוגיים. לכן נזקקה הגב' רוזנבאום לסוג חדש של טכניקה רעיונית על מנת להחזיר את הרעיון החמורבי לחיים וכך יצרה את התפיסה כי האושר האישי הוא הדבר החשוב ביותר בחייו של האדם, גם אם הוא בא על חשבון קרוביו.

"אני רוצה שתזנחי את הרעיון, אם היה לך כזה, שמגיע לך כסף או תמיכה ממני רק בגלל שאנחנו במקרה קרובות משפחה" כותבת ראנד לאחייניתה. "אני רוצה שתביני כבר עכשיו כשאת צעירה ששום אדם ישר לא מאמין שהוא מחויב לתמוך בקרוביו. אני לא מאמינה בזה ולא אעשה את זה. אני לא יכולה לחבב אותך או לרצות לעזור לך ללא סיבה, רק בגלל שאת זקוקה לעזרה". (מכתב מאיין ראנד לאחייניתה קוני, 22.5.1949) כלומר גם ילדינו שהם בשר מבשרנו בעצם אינם זכאים לאהבתנו, תמיכתנו ועזרתנו אם אין בצד זה רווח כספי. כך האמינה אליסה רוזנבאום וכך נהגה.

ראנד לא הלכה בדרכי חמורבי אלא שינתה את תורתו מן היסוד, במובן זה שמה שחמורבי עשה מתוך כורח הפך אצל ראנד לאידיאל. הפיכת האדם לסחורה שוות כסף, כשערכו של הכסף עולה על ערכו של האדם שנברא בצלם, וכי אושרו של הפרט מנוגד תמיד לאושרו של הכלל. השקפתה זו באה אם כן בנסיבות בהן יכלו רעיונותיה להיקלט. הרווחה יצרה מצב בו אנשים חיים הלכה ולמעשה מעל רשת ביטחון כלכלית צפופת חורים. רשת זו שנבנתה כתוצאה ממלחמות עקובות מדם, הפכה בתודעת האנשים לדבר מובן מאליו כאילו היה מאז ומעולם.

רוזנבאום, ממשיכתו האותנטית ביותר של חמורבי, לא אמרה: "אתם תהפכו לעניים מרודים, חסרי ביטוח בריאות, אולי רעבים ללחם, ובעיקר חשופים לכך שלצאצאיכם לא יהיה לעולם מה שיש לכם". היא לא אמרה: "אם תבחרו ברעיונותיי ייתכן שאף צאצאיכם יראו בכם נטל כספי לעת זקנתכם, נטל העולה על מחויבויותיהם הבסיסיות כבני אנוש לסעוד אתכם" (ולעניין זה מעניין לקרוא את הכתבה על דור ה – Y שהתפרסמה ב "דה-מרקר" בתאריך 8.4.2016). אך עדות מזעזעת לחשיבה נוראה ובלתי אנושית זו אפשר לגלות בדבריה של חברת קיבוץ דגניה, מיוזמות ההפרטה בקיבוץ, אשר בסרט "הקרב האחרון על דגניה" אמרה: "אני בעד זה שלא יאריכו את חיי האדם ושהעולם ימצא פתרון לבעיה האתית המאוד-מאוד קשה הזאת שמאריכים את החיים של האדם… משפחות אם הן מחזיקות קשיש 10 שנים, 20 שנה בבית אבות הן נהרסות. בדגניה זה יותר קל כי זה קיבוץ בינתיים".

בתחכום רב רכבה איין ראנד על גל מדינת הרווחה. הצעותיה נתפשו בתודעת האנשים כהרחבה של החופש שלהם וכהעמקה של רווחתם, כי הרי היא דיברה בשם החופש והאינדיבידואליזם המוחלטים והאשלייתיים, כדבריו של מארכס "תיאוריה מתממשת בתוך ציבור רק באותה המידה שהיא מימוש צרכיו",  ולמי דבר זה איננו פורט על נימי הנפש העמוקים ביותר, בעיקר כשהוא חי במדינת רווחה רווחתית? השאלה הנשאלת, האם רוב הציבור שנהה אחרי ראנד ופילוסופיית החיים האכזרית שלה, כתוצאה מהמצב הכלכלי הטוב בו היו נתונים בזכותה של מדינת הרווחה היה נוהג אחרת אילו הבין את המשמעויות האמיתיות לגביו ולגבי ילדיו, נשארת להכרעת הקוראת והקורא.

מטרותיו של דו"ח קהלת או: "באיזה צד הם בכלל?"

כך יש לראות גם את "מחקרו" של פורום "קהלת". מטרתו כפי שציין המקרא היא "וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל-הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ–וְאַתָּה, עָיֵף וְיָגֵעַ" (דברים כ"ה, י"ח), כלומר, דווקא ברגעים הקשים לאיגודי העובדים, להבליח עם אמירות שכל מטרתן היא העמקת הפערים וזריקת ציבורים נוספים לשולי החברה. למה דווקא עכשיו לבוא עם האמירה הזו? משום שעכשיו יש לחפש אשמים במצב הנורא אליו הגיע העולם המערבי כתוצאה מאימוץ השקפתה של רוזנבאום, השקפה שהביאה לאסונות נוראים למאות מליוני בני אדם.

ובכן, בכדי להיאבק בסרטים רבי עוצמה כמו "הזאב מוול סטריט" ו"מכונת הכסף" (The Big Short) יש צורך להפנות אצבע מאשימה לאיגודי העובדים. אלו, שבאמצעות התאגדותם וכוחם המשותף החברים בהם לא צללו עד לתחתית החבית האנושית שפורום "קהלת" תכנן גם להם. לכן סבורים הם שם בפורום שאם יחדירו לראש הציבור את הרעיון שאיגודי העובדים אשמים במצבם של העניים מהם, יוכלו "קהלת" וחבר מרעיהם לשבור את החומה האחרונה הזו ולאפשר לשיטפון הנורא של עוני לפגוע ברבים יותר. כפי שהסביר החוקר יוסי דהאן, תוך שימוש ברטוריקה של דמוקרטיה, שוויון והגינות, פורום זה דוחף למדיניות של דיקטטורת בעלי ההון, אי שוויון וכוחנות.

דוגמה ל"שיחדש" כזה היא ההצעה ל"הכרזה דמוקרטית על פתיחה בשביתה", לפיה לפני כל שביתה (או עיצומים, שמוגדרים לפי הפורום כשביתה) יידרש הוועד לקיים הצבעה חשאית שבה ישתתפו כלל העובדים במקום ויידרש רוב של 51% מן העובדים על מנת לאשרה. הצעה לפיה לפני כל החלטה לצאת למבצע צבאי ו/או חלילה למלחמה תידרש הממשלה  לבצע משאל עם בו יסכימו רוב של 51% מאזרחי המדינה להחלטה, או כי החלטות ניהוליות במפעל יתקבלו בהצבעה של כל עובדי המפעל, וודאי לא היתה עולה על דעתם של אנשי "קהלת". שוב מובן הוא כי עומק "הדמוקרטיה" של חברי הפורום הוא כעומק האינטרס הרעיוני המנחה אותם, קרי לא החופש הדמוקרטי הוא נר לרגליהם, אלא החופש לעשוק את העובד באשר הוא ללא כל מגבלה, ואם צריך לגייס את הדמוקרטיה לשם כך אז למה לא?

כי הרי מי שתומך בהשקפתו של חמורבי וממשיכת דרכו המתוחכמת, אליסה רוזנבאום, כי ישנם עליונים ותחתונים, ראויים ובלתי ראויים, וכי בני אדם מסוימים ראויים לכל הטוב בשעה שאחרים נולדו לשרת ולעבוד אותם, איננו יכול שלא לפעול בכדי שלא להחליש את כל אותם הגופים, ועדי עובדים, איגודים מקצועיים ועוד, המקשים על יצירת חברת זירה דורסנית, מעמדית וחזירית. וכך גם פורום "קהלת", מנצל את מה שנקרא בפיו של הסוציולוג זיגמונט באומן "אינטרגנום", מושג סוציולוגי שמשמעותו מצב של אנומיה ונזילות חברתית, מעין בין-שמשות חברתי, תרבותי, כלכלי ורוחני, אותו חווה המשטר הקפיטליסטי הנמצא בפני צורך הולך וגובר לשנות חלק מחוקי המשחק, היות וקרנות הגידור, בתי ההשקעות, "מכונות הכסף", צמצום כוחה של המדינה ועוד הביאו אותו למשבר חסר תקדים המאיים פשוטו כמשמעו על האנושות. פורום "קהלת" מזהה בטן רכה זו ב"ציקלום" הקפיטליסטי (מחזוריות של שפל וגאות המאפיינת את השיטה הקפיטליסטית), שאינו דומה בדבר למה שהיה לפני 70 שנים או לפני 100 שנים עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה –  כפי שהדברים נראים ציקלום זה עומד להיות בעל תוצאות הרות אסון יותר מהקודמים. על בסיס זיהוי זה מתגייס פורום "קהלת" למלחמה הרעיונית בכדי לצמצם עד כמה שאפשר את הנזקים שייגרמו להמשך רעיון של עבדות בעידן המודרני.

עדות לעימות רעיוני דומה ניתן למצוא בדבריו של המועמד הדמוקרטי לנשיאות ארה"ב, ויליאם ג'נינגס בריאן, בנאום "צלב הזהב" שנשא בוועידת המפלגה הדמוקרטית עם בחירתו למועמד המפלגה לנשיאות ב-1896 בתקופת המאבק על 'סטנדרט הזהב' (ג'נינגס בריאן הוביל את הדרישה לעבור משיטה של ממון מגובה זהב בלבד לשיטה של ממון מגובה זהב וכסף):

"מעולם, בהיסטוריה של ארץ זו, לא התחולל מאבק כזה שאנו עורכים עתה. מעולם, בהיסטוריה של הפוליטיקה האמריקאית, לא נערך קרב הכרעה על עניין גדול כלשהו, כמו העניין הזה, ע"י מצביעיה של מפלגה גדולה…

בהתלהבות שדמתה לזו שפיעמה בלבות נושאי הצלב… צעדו דמוקרטי-הכסף (silver Democrats) שלנו מניצחון לניצחון, עד שהם נתכנסו עתה, לא להתדיין, לא להתווכח, אלא לבצע את פסק הדין שכבר הוכרע על ידי העם הפשוט של ארץ זו. במאבק זה נערך אח כנגד אחיו, אב כנגד בנו. הקשרים העמוקים ביותר של אהבה, היכרות וברית נידחו הצידה; מנהיגים ותיקים הושלכו הצידה כשסירבו לבטא את דעתם של אלה שאותם ביקשו להנהיג, ומנהיגים חדשים קמו כדי להוביל עניין-אמת זה…

כשאתם (פונה אל הצירים תומכי הזהב) באים ואומרים לנו שאנו נפריע לאינטרסי-העסקים שלכם, אנו משיבים שאתם הפרעתם לאינטרסי-העסקים שלנו בדרך בה הלכתם…

הכורים אשר יורדים אלפי רגל לתוך האדמה… ומוציאים ממחבואם את המתכות היקרות הנשפכות לצינורות המסחר, הם אנשי-עסקים לא פחות מאשר קומץ אילי הממון הפיננסיים אשר אוגרים-וסוגרים, בחדר אטום, את ממון העולם.

אנו אומרים במצע שלנו שאנו סבורים שהזכות לטבוע מטבעות ולהנפיק ממון היא תיפקוד של הממשלה. אנו מאמינים בכך. אנו מאמינים שזהו חלק מן הריבונות, ואין למסור אותה לידי אנשים פרטיים, כמו שלא נוכל להרשות לעצמנו למסור לאנשים פרטיים את הסמכות לחוקק חוקים או להטיל מיסים. אלה שמתנגדים (לנו) אומרים לנו שהנפקת ממון נייר היא תפקיד של הבנק, והממשלה צריכה לצאת מעסק הבנקאות. אני אומר להם, שהנפקת ממון הוא תפקיד המדינה, ושעל הבנקים לצאת מעסק השלטון.

…ועתה, ידידי, לעניין העיקרי. אם הם שואלים אותנו מדוע אנו אומרים יותר על בעית הממון מאשר על בעית המכס, אני משיב: אם מכס-המגן היכה באלפיו, הרי סטנדרד הזהב היכה ברבבותיו. אם הם שואלים מדוע אינו מכניסים למצע שלנו את כל הדברים שאנו מאמינים בהם, אנו עונים, שכאשר נחזיר את הממון המצווה על פי הקונסטיטוציה, כל רפורמה אחרת תהיה אפשרית; אך עד שיעשה דבר זה, אין שום רפורמה שאפשר להגשימה. אם הם יאמרו לנו שסטנדרד הזהב הוא הסטנדרד של הציביליזציה, נשיב להם שאומה זו, הנאורה באומות הארץ, מעולם לא דגלה בסטנדרד הזהב…

יתר על כן; נוכל לומר להם שלשווא יחפשו בדפי ההיסטוריה דוגמא אחת ויחידה, שהעם הפשוט של איזו ארץ שהיא דגל בסטנדרד הזהב.

Mr. Carlile אמר ב-1878, שזהו מאבק בין "המחזיקים הולכי-הבטל של הון בטל" לבין "ההמונים הנאבקים, המייצרים את עושרה של הארץ ומשלמים את מיסיה"; ובכן, ידידי, השאלה שעלינו להכריע בה היא: באיזה צד תילחם המפלגה הדמוקרטית; בצד "המחזיקים הולכי-הבטל של הון בטל" או בצד "ההמונים הנאבקים".

אם הם יצאו לקרב גלוי ויגנו על סטנדרד הזהב בטענה שזהו דבר טוב, נילחם בהם עד חורמה. מאחורינו ההמונים היצרניים של אומה זו והעולם כולו, מאחורינו תמיכת האינטרסים המסחריים, האינטרסים של העבודה ושל העמלים בכל מקום, ואנו נשיב על תביעתם לסטנדרד הזהב ונאמר אליהם: "אתם לא תשפילו את מצחה של העבודה בכתר קוצים זה, אתם לא תצלבו את האנושות על צלב של זהב".

אימוץ סטנדרט הזהב, כמו גם ביטול הסכמי ברטון-וודס והמדיניות המוניטרית של רייגן, תאצ'ר, אלן גרינספן ועוד, היו אלו שהביאו, לדעתם של רבים וטובים מכלכלני העולם, למלחמות העולם במאה ה-20, לאסונות, לרציחות עמים ועוד.

אך פורום "קהלת" שמן הסתם לא רק תומך ברעיון סטנדרט הזהב אלא תומך בכל תכנית מאקרו כלכלית העולה בקנה אחד עם חיזוקה ושימורה של חברת זירה מעמדית דורסנית, לא אמיץ דיו (כפי שהיו קיינס ווויליאם ג'נקינס בריאן) בכדי לשים את הדברים כהווייתם ולומר זו אמונתנו, אלו הם ערכנו וזו דרכנו. לכן בהינתן העובדה ,כפי שציינתי, של מאבק בתוך הקאפיטליזם שאיננו נופל מהמאבק על סטנדרט הזהב, ותכניתו של קיינס לאחר מלחמת העולם הראשונה, מנצל פורום "קהלת" את המצב הקשה בעקבות קריסת חלק מעמודי האמונה של הקאפיטליזם העמוק, השמרני והאכזרי בכדי לשכנע את הציבור כי כל צרותיהם לא נובעות מהשיטה המאקרו כלכלית ה"איין ראנדית", אלא דווקא מקיומם של איגודי העובדים.

מה שהם אינם מספרים לנו הוא שככל שהעבודה המאורגנת תתפרק – הם, מושאי כתיבתם הנאנקים בחברת הזירה המעמדית, ידלדלו עוד יותר לעוני, לחוסר יכולת להגן על עצמם ועל מטה לחמם ועימם יפורקו גם העוגנים האחרונים המדולדלים בין כה וכה של מדינת הרווחה הישראלית – חינוך, בריאות, רווחה ועוד פירורים שנשארו מהחמלה היהודית שנדרסה בעוצמה. במובן טכסיסני פוליטי, כותבי המחקר קרובים יותר לחמורבי מאשר לראנד, אשר לפחות גילתה סוג של אומץ כשכתבה בשיא היות מדינת הרווחה את שכתבה. הם, לעומתה, מנצלים את המצב הגרוע בכדי 'לזנב בנחלשים' בשעתם הקשה והמורכבת.

מעניין מדוע בחר פורום זה דווקא את השם "קהלת". אולי בשל העובדה שהם מקבלים באהבה את הפסימיות של שלמה המלך בסוף ימיו, שאמר "מַה-שֶּׁנַּעֲשָׂה, הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה; וְאֵין כָּל-חָדָשׁ, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (קהלת א', ט'), כך שבהתבוננותם ב"עבדים" המודרניים הם מתמלאים עוז ועזוז מעובדת הישארות חברת הזירה הדורסנית כפופה למחוז חפצם? "וְהַכֶּסֶף יַעֲנֶה אֶת הַכֹּל" (קהלת י', י"ט), אבל רק ל"פריבילגים" שביננו, בשעה שהם נשארו נטועים עמוק ב"שיר השירים" אשר לשלמה המפיק להם רווחה ואופטימיות ממצבם הכלכלי המשופר הניזון מסבלם של אחרים. לפורום "קהלת" הפתרונים.

 פסח