17 פברואר, 2015
כ"ח שבט, תשע"ה
ממשלת ימין צרה
שוו בנפשכם כי בתום מערכת הבחירות הנוכחית, יתברר כי מחנה הימין גדול ממחנה המרכז-שמאל. נשיא המדינה מטיל על בנימין נתניהו את מלאכת הרכבת הממשלה, נתניהו מזמן את יצחק הרצוג למשא ומתן קואליציוני, ומוכן להפקיד בידיו את תיקי החוץ והביטחון. הוא אף מוכן לתת ל"מחנה הציוני" להוביל את המשא ומתן מול הפלסטינים, אבל יש לו רק שני תנאים: (1) הוא אינו מוכן לסגת פומבית מעמדותיו; (2) הוא דורש כי בכל הסכם עקרוני עם הפלסטינים תובא ההחלטה להכרעת העם.
הרצוג משיב בלאו מוחלט והולך לאופוזיציה. נתניהו מקים ממשלת ימין צרה ששותפיה הם "הבית היהודי" ו"כך" של אלי ישי וברוך מרזל. אני מעריך בזהירות המחויבת, כי חלק גדול מהציבור יראה בכך טעות פטאלית, ויאמרו שאילו היה ולו שביב של אפשרות לשנות את המצב, גם בתנאים האלה, לכרסם בכיבוש ולהציל אנשים צעירים ממלחמה ומוות – היה על הרצוג לקבל עליו את האתגר, גם אם לא קיבל את מלוא תאוותו, והם צודקים.
אלא שכשאותו סצנריו מתרחש בתחום הכלכלי, כאן דעת הקהל השבויה הופכת לסובלנית ומבינה, מכילה ועוטפת. כי הרי אלה שמתים משום שידם אינה משגת לקנות תרופות או לקבל טיפול רפואי נאות או הילדים שילדותם נעשקת, הזקנים ניצולי השואה ואלה שהם "רק" זקנים החיים בתנאי מחיה מחפירים, אפילו בהשוואה לאלה של החיות בגני החיות – כל אלה ועוד הם שקופים לחלוטין למי שבימים אלה סוכר את פיו בנוגע לתוכנית הכלכלית של "המחנה הציוני".
ישאגו החתולים
לוּ יצויר כי סוגיית ירושלים תהפוך לסלע המחלוקת בדרך לשלום המיוחל – תהיה לרוב הדוממים האלה עמדה מוצקה, חד-משמעית וברורה, אבל בנוגע ל"גניבת" מאות מיליארדים מפיותיהם של ילדים, יהודים וערבים, באמצעות כלל ההוצאה? אין פוצה פה ומצפצף, כי להווי ידוע שכל אחוז מכלל ההוצאה הוא 2.5 מיליארד שקל, וכל אחוז בגירעון הוא 10 מיליארד שקל, וכל מיליון שקל או מאה אלף או לעתים גם אלף שקל עשויים להציל חיים, אך לא בעיני הפוליטיקאים השותקים בעניין זה כדגים במים, ומביעים כבר בימים אלה ברשתות החברתיות עמדות "אחראיות", או מצייצים מתוך ישיבות כי תקפו את "כלל מגבלת ההוצאה", הכול בבחינת "החתול ששאג", וטוענים שיש להכיל את העניין כדי שלא נפגע חלילה בבחירות, כלומר העניין הוא לנצח, ולא להציל את החולים. רק לנצח.
אך גם קונספציית "הניצחון" הזה של המפלגה נגועה בצורך האובססיבי לנצח, ממניעים אישיים לחלוטין, כלומר, להתמנות לשרים, ואם המפלגה תפסיד – גם כאן יכול להיות ניצחון מסוים – אולי יבחרו בהם לעמוד בראש בהמשך? שהרי אם לא זו מטרתם, אזי היו צריכים לעשות כל אשר לאל ידם כדי למנוע את הרעה הזו. אלא שלדידם, אם הרעה הזו מפריעה להם אישית – אין לדבר בה; אבל אם היא מועילה להם אישית, בדרך לניצחון – כי אז יש להופכה למנוף בל יימוט, לטובתם כמובן.
כאן מתגנב ללב החשש ולפיו הללו כבר יודעים כי קואליציית אחדות לאומית בתחום הכלכלי-חברתי כבר קיימת וכי קואליציה זו בנויה על נוסחת "המחנה הציוני". לכן, וכדי שלא להפסיד את התפקיד הנחשק, הם אינם תוקפים את הקונספציה. לזה ייקרא מקיאווליזם, כדברי ניקולו מקיאוולי: "התקנת סדרי מדינה חדשים היא מעשה נועז מאין כמוהו הצפוי לסכנות רבות, והצלחתה מוטלת בספק גדול. המחדש – כל הנהנים מן הסדרים הישנים נעשים אויביו…" אז למה להם להסתכן? לשם מה עליהם לתקוף את "כלל מגבלת ההוצאה" ולנסות לשנות את השיטה?
אנחנו זה הוא?
מהי דמותה של הנוסחה הרעה הזאת? זו הצעת "המחנה הציוני" להרחבה תקציבית של 2 מיליארד שקל בשנה הראשונה ו-7 מיליארד שקל כיעד רב-שנתי (כחלון, אגב, מציע הרחבה של 15 מיליארד, אך אינו מציין את המקורות התקציביים שמהם יגיע הכסף). 2 מיליארד שקל במדינה שמערכת הבריאות בה, וכן מערכת החינוך, התחבורה, השלטון המקומי ועוד, קורסות ומצויות בתחתית דירוג ה-OECD כמעט בכל קטגוריה?
כותב על כך גדעון עשת (פורסם בעיתון ידיעות אחרונות בתאריך 2/10/15): "'זה אנחנו או הוא', קוראת סיסמת המחנה הציוני; בעוד נתניהו טוען כי 'תהום פעורה' בינו לבין ציפי ובוז'י. היה מאלף לשמוע את שר האוצר המיועד מטעם אותו מחנה מסביר עד כמה ההבדל גדול: 'הממשלה לוקחת אחריות בחזרה', אמר ברומזו להזנחה של הליכוד. המחנה הציוני מציע להגדיל את ההוצאה הממשלתית ב-6.9 מיליארד שקלים. די במספר הזה כדי להבין את גודלו של הפער בינו לבין הליכוד/יש עתיד/הבית היהודי שהכינו את תקציב הממשלה הנוכחית. התקציב מסתכם ב-389 מיליארד שקל. הנה לכם פער של 1.7%. וכיוון שאנו משחקים במספרים, ואין כמו כלכלנים לרקוח מהם עיסות, נהיה רחבי לב ונאמר – 2%. וזה מה שהמחנה הציוני רואה כמהפך! לשם השוואה: הרזרבה – הסכום שטרם חולק מתוך התקציב – היא 12 מיליארד. בהינף קולמוס יכול נתניהו לשנות סדרי עדיפויות בסכום כמעט כפול מהתרגיל שעשו טרכטנברג, הרצוג ולבני. ובלשון פשוטה: זה כסף קטן עד כדי גיחוך. לכן גם לא מפתיע שהמחנה הציוני הודיע כי לשיטתו אין להעלות מסים. אמנם טרכטנברג סייג את המשפט במילה 'בינתיים' (הוא כנראה שקד על משנתו של ג'ימס בונד, שהודה שלעולם אין לומר 'לעולם לא'), אבל במשחק המגוחך שהציגה הטרויקה האלטרנטיבית באמת לא צריך להעלות מסים. הכסף כבר ישנו בקופה הציבורית, לפחות כפי שהיא מצטיירת בספר התקציב. מדוע טרכטנברג, הרצוג ולבני כל כך צנועים? נניח שהיו אומרים כי יגדילו את ההוצאות על בריאות, חינוך ורווחה ב-30 מיליארד, והכסף יילקח מתקציב הביטחון ומכספים המועברים מעבר לקו הירוק. למה הם לא אומרים את זה? הרי עם כסף כזה אפשר היה להגיע למצב שבו בחינוך חובה בגיל שלוש תהיה גננת (או גנן) לכל שבעה ילדים, והממשלה הייתה יכולה לבנות 5,000 דירות מדי שנה למחוסרי דיור – וכל זה בלי לעבור על טאבו המסים שהטילו על עצמם ('בינתיים'). הם לא עשו את זה כי הם לא מאמינים בזה. כי באופן יסודי אין הבדל בינם לבין חבורת הליכוד/לפיד/בנט".
נתניהו מחכך ידיו בהנאה.
עד כאן בנוגע לפוליטיקאים, אך מה על המחרישים בלאט מקרב "המחנה החברתי"?
תארו לעצמכם שהרצוג היה מציע את דני דנון להיות מועמדו לשר הביטחון. אמות הספים היו נעות, והארץ הייתה מתהפכת על ראשה. אבל כשהחניך המצטיין של אסכולת שיקגו מוצע לתפקיד שר האוצר, הכול נאלמים דום ובפיהם הסברים מהסברים שונים. למה בעצם? יש לכך כמה אפשרויות: הראשונה היא שאת האנשים האלה לא ממש מעניינים הזקנים החולים, הילדים הרעבים או הבדואים המוזנחים, הם מעניינים אותם רק בהיבט האלקטוראלי, קרי יבוא קולות מהגרעין החברתי שהעניין הזה עדיין מעניין אותם. כל זה כדי להגיע משם לכנסת. אחר כך, הם אומרים בינם לבין עצמם, נפעיל את כלל מגבלת ההוצאה ונמשיך, באנינות, לדפוק להם את הצורה.
אפשרות שנייה קשורה במה שקפקא כינה "הרצים על פנינו" (בתוך קטעי התבוננות שמופיעים בקובץ "סיפורים ופרוזה קטנה"):
"כשאנו מטיילים בלילה לאורך רחוב, ולעומתנו רץ אדם, הנראה לנו כבר ממרחק.
לפי שהרחוב עולה לנגדנו והירח במלואו – הרי לא ניאחז בו, אפילו הוא חלוש וממורט, אפילו רץ אחריו מישהו וצועק, אלא נניח לו להמשיך במרוצתו.
משום שלילה הוא, ולא בנו האשמה שהרחוב עולה לנגדנו במלוא אור הירח, ומה גם שאפשר כי שניים אלה ערכו את הרדיפה הזו להנאתם;
אפשר ששניהם רודפים שלישי, אפשר שהראשון נרדף על לא עוול בכפו;
אפשר שהשני מבקש לרצוח אותו, ואנו ניעשה שותפים לרצח;
אפשר שאין השניים יודעים כלל זה על זה, וכל אחד מהם רץ על דעתו שלו למיטתו;
אפשר שהם סהרורים;
אפשר שבידי הראשון נשק.
ולבסוף: האין אנו זכאים להיות עייפים? האם לא שתינו יין רב כל-כך?
שמחים אנו, שכבר איננו רואים אף את האיש השני."
אפשרות שלישית נקראת בשפה הפסיכולוגית הקלינית "דיסוציאציה", קרי, מצב של נתק בין חוויה מסוימת לבין מאפיינים מודעים יותר של הנפש. על פי הספרות הפסיכולוגית, מדובר במנגנון הקיים ביסודו אצל כל אדם כבדרך הטבע. לדוגמה, אדם נוסע למקום כלשהו, אך באופן בלתי מוסבר וכמו "על אוטומט" מגיע לביתו בטעות מאחר שחלם בהקיץ. זהו נתק זמני מהמציאות, אך על ידי גירוי קטן ביותר הוא יכול להבין כי היה "בעולם אחר" ולהתעורר ולחזור לעצמו לאלתר.
מנגנון זה, שהוא חיובי ביסודו, עלול לעתים להקצין ולהיעשות פתולוגי, כשהניתוק מעמיק והופך להפרעה, שמשמעותה היא שהאדם שרוי במצב מתמיד למדי של נתק מהמציאות, בלי כל יכולת לשלוט בזה ולשוב למודעות מלאה, למעט אולי הבלחות מעת לעת. הוא חי חיים בזהות אחרת, או פשוט לא זוכר מה קרה. במצבים קיצוניים, הפרעת הזהות הדיסוציאטיבית היא הקצנה של מנגנון הדיסוציאציה הטבעי, שמשרת במקרה זה את הצורך לשרוד מצבי חיים קשים. ההפרעה יוצרת במוחו של האדם ניתוקים בין תפקודים שונים של הנפש, וכל פיצול כזה מקבל דמות או זהות משל עצמו, כך שכשאותו אדם נתקל במהלך חייו במצבים הדורשים התמודדות מסוג מסוים, הוא מזמן את הדמות שבכוחה להתמודד עם המצב בדרך הטובה ביותר, דמות המצויה בנתק משאר חלקי האישיות שלו.
האפשרות הרביעית לקוחה מ"מָשָׁל שֶׁהִמְשִּׁיל בּוּדְהָא: הַבַּיִת הַבּוֹעֵר" מאת ברכט:
"…בָּעֶרֶב, לְאַחַר שֶׁפָּרְשׁוּ,
יוֹשֵׁב הָיָה הַבּוּדְהָא לְרַגְלֵי עֵץ פְּרִי הַלֶּחֶם וְאָמַר לִשְׁאָר תַּלְמִידָיו,
לְאוֹתָם שֶׁלֹּא שָׁאֲלוּ, מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה:
לְבַיִת זֶה שֶׁרָאִיתִי לֹא כְבָר, וְהוּא בוֹעֵר הָיָה. אֶת הַגַּג
לִקְּקוּ לְשׁוֹנוֹת הָאֵשׁ, נִתְקָרַבְתִּי וְרָאִיתִי
שֶׁעֲדַין נִמְצָאִים בּוֹ בְּנֵי אָדָם. עָמַדְתִּי בַּפֶּתַח וְקָרָאתִי אֲלֵיהֶם, לוֹמַר,
שֶׁאָחֲזָה הָאֵשׁ אֶת הַגַּג, וְזֵרַזְתִּי אוֹתָם,
שֶׁיֵּצְאוּ מַהֵר. אֲבָל אוֹתָם בְּנֵי אָדָם
נִרְאוּ כְּמִי שֶׁאֵין בָּהֶם קֹצֶר רוּחַ. אֶחָד שָׁאַל אוֹתִי,
בְּעוֹד הַלִּהוּט מְחָרֵךְ כְּבָר אֶת גְּבִינָיו,
מַהוּ מִזְגוֹ שֶׁל אֲויר בַּחוּץ, כְּלוּם אֵין הַגְּשָׁמִים יוֹרְדִים
אוֹ שֶׁמָּא רוּחוֹת מְנַשְּׁבוֹת, וּכְלוּם נִמְצָא שם בַּיִת אַחֵר
וּכָהֵנָּה מִמִּינִי הַשְּׁאֵלוֹת. בְּלֹא תְּשׁוּבָה
נִפְנֵיתִי וְיָצָאתִי, הַלָּלוּ, אָמַרְתִּי בְּלִבִּי,
עַל כָּרְחָם נִּשְׂרָפִים, קֹדֶם שֶׁהֵם מַגִּיעִים לְסּוֹף שְׁאֵלוֹתֵיהֶם. בֶּאֱמֶת אֲהוּבַי
בִּשְׁבִיל מִי שֶׁאֵינוֹ חָשׁ אֶת הַקַּרְקַע שֶׁלּוֹהֶטֶת הִיא תַּחַת רַגְלָיו עַד שֶׁבְּרָצוֹן
הָיָה מַחְלִיפָהּ בְּאַחֶרֶת כָּל שֶׁהִיא וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר בְּכַאן,
בִּשְּׁבִיל אָדָם זֶה אֵין בְּפִי מְאוּמָה….
הָרוֹאִים אֶת לַהֲקֵי הַמַּפְצִיצִים הַמַּמְרִיאִים שֶׁל הַקַּפִּיטָל וַעֲדַיִן הֵם מַרְבִּים בְּקֻשְּׁיּוֹת
הֵיאַךְ אָנוּ חוֹשְׁבִים זֶה וְהֵיאַךְ אָנוּ מְדַּמִים זֶה
וּמָה יֵעָשֶׂה בְּקֻפַּת הַחִסָּכוֹן וּבְמִכְנְסֵי הַשַּׁבָּת לְאַחַר הַהֲפֵכָה
בִּשְׁבִיל אֵלֶּה אֵין בְּפִינוּ מַעֲנֶה."
החרש תחרישו בעת הזאת?
אינני יודע איזה מההסברים שלעיל עולה בקנה אחד עם התנהגותם של אלה הקרויים "שמאל חברתי", המוכנים "לתמוך" בדני דנון לתפקיד שר הביטחון או לפחות לא לבוא חשבון עם אלה שמיאנו ל"מתווה קלינטון בירושלים" שהוצע בתחום הכלכלי על ידי נתניהו בסיום מערכת הבחירות הקודמת, כשהציע את תיק האוצר ועוד למפלגת העבודה. אותה מפלגה המציעה כעת תוכנית כלכלית שנתניהו יאמצה ללבו בזרועות פתוחות. וכל מי שתבע אז שלא להיות שותף לממשלת נתניהו בגלל כלל מגבלת ההוצאה שואג עכשיו את שאגת החתול "הטרזנית" על גופת "ההתנגדות" לכלל ההוצאה ולהרחבת התקציב. מה שברור הוא שאם תימשך שתיקה זו, ואם בסופו של יום מפלגת העבודה לא תבטל את כלל ההוצאה, ולא תרחיב את התקציב – יתקיים במפלגה זו ובאלה הסוכרים את פיהם לנוכח הנבלה הזו מה שניבא מרדכי היהודי לאסתר המלכה אם לא תירתם להצלת היהודים: "כִּי אִם-הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי, בָּעֵת הַזֹּאת–רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר, וְאַתְּ וּבֵית-אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ; וּמִי יוֹדֵעַ–אִם-לְעֵת כָּזֹאת, הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת." (אסתר ד יד)
פסח
"מה יותר גדול מבית גדול? ספר קטן" 