פושעי הכוונות

ערב ראש השנה תשע"ו

‏13 ספטמבר 2015

‏"ועתה בנוגע ליהודים ההונגרים… איני עושה ספקולציה בצרת הבריות. אבל גם את היהודים ההונגרים ישיג גורלם – וכל כמה שיאחר לבוא, כן יהיה קשה ואכזרי ביותר; וכל מה שיתחזקו בארץ, כן יהיה נורא ואיום ביותר."

דבריו אלה של בנימין זאב הרצל נכתבו כארבעים שנים לפני שילוחם של  כשש מאות אלף מיהודי הונגריה, נשים, גברים, זקנים וטף, להשמדה בבירקנאו באביב ובקיץ 1944.

האחראי על תכנון הרצח וביצועו, למן הפרט הראשון ועד האחרון, היה לא אחר מאשר אדולף אייכמן. גם כאשר הימלר, המוציא-לפועל של הפתרון הסופי,  לא היה מעוניין עוד בהמשך הרצח באושוויץ, לאחר סיום טרנספורט המוות לשם ולאחר שממשלת הונגריה פסקה מלשתף פעולה, מצא אייכמן את הדרך להמשיך את רצח היהודים הנותרים בחסות החלפת ממשלת בובות אחת (בראשות הורטי) באחרת, נוחה ממנה (ברשות סלשי). גם אז לא הניח אייכמן את חרב המרצחים מידיו והמשיך לחפש את כל הדרכים להשמדת העם היהודי.

הוא זימן את  ישראל קסטנר, מראשי ועדת העזרה וההצלה בבודפשט,  וכך אמר לו:

" 'נו, אתה רואה, שוב אני כאן! … שכחת שהונגריה נמצאת תמיד בצל הרייך, ושידיי ארוכות דיין לתפוס את יהודי בודפשט… וכעת שים לב, הממשלה הזו מצייתת לנו! אני מיד מקים קשר עם השר לענייני יהודים… יהודי בודפשט יגורשו, והפעם ברגל… לא מוצא חן בעיניך? אתה מפחד, הא?! אל תספר לי מעשיות אמריקאיות! כאן נעבוד קשה ומיד!' ".

(מובא בספרו של יעקב לזוביק "הבירוקרטים של היטלר")

לאחר דברים אלו מוסיף לזוביק בספרו:

" בשבועות שלאחר מכן גורשו אלפים רבים בהצעדות המוות, ורבים אחרים נרצחו בבודפשט ובסביבתה. השלב האחרון של רצח היהודים איבד את אופיו הביורוקרטי הסדור, ודמה להשתוללות דם של שונאים."

היעלה על הדעת כי תשעה חודשים בלבד לפני כניעת גרמניה הנאצית לכוחות בעלות הברית, כשתבוסת החיה הנאצית כבר ברורה לכל, יקרה כדבר הזה?

התשובה היא: אכן יעלה על הדעת! ועוד איך יעלה על הדעת!

יש שיטענו גם, מתוקף בירור למדני, שניתן היה להפציץ בקלות יחסית את מסילות הברזל שהובילו מבודפשט מזרחה לאושוויץ ולשים קץ לרצח, או לפחות לצמצם באופן דרסטי את ממדיו. לראיה, בעלות הברית הפציצו את בודפשט גלים אחר גלים בכאלף אווירונים, רק לא את הצטלבות פסי הרכבת המובילה לאושוויץ בירקנאו. רק לא את הקרמטוריום.

אך כל המתבונן בימים אלה על תחנת הרכבת בבודפשט שמלאה שוב בפליטים מבין כי אף על פי ולמרות שאפשר, ועוד איך אפשר היה, למנוע את המוראות ההן והנוראות הללו- המלחמות, הפליטוּת, רציחות העמים, הנשק גרעיני, השמדת הפלנטה ומה לא, ואף על פי שכל אלה מעשי ידי אדם המה, אין איש בעולם שמאמין כי בקרוב אכן יתרחש הבלתי ייאמן והמין האנושי יחדל לזכור רק עתיד של החרבת כדור הארץ ויחל בפעולות ממשיות של הימנעות מעתיד זה:

 "פעולותינו בהווה, בחלקן, הן כעין הצעה לבנות את העתיד בדרך מסוימת: העתיד שאליו אנו מתכוונים מעצב את ההווה שבו אנו פועלים עתה… כך מציעה עצמה כל פעולה כאקזמפלר של עיקרון, שיש ללכת בעקבותיו בנסיבות עתידיות… הפעולה היא בעת ובעונה אחת אשרור או עיצוב מחדש של העבר ופנייה לעבר העתיד, שיאשרר אותה בדרך של חזרה על אותו דבר בנסיבות דומות."

("לזכור את העתיד", גארי סטאהל)

האם מצב זה של זיכרון העתיד כחורבן והשמדה אמור לרפות את ידינו ו/או את זיכרון העתיד שלנו כאוטופיה, כגן עדן עלי אדמות? ממש לא. אבל "אליה וקוץ בה":

"לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ לֹא-הֶחֱזִיק לָעַד אַפּוֹ" (מיכה ז', יח') – אמר ר' אחא בר חנינא, אליה וקוץ בה: "לשארית נחלתו" ולא לכל נחלתו (תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה יז').

הפשט הוא כי זנבה השמן והרך של הכבשה ("אליה"), המשמש לה כמאגר מזון, יכול גם שיהיה תקוע בו קוץ מכאיב. הדרש הוא: דבר הנראה טוב, מושלם וראוי ביותר, יש בו לעתים גם חסרונות ופגמים רבים. יכולתנו לעשות טוב ואף להציל חיים, יש ומגיעות עמה גם בחירות כואבות וקשות. כלומר זיכרון העתיד שלנו את העולם כהתגשמות אוטופית של הטוב, אסור לו שימנע מאתנו את עשיית הרע במיעוטו כשנידרש.

ניתן היה להמשיג זאת טוב לא פחות בניסוחו המודרני יותר של מאקס ובר: "מוסר של אחריות ומוסר של כוונות". הווה אומר האמונה בעתידה הראוי של האנושות, הצדק הטבעי הבלתי ניתן להכחדה שלפיו לכל יצור אנושי מגיעה הזכות המלאה לחיי רווחה, לחופש ולכל הטוב שכוכבנו יכול להציע, אמונות וערכים אלה, שכל כולם כוונה טהורה וראויה מאין כמותה, אינם יכולים ואסור להם שיובילונו לביצועם של פשעים חמורים נגד האנושות, כל עוד בידינו האפשרות לעשות גם אם לא טוב מוחלט אזי  לפחות את הרע במיעוטו, על פני הרע המוחלט.

במה דברים אמורים? אירופה זו אשר המיטה אסונות אין-ספור על עמים ועל לאומים, אשר חוללה את מלחמת העולם הראשונה והשנייה, שגזלה ועשקה – עדיין גוזלת ועושקת עד עצם הימים האלה, והפעם את עצמה ובשרה, כביכול, את יוון. אירופה זו לא תמצא פתרון מוחלט לפליטי רצח עם, שהיא בין גורמיו.

המחשבה כי הגרמנים, האנגלים וההונגרים יסכימו לוותר על דתם, על לאומיותם ועל ארצם (כפי שדורשים חלק מפושעי הכוונות) כדי לפתור בעיה שהם חלק מיוצריה – על ידי הסכם "סייקס פיקו" מלפני כמעט מאה שנים, שנועד כולו לשרת את האינטרסים הכלכליים של אירופה – אינה מתקבלת על הדעת.

יפים לעניין זה דברים שהתפרסמו בעתון הגרמני דר שפיגל לפני מספר חודשים :

"זה מאה שנה שהמערב מכשיל באופן שיטתי כל ניסיון של העמים הערבים ליצור לעצמם חברה היכולה להשתלב בציביליזציה המודרנית".

אך למרות ואף על פי הדברים הנכונים הללו אירופה  יכולה להתגייס יחד עם כל העולם המפותח להצלת בני אדם שסכנת חיים אמתית נשקפת להם. זאת באמצעות קביעת והובלת מדיניות של מכסות (קביעת מכסה מקסימלית לקליטת פליטים בהתאם ליכולת הקליטה של כל מדינה ומדינה) אשר תבוסס על פרמטרים אובייקטיביים ותחלוק את "העול" באופן הצודק ביותר האפשרי בין מדינות אלה. לפיכך, ובהינתן האפשרות למימושו של פתרון מעין זה (ראה ראיון עם דיויד מילבנד), התביעה כי האירופים יוותרו על זהותם, על לאומיותם ועל דתם על מנת להציל את כל נדכאי העולם היא מחשבה שיש בה יסוד של גרימת פשע.

מדוע? משום שעמדה כזו מונעת הלכה ולמעשה פתרון אפשרי של הצלת חלק ניכר מהפליטים שסכנת חיים נשקפת להם. הדרישה מהאירופאים לאינטרנציונליזם מיידי כאן ועכשיו תעורר ומעוררת בקרבם את כל השדים, שבין כך ובין כך משחרים לטרף. לכן עמדה זו, המנוגדת למדיניות המכסות, איננה תמימה אלא באה במכוון לחבל במדיניות ההצלה האפשרית. הפחדת האירופאים והכנסתם לפוביה, שכבר קיימת אצלם, היא פשע מכוון.

יכול אדם לסבור כי אין דרך לישועת העולם אלא על ידי מחיקת הזהויות הלאומיות השונות, ולכן יחשוב כי יצירת חברה רב-לאומית ורב-תרבותית היא דרך המלך, ואין בלתהּ ויטיף על כך בראש חוצות באירופה ובישראל. אך אל לו להניח לרגע ממציאת דרך להצלת אדם אחד שנקלע בכף הקלע.

אני מאמין באמונה שלמה כי יש לא מעט בני אדם שעולמם חַרֵב עליהם, כשהם נוכחים ברשע הנורא הפרוס על ידי אדם על עולמנו, והם פועלים, ובצדק, על פי מוסר הכוונות, קרי – הם מתנבאים אל הטוב, ומעלים בכך את כולנו למעלות קדושים וטהורים. אלמלא הם, איך היינו יודעים כי יום יבוא:

"וְשָׁפַט בְּצֶדֶק דַּלִּים, וְהוֹכִיחַ בְּמִישׁוֹר לְעַנְוֵי-אָרֶץ; …וְגָר זְאֵב עִם-כֶּבֶשׂ, וְנָמֵר עִם-גְּדִי יִרְבָּץ; וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו, וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם. וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה, יַחְדָּו יִרְבְּצוּ יַלְדֵיהֶן…"

(ישעיהו פרק יא, פס' ד'-ט')

אך בקרב בעלי מוסר הכוונות  מסתתרים בתחכום רב גם פושעי הכוונות. אלה הם אשר לא יאפשרו להציל ולו פליט חרב אחד עד אשר לא יימצא מקלט לכל הנרדפים על צוואר ועד צוואר. אלה אשר לא ייתנו, בכל הדרכים ובכל האפשרויות המצויות בידיהם, ליצור מדיניות של מכסות לפליטי רציחות העמים.

אגב, חלק ממדינות אירופה כבר נוהגות, ללא הצהרות, בשיטת המכסות לפליטי רצח עם, אבל בישראל פושעי הכוונות מעדיפים שאלה יישלחו אל מותם ובלבד שלא ייפגעו מהגרי העבודה – היכולים לחזור, בצער ובכאב אמיתי, לארצם או לארץ אחרת בה לא נשקפת סכנה לחייהם. כך הם כורכים את הכול בכפיפה אחת, ואינם מאפשרים לאלה שחייהם תלויים כחוט השערה מנגד לקבל מעמד של מבקש מקלט. הם מתנגדים לגאול ולו ילד אחד, ואפילו תינוק, מציפורני המוות. כל זאת, עד אשר תימצא הדרך להציל כאן ועכשיו את כל מזי הגורל בעולם.

(ואגב, אסטרטגיה זו דומה לאסטרטגיית "פושעי הכוונות" האירופאיים- המטרה היא יצירת לחץ ופחד על האוכלוסיות המוחלשות בישראל. כל זאת בכדי לדחוק אותם לפינה. בכדי לעורר שנאה שתדרדר לאיבה, ומשם קצרה הדרך להאשמת כל היהודים ומדינת ישראל בראשם כגזעניים ושונאי אדם).

לצד אלה מתייצבת מדיניותם הנפשעת של מקבלי ההחלטות בישראל, אשר אינם מוכנים לאפשר הענקת  מעמד פליט זמני  לאיש, גם למי שהוכח שחייו בסכנה. אלה אינם מוכנים לחוקק חוק הכולל מכסות, ואשר יאפשר מתן מעמד לחלק קטן מהפליטים, לחלק שישראל יכולה וצריכה לתת לו מעמד פליט. כל זאת, על פי יכולותיה לשאת בעול, תוך שמירה על צביונה היהודי והדמוקרטי של מדינת ישראל ועל יציבות כלכלתה. חרפת ישראל בעניין זה עוד תכה את יהדותנו עד חך.

הנה לפנינו דוגמאות חיות מהימים האחרונים להתנהלות פושעי הכוונות: אלה היוצאים כיום בתופים ובמחולות, בישראל, משבחים ומהללים את גרמניה אשר פתחה את גבולה לכמה שעות לאלפי פליטים, ואף קושרים זרים לראשה על שאכלסה את מחנה , הריכוז והמוות בוכנוולד בפליטים… כל אלה "שוכחים" במתכוון כי אוכלוסייתה של גרמניה מגיעה כדי 81 מיליון בני אדם, התל"ג שלה 3.8 טריליון יורו ושטחה 357 אלפי קילומטרים רבועים, 227 בני אדם לקילומטר רבוע.

והנה גם במצב מצוין זה של גרמניה אומרת הקנצלרית מרקל:

"אלה שאינם בורחים מרדיפה פוליטית או ממלחמה אלא באים אלינו מתוך צורך כלכלי, לא יוכלו להישאר בגרמניה, לא משנה כמה קשים חייהם. זו האמת ואיננו צריכים להתבייש לומר זאת"

( Ynet, 9/9/2015).

שוו בנפשכם שאמירה כזו הייתה נאמרת בישראל. מיד היו נשלפות חרצובות לשונם המורעלות של פושעי הכוונת בדבר הפשיזם היהודי! אך כשמרקל אומרת זאת "המוזות שותקות", ואילמותן מהדהדת, כי הרי בברלין ובגרמניה מדובר. אך לא ירחק היום בו יכו פושעי הכוונות בשבט לשונם את ישראל על כך שאינה הולכת בדרכה של גרמניה אף על פי שזו איננה מוכנה לתת מעמד פליט  לכולם כפי שראינו.

אך אף על פי ולמרות כל אלה, עלינו לשבח את החלטתה של מרקל לתרום לפתרון המצוקה הנוראה הזו של בני אדם שנבראו בצלם, אין זו אלא טיפה בים הסבל הנורא – אך גם זה טוב וראוי- כי זהו הרע במיעוטו שניתן לצפות לו, כנראה, לעת הזו.

הוועד למאבק ברצח עם שניסה כבר לפני ארבע שנים להוביל  ולקבוע מדיניות של מתן מעמד פליט לניצולי רציחות עמים על פי מכסות (ראה אתר הועד) וחלוקת מִצוות קליטת פליטי רצח עם בין כלל המדינות נדחה בבוז על ידי פושעי הכוונות ומקבלי החלטות בישראל גם יחד. עכשיו כשאירופה "נאנקת" תחת "עול" מבקשי המקלט מדיניות המכסות נראית כדרך היחידה להתמודדות. כמה נורא שבדרך איבדו מן הסתם בני אדם שהיו יכולים להינצל את חייהם על לא עוול בכפם.

מיהם אם כך אנשים אלה, פושעי הכוונות? בטעות סבורים אנו כי אלה בעלי הכוונות הטהורות, נושאי "מוסר הכוונות", אלה המתנבאים אל עמם ומוכנים להיזרק כירמיהו הנביא אל הבור אשר בחצר המטרה: "וּבַבּוֹר אֵין-מַיִם כִּי אִם-טִיט, וַיִּטְבַּע יִרְמְיָהוּ בַּטִּיט" (ירמיהו לח, פס' ו') אך לא כן היא.

פושעי הכוונות לעומת נושאי "מוסר הכוונות", משימים עצמם כצדיקים וכצדקניות של זמננו. אך אני אומר, "לא הם, ולא שכרם", אלא שכיצד נדע מיהם בעלי מוסר הכוונות העמוק, המוכנים למסור את נפשם על אמונותיהם, ומיהם פושעי הכוונות?

יש לתת בהם סימנים! והסימן הראשון הוא משל שלמה. אם מוכנים "ענקי נפש אלה" לגרום רע לאחר, לאמללו, לרוצצו, ולעתים לרוצחו נפש, ובלבד ש"הצדק" "יוֹפַע מִיָּד", ולא משנה המחיר – דע לך כי לפניך איש פושע כוונות- המשתמש בטרמינולוגיה של "צדק" ו"מוסר" בכדי למנוע מעשים ממשיים היכולים להציל חיים של חפים מפשע.

אם תמצא את עצמך נרדף על קוצו של יו"ד, בחוק מסוים שיכול להציל את הילדים שנולדו כאן, בתנאי שמשפחתם תישלח לארץ אחרת בטוחה  (אכן דבר קורע לב ונשמה, אך האם בנסיבות אלה איננו מצווים לעשות את הרע במיעוטו? להציל את הילדים ואת הוריהם בדרכים שהמציאות נכון לרגע זה מאפשרת לנו? האם לא עמדו משפחותינו במצבים נוראים מאין אלה בעבר והכריעו הכרעות קשות, קורעות ומרסקות כדי להציל חיים?) או אז, אם תציע הצעה זו, והוא יפנה לעברך אצבע המאשימה אותך ברצח עם – דע לך כי איש פושע כוונות לפניך.

עתה יפנו איש-איש ואישה-אישה אל עצמם ובשרם, אל עמם ואל לאומם, אל המצבים השונים שנקלעו אליהם, אל הצמתים המדממים שנקלעה מדינתם אליהם, וישאלו את עצמם בכנות, מיהם ומיהן בעלי מוסר הכוונות האמתיים שבינינו, ומיהם אלה הפושעים שבהם?

ב-15 באוקטובר 1944, משהנאצי פרנץ סלשי עלה לשלטון בהונגריה בחסות גרמניה הנאצית לאחר הדחת מיקלוש הורטי – אלפי יהודים נרצחו ברחובות בודפשט בידי כנופיות "צלב החץ" והושלכו אל נהר הדנובה שהאדים מדמם. לא ירחק היום, וכנופיות פושעים אלה יחזרו לרחובות בודפשט וברלין. או אז יוכלו פושעי הכוונות לעשות את שבתם יחד עם אלה המנהלים את כלכלת עולמנו וממיטים על עמים וארצות אסונות אין קץ  כי הרי רקמת הסכמה עמוקה, סמויה ויסודית מחברת בין שני מחנות בני עוולה אלה, שהשנאה לכל אחר ותאוות הבצע והשררה הן נשמת אפם (וראה: התליינים של דעאש והזאבים מוול סטריט).

בשלהי מלחמת העולם השנייה, בבונקר בבית הזכוכית אשר בבודפשט, שם הסתתרו מאימת רוצחי "צלב החץ" צמאי הדם כ-3,000 יהודים כחיות רדופות, הייתה גם נערה צעירה, אסתר אלכסנדר היה שמה, חניכת תנועת הנוער השומר הצעיר שיחד עם תנועות נוער חלוציות ציוניות אחרות הצילו אלפי יהודים באמצעות זיוף תעודות הענקת מחסה ועוד. היא סירבה לעלות על רכבת קסטנר, ולימים הפכה להיות הכלכלנית שכתבה את הספר "כוח השוויון בכלכלה", ספר המראה כיצד, ובכפוף למוסר האחריות, ניתן ואפשר להפוך את עולמנו למקום טוב וראוי יותר לחיות בו. יהיו דבריי אלו נר לעילוי נשמתה.

פסח