עשור להתנתקות

27 יולי, 2015
י"א אב, תשע"ה

לפני 10 שנים, ערב ההתנתקות, ח' באב תשס"ה, 12 באוגוסט 2005, נאמרו הדברים הבאים בטקס הסיום של סמינר חוות ההכשרה של שכבת ר"ש.

בעוד ארבע יממות יעמדו חניכינו המשרתים בצבא ההגנה לישראל בתוככי ואל נוכח פני המערכה הנפשית הכבדה. שם בגוש קטיף ובצפון השומרון תפגושנה חניכותינו, יפגשו חניכינו, את בתי-הכנסת, את החצרות, הבתים, את שורשי ועלוָוְת העצים. שם יראו המה האנשים עטופי הטליתות, המתפללים לאלהי אבותינו. שם יתבוננו לעיניהם, לרגשותיהם, לנשמותיהם, לחלומותיהם, לפני וליבות ילדיהם וילדותיהם.
אל החיים שנזרעו, שנשתלו, שנחרשו. אל הזכרונות יתבוננו. הכמיהות, התקוות, אל חלום שנקטף ולא יהיה עוד בחבל ארץ זה. יחד עמהם נעלה את הנפשות, נזכור את שנקטלו ונרצחו על הדרכים ובבתים, במשעולים ובגנים, בידי מרצחים, בני-עוולה. אל הקברים נפנה מבטינו, נזכור ולא נשכח את אבלם, אַבֶדוֹתיהם, ננצור התאזרותם, כוח עמידתם הגדול!
לנוכח פני השעה הזו עומדת תנועת הנוער העובד והלומד לא בשמחה, רינה וגילה. לא בצהלת מנצחים, לא כמתחשבנים, כמקבלי עוּלה של הכרעה היסטורית, נכונים הננו – לצומת חיי אומתנו זה – ושואבים אנו בו כוח ותעצומות נפש מדברי אלוהים חיים לאליהו הנביא:
" וַיֹּאמֶר לוֹ: מַה-לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ. וַיֹּאמֶר: קַנֹּא קִנֵּאתִי לה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת… וַיֹּאמֶר: צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי ה', וְהִנֵּה ה' עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי ה', לֹא בָרוּחַ ה'; וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ, לֹא בָרַעַשׁ ה'. וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ, לֹא בָאֵשׁ ה'; וְאַחַר הָאֵשׁ, קוֹל דְּמָמָה דַקָּה." (מלכים א' י"ט)
בקול דממה דקה נבוא לשעתנו זו. בשעה הרת גורל לעם-ישראל, לארצנו, לחברתנו, במבחן דברי הימים וקורות עמנו, עומדת תנועתנו, כשהיא נושאת בקרבה את דממת הכאב, כורח הבחירה בעוול ההכרחי, והצו הפנימי, צו ההכרעה ההיסטורית.
דממת הכאב על החיים והתקוות שנעקרים. כורח הבחירה – בקו התיחום, הקובע את העוול ההכרחי לעת הזו – את עוון העקירה. עוון העקירה – למען יחיה העם הזה כעם בין העמים, כעם יהודי ישׁגה במשפחת האומות. עוון העקירה – כדי שיגשים בחייו את חזונם של נביאי ישראל "וגר זאב עם-כבש, ונמר עם-גדי ירבץ" (ישעיהו י"א). עוון העקירה – בעבור חזונה של התנועה הציונית – חזונו של הרצל, להפרד מן הגולה הממארת, להגשמת התקווה לחיים, לחיים ולא, לא לכאב לשכול ולמוות, של יהודים וערבים כאחד.
עוון העקירה – למימוש החלום הישן ההכרעה ההיסטורית, היהודית, הציונית, לייסד כאן חברת מופת צודקת, מוסרית, שוויונית, יפה וטובה לכל – בצלם האדם נברא אותה – כדברי הנביא עמוס: "כִּי יָדַעְתִּי רַבִּים פִּשְׁעֵיכֶם, וַעֲצֻמִים חַטֹּאתֵיכֶם; צֹרְרֵי צַדִּיק לֹקְחֵי כֹפֶר, וְאֶבְיוֹנִים בַּשַּׁעַר… דִּרְשׁוּ-טוֹב וְאַל-רָע, לְמַעַן תִּחְיוּ; וִיהִי-כֵן ה' אֱלֹהֵי-צְבָאוֹת, אִתְּכֶם, כַּאֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם. שִׂנְאוּ-רָע וְאֶהֱבוּ טוֹב, וְהַצִּיגוּ בַשַּׁעַר מִשְׁפָּט".(עמוס ח')
בשעות, בימים, בשבועות הקרובים נחבק אל לבנו את חיילי התנועה ואת כאב המתנחלים, הפצועים בעומק לבבם, נחשוק שפתיים, אל ואף חשבוננו העמוק, הקשה והמדמם איתם, נתעלה בשעתם, שעתנו, הקשה. אך גם אם תכזיב דרך זו, דרך ההתנתקות, נזכור: מעשה ידי אדם היא ואין בה הבטחה, אלא במעשינו כמבואר בספר-הספרים: "מִי יַעֲלֶה-לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה… כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד: בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ." (דברים ל') בפינו ובליבנו לעשותו, שכבר פסקו חכמינו זיכרונם לברכה: "לא בשמים היא. מאי לא בשמים היא? אמר רבי ירמיה: אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כתבת בהר סיני בתורה אחרי רבים להטות, אחרי רבים להטות". (בבא מציעא נ"ט) פקוחי עינים אנו, פקוחי עיניים לנסיבות, לאינטרסים, לפוליטיקת הטווח הארוך, למנהיגי הטווח הקצר, לנבכי שימושיהם באנשים, לקורבנותיהם המיותרים, לדרכיהם הרעות, הנלוזות. לא כסומים בארובה נאמין לכל הבטחה והצהרה.
נִטוֹל את גורלנו בידינו וידוֹע נדע: אנו נעמוד בייסורים, בפורענויות, בהכהיית מוחנו, נפשנו, גם אם נצורים נהיה באמונתנו לא נברח כי אין זו יד הגורל – מעשה ידי בן אנוש הוא מעשה ההתנתקות – מעשה ידינו לא נמחק אותו ולא נטייח אותו גם אם לא יעלה יפה. נתייצב למערכה נפשית זו ואלו הבאות אחריה עד נביא השלום ונבטיח את קיומו של עמנו כאן – זו היא שליחותנו! זהו טעם ייסורינו וקורבנותינו! כדבריו של משה בילינסון:
"עד מתי? כך שואלים. עד מתי? עד שכוחו של ישראל בארצו יִדוֹן למפרע, לתבוסה, כל התקפות האויב באשר הוא שם; עד שהנלהב ביותר והנועז ביותר בכל מחנות האויבים באשר הם שם ידע: אין אמצעי לשבור את כוח ישראל בארצו, כי הכרח החיים אתו ואמת החיים אתו. ואין דרך בלתי אם להשלים אתו. זהו טעם המערכה".
בשבועה שבלב לא נרתע עתה, לא נחשה, לא נסכים ולא נכנע. נחושים, נחושים מתמיד נהיה בשעה זו להתמודד עם מחלתו הממארת של עמנו: המשיחיות. בלתי נרתעים מאי-פעם נתייצב להגן על הדמוקרטיה הישראלית ללא פשרות. נקבל את עולה, לא ניתן אותה למרמס בידי איש. לא נכוּף, לא נכוּף ראשנו בפני הגזענות והפאשיזם! לא נכוּף, לא נכוּף ראשנו בפני הגזענות והפאשיזם! לא יעבור. לא יעבור הפאשיזם לא יעבור! נתמודד אף על פי כן ולמרות הכל, נחשל עצמנו למערכה על נפשם ורוחם של האנשים, אמונותיהם, ערכיהם, חלומותיהם, תקוותיהם. נאבק פנימה, לא ננוס, לא נברח, לא נתחבא, לא נסתתר, לא נאלם. נחנך, נחנך, נחנך אל תוכן אמונותינו – ואוי לנו אם נכזיב. אוי לנו אם נכזיב.
נזכור ונזכיר היום בדומית כאב את הפצע שלא הגליד. נחרוט כאן על לוח ליבנו ובנפשותינו את צוואתו של ראש הממשלה ושר הבטחון, שנרצח, יצחק רבין ז"ל לתנועת הנוער העובד והלומד:
"והדבר הראשון שאני מצפה מהתנועה הזאת – התמודדו עם רוצחי השלום. התמודדו עם רוצחי השלום הערבים והיהודים. אם לא תקום תנועה של דור צעיר, ואני מתכוון לתנועת הנוער העובד והלומד, ותדע להתייצב; לתמוך בשלום, אבל גם להתנגד לרוצחים במובן הפשוט שבמילה. לרוצחים הרוצים בחיסול הסיכוי לשלום. אתם חייבים להיות אלה – אתם – כי בכך עתידכם. אתם, אתם בני הנוער, העתיד לפניכם, ואין עתיד יפה יותר מן השלום."
ביום זה, יום הרה עולם, ערב התשעה באב התשס"ה, יום חורבן ירושלים, ובסיומו של סמינר חוות ההכשרה מחזור ר"ש, כאן במרכז החינוכי להתחדשות שתפנית שברביד, נערוך נפשותינו, נעמיס על עצמנו את משא הדורות, משאת נפשנו. ונֵקָבלנה בחרדת קודש. נתקדש, נתעלה בנצחיותה, נעיד בפני עם ועולם על תקוותה, עוּלה ויעודה של רוחנו, רוח ישראל. כדברי מרדכי מרטין בובר:
"רוח ישראל היא רוח ההתגשמות… התגשמות של אותה אמת שאינה תלויה בנו, ואף על פי כן זקוקה היא לנו לשם הגשמתה… האמת הפשוטה, שהאדם נברא לשם תכלית. יש לבריאה תכלית, שלא בדינו מליבינו… לומר: 'זו וזו תהיה מעתה תכלית הוויתינו'… אלא הרשות נתונה לדעת ולהביע, שאין הפילוג והפירוד והפירוק תכליתינו, אלא האיחוד. ואין תכליתינו התגוששות נצחית עד מוות בין כת לכת בין מעמד למעמד בין אומה לאומה, אלא תכליתינו הוא השלום… העולם האנושי מכוון הוא להעשות לגוף, ואין הוא עדיין אלא איברים מגובבים, שכל אחד מהם סובר שהוא גוף שלם; והוא העולם האנושי; מכוון להעשות לגוף על ידי מעשי האדם עצמו. נדרש הוא מעתה לתקן את חלקינו בעולם, את עולם האדם."
נדרש הוא מעתה לתקן את חלקינו בעולם, את עולם האדם.
חניכים וחניכות, חברות וחברי חווּת ההכשרה, חברות וחברי תנועת הבוגרים, קיבוץ הקבוצות השתפני-משימתי הקהיליה, קיבוץ הקבוצות השתפני-משימתי המעצבים, אחי ואחיותי המדריכים.
לא ברוח ה', לא ברעש ה', לא באש ה'.
קול דממה דקה, קול דממה דקה.

פסח

הללויה, הוּ-הא ג'ינגס חאן או סוקרטס סופר סטאר

‏15 יולי 2015

‏כ"ח תמוז תשע"ה

שלושה מהשירים שהתנגנו באירוויזיון 1979 שהתקיים בישראל הותירו את חותמם. כן, היה זה כמעט לפני שנות אלף, ונדמה שאיש אינו זוכר את סערת האמוק של הלהקה הגרמנית שסחפה בקצבה המסחרר את דמיוננו אל הכובש והרוצח טמוצ'ין בורג'יגין, מייסד האימפריה המונגולית, השועט על פני הערבות, חרבו שלופה בידו, ובגאונותו הצבאית, באכזריותו ובכושר הנהגתו הופך לג'ינגס חאן – "גדול השליטים" או "השליט העולמי", בשפה המונגולית, החולש על אימפריה המשתרעת מהאוקיאנוס השקט עד לים הכספי. כך דהרה הלהקה הגרמנית עם שירהּ הוּ-הא ג'ינגס חאן למקום הרביעי באירוויזיון.

השיר השני, הישראלי, שלנו, אמנם הגיע למקום הראשון, הללויה, אך לא הניע ולא הזיע את התופים, גם לא את המצלתיים. הוא נשמע יותר כשיר תודה-על-מה-שיש, שיר של השלמה עם הקיים, שיר "תודה לאל על כל מה שנתן". הלהקה הישראלית "סחפה" בנעימת ההללויה את הקהל האירופי למקום של "הַלֵּב מָלֵא בַּהֲמוֹן תּוֹדָה וְהוֹלֵם גַּם הוּא – אֵיזֶה עוֹלָם נִפְלָא".

השיר שהגיע באותו ערב ירושלמי למקום השמיני בלבד, ובאמתחתו 69 נקודות בלבד, היה השיר "סוקרטס כוכב עליון" בביצועה של הזמרת אלפידה. בשנת 399 לפנה"ס הואשם סוקרטס בכפירה באלים ובהשחתת מידותיו של הנוער. כשנשאל על דוכן הנאשמים בבית הדין באתונה, מה לדעתו צריך להיות עונשו, הציע כי תינתן לו ארוחת חינם בבניין המועצה למשך כל חייו, כל זאת בהתחשב בעובדה שזו נחשבה מחווה השמורה לנכבדים יוונים באותה התקופה. התשובה הרגיזה כל כך את בית הדין עד שגזר עליו עונש מוות.

אך מסתבר כי גם לאחר 2,414 שנים מאז שתה את כוס התרעלה (מסוג "רוש") לא הומת סוקרטס רוחנית, אלא רק פיזית. "אם אתם סבורים," אמר סוקרטס למרשיעיו, "כי בהורגכם אותי תצליחו למנוע מישהו מלגנות את חייכם המושחתים, אינכם אלא טועים; אין זו דרך מילוט אפשרית או מכובדת".

אם סברו אנג'לה מרקל ועמה שאר שועי אירופה, המחזיקים בכף ידם את חייהם ורווחתם של מיליארדים על פני כדור הארץ, כי יוכלו להימלט מכתב האישום ההיסטורי המבעבע זה אלפי שנים מתחת לסף התודעה האנושית – הרי שטעות בידיהם.

נכון, אבחת החרב של בעלי ההון הגרמנים ועוזריהם מתהפכת מסביב לעולם באמצעות כלי המשחית האיומים ביותר שהמציא האדם – הבורסות, בתי ההשקעות, הבנקים וקרנות הגידור – ואם חשב או חושב מישהו כי זה ייפסק בעקבות הפריצה הסוקרטית של וארופקיס וציפרס לתודעה האנושית, הרי שטעות בידו. אלא שאת הנעשה עד כה אין להשיב. ניצחון תודעתי רב ערך הושג באמצעות המוח האנושי. הוכח כי דויד הקטן יכול למצוא את נקודת התורפה של גוליית, וכי מערכת הפיננסים העולמית אינה חסינה לחלוטין, אם רוצים באמת לשנות את הפרדיגמה המצמיתה שלה.

רבי יהודה הלוי הסביר בספרו הכוזרי: "…זאת מדרגת סוקרטס והדומים לו, אבל אלה אינם כי אם יחידי סגולה שכיום אין תקווה להגיע למדרגתם". האם התכוון ריה"ל לכושר מחשבתו של סוקרטס? או אולי לערכיו, קרי לאותה סגולה טובה, לאותה הכרעה פנימית לבכר את הטוב על פני הרע? כי זאת יש לדעת – גם אם מישהו מבין במוחו המזהיר את הפרדיגמה, אך נפשו אינה מכירה ברע כרע ומידותיו מושחתות, לא תועיל ההכרה. הנפש וערכיה ינצחו. נראה כי במנהיגיה הפוליטיים-כלכליים הנוכחיים של אתונה, שם הוצא להורג סוקרטס, יש משניהם.

בלעדי היכולת האינטלקטואלית שניחן בה וארופקיס, שר האוצר של יוון, המבין דבר או שניים בתורת המשחקים, ובלי כושרו הפוליטי-אנושי של ציפראס, ספק אם היו היוונים יכולים להניע את מסע השחמט המתוחכם שלהם בסיבוב הראשון. מוכנותם ליפול על חרבם, התפטרותו של וארופקיס למען המטרה (ואולי כישלונו בהשבת יוון לדרכמה גרם להתפטרותו?) מעידה כי אולי גם את הסגולה הטובה אין הם חסרים. האם הצילו בכך את יוון מידי חורשי הרע המבקשים להורידה על ברכיה על ידי רמיסת קשישיה, פגיעה במערכת הבריאות שלה והעברת הון עתק לידי מי שכבר התעשרו על חשבון הציבור באמצעות העמקת ההפרטה? האם השתחררה אתונה מהביזה המאורגנת של ממשלות יוון הקודמות, בראשות הסוציאל-דמוקרטים או השמרנים לחלופין?

אם מישהו סובר כי בזאת השתחררה יוון מהכבלים – הרי הוא טועה. הדרך עדיין ארוכה, ארוכה מאוד, עד אשר יעבור המבנה הכלכלי העולמי הנוכחי לשרת את המין האנושי, במקום קבוצה קטנה המניעה בכוח התודעה הכוזבת המונים להאמין כי הגירעון היווני הוא תוצאה של עצלנות וחוסר מעוף, "ההפך" מהמאפיינים המרכזיים של ברלין, שהם כידוע – מעוף, יצירתיות וניצחונות ג'ינגס-חאניים. רבים מידי סבורים כי גרמניה השתקמה בסוף מלחמת העולם השנייה בזכות כל אלה, ולא הודות למחילה הכלכלית שזכתה לה מבנות הברית, כולל יוון; שמיטת חובות שלא ניתנה לה לאחר מלחמת העולם הראשונה, והייתה בין הגורמים לעליית המשטר הנאצי הרצחני.

לכן גם הסיבוב הנוכחי, שבו הורדה יוון שוב על ברכיה, אינו אלא עוד סיבוב במאבק המאקרו-כלכלי שכל כולו משחק שחמט אכזרי. ההתפתחות האחרונה ביוון, הסיבוב הנוכחי שבו נראה כאילו יוון "חטפה סנוקרת", אינה מאיינת הישגים אלו. ההפך הוא הנכון. היא חושפת את ההתמודדות עם המגבלות שבתוכן היא מתנהלת. דוגמה מובהקת לכך מביא ערן סבג (ב-6 ביולי, בעמוד הפייסבוק שלו) על דמות שהועלמה מתודעתנו הציבורית, הלוא הוא תומס סנקרה:

"אחד הדברים הראשונים שעשה תומאס סנקרה, מייסדה של בורקינה פסו, כאשר עלה לשלטון ב-83', היה הקריאה המשותפת לכל מדינות אפריקה לסרב לשלם את החוב הלאומי. הוא הדגיש כי אין מדובר במהלך בלתי מוסרי או כזה המסיר אחריות מן החוב הקדוש, אלא פשוטו של עניין – לעושק ולנעשק לא יכולה להיות אותה מערכת חיים מוסרית. 'לא ייתכן שהאדון והעבד יקראו באותו תנ"ך. יש להוציא מעתה שתי מהדורות – אחת לקולוניאליסטים ואחת לתושבי המדינה המשתחררים.'
בשל הסיבה הזאת, לא ייתכן כי העבד חייב איזשהו סכום כסף לעושקו. ההפך הוא הנכון. בנוסף אמר אז באומץ לב ביושבו באדיס-אבּבה, בכינוס הארגון לאיחוד אפריקה: 'עלינו לסרב לשלם'. כמעט מתוך נבואה קרא לחבריו: 'אם איוותר היחיד בסירובי – לא תיראו אותי כאן בעתיד, אם נסרב כולנו יש לנו סיכוי לנצח.'

ואכן, הוא נותר בדד בסירובו, וב-1987 באמת לא היה כאן עוד. הסי-איי-אֵי והביון הצרפתי הורידו אותו. התקווה לסוציאליזם טוב באפריקה נגוזה. הניסיון להוכיח כי הכסף אינו אלא פיקציה וירטואלית, וכי חוב כספי הוא בעצם מערכת שעבוד פסיכולוגית ותו לא, כל זה ירד לטמיון. סנקרה מת. עכשיו תורהּ של יוון. מי ייתן ותיוושע. בסירובה."

איני יודע מה "המשחק" שמשחקים השחקנים השונים בסבבי המשחק הזה בין יוון לגוש האירו, מי מהם הוא אמיתי ומי פיקטיבי, אך בנוגע לשחקן אחד אין לי ספק, זהו הציבור – "האובייקט" המשלם את מלוא המחיר. במובן זה, הציבור היווני הוא מקור השראה ומקור גאווה, גם כשמנהיגיו כושלים ו/או מכשילים, נותר הציבור מעורב ומשפיע ככל יכולתו על המהלכים הפוליטיים-כלכליים.

ומה אצלנו, בישראל שלנו? הקיץ רובץ תחתיו, כמעט כמו בשירו של ביאליק "מתי מדבר":

"שָׁקַע הַחוֹל תַּחַת מִרְבַּץ גּוּפוֹתָם מוּצַקוֹת הַגְּרָמִים… פַּעַם יִתְקַפֵּל בַּחוֹל, רוֹבֵץ תַּחְתָּיו – לֹא נִיד וְלֹא רוּחַ… וְזָרְחָה וּבָאָה הַשֶּׁמֶשׁ, וְיוֹבְלוֹת עַל-יוֹבְלוֹת יִנְקֹפוּ… אֵין קוֹל, אֵין הֲבָרָה, אֵין קָשֶׁב. וְעָגַם הַמִּדְבָּר וְחָלַם חֲלוֹם אַכְזָר שֶׁל-שִׁמְמוֹת עוֹלָם… וְרַבָּה הַמַּחֲנֶה וּרְחָבָה, וּגְדוֹלָה הַדְּמָמָה בַּמַּחֲנֶה, שׁוֹכְבִים אַדִּירִים מַחֲרִישִׁים וְאֵין נוֹדֵד שֵׂעָר וְעַפְעָף; נִרְאִים כִּכְפוּתִים בִּרְצוּעוֹת שְׁחֹרוֹת שֶׁל-צִלְלֵי הָרְמָחִים… וְעָמַד הָאַרְיֵה מִשְׁתָּאֶה לְתִפְאֶרֶת הָעֹז הַמִּתְנַמְנֵם …"

כאז כן אתמול, יום בו מלאו ארבע שנים לפרוץ המחאה החברתית ושלוש שנים להתאבדותו בשריפה של משה סילמן עליו השלום. פריצה תודעתית? שינוי הפרדיגמה? כיבוש תודעתי? הצחקתם אותם… איש-איש לביצעו! הגז נשדד, הפערים גדלים, העוני מתפשט, וכל זה כהכנה להתמודדות עם הגרעין האירני. אולי אפשר להתנחם מעט בדבריו של יצחק רבין על ירושלים ואתונה, בטקס חלוקת פרסי היצירה בשנת 1994. אולי:

השנים הבאות יעמדו בצל סימני השאלה… השאלות המהותיות: מי אנחנו? לאן אנחנו חותרים? מהי דמותנו החדשה? איזה עם אנחנו רוצים להיות? האם יקום יהודי חדש, ציוני  חדש, ישראלי חדש?

התשובות, לפחות בחלקן, נמצאות אצלכם. אתם מעטים, אך כוחכם גדול בעיצוב דמותה של המדינה הזו, ותפקידכם יהיה לתת לנו בשנים הבאות ולדור הבא את מה שהיה חסר לנו, במידה מסוימת, בשנות השימוש בכוח: הרוח – אותה רוח של הנביאים, רוחה של יבנה, גם רוח אתונה.

 

פסח