מדוע ירקו בפניו של אלעזר שטרן

27 אוקטובר 2013

כ"ג חשוון, תשע"ד

"אבא סיקרא ראש ביריוני ירושלים, בן אחותו של יוחנן בן זכאי היה. שלח לו רבי יוחנן בן זכאי: בוא אצלי בצנעא. בא. אמר לו רבי יוחנן : עד מתי אתם עושים כך וממיתים את כל העולם ברעב? אמר לו מה אעשה? אם אומר להם דבר יהרגוני. אמר לו רבי יוחנן: ראה לי תקנה שאצא מכאן, אפשר שתהא הצלה מועטת, אמר לו אבא סיקרא: עשינו ביננו שלא יצא אדם מכאן אלא אם כן הוא מת. אמר רבי יוחנן הוציאוני בדמות מת. אמר לו אבא סיקרא: עשה עצמך חולה ויבואו הכל לבקרך, והבא דבר של סירחון והנח אצלך, ויהיו אומרים "מת רבי יוחנן"….שלח וקרא לתלמידיו ר' אליעזר ור' יהושע אמר להם: בני! עמדו והוציאוני מכאן. עשו לי ארון ואשכב בתוכו. אחז רבי אליעזר מראשו ורבי יהושע מרגליו. היו מוליכים אותו עד שקיעת החמה, עד שהגיעו אצל שערי ירושלים. אמרו להם השוערים: מי הוא? אמרו להם מת הוא. וכי אין אתם יודעים שאין מלינין את המת בירושלים?  ביקשו הבריונים לדקור בגופו של המת. אמר להם אבא סיקרא: יאמרו רבם

 דקרו! ביקשו לדוחפו-אמר להם: יאמרו רבם דחפו! – פתחו לו שער ויצא" (גיטין נ"ו ע"א ע"ב תרגום, מארמית, י' פרנקל מדרש ואגדה)

כל אדם הקורא פרק זה בתולדות עמנו, מן הסתם מתעכב על הפרטים הקרובים יותר לליבו. יש כאלה, שהסוציולוגיה קרובה להם, ישימו לבם לשאלת הכתות השונות אליהן נחלק העם בתקופת הבית השני, אחרים מן הסתם, שהארכאולוגיה קרובה לליבם, ישאלו עצמם איזהו השער ממנו מילטו תלמידיו של רבי יוחנן בן זכאי את רבם, ובכך בראו את היהדות המוכרת לנו עד היום. איש החינוך לעומת זאת יתעכב על השאלה כיצד יכול להתרחש מצב בו תלמידיך הופכים לשלוחי רסן עד כדי כך שאתה ירא יראת מוות מפניהם? "אם אומר להם דבר יהרגוני", אומר ראש ביריוני ירושלים אבא סיקרא, לר' יוחנן בן זכאי. מצב עניינים זה בו תלמידיך הופכים להיות לא רק קיצוניים ממך אלא גם מאימים עליך ממש במוות אם לא תעמוד בגדרי הדברים שהם מפרשים כנכונים וכראויים, מצב זה איננו נברא ביום או בשעה אחת. התנהגות זו היא בראש ובראשונה תוצאה חינוכית של תהליך שלוח רסן בו הצעיר למד מרבו כי הכל מותר בכדי להשיג את המטרה, וכי אין פסול בשום אמצעי. דבר זה הנצרב היטב במוחו של המתחנך, הופך לימים, ובמיוחד אם הימים הם ימי משבר, לדרך המלך להשגת המטרות, טובות או רעות.

הנדבך השני, שאיננו נופל מן הראשון, אלא במידה מסוימת עולה עליו, היא הזלזול לא רק בחיי אדם אלא גם בכוחו של המוח האינדיבידואלי לנתח את העובדות ולהגיע למסקנות אשר אינן עולות תמיד עם הבטחה נצחית כזו או אחרת. אנו נוהגים לחשוב כי הפרט נסחף בנחשולי ההמון ההופך להיות לגוף אחד, לא חושב, המתנהג כחיית טרף. אך בכדי להגיע למצב זה יש לעבור תהליך חינוכי מעמיק בו האדם איננו סומך יותר לא רק על שיקול דעתו שלו, אלא גם על זה של רבו. התהליך החינוכי הנצרב בתודעתך כי אין רשות לבשר ודם להחליט אחרת גם אם הגיע למסקנה לאחר שקלא וטריה של העובדות במוחו שלו, היא היא זרע הפורענות משום שהיא מסרסת את היכולת האנושית לקבל החלטות מתוך שיקולים, שאינם רק רגשיים, אלא גם רציונליים, הצריכים לעמוד גם למבחן הציבורי.

רובד שלישי, הוא העיוורון לכך שכל בני האדם הם בשר ודם, וכי כולנו נוטים לטעות ולשגות. חינוך המבוסס על כך כי אין ולא יכולות להיות כל טעויות, כל משגים ו/או מעידות, הוא חינוך המסרס את הדיאלוג בין חניך למחנכו. המגע האנושי הקריטי הזה מרחיק את החניך מיכולת שיפוט אנושית,  והופך את האחר למכשיר לתמרון ותו לא. חניך היכול לקטול את רבו, עבר תהליך עמוק של דה הומניזציה, עד כי האדם שהביאו עד הלום, ואלה יכולים להיות גם אביו ואמו, יכולים להירצח על ידו פשוט משום שאיננו מרגיש כלפיהם דבר וחצי דבר. קל וחומר אם אלה אנשים זרים אשר כלפיהם אין לו כל רגש ו/או מחוייבות שהיא כל וכלל.

יריקתו של הצעיר בפניו של ח"כ אלעזר שטרן לפני מספר ימים מאותת על פורענות נוראה העומדת בפתח. אנו נוטים לחשוב כי לרבנים כוח מוחלט כלפי תלמידיהם ולא היא. חלק גדול מהם עומד בימים אלא במצב בו עמד אבא סיקרא מול תלמידיו שלו. רבנים אלה אשר בראו את המצב הזה, כלואים עתה בתוך סבך שאין הם יכולים להתירו. האם צפויה סכנה אסטרטגית מאותם מאות או אלפים של צעירים אשר מוכנים עתה גם לחסל את רבניהם אם לא ילכו בדרך "הישר"? לא וכן. לא, משום שגם אם כולם יאחזו בנשק, הם מעטים מדי בכדי להכריע את כוחה של הממלכה היהודית. כן, משום שאם יעשו פיגוע אסטרטגי, כפי שעשו בימי הבית השני כששרפו את מחסני המזון של ירושלים, ובכך הביאו לרעב שהביא לנפילתה של העיר, הם ימיטו עלינו אסון, כזכור כיפת הסלע עמדה כדי פיצוץ שיכול היה חלילה לגרור למלחמה עם כמיליארד מוסלמים. על עולם התורה להתנער, ויפה שעה אחת קודם, מאלה אשר עתידים חלילה להחריב עלינו את הבית. רוב רובו של עולם זה בנוי מרבנים המבינים היטב את הסכנה, אך לבם לא עומד להם לגלות אחריות ואומץ להיאבק במצב סבוך זה,  גם הם נוטים לחשוב כי האהבה וההערצה כלפיהם יכולות "חלילה" להתמעט אם ינקטו בעמדה אמיצה ואולי בסתר ליבם הם סבורים כי ביום פקודה לא יפגעו מזדים אלו. מכאן שעליהם לשוב, ללמוד ולשנן את לקחו של אבא סיקרא, ויפה שעה אחת קודם.

פסח

אחד האחראים להתגרענות אירן הוא לא אחר מאשר בנימין נתניהו

23 אוקטובר, 2013

י"ט חשוון תשע"ד

השנה אנו מציינים שמונה עשרה שנים להרצחו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל. בשמונה עשרה השנים הללו עברה ישראל תמורות עצומות. היא הפכה למדינת הפערים המובילה בעולם המערבי, היא הצטרפה למועדון היוקרתי של ה-oecd (תהליך שהחל בתקופת ממשלת רבין) והצליחה להגיע למקומות האחרונים בפרמטרים החברתיים במהירות גדולה מאוד. לצד כל אלה הצליחה ישראל לעבור את המשברים הכלכליים, במחירים אנושיים עצומים, לעומת מדינות אחרות אשר הגיעו מבחינה מאקרו כלכלית למקומות רעים במיוחד. האם אפשר היה לעשות זאת אחרת? מובן שכן. אך הנושא הכלכלי כפי שאמר אהוד ברק ראש הממשלה ושר הבטחון שלנו לשעבר, איננו גובה קורבנות, מובן שאמירה זו היא שקרית מיסודה אבל, אני מבקש ללכת דווקא עם ההיגיון הזה של ברק שניסה להדגיש את חשיבות האתגר המדיני בטחוני ולאמר שאין כל ספק בכך שמרוץ גרעיני במזה"ת יכול לגבות קורבנות רבים, רבים מאוד.

כשאנחנו מתבוננים על מצבה הגיאופוליטי של ישראל בחלוף 18 שנים אנחנו מתמלאים חלחלה. המזרח התיכון של שנת 1995 היה ואיננו עוד, ארה"ב ידידתינו הגדולה והמטא אסטראטגית עוברת תמורות שאת אחריתן מי ישורם. סין ורוסיה עולות במעלה החשיבות וההשפעה הבינלאומית והאסלם מהלך קסמים, כן, גם על חלק מצעירי המערב. ומה על ישראל שלנו? באחת מתוכניות הטלוויזיה המציינות ארבעים שנים למלחמת יום הכיפורים סופר כי ברגע מסוים כשידה של ישראל הייתה ממש על התחתונה, ורק שש שנים לאחר שהחלו יחסים אסטרטגיים עם ישראל, עברה יותר ממחשבה בראשם של האמריקאים שאולי הם הימרו על הקלף הלא נכון ועליהם לנטוש את ישראל ולחפש משענת חזקה יותר בדמות מדינה אחרת באיזור. כן זהו מצבנו, מצבו של עם ששליש מבניו ובנותיו נטבחו על אדמת אירופה התרבותית כשהעולם עמד מנגד. עתה נאלצת ישראל לעמוד כמעט לבדה מול האפשרות הנוראה והאיומה של גרעון האזור אשר יהפוך את שארית הפליטה של עמנו לשבוי בכלא גרעיני. שלא יובן לא נכון, גם לארה"ב סין ועוד מעצמות יש נשק גרעיני היכול לגרום לנזק בלתי הפיך לישראל, אך זו אינה סיבה מספקת לקרב את האסון הזה למרחק שיגור של שיהאב אחד מישראל, ובעיקר להכניס את ישראל למרוץ שיחסל את שאריות הסיכוי לצמצם פערים ולנטרל את פצצת האטום החברתית כלכלית שפתילה כבר הוצת.

כשזעקו עשרות אלפי הגרונות "בדם ואש את רבין נגרש" כשזעקו אלפי קולות "רבין בוגד" הם לא עשו זאת בחלל ריק, ראש האופוזיציה דאז בנימין נתניהו, הרוחץ היום בניקיון כפיו היה זה אשר נתן להם רוח גבית. הוא ידע כבר אז לאחר שכבר כתב את ספרו "מקום תחת השמש" כי נשק גרעיני בידי אויבינו המושבעים הוא הדבר הנורא ביותר שיכול לקראות לישראל. הוא ידע כי מטרת העל של יצחק רבין היא לנטרל את האיום הנורא הזה בעודו באיבו דרך הליכה להסכמי שלום עם הפלשתינאים וכלל מדינות ערב. הוא הבין כי אירן היא כוח עולה וכי כל הסדר אזורי חייב להתחשב באינטרסים השונים של המעצמות. אך למרות כל זאת הוא עשה הכל בכדי לטרפד את הסיכוי היחיד לא להפוך את אירן למדינת סף גרעינית כפי שהיא עלולה להפוך לנגד עינינו היום.

עתה ישראל נמצאת בנקודת החולשה הגדולה ביותר שהייתה בה אי פעם. נתניהו, כך נכתב בעיתונים, לא מסכים לוותר על בקעת הירדן, ובצדק. ויתור שכזה יחשוף בטווח הארוך את ישראל לאיומים חמורים מצד החזית המזרחית, המפוררת לעת עתה, אך דברים כידוע יכולים להשתנות ובמהירות. אך למי אכפת ממה ראש ממשלת ישראל חושב בנוגע לבקעת הירדן? האם נתניהו יכול לאיים עכשיו בפתיחת מלחמה נגד אירן נגד כל העולם תוך התעלמות מבת הברית המרכזית שלנו? אם תשאלו חלק ממחנהו ודאי שכן, חלקם הרי תכנן בעבר לפוצץ את כיפת הסלע ולהילחם נגד כל העולם המוסלמי, כמיליארד מוסלמים יש בעולם… נתניהו ידע אז כפי שהוא יודע היום שיצחק רבין לא היה אדם שיכול היה להמר, על פי תשתית נפשו, על גורלה של ישראל. הוא ידע אז כפי שהוא יודע היום שרבין נכנס לאוסלו והיה גם יוצא ממנה אם היה מגיע למסקנה שזה איננו מקדם את התכנית הגדולה של פירוז המזרח התיכון מנשק להשמדה המונית. אך נתניהו הימר אז כפי שהוא מהמר היום על עתידנו, והיה חלק מקבוצה לא קטנה אשר גרמה לנפילתו (רציחתו) של רבין. עכשיו חלשים יותר מפולגים יותר, ובעיקר מאמינים פחות במנהיגנו, מה שיכול היה רבין בשל האשראי הגדול מאוד שרוב הציבור נתן לו לעשות לא יוכל נתניהו, אנו עומדים בפני האתגר הרגיש ביותר שעמד בפנינו מאז הקמת המדינה.

פסח