הָגָרְבּוּבִּיבִּיזֶם ניצח, ישראל שלנו לא הפסידה – עדיין

25 מרס, 2015

ה' ניסן תשע"ה

השתתפתי בשלוש עצרות שנערכו בכיכר יצחק רבין ז"ל – העצרת שבה נרצח ראש ממשלה ושר ביטחון בישראל, עצרת ארגוני השמאל (עצרת גרבוז), ועצרת הציונות הדתית (עצרת ביבי).

שלוש עצרות שייזכרו בתולדות עמנו כעצרות מכוננות. כל אחת בדרכה, כל אחת לנהיית לבה, עיצבו את המציאות שאנחנו חיים בה. לדאבון לב, שלושתן עיצבו את חיינו לרעה, לרעה מאוד. רצח רבין דרדר את ישראל שלנו למדרון דמים נורא שרק איש כמותו יכול היה למונעו, להסּיגו לאחור. לצד זה הוא פגע פגיעה אנושה ביכולתנו להאמין כי אי-מתישהו יכול להיות כאן טוב. הרצח חתר תחת אושיות המשאב הסגולי החשוב ביותר של כל חברה, של כל אומה – האמון בעתידה. "נגזרנו לנו", כדברי יחזקאל הנביא בחזון העצמות היבשות: "וַיֹּאמֶר, אֵלַי, בֶּן-אָדָם, הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל-בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה; הִנֵּה אֹמְרִים, יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ–נִגְזַרְנוּ לָנוּ." (יחזקאל, ל"ז א'). זה איננו עניין של ימין, שמאל, חרדים או חילוניים, יהודים או ערבים. זהו משאב נפשי קולקטיבי, ההולך ומתכלה בחברה הישראלית. מספר ההולכים ומשתכנעים כי לישראל אין עתיד רק הולך וגדל, ועצם התפיסה הזו מסוכנת במיוחד בקרב העם היהודי הממשיך לראות בגולה אפשרות לא רעה. כי הרי אנחנו אחרי שני ניסיונות שכאלה, ולראיה רוב עמנו עדיין לא כאן אלא בוחר בגלות.

עצרת גרבוז העמיקה את התהום הזו. היא חשפה את האיבה, ההסתה והגזענות הרעילה, שהן בתורן מפוררות את כוח המשיכה בין החלקים השונים בחברה הישראלית ומעמיקות את התפיסה של אין עתיד כאן. גרבוז, מן הסתם, כשחיבר את נאומו, השתמש בכוח המדמה, וראה לנגד עיניו את הקהל הביתי שלו. הוא שאל את עצמו, מה יעורר את הציבור הזה לקתרזיס שיעניק לו, לגרבוז, מנה הגונה של מחיאות כפיים, וישביע את רעבונו לאהבת הציבור. החלטתו להוסיף לרשימת האנסים, הגנבים ועוד גם את "מנשקי הקמעות" נבעה מן המקום הזה, אך לא רק. הוא ידע בנפשו פנימה כי חלק מהקהל שלו יאהב ויחבק את האמירה החשוכה והגזענית הזו. הוא דרס ומחץ במשפט אחד מיליונים של ישראלים, הלבין את פניהם, העליב את ילדיהם, עורר את תחושות הקיפוח והעצים את היהירות האפלה שלו ושל חלק ממחנהו. אך לא רק זאת, הוא סימן אותם כבוגדים בנאורות, באנלייטמנט עצמה. הוא קבע רף חדש, תת-הכרתי בעיקרו, הנקרא ציד מכשפות. יש לצוד את המכשפות האלה, המשתחווים לבאבות והמנשקים לצלמים ולקברי קדושים. "המכשפות" האלה באות לעכל את כל הישגינו, הן אינן שונות מחומייני והאייתולות שלו. המודרנה עצמה בסכנה! ואחר כך הוא וחלק ממחנהו הזדעקו בדמעות שליש, למה הם לא מצביעים לי? על כך אמר נביאנו: "הרצחת וגם ירשת?".

לו יצויר שמאה איש, אפשר גם חמישים, גם עשרה היו מספיקים… היו קמים וזועקים לזרוק את גרבוז הגזען מהבמה ומיד, ייתכן שחוטי המשיכה הבלתי נראים בעמנו היו מתחזקים. אך ההפך קרה: הקהל קיבל את דבריו, גרבוז קיבל את מנת אהבתו, והתהום האפלה שנזרקנו אליה כולנו העמיקה והחשיכה.

שבוע ויום לאחר עצרת גרבוז באה עצרת ביבי. הכיכר נמלאה מפה לפה בעשרות אלפים מאנשי הציבור הדתי לאומי, נשיו וטפו, שהגיעו לעצרת על גבי אוטובוסים מיהודה והשומרון. אל מול עשרות האלפים האלה אמר ראש ממשלת ישראל "להם יש אתv15 , לנו יש צו 8", רוצה לומר שאני, כותב המאמר, בוגד בעמי ובארצי, ולכן יש להתגייס במונחים צבאיים כדי לחסל את הבגידה הפנימית. לו יצויר שמאה אנשים, אפשר גם חמישים, ייתכן שגם עשרה… היו נעורים מדברי הבלע, ההסתה והתרת הדם של ראש ממשלה בישראל, וזועקים כי יש להורידו מן הבמה כי הוא מסית ומדיח נגד חבריהם למחלקה, לטנק, למטוס. לו ידומיין כי דבר מעין זה היה מתרחש, היו חישוקי האמונה המשותפת של כל שבטי ישראל בעתידנו המשותף מתחזקים. אך זה לא קרה. ראש ממשלת ישראל ידע כי בכיכר חונה צאן מרעיתו, והוא דיבר אל לבו על בגידה ועל בוגדנים, על אלה ששכלו את ילדיהם פרי בטנם, אבל היות שהם מצביעים מרכז-שמאל, הם בוגדים, ויש להפעיל כנגדם צו 8. הקהל אהב את זה וחיבק את זה (היטיב לתאר את הסנטימנט הזה של חלק מציבור המתנחלים, העיתונאי חגי הוברמן שהאשים את מיכל קסטן-קידר במות בעלה סא"ל דולב קידר ז"ל).

ביבי המסית והמדיח מ-95' סגר מעגל באותו ערב, והציבור בכיכר אהב אותו. ימים לאחר מכן סגר ביבי עוד מעגל, הפעם מול הגרעין הקשה האמיתי, "תורת המלך", כשסימן את אזרחי ישראל הערבים כאויב הנע באוטובוסים לחסל את ישראל. נחילי ה"הונים" העולים עלינו לכלותנו, תרמו בתורם, כמו "נאום גרבוז", לתחושה כי "המבצר" בסכנת כליה, וכי יש להצילו מדי "הכוח האפל" הנקרא אזרחי ישראל הערבים. הדוקטור לפילוסופיה יובל שטייניץ מחבר הספר "לעולם תהא המטפיזיקה" עליו זכה לשבחים מפרופ' ישיעהו ליבוביץ' שכתב "החיבור הוא תרומה הראויה לציון בוויכוח שאין לו סוף מקאנט ועד היידגר", לא הזדעק. זאת בשל העובדה שהוא חולק אותה השקפת עולם עם גרבוז. זו ההשקפה הָגָרְבּוּבִּיבִּיסְטִית המבוססת על הסתה, על הפחדה, על גזענות, על הפרדה ועל שימוש בפוביות תת-ההכרה הקולקטיבי כדי להרע לקיום היהודי בחלק הזה של העולם.

החזית שבפניה ניצבים חלוצי עמנו בתקופה זו אינה פשוטה. זו חזית הנפש והרוח, חזית האמונה והתקווה, האמון והרצון. זו חזית העוברת בנפשו של כל חניך וחניכה, איש ואישה, יהודי, ערבי, דרוזי, קיבוצניק, מושבניק, מתנחל, דתי או חילוני. חזית אבדן התקווה ביכולת לצייר עתיד משותף לישראל שלנו. כדי לפרק ולמגר את המזימה הָגָרְבּוּבִּיבִּיסְטִית וכדי להגיע לכמה שיותר ישראלים ולשכנעם כי עתידנו המשותף תלוי בנו, יש להשקיע את מיטב מרצנו הנפשי. כי איננו שונאים זה לזה. כי גורלנו הוא אותו גורל מתחת לפצצת האטום האיראנית, או מעל למפלצת העוני, הניוון והפערים החותרת תחתנו, ואין זה משנה אם אנחנו ערבים או מתנחלים.

כדי להציל את ישראל דרושים שלושה דברים: רִישוּת לכל אורך ורוחב ועומק האנשים בארץ הזו. חיבור אמיתי, ולא מדומה, לכל תושבי הארץ הזו, ללא הבדל דת, גזע, מין ומגדר, ואחרון חביב: תנועה ואנשים שערכיהם מבוססים על אמונה בסיכויי קיומה של ישראל והמוכנים לשלם מחירים גבוהים בעבור אמונתם "בארץ הבחירה", החלום היהודי אנושי ציוני, שלא נס ליחו.

לו יהי!

                                                                                                                                                                                                                       פסח