במבי – הנביאה

‏כ"ה אב תשע"ו

‏29 אוגוסט 2016

"איזה יהוּדי רחב-לב יקמץ בּהבטחוֹת-הנביאים […] אַיֵהוּ, איהוּ ה"אתה בּחרתנוּ" הקדמוֹן, החי, הלוֹהט, הממלא לבבוֹת, המצַווה, המזַכּה וּמחייב?  איהוּ ה"אתה בּחרתנוּ" של הקטיגוֹרים הלאוּמיים הקדמוֹנים, של מכריזי "צִיוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵש""? 

(ברל כצנלסון, "לקראת הימים הבאים")

כשאנחנו חושבים על נביאים ונבואה אנחנו מעלים על נפשנו בדרך כלל את דברי התוכחה, את יום ה' שהוא "יוֹם עֶבְרָה […] יוֹם צָרָה וּמְצוּקָה, יוֹם שֹׁאָה וּמְשׁוֹאָה, יוֹם חֹשֶׁךְ וַאֲפֵלָה" (צפניה, א', ט"ו). לרוב הנבואה נתפסת בתודעתנו ובנפשנו לא מצדה המנחם, כדברי ישעיהו – "נַחֲמוּ נַחֲמוּ, עַמִּי–… דַּבְּרוּ עַל-לֵב יְרוּשָׁלִַם, וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ–כִּי מָלְאָה צְבָאָהּ, כִּי נִרְצָה עֲוו‍ֹנָהּ" (ישעיהו מ', א'-ב') או זכריה – "כֹּה אָמַר, יְהוָה צְבָאוֹת, עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת, בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם; וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ, מֵרֹב יָמִים" (זכריה ח', ד').

היא, הנבואה, מובנת לנו כאומץ הלב יוצא הדופן שיש לנביא הבודד והמבודד, הכלוא כירמיהו בחצר המטרה (ירמיהו ל"ז, כ"א), להופיע בפני המלך והרוזן ולומר לו בפניו – ובפני עם ועדה – את אשר איש איננו מוצא עוז בלבו לומר לו. "הֲרָצַחְתָּ, וְגַם-יָרָשְׁתָּ" (מלכים א', כ"א, אליהו לאחאב), "וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל-דָּוִד, אַתָּה הָאִישׁ; […] וְעַתָּה, לֹא-תָסוּר חֶרֶב מִבֵּיתְךָ–עַד-עוֹלָם" (שמואל ב', י"ב, ז', י'). לומר את האמת, נוכח השקר אותו מַעֲרִים אל מוחו נביאי השקר, כדבריו של ירמיהו אל חנניה הנביא: "שְׁמַע-נָא חֲנַנְיָה:  לֹא-שְׁלָחֲךָ יְהוָה–וְאַתָּה הִבְטַחְתָּ אֶת-הָעָם הַזֶּה, עַל-שָׁקֶר" (ירמיהו, כ"ח, ט"ו). הנה כי כן מלאים תולדות עמנו בתוכחה רבה, בנבואה קשה, בקורבנות ובתשלומי מחירים שאין שניים להם בתולדות האנושות, והכל בכדי לקיים את מצוות הנביאים "צֶדֶק צֶדֶק, תִּרְדֹּף" (דברים ט"ז, כ'), על פני האדמה ולא בשמים ממעל.

אך אולי המעכב והדוחה, המערים קשיים והחוסם את אפשרות הגשמת הצדק וכל הדברים הטובים שאותם ניבאו נביאינו הוא החוסר העמוק בתעוזה מסוג אחר? תעוזה ואומץ לב בלתי-רגילים פשוט להעז להיות מאושרים? להעז ולהסתכל על היש הרוחני והתרבותי העצום שיצרנו כאן? על הגשמת חלום הדורות, כדבריה של רחל המשוררת,  בתשובתה למאמרו של משה בילינסון  ("חצי יובל לעליה השנייה"): "לא השגתי על הנחתו העיקרית של מ"ב. אכן רוח גבורה היתה זו, רוחה של העלייה השנייה, אלא בשעה שהוא רואה את גבורתם בוויתוּר על שפע הטוב בגולה ובהכנעה מרצון למרי החיים במולדת השוממה, רואה אני אותה בהעזה להיות מאושרים, ובנכונות לשלם במחיר חייהם בעד האושר הזה במולדת השבה לתחיה".

ככזאת אני רואה גם את העזתה הגדולה, האמיצה, הבלתי-מתפשרת, פוקחת העיניים, של במבי שלג ז"ל. לצד תוכחתה המובנת מאליה, אזרה במבי עוז ותעצומות נפש לומר לנו שיש כאן עם טוב, אנשים טובים, שיש עתיד לאחריתנו, שמותר לנו להיות מאושרים, שחובה עלינו לחגוג את האושר הזה, אשר איננו מובן מאליו. דווקא בהליכתה כנגד הצופן המרכיב את מהות עמנו, "לזכור את העתיד" כחורבן, שמה היא לנגד עינינו את האפשרות של זיכרון העתיד של עמנו וחברתנו הישראלית כמשהו טוב. היא חזרה והדגישה כי בין השבטים רב המחבר על המפריד, וכי רוח הצדק אותה טבעו נביאי ישראל בעמם חיה ונושמת ונושבת לא רק בקרב עם ישראל בארצו, אלא גם בקרב הקרובים לנו ביותר מבני שם – הערבים.

כל אלה הפכו את במבי שלג לנביאה, בעיני ובעיני חברי וחברותי בתנועת "דרור ישראל".

אשרינו שזכינו לה בדורנו.  תהי מנוחתה עדן.

פסח