הָגָרְבּוּבִּיבִּיזֶם ניצח, ישראל שלנו לא הפסידה – עדיין

25 מרס, 2015

ה' ניסן תשע"ה

השתתפתי בשלוש עצרות שנערכו בכיכר יצחק רבין ז"ל – העצרת שבה נרצח ראש ממשלה ושר ביטחון בישראל, עצרת ארגוני השמאל (עצרת גרבוז), ועצרת הציונות הדתית (עצרת ביבי).

שלוש עצרות שייזכרו בתולדות עמנו כעצרות מכוננות. כל אחת בדרכה, כל אחת לנהיית לבה, עיצבו את המציאות שאנחנו חיים בה. לדאבון לב, שלושתן עיצבו את חיינו לרעה, לרעה מאוד. רצח רבין דרדר את ישראל שלנו למדרון דמים נורא שרק איש כמותו יכול היה למונעו, להסּיגו לאחור. לצד זה הוא פגע פגיעה אנושה ביכולתנו להאמין כי אי-מתישהו יכול להיות כאן טוב. הרצח חתר תחת אושיות המשאב הסגולי החשוב ביותר של כל חברה, של כל אומה – האמון בעתידה. "נגזרנו לנו", כדברי יחזקאל הנביא בחזון העצמות היבשות: "וַיֹּאמֶר, אֵלַי, בֶּן-אָדָם, הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל-בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה; הִנֵּה אֹמְרִים, יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ–נִגְזַרְנוּ לָנוּ." (יחזקאל, ל"ז א'). זה איננו עניין של ימין, שמאל, חרדים או חילוניים, יהודים או ערבים. זהו משאב נפשי קולקטיבי, ההולך ומתכלה בחברה הישראלית. מספר ההולכים ומשתכנעים כי לישראל אין עתיד רק הולך וגדל, ועצם התפיסה הזו מסוכנת במיוחד בקרב העם היהודי הממשיך לראות בגולה אפשרות לא רעה. כי הרי אנחנו אחרי שני ניסיונות שכאלה, ולראיה רוב עמנו עדיין לא כאן אלא בוחר בגלות.

עצרת גרבוז העמיקה את התהום הזו. היא חשפה את האיבה, ההסתה והגזענות הרעילה, שהן בתורן מפוררות את כוח המשיכה בין החלקים השונים בחברה הישראלית ומעמיקות את התפיסה של אין עתיד כאן. גרבוז, מן הסתם, כשחיבר את נאומו, השתמש בכוח המדמה, וראה לנגד עיניו את הקהל הביתי שלו. הוא שאל את עצמו, מה יעורר את הציבור הזה לקתרזיס שיעניק לו, לגרבוז, מנה הגונה של מחיאות כפיים, וישביע את רעבונו לאהבת הציבור. החלטתו להוסיף לרשימת האנסים, הגנבים ועוד גם את "מנשקי הקמעות" נבעה מן המקום הזה, אך לא רק. הוא ידע בנפשו פנימה כי חלק מהקהל שלו יאהב ויחבק את האמירה החשוכה והגזענית הזו. הוא דרס ומחץ במשפט אחד מיליונים של ישראלים, הלבין את פניהם, העליב את ילדיהם, עורר את תחושות הקיפוח והעצים את היהירות האפלה שלו ושל חלק ממחנהו. אך לא רק זאת, הוא סימן אותם כבוגדים בנאורות, באנלייטמנט עצמה. הוא קבע רף חדש, תת-הכרתי בעיקרו, הנקרא ציד מכשפות. יש לצוד את המכשפות האלה, המשתחווים לבאבות והמנשקים לצלמים ולקברי קדושים. "המכשפות" האלה באות לעכל את כל הישגינו, הן אינן שונות מחומייני והאייתולות שלו. המודרנה עצמה בסכנה! ואחר כך הוא וחלק ממחנהו הזדעקו בדמעות שליש, למה הם לא מצביעים לי? על כך אמר נביאנו: "הרצחת וגם ירשת?".

לו יצויר שמאה איש, אפשר גם חמישים, גם עשרה היו מספיקים… היו קמים וזועקים לזרוק את גרבוז הגזען מהבמה ומיד, ייתכן שחוטי המשיכה הבלתי נראים בעמנו היו מתחזקים. אך ההפך קרה: הקהל קיבל את דבריו, גרבוז קיבל את מנת אהבתו, והתהום האפלה שנזרקנו אליה כולנו העמיקה והחשיכה.

שבוע ויום לאחר עצרת גרבוז באה עצרת ביבי. הכיכר נמלאה מפה לפה בעשרות אלפים מאנשי הציבור הדתי לאומי, נשיו וטפו, שהגיעו לעצרת על גבי אוטובוסים מיהודה והשומרון. אל מול עשרות האלפים האלה אמר ראש ממשלת ישראל "להם יש אתv15 , לנו יש צו 8", רוצה לומר שאני, כותב המאמר, בוגד בעמי ובארצי, ולכן יש להתגייס במונחים צבאיים כדי לחסל את הבגידה הפנימית. לו יצויר שמאה אנשים, אפשר גם חמישים, ייתכן שגם עשרה… היו נעורים מדברי הבלע, ההסתה והתרת הדם של ראש ממשלה בישראל, וזועקים כי יש להורידו מן הבמה כי הוא מסית ומדיח נגד חבריהם למחלקה, לטנק, למטוס. לו ידומיין כי דבר מעין זה היה מתרחש, היו חישוקי האמונה המשותפת של כל שבטי ישראל בעתידנו המשותף מתחזקים. אך זה לא קרה. ראש ממשלת ישראל ידע כי בכיכר חונה צאן מרעיתו, והוא דיבר אל לבו על בגידה ועל בוגדנים, על אלה ששכלו את ילדיהם פרי בטנם, אבל היות שהם מצביעים מרכז-שמאל, הם בוגדים, ויש להפעיל כנגדם צו 8. הקהל אהב את זה וחיבק את זה (היטיב לתאר את הסנטימנט הזה של חלק מציבור המתנחלים, העיתונאי חגי הוברמן שהאשים את מיכל קסטן-קידר במות בעלה סא"ל דולב קידר ז"ל).

ביבי המסית והמדיח מ-95' סגר מעגל באותו ערב, והציבור בכיכר אהב אותו. ימים לאחר מכן סגר ביבי עוד מעגל, הפעם מול הגרעין הקשה האמיתי, "תורת המלך", כשסימן את אזרחי ישראל הערבים כאויב הנע באוטובוסים לחסל את ישראל. נחילי ה"הונים" העולים עלינו לכלותנו, תרמו בתורם, כמו "נאום גרבוז", לתחושה כי "המבצר" בסכנת כליה, וכי יש להצילו מדי "הכוח האפל" הנקרא אזרחי ישראל הערבים. הדוקטור לפילוסופיה יובל שטייניץ מחבר הספר "לעולם תהא המטפיזיקה" עליו זכה לשבחים מפרופ' ישיעהו ליבוביץ' שכתב "החיבור הוא תרומה הראויה לציון בוויכוח שאין לו סוף מקאנט ועד היידגר", לא הזדעק. זאת בשל העובדה שהוא חולק אותה השקפת עולם עם גרבוז. זו ההשקפה הָגָרְבּוּבִּיבִּיסְטִית המבוססת על הסתה, על הפחדה, על גזענות, על הפרדה ועל שימוש בפוביות תת-ההכרה הקולקטיבי כדי להרע לקיום היהודי בחלק הזה של העולם.

החזית שבפניה ניצבים חלוצי עמנו בתקופה זו אינה פשוטה. זו חזית הנפש והרוח, חזית האמונה והתקווה, האמון והרצון. זו חזית העוברת בנפשו של כל חניך וחניכה, איש ואישה, יהודי, ערבי, דרוזי, קיבוצניק, מושבניק, מתנחל, דתי או חילוני. חזית אבדן התקווה ביכולת לצייר עתיד משותף לישראל שלנו. כדי לפרק ולמגר את המזימה הָגָרְבּוּבִּיבִּיסְטִית וכדי להגיע לכמה שיותר ישראלים ולשכנעם כי עתידנו המשותף תלוי בנו, יש להשקיע את מיטב מרצנו הנפשי. כי איננו שונאים זה לזה. כי גורלנו הוא אותו גורל מתחת לפצצת האטום האיראנית, או מעל למפלצת העוני, הניוון והפערים החותרת תחתנו, ואין זה משנה אם אנחנו ערבים או מתנחלים.

כדי להציל את ישראל דרושים שלושה דברים: רִישוּת לכל אורך ורוחב ועומק האנשים בארץ הזו. חיבור אמיתי, ולא מדומה, לכל תושבי הארץ הזו, ללא הבדל דת, גזע, מין ומגדר, ואחרון חביב: תנועה ואנשים שערכיהם מבוססים על אמונה בסיכויי קיומה של ישראל והמוכנים לשלם מחירים גבוהים בעבור אמונתם "בארץ הבחירה", החלום היהודי אנושי ציוני, שלא נס ליחו.

לו יהי!

                                                                                                                                                                                                                       פסח

הקומונה הפריזאית והיום שאחרי

 17 מרס, 2015

כ"ו אדר, תשע"ה

אני מניח כי בימינו אלה, הלקח של "הממשלה הסוציאליסטית" הראשונה שהוקמה בעיריית פריז במרס 1871 ונקראה "הקומונה הפריזאית" – נשכח מלב. גם "קיר הקומונרדים" בבית הקברות "פֵּר לָשֵז" שאליו נרצחו אלפי קומונרים, או "שבוע הדמים", שבמהלכו טבח "צבא ורסאי" בראשות אדולף תייר בכשלושים אלף איש, רובם אזרחים חפים מפשע – נראה כי טבעו בתהום הנשייה. מה שהיה לדורות רבים של סוציאליסטים, ובהם קרל מרקס, דוגמה לביקורת מסוימת, או מופת להתגאות בו – כגון התוכנית למסיבות תנועה של תנועת "דרור" באלג'יר של שנת 1952, שם עסקו בין השאר בחנה סנש, במרד גטו וארשה ובקומונה הפריזאית – נגוז מהתודעה הקולקטיבית של שוחרי החירות, השוויון והאחווה.

איני סבור כי ניתן להקיש לימינו אלה ולהסיק מסקנות מרחיקות לכת מהחלטותיה של "הקומונה" – אותה "מועצה עירונית" בפריס בראשות לואי בלאנק, שימי קיומה היו קצרצרים (מרס-מאי 1871). עם החלטות אלה נמנו בין השאר הקפאת תשלומי שכר הדירה; הענקת זכות הצבעה לנשים; הקפאת החובות; צמצום שעות העבודה וביטול הריבית על החובות. יהיו שיאמרו כי החלטות "הקומונה" היו אות וסמל למדיניות מרחיבה כלכלית, ואולי הייתה זו הפעם הראשונה שמדיניות כזו ננקטה. אך אני סבור כי ממדיה של ההתנסות ההיסטורית הזו היו כה צרים ומקומיים שדווקא ניסיון זה אינו בעל משמעות כלקח של ממש לימינו אנו. עם זאת, לטעמי, יש להתבונן דווקא בפער הבלתי נסבל בין אופי מנהיגותם של מקבלי ההחלטות אז בהשוואה לימינו אנו. מנהיגי "הקומונה" קיבלו עליהם אחריות עצומה, בתנאים קשים ונוראים. הם העזו לגעת במאקרו, בפרדיגמה, ולנסות לשנותה.

דוגמה למעשים מהסוג הזה, הכרוכים באומץ ציבורי, אמנם ניתן למצוא גם בתולדות מדינת ישראל, אך בעיקר בצד המדיני-ביטחוני, דוגמת היציאה מלבנון בימי אהוד ברק כראש ממשלה, או פינוי חצי האי סיני על ידי מנחם בגין ז"ל במסגרת הסכם השלום עם מצרים. בתחום הכלכלי-חברתי לא נמצאו לנו עד כה מנהיגים פוליטיים שלבם ימלא און ותעוזה לעשות, לדוגמה, מה שמנהיג מפלגת סיריזה ביוון, ראש ממשלת יוון כיום, אלכסיס ציפראס, עושה. אמנם אין לדעת עדיין כיצד יסתיים מהלך זה, שמוביל ציפראס בשיתוף שר האוצר בממשלתו, יאניס ורופאקיס – שהוא עצמו מומחה לתורת המשחקים, ושאולי מומחיותו זו מספקת לו כלים להתמודד עם האיומים שמפעילי השווקים למיניהם, ובעיקר הקנצלרית מרקל, מפעילים על יוון ­– אך העובדה היא שמנהיג פוליטי פועל בתעוזה שכזו אל מול גרמניה, האדירה שבמעצמות הכלכליות באירופה, ומצליח בחוכמתו, כפי שזה נראה עד כה, להעז פנים כלפיה, ולתמרן ליצירת מערך כלכלי אחר, שאולי ימתן את חוקי המשחק הכלכליים הדרקוניים שקבעה גרמניה. עובדה זו אינה יכולה שלא להעמיד את מנהיגינו "הסוציאליסטים" במלוא עליבותם.

לכן, איני תולה תקוות רבות "ביום שאחרי" הבחירות. העמדה הספקנית שלי נובעת גם מהעובדה שבמידה רבה מאוד מפלגת 'משיח בא והוא גם מצלצל' תפסה את נפשם ורוחם של רבים כל כך בינינו; אלה הסבורים כי חזות הכול היא בבחירות ובעמדת ההשפעה שכל אחד מהנבחרים יאייש, וחוזר חלילה; אלה שקנה המידה ההיסטורי, היונק מיותר מ-200 שנות ניסיון סוציאליסטי, התפוגג ממוחם כלא היה. המאבק לצדק ולשוויון בין בני אדם החל כמעט משחר ההיסטוריה של המין האנושי. הוא לא פסק לרגע, היו בו מוקדי התעלות ושפל, מאות מיליונים שילמו עליו בחייהם, אך אש התקווה לברוא ולייסד ממלכת כוהנים וגוי קדוש מעולם לא עומעמה.

איני יודע מה יהיו תוצאות הבחירות מחר, אך אני מקווה שהשמאל-מרכז ירכיב את הממשלה כדי שייווצרו התנאים להפעלת לחץ ציבורי לשנות, ולו במעט, את הפרדיגמה הכלכלית המכלה כל חלקה טובה בישראל, ואולי גם להתקדם במעט לעבר חברה שאינה חיה על חרבהּ, אלא עושה כל אשר לאל ידה לקידום שלום בר-קיימא. ואולי ההישג הגדול ביותר שיוכל לצמוח מהנהגה כזו הוא בלימה. בלימת ההידרדרות בכל המעגלים, מתן אוויר לנשימה לצמיחה שורשית, מבוססת חינוך, עקב בצד אגודל, ויצירת גופי ביניים אזרחיים שיפעלו ליילד מציאות אחרת, טובה, צודקת ושוויונית יותר.

הנזילות הגדולה בקרב המצביעים (לפי הסקרים כ8-9 מנדטים שלא החליטו) יכולה להביא לתוצאות שונות ביניהן אפשרות טובה לקמת ממשלת שמאל מרכז. גם בנסיבות אלה איני מצפה ליותר מבלימה. רמיסת האחר במקרה שכזה תהיה טעות, ויפה יעשו כל החוגגים למיניהם אם יימנעו מהלבנת פנים מיותרת ומשמחה לאיד. אלא שמה שמאפשר לי להיות אופטימי מאוד זו העובדה שרוב עצום מקרב אזרחי ואזרחיות ישראל שלנו, כפי שעולה מהסקרים ומהרחוב הישראלי למעגליו, שואפים לצדק חברתי, לשוויון ולחלוקה צודקת יותר. עובדה זו עשויה להפיח בכולנו תקווה רבה להמשך חריש וזריעה, דישון וטיפוח הניר היקר הזה, המכונה החברה הישראלית, בכל תנאי מזג אוויר מפלגתיים שהם, כי בו ורק בו מצוי עתידנו.

 

פסח

מי עכו"ם ?

‏כא' אדר, תשע"ה

‏13 מרס, 2015

שוו בנפשכם כי את נאומו בכיכר רבין היה פותח האמן יאיר גרבוז בציטוט מדבריו של משה הס, וכך היה אומר: "מה טיבו של האדם שאפשר למוכרו בכסף? האדם הנמכר בכסף הוא עבד, ומי שמוכר את עצמו – נפשו נפש עבד היא", ואז היה ממשיך ואומר: מיהו הקומץ הזה שהשתלט על חיינו והפך אותם לרדיפה מתמדת אחר כסף ונכסים? מיהם האנשים האלה הרוכשים רכבי יוקרה במיליונים ועובדים אותם כאילו היו איקונות? הרוכשים דירות בעשרות מיליונים, המשתחווים להונם בבנק משל היה אל? מיהו אותו קומץ שהשתלט על חיינו ודרדר את תנועת ההתיישבות לייבוש העבודה העברית, לסִרסור בעובדים זרים בחקלאות, למכירת קרקעות הלאום לכל המרבה במחיר, להעברת תנובה לסינים, לפירוק הקואופרציה, להרס רקמות החיים החיוניות ביותר בישראל שלנו? מיהו הקומץ שהפך את חיי האדם להיות מטבע עובר לסוחר, עד כי אנשים מתים משום שאין להם כסף לקנות תרופות? אלה אשר הפכו את הפלסטינים לעבדים כדי לגרוף רווחים מעבודה זולה, אלה אשר החדירו לחיינו את החשיבה על בני אדם במושגים של סחר מכר: הוא לא רווחי, אז מוטב שיפוטר; הוא זקן או חולה, אם כן מוטב שימות. אך לא איש כגרבוז ייצא בכיכר העיר כנגד מחנהו שלו, שלא פחות ואולי אף יותר מכל קבוצה אחרת היה אחראי לשינוי הערכים העמוק והמטלטל הזה. לא איש כגרבוז יעז להתייצב לנוכח פני הבשר מבשרו, שממנו בא ואליו הוא שב. לא איש כגרבוז יקרא באוזני צאן מרעיתו את דבריו של חיים נחמן ביאליק:

…הדבק שבין הבעלים ורכושו איננו חיצוני, פורמלי, אלא פנימי, נפשי, דבק של ברית. נפשות שניהם מובלעות ומעורבבות זו בזו וגם ערבות זו לזו… קונה הדבר – הוא איפה גם המקנא לו. מוכרח הוא לקנא. קנאה לרכוש כגון זו, אף היא אפוא, בעיקרה, כאביה מולידה הקניין, כמעט מושג דתי ומיני. האדם מקנא לרכושו ככהן שמקנא לאלוהיו, כבעל לאשתו. שלוש קנאות אלה צד שווה בהן: כולן מעורות בקודש… האדם הקדמוני, הפטישיסטי, המנפש כל דבר ומַאֲליהו… אותו ואת "הרוח" השוכנת בו. מכאן ואילך ברית קודש כרותה בין הדבר ובין בעליו, נכונה מזו: בין נפשות שניהם, מעין הברית שבין איש ואישה ושבין אדם לאלוהיו. ה"רוח" השוכנת ב"דבר" (אל, מלאך, שר, שד) השתכנה בתוך הבעלים, ורוחו של זה בתוך ה"דבר". שתי הנפשות דבקו זו בזו והיו לנפש אחת כפולת שתיים בכל אחד מהם. הזוכה בדבר נעשה מעתה לבעל הדבר ולמשועבדו כאחד. ולא בכוח קניין לפי משמעו המסחרי – …אלא בכוח הקידושין.

"אדם וקניינו", חיים נחמן ביאליק.

אז מי פה עובד האלילים, הכוכבים והמזלות שבינינו – אלה המנשקים מזוזות או אולי אנחנו? יכול היה לשאול יאיר גרבוז. אך לא איש כמותו יאמר באוזני עשרות האלפים המתקבצים בכיכר רבין לשחר למוצא פיו: "כל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי". ועבודה זרה היא היא פולחן "שיסודו ממון ותכליתו ממון", ואנחנו ידידיי וידידותיי, אנחנו עובדים עבודה זרה ומשועבדים לכסף בשל הקומץ שהפך בקרבנו לרוב המאיים על עצם קיומו של החלום הציוני. איש כגרבוז יעדיף לזכות למחיאות כפיים ולמחמאות על חשבון הסבתא ששמה קמע לבריאות נכדה בעגלתו, או על חשבון זה המשתטח על קברי צדיקים ומתפלל לבריאות ילדו. הם הבעיה, יאמר גרבוז, לא אנחנו, הם הם! הם העשבים השוטים המקלקלים את השורה. לא איש כגרבוז יקרא באוזני מעריציו את הקטע הזה מספרו של ליאקת אחמד, "אדוני הכסף":

באביב 1931 השתלטה על גרמניה, יותר מעל כל מדינה גדולה אחרת, אווירה של ייאוש קולקטיבי ושל חוסר תקווה אישי. הנתונים הרשמיים הצביעו על 4.7 מיליון מובטלים – כמעט 25 אחוז מכל כוח העבודה, ופי שניים ממספר המובטלים בארצות הברית. הנתון הזה לא כלל שני מיליון אנשים שנאלצו להסתפק בעבודות חלקיות. מספר בתי העבוט (חנויות משכון) הוכפל, וכמוהו מספר האסטרולוגים, הנומרולוגים והנוכלים.

"אדוני הכסף", ליאקת אחמד.

כמה מאתנו, היה גרבוז יכול לשאול, הולכים לאסטרולוגים ולנומרולוגים כדי להפיג את חששנו מכישלון כלכלי? כמה מאתנו קושרים שום למראה ברכב למזל טוב לקראת הנפקה בבורסה? אבל גרבוז לא יעשה זאת, שכן הוא ורבים אחרים הפכו זה מכבר לכנסייה חנוטה המשתחווה מלוא אפיה ארצה לכל מפלגה, איש או אישה שהם "משלנו", גם אם הם האחראים הישירים למצב שישראל נתונה בו. הם זוכים לאִתרוּג, רק משום שהם הקבוצה "שלנו". לכן גם אסור, כמובן, להעביר ולו קמצוץ של ביקורת על המעשים שהם עושים מתחת לרדאר – מפריטים, מוכרים נכסים לזרים, סוחרים בבני אדם ועוד ועוד. נכון, הם עושים זאת בשפה "נקייה", לא בהילולות "רעשניות" כדוגמת אלה שמסביב קברו של רבי שמעון בר יוחאי, הם עושים זאת בסגנון "שלנו", "המאופק", שוברים את מפרקתה של החברה הישראלית בנימוס ובחיוך, באמצעות "כלל מגבלת ההוצאה", צמצום תקציבי ומאבק מתוחכם לחיסולה של העבודה המאורגנת. אולי ימצא האמן המוערך יאיר גרבוז אי-מתישהו את העוז בנפשו לעמוד בכיכר העיר, ולומר למחנהו את הדברים האלה, אולי…

 

פסח

 

 

בל"ד ו'כך' ('יחד'), 'כך' ('יחד') ובל"ד

12 מרץ 2015
כא' אדר, תשע"ה

"לקחת את ידי בידך ואמרת לי:
בואי נרד אל הגן.
לקחת את ידי בידך ואמרת לי:
דברים שרואים משם – לא רואים מכאן"

יענקל'ה רוטבליט

מילות השיר הללו, שנעשו עם השנים לסולם שכל פוליטיקאי באשר הוא, מנמק באמצעותו את ירידתו מֵאִיגְרָא רָמָא של הצהרותיו לְבֵירָא עֲמִיקְתָּא של מעשיו, טיעון זה – פג תוקפו ובטל קורבנו. זוהי אמירה חלולה ובלתי משכנעת בעליל, שלא לומר פתלתלה שמטילה ספק בכושר החשיבה שלנו.
לכל אדם שעיניו בראשו הרי ברור שאריאל שרון לא הפך בִן לילה ליונה צחורת-כנף, רק משום שנעשה לראש ממשלה. וכי מנחם בגין – בערב אחד "רומנטי" ומלא אופטימיות עם ג'ימי קרטר ואנואר אל סאדאת – השתכנע לוותר על כל חצי האי סיני לרבות המושב נאות סיני שאליו הצטרף בתחילת שנת 1978 כחבר?
לכן עדיף יותר בעיניי שנתחיל להשתמש במונחים חדשים, התואמים יותר את מציאות החיים הממשית, ולא המדומה כפי שהיו רוצים שנחשוב. בהקשר של המציאות המפלגתית העכשווית, מן הראוי להיזכר במשמעויותיה של תורת הגשטלט, הגורסת כי השלם גדול מסך חלקיו, וכי הפרדת החלקים לפרודות אינה יכולה לספק את משמעויותיו העמוקות של השלם, אלא ליצור טעות אופטית או כשל מחשבתי, חלילה.
לאור זאת יש לבחון את הצעד המחוכם של מפלגת בל"ד, מפלגתה של חנין זועבי, הנדמית בעיני חלק לא-קטן מהטהרנים שבשמאל הישראלי לז'אן ד'ארק הפלסטינאית. ובכן, מסתבר שלא כך הם פני הדברים. מפלגת בל"ד היא לא פחות מתמונת המראה של מפלגת "כך"-יחד. הן חולקות אותו דנ"א רוחני וחזון משותף ל"מדינת ישראל". מה הניע את בל"ד להתנגד להסכם העודפים עם מרצ, וכך להוסיף אולי עוד שני מנדטים לגוש השמאל-מרכז? מה הפחד שחדר לעצמותיהם וגרם להם לומר "נייט" מלא עוצמה ועוז, בדומה ל"נייט" של סטאלין, שלא אִפשר לצבאו להציל את אזרחי פולין (ובציניות מחרידה, כפי שעשה שנים קודם לכן במלחמת האזרחים בספרד) בזמן שחנה הצבא האדום מעבר לוויסלה, בעודו צופה בטבח העם הפולני?
מובן כי אצל טהרני השמאל יימצא הפיתול המחשבתי התורן בדמותו של שיר מלודי שלפיו אנחנו לא רואים, לא מבינים ולא שועים לקושי לקורבן. אלא שמה שהניע את בל"ד הוא לא פחות מהרצון שלה שלא לאפשר, בפעם הראשונה אולי, סוג של שותפות יהודית-ערבית בישראל. כי הרי אילו זה יקרה, הם ייעלמו, או רחמנא ליצלן ייאלצו לשנות את אורחות מחשבתם. לכן גם חשוב להם כי כדי שלא ייעלמו "חלילה", מפלגת "כך", ובשמה החדש "יחד", תגיע לכנסת. נראה כי האסטרטגיה של בל"ד במעשה זה בנויה על האפקט התודעתי שבמסגרתו היא מאותתת לציבור הערבי כי הסיכוי לשותפות מסוג גוש חוסם או שותפות קואליציונית הוא אפסי, ולכן גם לא כדאי להם, אזרחי ישראל הערבים, המבקשים להיות חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל כאזרחים שווי זכויות, לצאת להצביע. המטרה העומדת מאחורי פעולה זו היא לצמצם את שיעור המצביעים בקרב הציבור הערבי, כדי להוריד את אחוז החסימה, כדי ש"כך" ("יחד") יוכלו לשבת בכנסת.
אך הסיפור הזה לא נגמר. לא זו אף זו, לו יצויר כי גוש המרכז-שמאל מצליח ליצור גוש חוסם באמצעות מספר מנדטים ראוי – מיד, להערכתי, יפרשו אנשי בל"ד מהרשימה המשותפת: חד"ש, רע"מ תע"ל ובל"ד. נא לשים לב, לחד"ש יש 5 נציגים עד המקום ה-15, לבל"ד 4, לרע"מ 4 ולתע"ל 2 (רשימת המתמודדים), לכן הזדרזה, הודיעה, נשבעה והכריזה הגברת זועבי שתסרב לשבת בגוש חוסם, והוסיפה שמבחינת הפלסטינאים, שהם האוכלוסייה הילידית כאן, אין הבדל של ממש בין הרצוג לנתניהו. הֶחֱרָה הֶחֱזִיק אַחֲרֶיהָ, לפני מספר ימים רג'א זעאתרה, ראש מערך ההסברה ברשימה הערבית המשותפת, שאמר "מאיפה דאע"ש למדו את הפשעים האלה? תראו מה התנועה הציונית עשתה בשנת 1948 – מעשי האונס, הביזה, הרצח, הטבח, שבוצעו גם כאן באזורים הללו". מן הסתם, גם על החלטה שכזו של בל"ד לפורר כל סיכוי, אולי בין האחרונים לאיזה סוג של נורמליות ועל דבריו של המסית והמדיח הזה, ימחאו כפיים וייצאו במחול מחניים אנשי השמאל הקיצוני, ששנאתם למדינת ישראל ולעמם העבירה אותם זה מכבר על דעתם.
מטרה נוספת בארסנל היעדים של בל"ד באי-אפשור גוש חוסם או שותפות קואליציונית עם הרשימה המשותפת היא לדחוף למציאות של ממשלת אחדות לאומית בעלת מצע מצמצם תקציבית ומדיניות בין-לאומית תואמת. מה טוב ממציאות כזו לבל"ד? כי הרי אם "כך" ("יחד") ייעלמו, כנגד מי יצברו הם את שנאת מצביעיהם? ואולי באמצעות הורדת אחוז ההצבעה בציבור הערבי תיפול גם "מרצ", שיכולה הייתה לקבל אולי גם קולות בקרב ציבור זה? כי אז תשיג בל"ד שתי ציפורים במכה אחת…
לכן יפה יעשו אזרחי ישראל הערבים אם ייצאו להצביע בהמוניהם, וייצרו מצב שלפיו מספר המנדטים יהיה כל כך גבוה, עד שיסנדל את בל"ד מהאפשרות לחסל גם את הסיכוי הזה. מן הסתם, במצב שכזה תיפרד בל"ד מ"הרשימה המשותפת" להמשך דרכה הרעה ואילו זו תתחיל בדיאלוג לקחת חלק בהתנהלות המדינה ש 20% ממנה הם ערבים – הגיע הזמן! לכן, כל הסבור כי מדובר כאן בטעות, בעניין רגשי או בחוסר הבנה, או ב"מה שרואים מכאן לא רואים משם" – טועה ומטעה. מדובר כאן בתפיסה לאומנית-גזענית-קיצונית, המבקשת לה את חורבן השותפות היהודית ערבית בישראל, המייחלת לחברה מפוצלת, מרובדת וגזענית שיוכלו לפרוח בה פרחי הצל הללו הנקראים בל"ד ו"כך", באין מפריע.
תפיסה זו משתקפת במעשים קונקרטיים, כדוגמת הווטו שהטילה בל"ד על הסכם העודפים שלפי הערכות היה אמור להשיא למחנה השמאל-מרכז שני מנדטים נוספים. מציאות זו מחדדת יותר ויותר את המשמעויות העמוקות של קיומנו באזור זה של כדור הארץ, ואת ההכרעות שיש להכריע בהן בהתחשב במצב עניינים קשה וסבוך זה.

פסח

דברים יפים לענייננו כתב איתן אורקיבי ב"הארץ" 9.3.15 – "למה כימני אצביע לרשימה המשותפת"

כולם היו בני – לכו להצביע!

י"ח אדר, תשע"ה

8 מרץ, 2015

אני יודע שמחזהו של ארתור מילר "כולם היו בניי" שלמדנו בשיעורי אנגלית לפני עשרות בשנים בבית הספר התיכון הוא מחזה מלא חיבוטים מוסריים קורעי לב, המהפכים את קרבינו ביחס לדילמות הנוגעות באחריות ובמוסר האחריות, בתחושות אשם, בחיים, במוות ובהתאבדות. ואף על פי כן בחרתי דווקא בשם זה, כדי לנמק את דעתי שבבחירות ההולכות וקרבות עלינו לקדם הצבעה לכל קשת המפלגות הציוניות, המכנות את עצמן מרכז-שמאל – כל אחד ואחת לפי נטיית לבו ובחירתו – כי ככל הנראה הפעם "כולם בנינו". גיבור המחזה, ג'ו קלר, מייצר חלקים פגומים למנועי מטוסים ומוכר אותם מתוך ידיעה ברורה בדבר התוצאה הנוראה שצפויה בעקבות השימוש בחלקים אלה. כל זאת כדי שעסקיו לא יתמוטטו, וכדי שמשפחתו לא תקרוס כלכלית. בנו החייל, הנחשב נעדר, מופיע לפתע, והעלילה מסתיימת בהתאבדותו של ג'ו, שבחר במשפחתו על חשבון "בניו האחרים", הטייסים, שנהרגו בגלל המנועים המקולקלים.

סוגיית היחס המועדף לבן המשפחה אל מול היחס למעגלים הרחבים יותר היא דילמה מוסרית קיומית, מהחשובות שאדם חווה בחייו. הנה לך אנשים השולחים את האהובים להם ביותר אל שדה הקרב להגן על האומה, ולמולם כאלה שאינם מוכנים לשלם את המחיר הנורא כל כך בשום צורה, פנים ואופן, בייחוד לא בעבור מעגל שהם תופסים כרחוק ומנוכר. אך החיים בנויים כך שהכרעות מעין אלה הולכות ותוכפות עלינו מבלי שזימנו אותן, ואף שאיננו חפצים בייקרן, הן פשוט באות ומעמידות אותנו בצומתי החלטה שיש להכריע בהם.

בחירות אלה, ככל מערכת בחירות, הן "קריטיות". כשהייתי בן 10, לפני 42 שנים, פרצה "מלחמת יום הכיפורים". זמן מה לאחר מכן נערכו הבחירות. אני עדיין זוכר את שכננו ראוכברגר ז"ל מסביר לאמי שהפעם חייבים, אבל חייבים, להצביע "אמת". שמונה שנים לאחר מכן, בהגיעי לגיל 18, ולמעט שתי מערכות בחירות, נהגתי על פי עצת שכני. אלא שככל שעבר הזמן, הלך והתחוור לי כי הפוליטיקה, שהיא כל כולה התאמת האמצעים למטרות, אינה מחייבת נאמנות כמעט עיוורת לקבוצה אחת, למפלגה אחת. יש מקרים, ובפני אחד כזה אנחנו עומדים, לעניות דעתי, המחייבים דווקא הרחבת הגבולות ומתן כוח לקבוצות ולמפלגות נוספות, כדי שאפשר יהיה להגיע, אולי ובתקווה, להשגת חלק מן המטרות. השגת היעדים החשובים כל כך לכולנו – ובעיקר שוויון, צדק חברתי, שלום והחזרתה של מדינת הרווחה – אינה עוברת הפעם בהצבעה גורפת למפלגה אחת; לטעמי, ההפך הוא הנכון.

המתבונן במצעה הכלכלי של מפלגת "המחנה הציוני", וכך גם בעמדותיו הכלכליות של שר האוצר לשעבר יאיר לפיד מ"יש עתיד", לא ימצא ביניהם הבדלים דרמטיים, ואם יש כאלה, הרי שהם דווקא לזכותו של לפיד. גם במצעה הכלכלי של מפלגת מרצ, הראוי לשבח על תעוזתו ועל עמדותיו הקרובות להצעת "הפורום לצדק חברתי", לתכנית כלכלית מרחיבה המקדמת אותנו לעבר החזרתה של מדינת הרווחה – גם בו אין בשורה של ממש. מצעה הנוכחי של מפלגת "המחנה הציוני" בתחום הכלכלי אינו רחוק ממצעו של נתניהו (ראו מאמרו של גדעון עשת). גם חברי הכנסת "החברתיים" במפלגה זו חברו הלכה ולמעשה למצע זה, והם הלכה ולמעשה טוֹוים את שירותם בממשלת לבני-נתניהו, שעיקריה יהיו צמצום תקציבי לצד העמקת הפערים. והפעם, בניגוד לבחירות 2013, אלה שבעטו בהצעת נתניהו להעברת משרדי האוצר, הכלכלה, השיכון והרווחה לידי מפלגת העבודה ולעיקורו בפועל של כלל מגבלת ההוצאה, ירוצו להצטרף אל מצע מילטון פרידמני מתון בעבור תיק כזה או אחר. לעניין זה יפה ההשוואה שעשו במחברות מחקר בין שלושת מצעי המפלגות בתחום הכלכלי-חברתי המצורפות להלן.

כדי לנסות ולמנוע, או לפחות להקשות, על תסריט שכזה, יש לתת כוח בידי מגוון המפלגות הללו, שבקרבן טמונים כוחות לא פחות מרחיבים מאשר "במחנה הציוני". ועוד, אין כל צל של ספק שממשלת שמאל-מרכז עדיפה אלף מונים על ממשלת ימין. לאו דווקא משום שממנה תצמח הישועה והגאולה, ממש לא. אלא בשל שתי סיבות עיקריות: הראשונה, סיכוי לעצירת, אולי רק לעצירת, ההידרדרות בכל החזיתות האפשריות; השנייה, סיכוי ליצור מנוף לחץ על ידי עשייה חוץ-פרלמנטרית בתחום הכלכלי. כי להווי ידוע, בלי לחץ חיצוני של תנועה חברתית – לא תהיה כל תזוזה שהיא, גם לא מצד אלה מקרב חברי הכנסת המכנים עצמם "סוציאליסטים", המתהדרים באותו צילינדר ממורט, דימוי שטבע בהקשר זה ברל כצנלסון, בתארו את הנגיד ה"יורד" לשעת שמחה של מצווה:

"…כן. ה"אתה בחרתנו" יחד עם כל הייעודים היה כבר מזמן לצילינדר ישן, ממורט, המהַדר את הראש הקרח של הנגיד ה"יורד" לשעת שמחה של מצווה. הדם השפוך מזכריה ועד אחרון הפועלים משמש מחרוזת למליצות לאומיות עוברות לסוחר."

(ברל כצנלסון, "לקראת הימים הבאים", 1918)

כחלק מתפיסת ההכרח לעצור את ההידרדרות, חשוב יותר מתמיד שגם ערביי ישראל ייצאו להצביע. אולי מה שהתחיל יצחק רבין בזמנו כשיתוף פעולה עם ערביי ישראל, יקרום עור וגידים. לעצם קיומה של מדינת ישראל קריטי לכונן מערכת יחסים של אמון אמיתי בין כלל אזרחיה. יש להעמיק, לטעמי, את השותפות בין אזרחי המדינה היהודים והערבים לכל הרמות האפשריות והמתאפשרות. זו להבנתי מטרה אסטרטגית לקיומה ולשגשוגה של ישראל שלנו. כמדינה, כן, יהודית ודמוקרטית, וערביי ישראל נענים לאתגר זה במספרים מרשימים ואף כנגד המגמות שמובילים מנהיגיהם הפוליטיים-מפלגתיים. ויפים לעניין זה נתוני סקרים שפורסמו ביום שישי (20 בפברואר 2015), בעיתון "הארץ": 60% מהערבים מעוניינים בהשתלבות הרשימה שהם מצביעים עבורה בקואליציה. בתוך כך, שיעור ההצבעה של ערביי ישראל צפוי לעלות מ-56% ב-2013 לכדי 62.4% לפחות. האם אני משוכנע שיימצאו מצד מחנה השמאל-מרכז כוחות שיידעו "לתפוס את הרגע" ולמנף אותו? צר לי, אך בנקודה זו אני פחות משוכנע. ובכל זאת, מה שמדרבן אותי בעניין היא הידיעה שרע מאוד הוא פחות טוב מרע. אם תוקם ממשלה שכזו, אני מאמין שהיא תהיה לחיצה יותר מכיווננו, כי הרי בסופו של יום גם מצעיהן הכלכליים של מפלגות השמאל מרכז פחות רעים מאלה של ביבי (רק פחות), ותביעה ציבורית משמעותית יכולה, כך אני מקווה, להוסיף אולי עוד אחוז תמ"ג להוצאה הציבורית ולהציל עוד כמה אלפי אנשים מעוני, עליבות וניוון. לכן יש צורך למנוע ככל שאפשר הקמת ממשלת אחדות, ביבי-לבני, במתווה של מצע תקציבי מצמצם במקום מתווה של הרחבה תקציבית וביטול כלל ההוצאה,

אך סיבת הסיבות לחשיבות ההצבעה לכל קשת מפלגות המרכז-שמאל, ובעיקר הגדלת אחוז ההצבעה כדי ליצור גוש חוסם אפקטיבי, היא לטעמי הסיכוי הקלוש המצוי במצב שכזה לאספקת אוויר לנשימה לעבודה חינוכית-סוציולוגית. ממשלת שמאל-מרכז נותנת ולו סיכוי לעבודה חינוכית-סוציולוגית, משום שהיא אולי תלחץ על הבלמים, וכך תיתן אוויר לנשימה, אך לא יותר מזה. והסיבה השנייה, היא שאולי, ורק אולי, מישהו שם יבין את משמעותה של התפתחות סוציולוגית, ולכל הפחות ישליך איזו עצם למען אותם כוחות שעושים להגשמת הנביטה החברתית בשטח, בשגרת היום-יום. אני ספקן אמנם, אבל מנסה שלא לאבד תקווה. ככל שחולף הזמן, הימין הכלכלי-חברתי מגביר את עבודתו הרוחנית-חינוכית בקרב החברה הישראלית, בטור הנדסי, והשקעתו זו מניבה לו פירות רבים. כבר עכשיו, בחיבור שבין מדיניות פערים כלכלית ובין מינוף המצוקה והקושי לכדי חברה גזענית, אנו מתפתחים לעבר הלך רוח מסוכן מאין כמוהו, ההופך את ישראל שלנו ל"מצדה" מודרנית. אותם פערים כלכליים-חברתיים שריסקו את רקמת החברה היהודית בימי בית שני שבים ומאיימים על עצם קיומה של הריבונות השלישית.

אך הפעם זה במשמרת שלנו, של כולנו, ולכן עלינו לבחור ברע פחות, שמשמעותו לצאת להצביע! קודם כול להצביע לאחת ממפלגות השמאל-מרכז, ולא להרים ידיים או לשבות שביתת מחאה שתוצאותיה עלולות להיות הרות אסון. כל זאת כמובן, בלי לטפח ציפיות ותקוות שווא לביאת המשיח בימינו.

פסח

גרעין זרעת

3 מרס, 2015
י"ב אדר, תשע"ה
ערב תענית אסתר

נאומו של ראש ממשלת ישראל, מר בנימין נתניהו, אשר ינשא היום בקונגרס האמריקני נעשה זה מכבר כלי לניגוח פוליטי; מצד אחד נתניהו, אשר מן הסתם בונה על נוקאאוט מפלגתי לקראת הבחירות ההולכות וקרבות, ומנגד – המפלגות ההורסות אל המלכוּת והזועקות גוואלד אל נוכח האפשרות שנאום זה יביא לנתניהו דיווידנדים בצורת מנדטים. לכן קשה כל כך לראות מבעד לסבך הזה מה הם האינטרסים האמיתיים של ישראל. חשוב לזכור בנקודה זו, כי מדובר בעניין הקשור בקשר הדוק לעצם חיינו, וחייהם של עשרות מיליונים רבים אחרים במזרח התיכון כולו. לכן כה מדכאת היא העובדה שעניין גורלי כל כך הפך למעין "משחק הימורים מותח", כשחיינו הם כדור הכסף (תרתי משמע) המושלך לתוך הרולטה. לאלה המבקשים להבין מעט יותר לעומק את התהליכים התת-קרקעיים המתחוללים בעניין קיומנו, מומלץ לקרוא את מאמר המערכת שהתפרסם "בוושינגטון פוסט" ב-5 בפברואר 2015. מאמר זה נותן להבין כי בוושינגטון התגבשה אופוזיציה רחבה ורצינית הפועלת כנגד ההסכם שנשיא ארצות הברית מבקש לגבש עם אירן מכך ניתן להבין כי בפעולתו חותר ראש ממשלת ישראל תחת הכוחות האופוזיציוניים להסכם הגרעין עם איראן, בצמרת הממשל האמריקני. מן הסתם, פעולה זו של נתניהו מחלישה את האופוזיציה להסכם, שכן זו נדרשת כעת בלית ברירה להגן על הנשיא אובמה מפני ההשפלה של נתניהו. ישאל השואל את עצמו, האומנם נתניהו ואובמה רואים עין בעין את נושא גִרְעוּן המזרח התיכון, עד כדי כך שהם בעצם עשו יד אחת להעניק לאיראן פצצה גרעינית? כדי להעמיק את הלך המחשבה הזה, שאני מבקש לדון בו, אביא קטע מדברים שפורסמו בעיתון "הארץ" בשנות השישים המוקדמות, מפיו של אליעזר לבנה המצטט את הגנרל הצרפתי גאלואה באומרו: "אם תתחולל התנגשות גרעינית בין ישראל למצרים, לא יוכל איש להתערב, ולאיש לא יהיה כדאי להתערב. חמש דקות מלוקסור לתל אביב או מתל אביב ללוקסור. דעו לכם רבותי, כי על השמדת ישראל ו/או מצרים תשמעו מאוחר מדי. ואז, לא תוכלו, או לא תרצו, להתערב, כי לא יהיה מה להציל." (מתוך המאמר המלא של אליעזר לבנה, כפי שהופיע ב"הארץ", 6.12.63).

ובכן, כל המתבונן על פרשנויות אלה ודאי חושב לעצמו, ובצדק, שהעולם מלא אינטרסים כל כך נוראיים, עד כי עצם קיומו של המין האנושי אינו בגדר אינטרס של איש. הנה לכם נתניהו, שעל פי כתב "הוושינגטון פוסט" ייתכן שהוא מסייע לאובמה לגרען את המזרח התיכון, אף על פי שהוא מופיע כלוחם הגדול והאולטימטיבי כנגד מגמה זו. והנה גלואה, המוכן להשמיד את ישראל ומצרים לצורך האינטרסים הגלובליים של צרפת. האומנם? אכן, יותר מהגיוני כי אינטרסים שונים מניעים מדינות, מעצמות וגם בני אדם, לנקוט עמדה מסוימת או לנהוג בדרך כזו או אחרת. אולי נראה מניתוח זה כי אובמה, המבקש אולי להפוך את איראן למעצמה אזורית על חשבון ישראל, רואה בכך את טובת ארצות הברית. בה במידה שגלואה המבקש לגרען את ישראל ומצרים מונע בראש ובראשונה מהאינטרס הצרפתי או מאינטרס של אליטת שליטה גלובלית. אלא שהשאלה שאמורה להישאל היא, האם יש בני אדם או ממשלים שהאינטרס שלהם הוא עצם הקיום האנושי? גורמים מאזנים שאמות המידה שלהם קורצו מעצם טובת האדם באשר הוא אדם, והם חותרים לעשיית הרע במיעוטו בכל תנאי ובכל מצב? ודאי יהיו כאלה שיאמרו כי עצם שאילת השאלה הזו מורה על תמימות רומנטית ממארת ומצביעה בעליל על כשל בהבנת המצב, וייטיבו להסביר ש"ככה העולם מתנהל" וש"אין כל דרך אחרת" כי "כזה הוא האדם". אבל אני מבקש עדיין לדבוק באמונה שהמחנה הגדול הנקרא אנושות עדיין סבור כי ילדיו, אהוביו והשגרה היומיומית, למורדותיה ולמעלותיה, ראויה להמשיך ולהתקיים מעל ומעבר לכל אינטרס זמני של צד מסוים, כזה או אחר, וכי מלחמה, רעב או כל סוג של פגיעה בבני אדם, "נכון" להם שיתחוללו רק, ואך ורק, ככורח המציאות. זה האינטרס שלנו כאנושות, ואם ילך ויקטן המחנה האנושי הזה, הרי שהסיכוי שמישהו עוד יחשוב על אינטרסים מהסוג הזה – ייעלם – וסופו של "קרב האינטרסים" הזה יהיה מן הסתם חורבנו של כדור הארץ של כולנו. הלוא כן?

פסח